• סרטים חדשים: ״דיוקן של נערה עולה באש״
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

"קוראים לי דולמייט", סקירה

4 בנובמבר 2019 מאת אור סיגולי

מסתמן שזאת תהיה רוטינה שנתית. עם בוא הסתיו, כמו כל אולפן קולנוע שמכבד את עצמו, גם חברת הסטרימינג נטפליקס מתחילה להוציא את הסרטים הכבדים שלה כאשר המטרה היא לכבוש את עונת הפרסים. השאיפה של נטפליקס להשיג לעצמה שם (ורווחים בבורסה) בזכות קבלה למועדון היוקרתי ביותר של תעשיית הסרטים היא כבר מזמן ערך עליון בשבילה, ואחרי שבשנה שעברה שברה כמה תקרות זכוכית עם "רומא" ו"הבלדה על באסטר סקראגס", נראה שהיא בהחלט מתכוונת לתת פייט גם ב-2019.
"המכבסה" ו"קוראים לי דולמייט" הם הראשונים שפרצו, אבל מאז כבר נחת "המלך" בכיכובו של טימותי שלאמה, כשממש עוד רגע יגיעו "סיפור נישואין", "האפיפיורים" ו"האירי", ונדע האם הוליווד תשחק יפה עם מה שהיא עדיין תופסת כאיום הכי רציני על הסדר הקיים, או שמא תמשיך להזעיף פנים. בוא נגיד את זה ככה, אם הכל ילך כמו שצריך, נטפליקס יכולה בקלות לשלוט בפרסי המשחק עם משהו כמו שניים-שלושה שחקנים בכל קטגוריה. אבל עוד חזון למועד, ובינתיים יש לנו סרטים לראות ולדבר עליהם.

מבין כל הסרטים שצרכתי מנטפליקס לאחרונה (כולל "המכבסה", "המלך" וסרטי ההאלווין שלהם), "קוראים לי דולמייט" (Dolemite is My Name) הוא ללא ספק האהוב עלי. לא שזו נסיעה חלקה לחלוטין, והשעה הראשונה מרגישה קצת מפוזרת, אבל ברמת השילוב של דרמה-קומדיה והעשייה עצמה, סרטו של קרייג ברואר בעיני לגמרי מצליח להשיג את מה שניסה לעשות, גם אם לא מעט מהסיפור מוקרב על מזבח הדאחקות.
הסרט מביא את סיפורו האמיתי, כביכול, של רודי ריי מור (אדי מרפי), מוזיקאי וקומיקאי שמצא את עצמו בשנות הארבעים לחייו בלי הקריירה שרצה, עובד למחייתו בחנות תקליטים ולא מצליח לסגור את החודש. יום אחד מגיעה לו הברקה, לבנות דמות פיקטיבית בשם דולמייט, מין מלך אשפתות שמנבל את הפה ולא רואה אף אחד ממטר. הוא זוכה להצלחה במועדונים ואפילו חותם על חוזה הקלטות, אבל מור רוצה לפרוץ את הגטו השחור ולהיות מוכר גם בקהלים גדולים יותר. לאחר שהוא צופה לחרדתו ב"כותרת ראשית" של בילי וויילדר, הוא מבין שקולנוע הוא הדרך לכבוש את העולם, ומחליט להרים הפקה בתת תנאים, אוסף סביבו צוות של חובבנים שבקושי יודעים לחבר פנס לחשמל. אבל גם אחרי שההפקה מסתיימת הוא מבין שהמאבק לא תם, ועכשיו הוא גם צריך למצוא הפצה לדבר הזה, ומה שיצא תחת ידיו הוא ללא ספק איננו משהו שרשתות בתי הקולנוע יעזו להקרין. אבל האם זה יעצור בעדו? כמובן שלא.

"קוראים לי דולמייט" משתייך בעצם לשני תתי-ז'אנרים שהקולנוע אוהב במיוחד. הראשון הוא כמובן הביוגרפיה הקולנועית, משהו שאנחנו תמיד נמשכים אליו אבל גם חוששים ממנו בעקבות ההצפה המוחלטת של הזמן האחרון, והשני הוא סרטים על עשיית סרטים. בעצם אפשר לומר ש"דולמייט" מחולק בעצמו לשני חלקים. השעה הראשונה הולכת בתלם הביוגרפיה, והשנייה היא ההפקה. בעיני החלק השני מתעלה בצורה מוחלטת על זה הראשון, ומאוד ברור איפה לבו של הסרט, עד לרמה בה עולה התהייה למה היינו צריכים לבזבז דקות ארוכות עד שהגענו לשם. וגם אם ראינו פחות או יותר את אותו הדבר לפני שנתיים ב"חי בסרט", ולפני 25 שנה בדיוק ב"אד ווד" (לא מפתיע, אם כך, שתסריטאי הקומדיה הנפלאה ההיא של טים ברטון, סקוט אלכסנדר ולארי קאראזוסקי, חתומים גם על הסרט הזה) מצאתי את עצמי גם מתגלגל מצחוק וגם מתאהב בכל הדמויות שעל המסך.

כביוגרפיה קולנועית, כאמור, "קרא לי דולמייט" נחשף בלא מעט חולשות. מעבר לתבניתיות של העלילה, הסרט עצמו כל כך רוצה לחבב על הצופים את דמותו של רודי ריי מור, ומשתדל כמה שאפשר להריץ צחוקים, שקשה מאוד לקחת את הסרט ברצינות ברגעי הדרמה, וגם אם יכול להיות שהכל אמת לאמיתה, יש משהו בחוסר העומק של הדמויות שמונע ממנו אמינות. מור לא עומד מול קשיים איומים במיוחד, ואין הרגשה של סכנה אמיתית על המשך קיומו הכלכלי או אפילו הנפשי – הוא עומד בפני מכשול, מחליט שלא משנה מה הוא יעבור אותו, חבורת החברים החמודה מסביבו נרתמת בלי שאלות, והנה הוא עקף גם את זה. ככה מספר פעמים. מה שמחזיק את החלק הראשון מלהיות צפייה מתישה, הוא הקאסט כמובן, ובתוך זה אני מכליל גם את עיצוב התלבושות של רות אי. קרטר, שממש לפני שנה זכתה באוסקר על התלבושות של "הפנתר השחור", וחתומה גם על סרטי ספייק לי, "בלאק דינמייט" ו"אמיסטד" בין היתר.

אדי מרפי – שעל אף שהוא מוציא סרט כמעט בכל שנה זהו תפקידו החשוב והמשמעותי הראשון מאז המועמדות לאוסקר על "נערות החלומות" (ייסלחו לי מעריצי "רק אלף מילים" ו"מיליון סיבות לשוד") – בהחלט מזכיר לנו פה למה פעם היה אחד הכוכבים הקופתיים ביותר בעולם. משום מה אצלי השם שלו מזוהה אצלי עם הומופוביה ומיזוגניה, אבל החיבוק החם שהוא מקבל כעת מוכיח שאולי אני טועה או זוכר לא נכון. כך או כך, מרפי באמת נפלא ב"דולמייט", ובהחלט ניתן לומר שהוא מחזיק את הרוב על כתפיו. התסריט, כאמור, עושה סלטות באוויר כדי שלרגע לא נפקפק בחביבותו וכוונותיו הטובות של מור, ומרפי רוכב על זה לכדי אחת הדמויות הכי מעוררות חיבה של הזמן האחרון.
גם קאסט המשנה הוא ניצחון. ווסלי סנייפס בא להרים והוא ללא ספק הולך הכי רחוק עם הקריקטוריות של הדמות, אבל אפילו שהוא הפוגה קומית בסרט שמורכב כולו מהפוגות קומיות, הוא בולט לטובה. אולי עכשיו כשאנשים ייזכרו כמה הוא מצחיק, הם יחזרו אל ההופעה הכי טובה שלו עד כה, זאת כמלכת הדראג נוקסימה ב"קאדילק של סוף שבוע". עוד פרצופים משמחים הם קיגן-מייקל קי כתסריטאי בעל מצפון חברתי, קרייג רובינסון, טייטוס ברג'ס וקודי סמית'-מקפי שנראה כמו מישהו שממש חייב איזה סנדוויץ' אחד. או מאה. ברצינות שנייה, אני ממש מקווה שהוא בקו הבריאות.

כל גלריית השחקנים והדמויות האלו נמצאים רק כדי לשרת את מרפי, ולכן גם מקבלים טיפול תסריטאי של קישוטים. אך בכל זאת יש מישהי אחת שמתעלה מעל כל זה, על אף שזמן המסך שלה איננו גדול במיוחד. זוהי התגלית ד'וויין ג'וי רנדולף, שחקנית ברודווי וטלוויזיה בת 33 שטרם הופיעה בתפקידים משמעותיים מדי בקולנוע, וכאן, בתפקיד ליידי ריד, היא בלתי נשכחת. בעיני היא ה-MVP של הסרט, וכזו שאני ממש מקווה שכבר עכשיו טובעת בערמות של תסריטים.

הדבר היחיד שהיה לי מאוד מוזר בסרט הזה, בעיקר בהתחשב באקלים החברתי שאנחנו נמצאים בו, הוא שעל אף שמדובר בסרט על גיבור תרבות אפרו-אמריקאי, והקאסט בסרט הזה שחור כמעט לחלוטין, גם התסריטאים וגם הבמאי הם לבנים. מאוד. לא אכנס פה לשאלת הלגיטימיות, גם כי היא גדולה מדי, גם מתישה מדי, וגם לא בטוח שיש לי זכות לצד בעניין, אבל דווקא במקום כמו נטפליקס, שמאוד תומך ביוצרים מקבוצות מיעוט, משונה שאלו האנשים שנבחרו להביא פיסת חיים מאוד משמעותית לקהל השחור דווקא. סתם משהו שרציתי להזכיר כנקודה מעניינת.

אדי מרפי, רות קרטר, ווסלי סנייפס וד'ווין ג'וי רנדולף הם כבר ארבע סיבות מצוינות לראות את "קוראים לי דולמייט", אבל מעבר להם מדובר הסרט הכי מצחיק שראיתי מזה חודשים. וגם אם לא נחשף פה איזה תהליך דמות מרתק או יוצא דופן, הוא סרט שעושה נעים בלב וכואב בלחיים, ומעביר שעתיים מהנות עד מאוד מול המסך.