סרטים מן העבר: "צלי אבותינו הנשכחים"

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג, שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחר הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

"צלי אבותינו הנשכחים" (Shadows of Forgotten Ancestors) הוא כותר שתמיד היה מוכר לי, אבל לא באמת ידעתי מאיפה. הוא מעולם לא הוזכר בשיעורי הקולנוע שלי, בשנת יציאתו הוא לא הוקרן בשום פסטיבל גדול וככזה לא מזוהה עם מורשתו של של אף אחד מהם, והבמאי שלו, סרגיי פראג'אנוב, מפורסם הרבה יותר בזכות "צבע הרימונים" שביים ארבע שנים מאוחר יותר. ועם זאת, שמו של הסרט הזה נתקע אתי – יכול להיות שזה בגלל שהוא אחד השמות הכי יפים לסרט שאני יכול לחשוב עליהם – ולאחרונה הגיע לאתר הסטרימינג הנפלא Mubi לו אני מנוי, ועל כן התיישבתי מסוקרן לצפות בו, מבלי באמת לדעת עליו דבר. מה שאני כן יכול להגיד לכם, זה שמעולם לא קראתי כל כך הרבה דפי ויקיפדיה כמו לקראת הסקירה הזו.

הסרט מבוסס על ספר באותו השם מאת הסופר האוקראיני מיכאילו קוציובינסקי, שמת בשנת 1913. פראג'אנוב ביים את הסרט בשנת 1964, ולמרות שכבר היה במאי בעל ניסיון בשלב הזה, הוא התכחש לכל עבודותיו טרום "צלי אבותינו הנשכחים" הסרט הופץ בעולם גם תחת השם "סוסי פרא מאש". האמת שמסתבר שהפראג'אנוב הזה היה חתיכת טיפוס, ובלתי נמנע שאפרט על זה בהמשך.
הסרט, דובר אוקראינית, מביא למסך את אורח חייהם של ההוצולים, תרבות שנמצאת במערב אוקראינה ובצפון רומניה. הסרט עצמו מתרחש בקרפטים, שלי באופן אישי ישר עושה אסוציאציה ל"דרקולה" שביים פרנסיס פורד קופולה, שנפתח באותו איזור גיאוגרפי. הסיפור (ספויילרים מכאן ועד סוף הפסקה) מובא דרך חייו רצופי הטרגדיות של איוון. בילדותו נהרג אחיו הגדול בזמן שהציל אותו מעץ נופל, ולאחר ששבט יריב טבח בקהילתו והרג את אביו, התאהב במריצ'קה עוד כאשר הוא ילד רך בשנים. בבגרותו, עוזב איוון את הכפר כדי למצוא עבודה, ומריצ'קה, שניבאה שהם לעולם לא יוכלו להיות ביחד, מוצאת את מותה כאשר היא נופלת לנהר בזמן סערה. איוון חוזר לכפר, מגלה את החדשות הנוראיות, ונכנס למרה שחורה, עד שהוא מכיר את פאלגנה אותה הוא נושא לאישה, אבל הצרות לא מפסיקות להגיע. איוון ממשיך להירדף על ידי זיכרונה של מריצ'קה, ופאלגנה לא מצליחה להיכנס להיריון. היא פונה לעולם של כישוף, ומביאה את הטרגדיה האולטימטיבית לחייו הקצרים של איוון. (סוף ספויילרים)

הרשתי לעצמי להיכנס לספויילרים בשלב מוקדם, כי האמת היא שהעלילה כמעט ואיננה רלוונטית. זהו מבט אל תרבות רחוקה יותר מכל דבר אחר, והאירועים הדלים מובאים כלאחר יד, בקצרנות מוחלטת, ולעיתים אפילו כסימון בלבד. גדולתו של "צלי אבותינו הנשכחים" היא בקולנוע שלו, ואיזה קולנוע מדהים זה. על אף שהוא נעשה הרחק הרחק מעבר להרים ולגבעות אי שם בסיקסטיז, מדובר באחד הסרטים המרהיבים ביותר שראיתי. כזה שעוצמת האימג'ים שלו מטלטלת אפילו כיום, אפילו בצפייה על המסך הקטן.
הסרט הזה הוא כולו דימויים. פירות יער המבטאים אהבה בחלקו הראשון, הופכים בחלקו האחרון לחרוזים אדומים שמעידים על אהבה עקרה. או תפוח המסמל את גן העדן בהתחלה מופיע בסוף כמו ניסיון לשחזר את הבתוליות התנ"כית אך ללא הצלחה. גם איילים, חרמשים, פרסות סוסים ומים מקבלים משמעויות רבות ככל שהסרט מתקדם. יותר מהכל, סיפורי בראשית מקבלים נוכחות רחבה בסרט, למשל רגע מרהיב שכולל סנה בוער, וכמובן מזג האוויר, לו יש תפקיד משלו.

רוב הסרט צולם בלוקיישנים, והשימוש בהם הוא משמעותי ממש כמו הדמויות עצמן. הסרט נפתח במישורי קרח, שאם לרגע חושבים איזה אתגר הם סיפקו לצוות הצילום אפשר להיכנס לדיכאון רציני. המצלמה של ויקטור בסטייב ויורי איליינקו כמעט ולא עומדת במקום לרגע, רצה מנקודה לנקודה, מסתחררת, מתקרבת ומתרחקת ללא הפוגה במה שמרגיש כמו צילום "לא נכון" בכוונה. לאחר מכן הופך הקרח למרעה עמוס פרחים וכרי דשא, להביא באופן חזותי את אהבתם של איוון ומריצ'קה, את גן העדן שהם חיים בו. הם שני ילדים קטנים, ערומים לחלוטין, קופצים לאגם ורצים בשדות. השיחים והעצים לפעמים חוסמים את הפריים, משתלטים על התמונה ומכסים את הדמויות.
החורף ישוב לתמונה ברגע פרידתם של איוון ומריצ'קה, כאשר ארובות השמיים יפתחו על הזוג, שלא יודע שזהו הרגע האחרון שלהם יחדיו.
לאחר מכן תגיע הסערה, אחת מתוך כמה שתשמשנה כנקודות מפנה עלילתיות בסרט, ולא רק תסיט את מסלול חייו של איוון, אלא תיתן לפראג'אנוב אפשרות לכמה מהשוטים הכי מדהימים שראיתי. ישנו רגע של רפסודה שחוצה את הנהר הסוער, שגורמת ל"אגירה, זעם האלים" להרגיש כמו "ספוטלייט". אין לי ספק שהרצוג מכיר את הסרט הזה.

כהצצה אנתרופולוגית לתרבות רחוקה, "צלי אבותינו הנשכחים" עובד נהדר. התלבושות המסורתיות, המוזיקה שמלווה כמעט כל רגע בסרט, השימוש בפולקלור בעיצוב ובפסקול, באמת הופך את הסרט למעניין מאוד. עם זאת, הנראטיב שכל כך שונה ממה שאנחנו מכירים כעלילה מערבית קלאסית, לא עושה חיים נורא קלים, ולקראת סופו ישנה תחושה של לאות. אורכו של הסרט כשעה וחצי, אך עדיין מרגיש מעט יותר.
ישנו שימוש מועט מאוד בסאונד דיאגטי, ולדעתי רוב הדיאלוגים בסרט נאמרים על רקע ההתרחשות של הדמויות, ולא בהכרח כאשר הן דוברות אותם. עם זאת, בכל זאת יש הרגשה של דינמיות. גם בגלל המצלמות הפעלתניות, וגם בגלל שפראג'אנוב משתמש בכל ארסנל הכלים הקולנועיים שעומדים לרשותו. הסרט עובר לשחור-לבן בתחילת הפרק המכונה "בדידות", הוא משחק עם הצבעים של המסך שלעיתים הופכים לאקספרסיביים לחלוטין. הוא משלב במהלכו קטעים של שירה וחזיונות, עריכה אסוציאטיבית וסוריאליזם רב.

סרגיי פראז'אנוב היה מעריץ של טרקובסקי (במיוחד "ילדותו של איוון", וזה בהחלט עולה ביחס לשם הדמות הראשית בסרט הזה). אין פה הרבה זכר למדיטטיביות שאיפיינה את הבמאי הגדול והמצוטט, אבל היחס אל הסיפור הקולנועי ניכר.
כאמור, פראז'אנוב היה פרוע פחות או יותר כמו הסגנון של הסרט הזה. באותה תקופה הסגנון שלו הלך כנגד "הריאליזם הסוציאליסטי" ועיצבן פחות או יותר את כל מי שהיה בשלטון. פראז'אנוב נולד בגיאורגיה בשנת 1924, אבל את רוב חייו העביר באוקראינה, לפחות בחלקים אותם לא בילה במאסר. הוא הואשם בהומוסקסואליות ונכלא מספר פעמים בגין זה, ועוד כל אישום שהצליחו להדביק לו. "צלי אבותינו הנשכחים" היה בעצם הפריצה שלו לקולנוע העולמי, אבל רוב סרטיו לאחר מכן הוחרמו על ידי גוף הקולנוע הסובייטי. הוא מת מסרטן ריאות בשנת 1990, והשאיר אחריו מורשת די מרשימה והמון במאים דגולים שמצאו בה השראה.
אישיות אחרת שכדאי להתעכב עליה היא זו של השחקן הראשי בסרט, איוון מיקולאייצ'וק, שאכל לא מעט מרורים גם הוא בעקבות השתתפותו ב"צלי אבותינו הנשכחים". הוא היה בן 24 כשגילם את דמותו של איוון ונאסר עליו לשחק בקולנוע הסובייטי למשך חמש שנים. על אף שנפטר בגיל 46, הפילמוגרפיה שלו ארוכה למדי.

זהו בעצם הסרט הסובייטי השני שאני מסקר כאן בסרטים מן העבר, אחרי "העגורים עפים" משנת 1958, ואני חייב להודות שהסקרנות שלי לגבי הקולנוע הזה רק הולכת וגדלה. "צלי אבותינו הנשכחים" הוא לא יצירת מופת אולטימטיבית, בעיני, אבל הוא בהחלט צפיית חובה. הסגנון שלו כל כך יוצא דופן שקשה להשוות אותה לכל דבר אחר, ודרך הסיפור של פארג'אנוב לא פחות ממרתקת.

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"
"דוקטור ז'יוואגו"
"הנערים בחבורה"
"הבריחה מניו יורק"
"ארבעת המופלאים" (1994)
"אגירה, זעם האלים"
"הנרי, דיוקן של רוצח סדרתי"
"יול"
"פוזשן"
"בית קברות ללא צלבים" + "פרשי האפוקליפסה"
"משחק הדמים"
"תזה"
"סלין וז'ולי יוצאות לשוט"
"ליידי נץ"
"הצוללת"
"אותו יום קר בפארק"