״שיר מריר מתוק״ (Song Sung Blue), סקירה

בתקופה בה הקולנוע ועשיית סרטים בכלל נמצאת במשבר, דומה כי הביוגרפיה המוזקלית היא ז'אנר פורח, בסרטים תיעודיים ועלילתיים כאחד. הבעיה בז'אנר היא שלרוב, בעיקר בגרסה העלילתית שלו, הוא מלווה בעשייה קולנועית רגילה ובתחושה כי הסיפורים של המוזיקאים נועדו לפנות למעריצים שלהם, ובמקרים רבים גם לזכות במידה מסוימת באישור האמן. לכן הם הופכים לדומים למדי. גם להציג את הכוכב בתור קוף אדם או בובות לגו לא תמיד יפתור את הבעיה.
בנקודה זו, "שיר מריר מתוק" (Song Sung Blue) מרענן את הנוסחה. בעיקר בגלל שהוא מציג סיפור של מוזיקאים שהם לא כוכבי על וגם לא עילוי מוזיקלי מכל תחום. כמו רוב האנשים שעוסקים במוזיקה, הם בעיקר עובדים קשה מאוד על מנת להתפרנס בכבוד, איכשהו, מהאהבה שלהם למוזיקה. זאת בתוספת לסיפור אהבה שמסע יחסי הציבור של הסרט טוען שהיה באמת. זה אכן המצב, כי הסרט החדש שביים קרייג ברוור הוא עיבוד לסרט תיעודי שביים גרג קוהס ב-2008, קרוב יותר לזמן בו התרחשו האירועים.

יש לציין כי בעיות מסוימות משותפות לכוכבים ולמוזיקאים לא מצליחים. למשל, התמכרות לסמים או אלכוהול. במקרה של מייק סרדינה (יו ג'קמן) מדובר באלכוהול, אולם בתקופה המתוארת הוא בגמילה והדיווח על מצבו לקבוצת האלכוהוליסטים האנונימיים הוא אמצעי סיפורי בסרט. אחרי שנים של הופעה כזמר רוק, סרדינה נותר די אנונימי מבחינת הקהל, אבל הוא עדיין עובד. גם אם בעבודה בסצנת החקיינים של זמרי רוק ישנים ויש כבר הרבה חקייני אלביס. באחת  מן ההופעות הללו הוא צופה בקלייר סטנגל (קייט הדסון), שמופיעה כחקיינית זמרות קאנטרי. יש ניצוצות, גם רומנטיים וגם מוזיקליים. השניים מתחילים מערכת יחסים וגם מקימים להקה, שלא תהיה חיקוי אלא מחווה לזמר האהוב על מייק, ניל דיימונד. זו האופציה הפחות-פופולרית של זמרים שהוא יכול לחקות, וזמר שגם אם היה מאוד מצליח במשך כמה שנים ויצר כמה שירים קליטים שאתם כנראה לא זוכרים את השם שלהם. וכן, גם את "Sweet Caroline" (או או או).

דיימונד הוא בחירה לא שגרתית, לא רק לקריירת קאברים מוזיקלית אלא גם לסרט קולנוע. כמות קטנה יחסית של קהל תגיע לסרט כי הוא מכיל שירים רבים שלו, וגם הם יופתעו לגלות כי אין את "America". אולם, לסוג הזה של סרטים, דיימונד מתאים. יש ברוק הבומבסטי אך נגיש שלו משהו שניתן לראות כיצד מוזיקאים מזדקנים, שלא בקיאים בחידושים במוזיקה מאז אמצע שנות השבעים או קודם, יאהבו. זמר שכולם יודעים מי הוא וההופעות שלו יביאו קהל, אבל הוא גם סמל לחוסר רלוונטיות לדור הצעיר בתקופה בה מתרחשת העלילה, בין סוף שנות השמונים לתחילת שנות האלפיים. מייק לא עדכני, אבל הוא וקלייר יודעים את העבודה ויודעים לתת שואו. הסרט גם מבהיר כי להקת הקאברים שלהם יכולה להיות אמנותית, גם אם זה מתבטא בבחירות כמו לבצע שיר מוזר אך קליט בדרכו כמו "Soolaimon" ולא רק את השירים המוכרים יותר, גם אם מייק נכנע ומוסיף את ״סוויט קרוליין״ (או או או). זה מוסיף קסם מיוחד לסרט, שמצדיע לעצם עשייה בדרכים שונות.

"שיר מריר מתוק", הסרט כמו השיר על שמו הוא קרוי, משלב בין המרירות למתיקות גם בהצגת החיים האישיים של הדמויות שבמרכזו. הן מרכיבות תא משפחתי שכולל ילדים ממערכות יחסים קודמות: לו יש בת מתבגרת (הזמרת/שחקנית קינג פרינסס, מוזיקאית הרבה יותר ייחודית מהדמויות בסרט) שחיה איתו רק חלק מן הזמן, לה יש בת מתבגרת בגיל דומה (אלה אנדרסון) שהסיפור שלה הופך להיות קול עלילה, וגם ילד קטן יותר (הדסון הנסלי, שאינו קשור ביולוגית לקייט הדסון שמגלמת את האמא שלו). המשפחה הזו חיה לצד משפחת הרוק שלהם, שכוללת את הרכב הליווי המשתנה, אמרגנים ומנהלי מועדונים. מי שגונב את ההצגה במערכת הדמויות הוא מייקל אימפריולי שמגיע לו לגלם דמויות מורכבות יותר מחקיין של באדי הולי, ובסופו של דבר הסרט נותן לו קצת יותר נפח, אם כי הדגש הוא על ״קצת״.

הסיפור האמתי, כפי שנלכד גם בסרט התיעודי, כולל כמה אירועים שנשמעים מופרכים אבל קרו במציאות. דרכם הוא גם נוגע במצבים מורכבים בתוך הזוגיות והמשפחה ובעדינות ניתן לומר כי זו לא הנקודה החזקה של הסרט העלילתי. בפחות עדינות, ניתן לומר כי הרגעים הדרמטיים ביותר בסרט פשוט לא עובדים וקווי עלילה שלמים נראים פשטניים לעומת הדילמות הקשורות בהם. ברוור הוא תסריטאי-במאי שתמיד ניסה לשלב דרמה בבידור ולא תמיד הצליח ("קוראים לי דולמייט" הוא ניסיון מוצלח יותר שלו מן התקופה האחרונה). בסרט הזה, הרגעים הכבדים חומקים ממנו, אבל הוא גם יודע מה נקודות החוזקה שלו כיוצר: האהבה למוזיקה, רגעים קטנים של אופטימיות, וליהוק מוצלח. שני השחקנים הראשיים סוחבים את הסרט ומצדיקים את הצפייה בו.

מבט בסרט המקורי חושף כי אלו היו מוזיקאים שלא ממש נראו כמו כוכבים, אבל הנוכחות של כוכבי קולנוע עם כישרון שירה ואירוניה עצמית מוסיף הרבה לסרט. הדסון מקבלת מועמדויות לפרסים עבור ההופעה שלה כאן, זה קצת מוגזם אבל שוב, רק קצת. היא בהחלט נמצאת בקו עלילה בקריירה שלה בשנים האחרונות והתפקיד הזה משלב את הטון החצי-קומי אך הכואב שיש בהופעות הכי טובות שלה, עם היכולת לשיר, שבהחלט יש לה. ג'קמן זוכה להתעלמות הפעם, וזה לא מוצדק. קשה לי לחשוב על כוכב אחר שהיה מעביר כריזמה של מופיע שיש לו תכונות של רוקסטאר אבל גם פגיעות, והפנמה כי הוא לעולם לא יהיה בליגה הראשונה של המופיעים אבל זה בסדר. לא חייבים להיות אלביס או אפילו ניל דיימונד, יש קהל גם למופיע זול יותר שגם עושה את העבודה.
בדרכו, כזהו גם הסרט. הוא לא אחד הכי טובים על המסכים כרגע ולחשוב עליו כעל סרט שעשוי להיות מועמד לאוסקר לא עושה עמו חסד. אבל יש חן במה שהוא כן מצליח לעשות. ואם ניל דיימונד הוא אמן רוק למבוגרים, "שיר מריר מתוק" הוא סרט לשכבת גיל הזו, שכבת גיל שלכאורה לא עושים עבורה סרטים יותר. אז הנה, עובדה שהסרט הזה קיים.