סרטים חדשים: ״בלה״, ״מפלצות אמיתיות״, ״שיר מריר מתוק״, ״חיים סודיים״, ״קוף הדם״, ״גרינלנד: בתנועה״, ״לשבור את הכישוף״

השבוע הראשון לשנת 2026 בסריטה הביא עימו לא מעט טקסטים. שתי סקירות על סרטים שעלו לאקרנים בשבוע שנגמר אתמול, אחת נוספת על סרט מהשבוע הקודם, שובו של פרויקט האוסקר הבינלאומי וגם הכנה לטרוספקטיבה שעכשיו בעיצומה. כתבתי גם כמה מילים בפייסבוק של סריטה על החדשות העצובות של עולם הקולנוע בשבוע החולף, מותו של הבמאי ההונגרי בלה טאר. היה מחמם לב לראות את כמות הרגשות החריגה, פחות התחברתי אישית לתגובות הסרקסטיות, ואני שב ומפנה גם מכאן לפוסט של עופר על ״הסוס מטורינו״, מפסטיבל ירושלים 2011 אז ביקר הבמאי בישראל עם סרטו האחרון לפני פרישה. אחרוג ממנהגי ואפנה גם להספד שכתבתי ב״הארץ״ לקולנוען שהיה אחד המשפיעים על מה שקרוי ״סלואו סינמה״. בצירוף מקרים משונה, הסרט הראשון במדור להיום נקרא גם הוא כמו ההונגרי (לא ״טאר״, אם כי לא הייתי מתנגד לחזרתו לאקרנים).

בלה بيلا – סרטם של זהר שחר וג'מאל ח'לאילה, הוא קופרודוקציה ישראלית-בלגית. לכן תמצאו בעמדת המפיקים גם את האחים ז׳אן-פייר ולוק דארדן, כמו גם אנשי צוות בשלל עמדות מארץ הגופרה. הסיפור מתרחש בישראל ובשטחים הכבושים, שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני גם אצל הבמאית והבמאי וגם מול המצלמה. אלישע בנאי וג׳ייד דייכס ויקס מגלמים זוג ישראלים החיים בבריסל, בביקור מולדת עקב מותו של אבי הגיבור. חנא ביראך ואסיל פרחאת הם זוג ערבי, הבחור גדל אצל המנוח והיה כמו בן נוסף עבורו. לכן הוא מבקש לטפל ביונה לבנה מתולתלת (יש דבר כזה) שהוריש אחריו המת, אבל הישראלים מגלים שהיא שווה לא מעט כסף אם יספיקו להגיע לתערוכת יופי של יונים בירושלים. לשם כך הם צריכים לעבור את הגבול לשטח איי, ומכיוון שזו קומדיה יחצו עוד כל מיני גבולות לא בהכרח פיזיים. עופר כתב על הסרט כשהוצג בפסטיבל הקולנוע ירושלים.

מפלצות אמיתיות (Dust Bunny) – סרט ביכורים קולנועי ליוצר הטלוויזיה הוותיק והמוערך בריאן פולר (״חניבעל״, ״אלים אמריקאים״, ״החיים על פי נד״, סדרות ״מסע בין כוכבים״ שאני לא רוצה להתבלבל ביניהן). פולר, שגם כתב כמובן, שב לשתף פעולה עם מאס מיקלסן, שהוביל את ״חניבעל״, בתור מתנקש שנשכר על ידי שכנתו, ילדה שמאמינה כי יש לה מפלצת מתחת למיטה. מגלמת אותה סופי סלואן הצעירה מאוד ובקאסט תמצאו שמות יותר ותיקים, מסיגורני וויבר ועד דייויד דאסתמלצ׳יאן. טרם צפיתי אבל מהטריילר זה נראה כמו משהו שאולי יכול היה להשתלב בפילמוגרפיה של טרי גיליאם או טים ברטון, בשלבים מוקדמים של הקריירות שלהם. בסקירה של רוי תוכלו לגלות שזה כנראה יותר ייחודי.

שיר מריר מתוק (Song Sung Blue) – סרט שלישי רצוף להיום שיש לנו סקירה עליו, שוב באדיבות עופר. סרטו של קרייג ברוור (״קוראים לי דולמייט״), שגם כתב יחד עם גרג קוהס, מתיימר להיות ביוגרפיה מוזיקלית לא שגרתית. זאת משום שהוא אמנם מעוטר בשירים של ניל דיימונד, אבל מספר לא על הרוקר מהסיקסטיז אלא אודות להקת קאברים לשיריו. היא מורכבת בעיקר מזוג זמרים-חקיינים, בגילומם של יו ג׳קמן וקייט הדסון, שמתפרנסים בקושי מחלטורות מוזיקליות עד שהם נפגשים ומתאהבים, זה בזו וגם ביכולת שלהם לבצע באופן מוכר כרטיסים את שיריו של דיימונד.

חיים סודיים

חיים סודיים (A Private Life / Vie privée) – ג׳ודי פוסטר חוזרת למסך בתפקיד ראשי, והפעם בצרפתית. היא כבר הפגינה את כישוריה בשפה האירופית מאז ילדותה ונעוריה, כיאה למי שהחלה את הקריירה בגיל חד ספרתי, אבל תפקיד ראשי בשפה הצרפתית הוא משהו שלא מצאתי לו תקדים עבורה. היא מגלמת פסיכואליסטית אמריקאית שעברה לגור בפריז בגיל צעיר, השתקעה והקימה משפחה. בתחילת הסרט היא כבר מטפלת שיכולה להרהר בפרישה, גרושה וסבתא, אבל ממשיכה בשיטות המסורתיות שלה. עולמה מתערער כאשר אחת המטופלות שלה (וירג׳יני אפירה) נמצאת מתה, והיא מואשמת ברשלנות בידי משפחת המנוחה. הגיבורה מתחילה להאמין שהיא אחוזת דיבוק, כי הסרט הזה יהודי מאוד וכך גם כל הדמויות בו פחות או יותר, ויוצאת לחקור בעצמה את המקרה משל היינו בסרט של קלוד שברול. אנחנו לא, זה סרט של רבקה זלוטובסקי (״ילדים של אחרים״), שהקיפה את פוסטר בשמות כמו דניאל אוטיי, מתייה אמלריק, ונסן לקוסט ואירן ז׳קוב.

קוף הדם (Primate) – מסתבר שבכל ינואר מעתה ועד להודעה חדשה, חייב לעלות לאקרנים סרט אימה על קוף רצחני שיש לו עניין עם משפחה מסוימת. או שזה סתם צירוף מקרים, שנה אחרי ״הקוף״ של אוז פרקינס. הבמאי הפעם הוא יוהאנס רוברטס (״47 מטר״, ״טרף לילי״), שגם כתב יחד עם ארנסט ריירה, את תרחיש הבלהות הבא. מעשה בצעירה (ג׳וני סקויה) שחוזרת הביתה לחופשת לימודים, אל חיק אביה (טרוי קוטסור) ואל שימפנזת המחמד המשפחתית ושמה בן. האב נוסע, הבת מרימה מסיבת בריכה עם כמה חברים כי למה לא בעצם, וקוף האדם ננשך על ידי חיה נגועה בכלבת ויוצא למסע קטל חסר שליטה, כי למה כן בעצם. עדיין חצוי בדעתי לגבי התרגום העברי המחוכם שלא לצורך.

גרינלנד: בתנועה (Greenland 2: Migration) – הסרט לעיל לא יהיה התקציר המטופש של השבוע, כי ג׳רארד באטלר הגיע והוא מבקש שנחזיק לו את הבירה. הסרט אינו קשור לתאוות הכיבוש של נשיא ארצות הברית המכהן, אלא ממשיך את דרמת האסונות שהוביל באטלר ב-2020 ונותר רק לחכות ולראות האם מישהו זוכר או מישהי זוכרת. במידה ולא, באטלר ומורנה באקרין הם חלק ממשפחה ששרדה שינוי אקלים קטסטרופלי בזכות הגעה לחוף המבטחים ושמו גרינלנד, אבל כעת הם נאלצים לנדוד ברחבי אירופה הקפואה בחיפוש אחר בית חדש למשפחתם השורדת. ריק רומן וו, שמאוד אוהב לביים את באטלר (״קנדהאר״, ״המטרה: שומר הראש״) הוא במאי, ואת התסריט כתבו מיטשל לה-פורצ׳ן וכריס ספורלינג.

לשבור את הכישוף (The Proud Princess) – נסיים בסרט אנימציה צ׳כי, עם קצת עזרה פולנית-סלובקית, מדובב לעברית כמובן. להבנתי זה רימייק מונפש לסרט צ׳כי קלאסי באותו השם, שמצידו מבוסס על אגדת-עם אודות נסיכה גאוותנית שלא הייתה מוכנה להינשא בשידוך. מה שהופך אותה ל״גאוותנית״ באמצע המאה שעברה עודכן בגרסה הנוכחית, יש לקוות. על פי התקציר, היא דוחה נישואים מאורגנים למלך צעיר והוא מחליט לא לוותר אלא להתחזות לגנן ולכבוש את ליבה במסווה וברמייה. אני לא בטוח שזה רעיון טוב יותר, אבל הורים לילדים מוזמנים ומוזמנות לדווח אחרת, משום שכנראה לא אצפה בעצמי בסרט של ראדק ברן ודייויד ליסי. יש לי עוד כמה דברים להשלים לפני כן.