לקראת רטרוספקטיבה של צ'רלס ברנט בסינמטק תל אביב: על ״רוצח כבשים״ וסרטיו האחרים

ביום רביעי הזה, ה-7 בינואר 2026, תחל בסינמטק תל אביב רטרוספקטיבה לצ'רלס ברנט. התגובות של אנשים להם סיפרתי על כך מתחלקות לשניים: כאלו ששמחים מן ההזדמנות לצפות בסרטי הבמאי החשוב הזה על המסך הגדול, לצד תהיות לגבי זהות הבמאי שלא רבים שמעו עליו, אף כי דומה כי הוא זכה לכל פרס אפשרי, כולל פרס אוסקר על מפעל חיים בשנת 2017. סרטו הראשון "רוצח כבשים" (Killer of Sheep) נמצא ברשימות רבות של הסרטים הכי טובים או משפיעים של כל הזמנים. במאים רבים רואים בו מודל להשראה הן באישיות שלו והן בסרטים שיצר. ברשימה הזו ניתן לכולל כמעט את כל הבמאים ממוצא אפריקאי-אמריקאי הפועלים כיום, אבל גם שמות מגוונים כמו לין רמזי ושון בייקר.
ברנט הוא סמל לעשייה של קולנוע עצמאי חסר פשרות, אך גם לשילוב של קולנוע ריאליסטי עם מבט אישי ופיוטי, עיסוק במצב חברתי מבלי להיגרר לסטריאוטיפים, בנייה של גיבורים שרוצים להציג קשיחות כלפי חוץ אך יש בהם משהו רך ופגיע, בעודם נמצאים בקונפליקט תמידי שבין נאמנות לאנשים הקרובים אליהם, לבין ערכים ומנגד ציפיות החברה שיפעלו למען תועלת עצמית.

המחווה בסינמטק תל אביב תציג את חמשת הסרטים העלילתיים שביים ברנט בקולנוע האמריקאי ועוד מקבץ משובח של של סרטים קצרים. מה שלא כלול בה הם סרטים תיעודיים, סרטים שנוצרו עבור הטלוויזיה, או סרט שצולם בנמיביה. מה שכן מוצג הוא בהחלט המיטב של ברנט, שהוא הרבה יותר מסרט אחד. גם אם כמו במקרה של יוצרים אחרים, סרט הפריצה שלו הוא כל כך קאנוני ומשפיע עד שהוא נוטה להיות זה שמיוצג במשאלים/זוכה למחוות בסרטים אחרים. "רוצח כבשים" הוא לא רק הסרט הכי מוכר ומעוטר של הבמאי, אלא גם זה שהוא הכי רחוק מן הזרם המרכזי וזה שאולי דורש הקדמה והתאמת ציפיות על מנת להסביר לא רק עד כמה הסרט יפהפה ומשפיע, אלא גם למה וכיצד.

לפני הקרנת הסרט הזה ביום רביעי אני אתן הרצאת רקע קצרה. אף כי אני סבור כי החפיפה בין הקהל הקוראים של הפוסט הזה לבין קהל הנוכחים באולם תהיה חלקית למדי, אשתדל לא לכתוב כאן יותר מדי דברים שאני מתכוון לומר על הבמה, כך שהטקסט כאן הוא חלקי גם במתכוון, במטרה שיהיה בעיקר מתאבן לשיחה שלפני ההקרנה.

רוצח כבשים

"רוצח כבשים" מתרחש בשכונת ווטס בלוס אנג'לס בשנות השבעים, שנים ספורות לאחר מהומות על רקע אלימות משטרתית שהובילו להרס רב ולמעלה מ-30 הרוגים בשכונה. אולם הסרט לא מתמקד בכך, אלא בחיי היום יום של גבר שעובד בבית מטבחיים בו הוא שוחט כבשים. ברנט מעדיף בסרט הזה תיאור של מצב מתמשך מאשר התקדמות לינארית, אבל הוא יוצר מספר רגעים דרמטיים שהם כמו סיפורים קצרים שעוברים על הגיבור ומשפחתו.

הגיבור מצוי בעינוי תמידי סביב האלימות בעבודה שלו והאפשרות לאלימות בכל שנייה בחיים שלו, המציאות היחידה שהוא מכיר. זה גם החינוך שהוא מעניק לילדים שלו, כולל בסצנת פתיחה בה הוא מטיף לבנו להגן תמיד על אחיו בעימות, בלי קשר למי התחיל או מי צודק. זו פתיחה שיש בה אמביוולנטיות מוסרית המלווה חלקים רבים בסרט. אבל יש בסרט גם רגעים של אינטימיות ורוך, כמו אחד מריקודי הסלואו הכי מרגשים שאני מכיר בקולנוע, סצנה שמקפיאה את הזמן אבל יש בה גם אינטימיות וקרבה וגם פערים ברצון של שני בני הזוג.

ברנט החל לעבוד על "רוצח כבשים" בשנת 1972 בתור סרט סטודנטים. הוא הוקרן לראשונה לקהל בסוף 1978 ומיד זכה להערכה ביקורתית, אולם בגלל שהוא לא חשב כי הסרט יוקרן מחוץ לאוניברסיטת UCLA בה הוצג כסרט גמר, הוא לא טרח להשיג את זכויות היוצרים על השירים. לכן הסרט זכה למעמד מיוחד: הוא בו זמנית קלאסיקה שלומדים בבתי ספר לקולנוע וגם סרט שלא הופץ בהקרנה מסחרית או בצפייה ביתית באופן רשמי עד שנת 2007. כאשר זה קרה לבסוף, ברנט כבר הפך מבמאי שיוצר סרטים בתקציב זעום לבמאי מנוסה יחסית, הן בטלוויזיה והן בסרטי קולנוע, זוכה למעמד של ותיק השבט ומנטור ליוצרי קולנוע מדורות רבים. במקביל, קצב העבודה שלו הצטמצם למרות שהוא ממשיך להיות מאוד נוכח והוא מציג את סרטיו ועובד על פרוייקטים תיעודיים גם בימים אלו.

חתונתו של אחי

אגב, הוא היה מנטור לאחרים עוד לפני שהשלים את הסרט. במהלך לימודי הקולנוע שלו בסוף שנות הששים, המרצה האפריקאי-אמריקאי היחיד בתכנית עודד בני מיעוטים לעבוד ביחד ולחשוב כיצד קולנוע של ועל מיעוטים צריך להיות ולהיעשות. מהיום הראשון, ברנט היה קול דומיננטי בתנועה שמאוחר יותר זכתה לכינוי L.A. Rebellion גם בנתינת עצות וגם כחלק פעיל, כצלם ועורך בסרטים של במאים אחרים, כולל סטודנטים משנים נמוכות יותר וכולל אחרי שסיים את הלימודים בעצמו. המחשבה שלו שהמרד מול הוליווד צריך להיות לא רק בהצגת מה שלא מוצג בקולנוע המסחרי, אלא גם בהצגת מורכבות בדמויות, לא רק בחלוקה לטובים ורעים. בעוד יוצרים אחרים בתנועה יצרו סרטים פוליטיים ישירים יותר, הוא לרוב (אך לא תמיד) העדיף מבט חברתי רחב יותר מתוכו צץ המסר.

רגע שיא נוסף של הרטרוספקטיבה הוא הקרנת סרטו השני של ברנט, "חתונתו של אחי" (My Brother's Wedding). סוג של סרט משלים ומנוגד ל"רוצח כבשים" וסרט שלדעתי טרם זכה להכרה לה הוא ראוי. בעוד הסרט הראשון עוסק במחויבות של גבר נשוי, הסרט השני עוסק בגבר רווק, אך גם כזה הקרוע בין המחויבות למשפחה שלו ולמרקם החברתי בו הוא חי. כמו הסרט הראשון, גם "חתונתו של אחי" צולם בתקציב זועם, אך במקרה זה מעט פחות כי הוא יועד לצפייה בקולנוע, מה שמאפשר למשל צילום בצבע. גם הקצב של הסרט השני מהיר בהרבה והוא כולל נרטיב מורכב וכמות גדולה של דמויות, אך עדיין יש שפע פנאי למבט מעמיק על סיטואציות מחיי השכונה והמשפחה, וגם לא מעט חוש הומור וחיבה לכל הדמויות שלו.

היכולת להביט בגובה העיניים על קבוצה גדולה של דמויות תוך התמקדות בסיפור של הדמות הראשית, ולהציג חיבה גם למי שיכול להיות נבל, נוכח גם בסרטים שביים ברנט בשנות התשעים. תקופה בה קולנוע עצמאי היה יתרון שיווקי בהוליווד ולכן ברנט קיבל תקציבים גדולים ואף עבד עם כוכבים כמו דני גלובר בשיא ההצלחה שלו, בסרט "לישון עם זעם" (To Sleep With Anger) מ-1990, סרט שחשף עבור רבים את ברנט לראשונה בתור במאי לקהלים גדולים, אף כי הוא היה יותר חביב הביקורת מאשר להיט קופתי. או להבדיל, עבודה עם שחקנים מבוגרים כמו לין רדגרייב וג'יימס ארל ג'ונס בסרטו "השמדת הדגים" (The Annihilation of Fish), סרט בו פיש הוא גם שם הדמות הראשית. באופן טיפוסי לבמאי, הסיפור נוגע קרוב לקלישאות אבל חומק מהן, מציג מורכבות וחיבה לסוגי אנשים שהקולנוע לא מרבה לתאר.