אימת החודש – אוקטובר 2015: "כינים", "העורך", "פברואר" ובונוס: רשימת סרטי האימה הגדולים על פי היטפיקס

זהו השבוע האחרון של אוקטובר, חודש האימה כפי שכבר צוין ב"סרטים מן העבר", ועל אף שבעקבות מגבלות הזמן קצת פישלתי ולא כתבתי על סרטי אימה יותר מבדרך כלל החודש, עדיין לא מאוחר מדי לנסות לעשות משהו אקסטרה.
אימת החודש של אוקטובר תהיה מהדורה רגילה עם שלושה סרטים חדשים, אך עם בונוס רציני: הרשימה האולטימטיבית החדשה ל-100 סרטי האימה הגדולים בכל הזמנים, שנקבעה על פי כמאה יוצרי אימה ביוזמת אתר HITFIX.

"כינים" – Cooties

הצוות שמאחורי קומדית האימה הזו הוא כנראה הסיבה המרכזית בגינה זכה הסרט לתשומת לב מוגברת בשנה האחרונה, מאז הוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס, ומשם עבר לפסטיבלי האימה הבולטים סטנלי, פנטז'יה וסיטג'ס.
הכוח הבולט ביותר מאחורי הסרט הוא של אלייז'ה ווד ולי וואנל. את ווד כשחקן כבר לא צריך להציג, אבל פועלו כמפיק בשנים האחרונות הפך אותו לאחת הדמויות היותר בולטות בעולם האימה. את התהילה המחודשת לה זכה בעקבות "שר הטבעות" (ווד הופיע בסרטים מאז שהיה בן 9) הוא ניתב לטובת קולנוע הז'אנר וכיום הוא נוטה לקחת חסות על סרטים רבים ולעזור לעורר בהם עניין. מעבר לסרטים בהם גם שיחק כמו "חלונות פתוחים" וזה שלשמו התכנסנו, ווד גם תמך באחד מסרטי הז'אנר היותר נערצים של הזמן האחרון, "ילדה הולכת הביתה לבד באמצע הלילה", שאני למרבה הצער אינני שותף להתלהבות ממנו.
וואנל, גם הוא תמיד חובש כמה כובעים של משחק, כתיבה והפקה, פרץ בגדול כאשר היה חתום על התסריט והמשחק של אחד מסרטי האימה הגדולים והמשפיעים של האלף החדש, "המסור", בשנת 2004, כאשר היה בן 27 בלבד. הוא כתב גם את שני סרטי ההמשך ואז נטש את המותג, לטובת אחד אחר חזק לא פחות בהנהגתו של ג'יימס וואן, "הרוע שבפנים", שגם לו כתב את שלושת חלקיו והופיע בהם.
ב"כינים" וואנל היה שותף לכתיבה, ווד היה שותף להפקה, ושניהם מככבים בו. במאי הסרט הם ג'ונתן מילוט וקארי מוריון, שזהו סרטם הראשון.

"כינים" נפתח בסיקוונס כתוביות קצבי ודוחה להחריד שמתאר את כל התהליך מתרנגולת בריאה ושלמה עד למה שאנחנו מכירים כ"צ'יקן נאגטס". אני לא יודע כמה מכם מכירים את פס הייצור הזה, אבל סביר להניח שיהיו כמה שיודחו לצמחונות אחרי הצפייה בו. בחלק האחרון של אותו הסיקוונס, כאשר תלמידת בית ספר יסודי נוגסת בנאגט הנגוע, כל דבר שתכננתם לאכול בשעה הקרובה יצטרך להידחות.
משם הסרט מציג לנו את הגיבור שלו, קלינט (ווד), סופר אימה צעיר שחוזר מניו יורק לבית הוריו בפרבר "צי'קן פורט" (מבצר תרנגולת) כדי למצוא זמן והשראה, ובינתיים להרוויח כסף כמורה מחליף בבית הספר בו למד בילדותו. באותו היום ממש, בעקבות אותו נאגט שעוד יבוא לי בחלומות, מתפרצת מחלה במגרש בית הספר שהופכת את כל הילדים לזומבים קטלניים, כאשר פקולטת המורים המצומצמת נאלצת להתגונן בפניה. וכן, המון ילדים מוצאים את מותם בסרט הזה, אם למישהו זה מפריע.

את אילן היוחסין של הסרט הזה רובכם ודאי מכירים. כמובן שסרטי הזומבים הראשונים של רומרו ("ליל המתים החיים", "שחר המתים") עיצבו את כל העניין הזה, אבל "כינים" גם הולך בדרכם של "פלישת חוטפי הגופות" ו"הדבר מהחלל החיצון" שהקדים את כולם. בשנים האחרונות אנחנו מוצפים בטייקים קומיים על תת-הז'אנר הזה כמו "Feast", "תפסנים" המוצלח, "ממזרים מוצצי דם" (שהוא אמנם סרט ערפדים, אבל בנוי לחלוטין על מסורות הזומבים ומשתלטי הגוף), "כמעט אנושיים", "סיוט בחדר המורים" של רודריגז (שהשם העברי שלו מתאים הרבה יותר לזה החדש) וכמובן בראשם "סוף העולם" של אדגר רייט.
"כינים" הוא כנראה החלש מבין כל אלו שהוזכרו עד כה, להוציא אולי את "כמעט אנושיים". הוא מתחיל נהדר, אבל לא מוצא שום דבר באמת שונה, מעניין או קיצוני להגיד, שזה עוד היה נסלח אם הוא היה מצחיק בצורה יוצאת דופן, או אפילו מעורר הזדהות כלשהי עם הדמויות. אבל אף אחד מכל אלו לא בנמצא. הסרט לא משתמש היטב בלוקיישן המרכזי שלו, זה של בית הספר, וככל שהוא מתקדם רק הופך להיות יותר ויותר חיוור. חצי שעה לקראת הסוף כבר איבדתי עניין לגמרי.
יש בו גם כמות די משמעותית של רפרנסים ומחוות לסרטי עבר, שדווקא הפעם מרגישים מרגיזים ומודבקים בכוח. הבולטת מכולם היא כאשר אחת הדמויות מכנה את קלינט, דמותו של ווד, "הוביט". וואו, מבריק.

נחמה אפשר למצוא בצוות השחקנים. ווד חמוד נורא, ועושה פחות או יותר את השטיק הקבוע שלו; בתור הבחורה הראשית (והבלונדינית, כמובן) הגיעה אליסון פיל, שסוחטת מהתפקיד שלה כמה שהיא יכולה. לקראת הסוף היא הזכירה לי כבר את הופעתה הקצרה והמצטיינת ב"רכבת הקרח" של בונג ג'ון-הו; ריין ווילסון עושה את התפקיד הכי שונה שאפשר מזה שפרסם אותו בסדרת הטלוויזיה "המשרד" וככזה כיף לראות אותו. הבעיה היא שהדמות שלו פשוט כל כך מוכרת שאפשר לומר שהיא זו שאחראית על החלקים הצפויים ביותר בסרט; לי וואנל מצוין בדמות שכתובה כל כך מוזר שכמעט אי אפשר באמת ליהנות מהאקסצנטריות שלה; כאשר אני באופן אישי הכי שמחתי לראות כאן את הקומיקאית נזים פרדארד, שמוכרת בעיקר מהקאסט של SNL, אבל גם היא סובלת משימוש פחות מדי; ג'ק מקברייר ("30 רוק") וחורחה גרסייה ("אבודים") גם הם פה משום מה.

"העורך" –The Editor

סוג קצת אחר של קומדיית אימה מגיע מיוצרי הטראש הפרועים מתיו קנדי ואדם ברוקס (אל תתבלבלו עם אדם ברוקס התסריטאי של "קסם מעשי" ו"יומנה של ברידג'ט ג'ונס 2". אלו סרטי טראש מסוג אחר). "העורך" הוא מין מכתב אהבה/פארודיה/מחווה לאחד מזרמי האימה המוכרים ביותר, הג'יאלו האיטלקי.
הג'יאלו, שיוצריו הבולטים הם מריו באווה ודריו ארג'נטו, הוא ז'אנר מתח ואימה משנות השישים והשבעים, שמעט קשה להגדירו באופן גורף, מעבר לדם שנשפך בו ועיצוב העולם הריאליסטי אך המוגזם והמסוגנן מאוד.
המחווה הבולטת ביותר מהשנים האחרונות לסגנון ההוא, היה "ברבריאן סאונד סטודיו" של פטריק סטריקלנד (שהוקרן בפסטיבל חיפה) ובו מעצב סאונד מגיע לאיטליה כדי לעבוד על סרט אימה ומוצא את עצמו שוקע בתוך העולם המסויט אותו הוא עוזר לברוא. לא השתגעתי על הסרט, אבל אי אפשר היה שלא להעריך את עבודת הסאונד הגאונית שלו, כמו את העובדה שלא רואים בו רגע אחד של אלימות מתפרצת, אבל אפשר להרגיש אותה בכל רגע.

"העורך", לעומת סרטו של סטריקלנד, הוא פחות מתוחכם באופן חריף, ומספר על עורך תמונה של סרטי אימה טראשיים, שמסביבו הגופות מתחילות להיערם והוא כמובן החשוד העיקרי. את העורך מגלם אדם ברוקס בעצמו (שגם חתום על הפקה, צילום ועריכה), כאשר לצדו משחקים שותפו לבימוי ולעריכה מתיו קנדי, קונור סוויני (שהשתתף בכתיבה), שחקן האימה הגרמני אודו קייר, וכוכבת הטראש החביבה עלי פאז דה לה הוארטה ("Nurse").
אין ספק בכלל שקנדי וברוקס מכירים היטב את עולם הג'יאלו ואוהבים אותו עד מאוד, אבל הדבר שהכי הפריע לי בסרט, וככזה הכשיל אותו לחלוטין, הוא שגם פה, כמו ב"כינים", נדמה שאין להם שום דבר חדש לצקת לתוך העניין, מה שהופך את הסרט למחווה חלולה. הוא בהחלט נראה נהדר ויש בו כמה רגעים מוצלחים, אבל זה נשאר ברמת הטיפול הקוסמטי בלבד.

הדבר הטוב ביותר שקרה לי בעקבות הצפייה בסרט הוא שהחלטתי בזכותו לחזור ולנסות לראות עוד כמה סרטי ג'יאלו, שעד היום הכרתי בעיקר בזכות "סספיריה" שמאוד לא אהבתי. ברגע שסיימתי לראות את "העורך" התיישבתי לצפות באחד מסרטי הג'יאלו המפורסמים, "הציפור בעלת פלומת הזכוכית" משנת 1970, שהוא גם סרטו הראשון של ארג'נטו, ובצוותו אפשר למצוא את הצלם זוכה האוסקר ויטוריו סטורארו ("אפוקליפסה עכשיו") ואת המלחין האגדי אניו מוריקונה ("סינמה פרדיסו", "המשימה", "הדבר", "היו זמנים באמריקה", "ימים ברקיע" ו"הטוב, הרע והמכוער" אם להזכיר קומץ).
אין ספק ש"פלומת הזכוכית" התיישן לא מעט ולרוב עובר כמעט מגוחך, אבל הבימוי שלו הוא בית ספר לקולנוע ועל אף הכל, הסרט הזה עשה משהו שאף סרט אחר לא עשה כבר שנים ארוכות – בגללו היו לי סיוטים באותו הלילה. שזה אומר המון.

"פברואר" – February

פרט האינפורמציה הכי בולט בסרט האימה הזה הוא זהותו של הבמאי, אוזגוד פרקינס, בנו של נורמן בייטס בכבודו ובעצמו, אנתוני פרקינס. זהו סרטו הראשון כבמאי של פרקינס ג'וניור לאחר קריירה במשחק ובכתיבה.
"פברואר" מתרחש על שני צירי זמן. האחד הוא לפני כמה שנים בפנימייה לבנות (הסרט צולם בקנדה), כאשר בזמן שכל התלמידות יצאו לחופשת החגים, נותרו בכל הקמפוס הענק שתי צעירות ושתי נזירות האמונות על תחזוקת המקום. כבר למחרת התרחש שם טבח נורא ומסתורי שהביא לסגירת מוסד הלימודים הזה.
נקודת הזמן השנייה, המופיעה בסרט לסירוגין, היא של צעירה מעורערת שמצטרפת לזוג מבוגר העושה את דרכו לאותה פנימייה כדי לציין את יום השנה למות בתם. את ההקשר מאוד קל לעשות כבר בשלבים הראשונים.

את הקאסט לסרט מובילות שתיים מהשחקניות הצעירות הבולטות ביותר של הזמן האחרון. האחת היא אמה רוברטס, שברגעים אלה מככבת בסדרות האימה של ריאן מרפי "מלכות הצעקה" ו"אימה אמריקאית", כאשר את פריצתה לתודעה עשתה כאשר גילמה את ננסי דרו בסרט הנושא את אותו השם בשנת 2007. לפני שנתיים השתתפה באחד הסרטים המצליחים של אותה שנה, "אנחנו המילרים".
השחקנית השנייה היא קירנאן שיפקה, אחת ממצטיינות הקאסט הנרחב של "מד מן", שם גילמה את בתו הבכורה של דון, ולדעתי נשדדה כמה פעמים ממועמדות לפרס האמי.
את זוג ההורים מגלמים ג'יימס רמר ("דקסטר") ולורן הולי.

שתי ההופעות של השחקניות הצעירות הן בהחלט הדבר הטוב ביותר בסרט. זה לא שהשאר גרוע, הוא פשוט מרגיש מאוד חסר השראה. הסרט נראה מצוין, והוא מנסה ללכת על מקום יחסית נדיר בעולם האימה המודרני, שהוא להראות כמה שפחות אבל עדיין לייצר הרגשה מצמררת ומבשרת רעות. לרגעים זה עובד נהדר, אבל האווירה מחזיקה רק עד גבול מסוים, וברגע שצריך לפדות את הצ'קים שהסרט חילק נדמה שאין יותר מדי עם מה לעבוד. באיזשהו שלב הסרט כבר הבהיר את כוונותיו והוא מתחיל להתיש, ובחלקו האחרון של הסרט כבר הרגשתי שאני צופה בעוד סרט סלאשרים פסיכולוגי כמו עשרות לפניו.
אלו כנראה השחקנים הטובים, הצילום הנהדר והלוקיישנים המוצלחים (בהקשר הזה, "פברואר" משתמש היטב בבית הספר, בשונה מ"כינים" שפתח את הסקירה) שיצרו תחושה של משהו קצת שונה ואחר בתחילתו, ועל כן האכזבה הייתה אקוטית יותר.

ועכשיו שסיימנו עם הסרטים, אפשר למשהו קצת אחר במיוחד ל"האלווין".

100 סרטי האימה הגדולים בכל הזמנים של HITFIX

אתר הבידור הגדול HITFIX פנה למעל 100 מומחים – ביניהם אפשר למצוא את ג'יימס גאן, גיירמו דל טורו, טום הולנד, דרו גורארד, אדגר רייט, סטוארט גורדון, מרי למברט, קלייב ברקר, לי וואנל, ניל מרשל ורוב זומבי – וביקש מהם לדרג את סרטי האימה הטובים ביותר בכל הזמנים.
כאן תוכלו למצוא את הרשימה המלאה.

כשזה מגיע לעשירייה הפותחת, התוצאה היא כנראה הרשימה הכי מיידית, מוכרת ולא מסעירה שאפשר להעלות על הדעת. אין ספק שכל אחד ממרכיביה הרוויח את מקומות ביושר, ובהחלט מדובר ברצף קלאסיקות מופתיות, אבל אין בו הפתעה אחת או משהו שחורג מהקונצנזוס. כל סרטי העשירייה הם אמריקאים, כולם בוימו על ידי גברים, כאשר הותיק מכולם הוא משנת 1960 והחדש ביותר הוא משנת 1982.

10. "מלתעות" (סטיבן ספילברג, 1975)
9. "ליל המתים החיים" (ג'ורג' רומרו, 1968)
8. "פסיכו" (אלפרד היצ'קוק, 1960)
7. "האלווין" (ג'ון קרפנטר, 1978)
6. "הדבר" (ג'ון קרפנטר, 1982)
5. "הנוסע השמיני" (רידלי סקוט, 1979)
4. "תינוקה של רוזמרי" (רומן פולנסקי, 1968)
3. "המנסרים מטקסס" (טובי הופר, 1974)
2. "הניצוץ" (סטנלי קובריק, 1980)
1. "מגרש השדים" (וויליאם פרידקין, 1972)

כמו כמעט בכל מצעד שכזה, הדברים המעניינים נמצאים בהמשך. "סיוט ברחוב אלם" כמעט ונכנס לעשירייה, והוא במקום ה-11. פרדי קרוגר מופיע ברשימה פעמיים, עם הסרט הראשון ועם זה השלישי (מקום 50). סרט האימה שאינו דובר אנגלית שמוקם במקום הגבוה ביותר הוא "סספיריה" האיטלקי (מקום 13). הסרט הישן ביותר ברשימה הוא "הקבינט של ד"ר קליגרי" (מקום 55) והחדש ביותר הוא "משהו עוקב אחרי" (מקום 99).

כמה סרטים מהרשימה שתוכלו למצוא עליהם טקסטים בבלוג הם סרטי "סיוט ברחוב אלם", סדרת "המנסרים מטקסס", "פולטרגייסט" הראשון (מקום 14), "הנרי, דיוקן של רוצח סדרתי" (מקום 54), "בפנים" (מקום 63), "מתחת לעור" (2014), "לזמן את הרוע" (מקום 83), "גברים במלכודת" (מקום 86) ו"גבעות הפחד" המקורי (מקום 93).

דרקולה הוא כנראה הדמות שנוכחת הכי הרבה ברשימה עם "נוספרטו", "אבוט וקוסטלו פוגשים את פרנקנשטיין" (מקום 71), ועם העיבודים משנת 1931 (מקום 33), משנת 1992 (מקום 57) ומשנת 1958 (מקום 85).
"הצלצול" נכנס פעמיים, כאשר היפני המקורי השתבץ במקום ה-38, וזה האמריקאי עקף אותו בשני מקומות בלבד, וניצב ב-36.
בנספחים, אגב, תוכלו למצוא במקום ה-224 את שידורי החדשות של CNN, וחותמת את כולם במקום ה-125, הקומדיה הרומנטית עם קתרין הייגל "27 שמלות" שכנראה זעזעה יותר ממצביע אחד.

אני ראיתי 73 מתוך ה-100, כאשר הבחירה שלי לסרט הכי מפחיד בכל הזמנים, "בית קברות לחיות" מגרד את התחתית במקום ה-181.

אנחנו נפרדים מאוקטובר החם מדי הזה, ונכנסים למה שאמור להיות החורף עם אימת החודש של נובמבר, ואז סיכומי השנה. אנסה להספיק כמה שיותר סרטים עד שנפרד מ-2015, שעלולה להזכר בתור אחת משנות האימה החזקות ביותר אי פעם.

העורך