ההיסטוריה המלאה של הקולנוע הישראלי בפסטיבל קאן

מהדורתו הרשמית הראשונה של פסטיבל הסרטים בקאן התקיימה ב-1946, שנתיים לפני קום המדינה שלנו. הסיבה להיווסדות האירוע הזה הייתה כנראה מתוך קנאה צרפתית באיטליה, לה היה את פסטיבל ונציה היוקרתי. זה סיפור מרתק שכולל כמובן גם הרבה נאצים, אבל יש על זה הרבה מידע שם בחוץ אז אתם לא צריכים אותי.
פסטיבל קאן התקיים מאז בכל שנה להוציא שלוש – 1948, 1950 ו-2020. ובזמן שתמיד הוענקו בו פרסים, "דקל הזהב" הוכרז לראשונה בשנת 1955 וניתן לסרט "מרטי" שלאחר מכן ימשיך לזכייה באוסקר. הוא אחד מבין שני סרטים בלבד שעשו את הדאבל היוקרתי ביותר של עולם הקולנוע, יחד עם "פרזיטים" 64 שנים לאחר מכן.
לאט לאט קאן צבר מעמד של אירוע הקולנוע המתוקשר ביותר בעולם, וגם אם היו לא מעט פרובוקציות במהלך השנים, כוחו רק הלך וגדל אל מול הפסטיבלים האחרים.

רק ב-2024 הגעתי לפסטיבל קאן בפעם הראשונה. אחרי כל כך הרבה שנים של דיווחים מחברים ומעקב מבחוץ, סוף סוף עמדתי מול המפלצת הזאת, ואין מה לומר – כולם צדקו.
זה אמנם לא המקום לחלוק חוויות (לא תאמינו כמה קשה היה לי להיות שם כמנהל אומנותי ולא ככתב, מבלי יכולת לספר לכולם את דעותי על כל מה שראיתי), אבל כן אומר שבאמת לא היה לי סיכוי להבין את כל האופרציה הזו רק ממידע מיד שנייה. הרבה דברים הסתדרו לי בראש אחרי שראיתי את המכונה הזו מתופעלת, יחד עם עוד אלפי שאלות חדשות.
בינתיים, בעולם המקביל של הכתיבה, הגעתי לתקופת קאן בפרויקט זוכי האופיר עם הרצף של "ביקור התזמורת", "ואלס עם באשיר" ו"עג'מי", ובכל פעם שהייתי צריך ללכת ולקושש אינפורמציה על ההקרנות והזכיות, חשבתי כמה יהיה זה נוח אם הכל יהיה מרוכז במקום אחד. מכיוון שלא הצלחתי למצוא שום מקום כזה, הבנתי שייתכן ואצטרך לעשות את זה בעצמי. אז הנה – כל הסרטים הישראלים שהוקרנו רשמית בפסטיבל קאן אי פעם.

כל תעשיות הקולנוע בכל העולם נושאות את עיניהן לפסטיבל האביבי, מקוות שצוות האוצרות שלו יכניס פנימה משהו מהיבול שלהן, ייתן להן מקום של כבוד בנוף הקולנוע הבינלאומי. ישראל כמובן גם היא חלק מזה, ולמרות שבשנים האחרונות הדלתות די חסומות בפנינו (בצדק או שלא), בעבר היו תקופות די מרהיבות. אמנם ישראל מעולם לא זכתה בדקל הזהב, אבל יחסית לגודל של המדינה ולתעשייה הנאבקת תמידית פה, ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי ופסטיבל קאן די ענפה. משנות השישים ועד האלף החדש, ספרתי כ-60 סרטים באורך מלא שהוקרנו באופן רשמי בפסטיבל. גם ספרתי תריסר זכיות. הרשימה תופיע בסוף הטקסט, אבל בדרך לשם יש הרבה מה לגלות.

לפני שנתחיל, שני דברים קטנים: המידע שלי לא מגיע מספריות או ראיונות, אלא מהאינטרנט. מאוד חשוב לזכור שהוא לא תמיד צודק. ניסיתי להצליב מידע כמה שניתן, אבל כמה מהדברים בהחלט עתיקים וקשה לאמת, אז אם מישהו יודע על טעות או משגה, אל תהססו לתקן אותי. בנוסף, פסטיבל קאן היה, ועודנו, די אוהד לקולנוע הישראלי הקצר. עם זאת, לא היה לי זמן להתרכז גם בזה ולכן הם יופיעו רק בשנים בהן הייתה נוכחות של פיצ'רים. אנא קבלו את התנצלותי מכל הבמאים והבמאיות שנכחו במסגרות הקצרות, חלקם אפילו זכו. אולי זה יהיה פוסט אחר.

ההיסטוריה המלאה של הקולנוע הישראלי בפסטיבל קאן

שנות החמישים

1955
בת שבע הייתה ישראל כאשר התקבלה ישראל לראשונה לפסטיבל קאן, ועוד הישר לתחרות הרשמית. זה קרה בזכות "תחנה 24 אינה עונה", שיש הטוענים כי הוא הסרט הישראלי הראשון אי פעם.
סרטו של ת'ורולד דיקיסנון האנגלי התחרה לצד "כרמן ג'ונס" של אוטו פרמינגר, "קדמת עדן" של איליה קאזאן, "ריפיפי" וכמובן "מרטי" שהיה לראשון שזוכה בדקל הזהב.

שנות השישים

בעל החלומות

1961
שש שנים לאחר מכן והנה שוב ישראל בתחרות הרשמית, עם לא אחר מאשר "איי ליי מייק" של פיטר פריי. הזוכה באותה שנה היו "ההיעדרות הארוכה" של הנרי קולפי ו"וירידיאנה" של בונואל.

1962
שנה לאחר מכן נכנסנו ישר לתחרות הרשמית, והפעם בזכות סרט אנימציה. כנראה סרט האנימציה באורך מלא הראשון מישראל.
זהו "בעל החלומות" של יורם ועלינה גרוס, סרט סטופ-מושן על סיפורו של יוסף המקראי, שעל פי האינטרנט נעשה במחסן בבת ים. גם סוג של ריביירה. "בעל החלומות" היה חלק מ-35 סרטים שהתמודדו בתחרות הראשית, לצדו כמה שמות די מפוצצים. זאת הייתה השנה של "קליאו מ-5 עד 7", "ליקוי חמה" של אנטוניוני, "מלאך הקטל", "התמימים", "טעם הדבש" וסרטים נוספים של אוטו פרמינגר, ג'ון פרנקנהיימר, סטייג'יט ריי, סידני לומט ורובר ברסון.
חבר השופטים שכלל את פרנסואה טריפו ובראשו עמד הסופר היפני טטסורו פורוקאקי, העניק את דקל הזהב לסרט הברזילאי "שומר ההבטחות" של אנסלמו דוארטה.

1965
על אף שבין לבין ישראל הספיקה אפילו לצבור מועמדות לאוסקר ("סלאח שבתי" ב-1964) לקח לה שלוש שנים לחזור לריביירה, וגם אז לא לתחרות הרשמית אלא למסגרת שבוע המבקרים. החדשות הטובות הן שהבאנו בדאבל.
הסרט הראשון שהתקבל למסגרת היה גם זה ששלחנו לאוסקר, "כלוב הזכוכית", הפקה ישראלית-צרפתית שביימו ביחד פיליפה ארטויס וז'אן-לואי לוי-אלווארז, אף אחד מהם לא בדיוק צבר כפי שאפשר להבין משמותיהם. למעשה, אנשי צוות ישראלים אפשר למצוא בו רק בתפקידי הפקה, ביניהם יואל נוימן, דוד מטלון, וההפתעה הגדולה – בתפקיד עוזר הבמאי היה לא אחר מאשר השחקן האגדי יוסף כרמון. כלוב הזכוכית משם הסרט, אגב, מתייחס למושבו של אדלוף אייכמן במהלך המשפט המפורסם.
הכניסה השנייה לשבוע המבקרים הייתה של סרט הרבה יותר ישראלי, כזה שכבר זכה למעמד של קלאסיקה. זהו "חור בלבנה" הפרוע והנפלא של אורי זוהר.
השניים היו חלק מקבוצה של תשעה סרטים שהגיעו מספרד, ארה"ב, קנדה, אנגליה, פולין וצ'כוסלובקיה השם ייקום דמה.

בפסטיבל קאן של 1965 העניק חבר השופטים בראשות אוליביה דה האווילנד את דקל הזהב לסרט "The Knack… and How to Get It" על פני "תיק איפקרס" ו"החנות ברחוב הראשי" בין היתר.

1967
שנתיים לאחר מכן חזר אורי זוהר לפסטיבל קאן, אבל הפעם היישר לתחרות הרשמית עם "שלושה ימים וילד", שבועות ספורים לפני פתיחת מלחמת ששת הימים.
הסרט הנהדר שלו, מבוסס כמובן על ספרו של א.ב. יהושע, היה בתחרות עם עוד 23 סרטים, ביניהם "תאונה" של ג'וזף לוסי, "אלווירה מדיגן" של בו וידרברג, "מושט" של ברסון, הגרסה הקולנועית ל"יוליסס", וסרט שני של איזה בחור צעיר, פרנסיס פורד קופולה.
החלק המדהים בכל הסיפור הזה הוא ש"שלושה ימים וילד" לא רק הסתפק בהקרנה ומקום תחת השמש, אלא גם לראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי גם יצא עם פרס בינלאומי גדול במיוחד – פרס השחקן הטוב ביותר לעודד קוטלר. זו הפעם היחידה שסרט ישראלי זכה בפרס הספציפי הזה.
את הפרס העניקו לו חבר השופטים בראשות אלסנדרו בלאזטי, שכלל גם את קלוד ללוש, שירלי מקליין ו-וינסנט מינלי. את דקל הזהב של אותה שנה לקח "יצרים" של אנטוניוני.

1968
לפסטיבל שלא הסתיים בגלל מרד הסטודנטים התקבל "טוביה ושבע בנותיו" של מנחם גולן לתחרות הרשמית (אך לא בטוח אם הספיק להיות מוקרן).

1969
שנה אחרי אותו פסטיבל פרובוקטיבי ישראל הופיעה בתחרות הרשמית עם "מצור" של ג'ילברטו טופאנו, בכיכובם של גילה אלמגור ויהורם גאון. שלוש שנים רצופות בתחרות, לא פחות.
בתחרות הרשמית לצדו הופיעו "אדם בעקבות גורלו", "Z", "הלילה שלי אצל מוד" והזוכה "והיה אם…" אותו העניק חבר השופטים שכלל את לוצ'ינו ויסקונטי (יו"ר), סטנלי דונן וסם שפיגל בין היתר.

שנות השבעים

אבו אל בנאת

1970
אחרי שנפרדנו משנות השישים בניצחון נהדר (והאחרון של ישראל בקאן למשך איזה שלושים שנה), פתחה ישראל את העשור החדש עם נוכחות נוספת בתחרות הרשמית. זהו "התמהוני", סרטו הראשון של דן וולמן. כלומר, הבחור בן ה-29 עשה סרט, ותוך רגע מצא את עצמו ברשימה שכוללת את "חקירתו של אזרח העומד מעל לכל חשד" (שזכה באוסקר מטעם איטליה באותה שנה) והזוכה בדקל הזהב של 1970 – "מאש". יופי של יריית פתיחה לקריירה, יש שיאמרו.
חבר השופטים כלל את מיגל אנחל אסטוריאס (יו"ר), קירק דאגלס, קרל רייז ו-וולקר שלנדורף.

"התמהוני" מספר על סניטר בבית אבות (טובי טבי) שמפתח קשר עם אחת הקשישות שדרה במקום (ברטה ליטבינוב).

1972
בעולם המקביל, בין השנים 1970 ל-1972 עשתה ישראל טריפל רצוף של מועמדויות לאוסקר האמריקאי עם "השוטר אזולאי", "אני אוהב אותך רוזה" ו"הבית ברחוב שלוש". זה השני גם התקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, ובכך היה הסרט הישראלי הראשון שהופיע בשתי הרשימות היוקרתיות.
"אני אוהב אותך רוזה" של משה מזרחי לא יצא עם פרס מהפסטיבל אבל התמודד לצד "מראות" של רוברט אלטמן, "הפיתוי של מימי" של לינה וורטמיולר ו"סולאריס" של טארקובסקי בין היתר. חבר השופטים שכלל את ג'וסף לוסי (יו"ר), ביבי אנדרסון ומילוש פורמן העניק את דקל הזהב לשני סרטים איטלקיים: "The Working Class Goes to Heaven" ו-"Il Caso Mattei".

1974
הבמאי הישראלי המחובק ביותר בניכר משה מזרחי עשה זאת שוב עם "אבו אל בנאת" שנכנס לתחרות הרשמית לצד "עלי: פחד אוכל את הנשמה", "לילות ערב" של פאזוליני, "הפרט האחרון" של האל אשבי (ג'ק ניקולסון לקח משייקה אופיר את פרס השחקן), סרט האנימציה "פריץ החתול", "גנבים כמונו" של רוברט אלטמן, וסרט ביכורים של מישהו העונה לשם סטיבן ספילברג ("שוגרלנד אקספרס").
חבר השופטים בראשות רנה קלייר העניק את דקל הזהב ל"השיחה" של קופולה, ויהיה קשה מאוד להתווכח עם ההחלטה הזו.

"אבו אל בנאת" יהיה הסרט האחרון של ישראל בתחרות הרשמית ל-25 השנים הבאות.

1977
בזמן שישראל חזרה לאוסקר עם "מבצע יונתן", שייקה אופיר הוצג שוב על מסכי קאן, אבל הפעם מחוץ לתחרות. זה היה עם "הגן", סרטו של ויקטור נורד, ובו צעירה שעברה תקיפה מינית (מלאני פאקינג גריפית') בורחת במערומיה לגן שם מגלה אותה גבר מקומי ומאמין שהיא מלאך.
זוכה דקל הזהב של אותה שנה היה "פאדרה פאדרונה".

1978
הכניסה הישראלית הראשונה למסגרת שבועיים של במאים נרשמה על שם "סוסעץ" של יקי יושע, על פי ספרו של יורם קניוק.

1979
בת 34 הייתה מיכל בת אדם כשביימה את סרט הביכורים שלה "רגעים", וישר נשלחה לייצג את ישראל באוסקר (ללא הצלחה), לא הרבה אחרי שהתקבלה למסגרת מבט מסוים של הפסטיבל, שציין את שנתו השנייה בסך הכול.
"רגעים" היה הפקה ישראלית-צרפתית במרכזה משולש רומנטי שנמשך על פני כמה שנים, ובו בת אדם גם גילמה את התפקיד הראשי, לצדה בריז'ט קטיון ואסי דיין.

דקל הזהב של אותה שנה התחלק בין שניים מהיצירות הקולנועיות הגדולות ביותר של כל הזמנים: "אפוקליפסה עכשיו" ו"תוף הפח" שהמשיך משם אל זכייה באוסקר.

שנות השמונים

כביש ללא מוצא

1981
פותחים את העשור עם מסגרת שבועיים של במאים, שם הוקרן סרטו השלישי "העיט" של יקי יושע, שלא שימח הרבה אנשים בישראל כי הוא עוסק בנושא ההנצחה וההתמודדות עם שכול באופנים שטלטלו את ההוויה הישראלית.
זוכה דקל הזהב היה "איש הפלדה".

1983
שנה הפוגה מקאן והנה שוב חוזר אל מסגרת שבועיים של במאים לא אחר מאשר יקי יושע, הפעם עם סרטו "כביש ללא מוצא". מאוד אהבו אותו שם במסגרת הזו.
הסרט מבוסס על סיפור אמיתי במרכזו נערה ממעגל הזנות שהופכת למושא של סרט תיעודי, אבל כאשר המצלמות כבות והיא שוב נותרת לבדה, היא לא מוצאת את הכוחות להמשיך הלאה בחייה. ב"כביש ללא מוצא" משחקים ענת עצמון, יהורם גאון, גילה אלמגור, תיקי דיין, חנה אזולאי-הספרי ואורי גבריאל בין היתר. עם זאת, המידע הכי מטלטל הוא שהסרט התהדר בשלושה שירים שהוענקו לו על ידי לא אחר מברוס ספרינגסטין.
דקל הזהב באותה שנה הוענק ל"הבלדה על נראיימה".

1985
יקירנו איתן גרין בן ה-34 התקבל למסגרת מבט מסוים עם סרטו השני, "עד סוף הלילה", שגם ניסה את מזלו בפרס האוסקר. גרין הצטופף ברשימה מכובדת שכללה סרטים חדשים של כריס מארקר, הסקל ווקסלר ו-וים ונדרס.
כמו בכניסה הקודמת של ישראל למסגרת מבט מסוים, "רגעים", גם הפעם מככב אסי דיין, לצד יוסף מילוא. דיין הוא מנהל פאב תל אביבי הנאלץ להתמודד לא רק עם פוסט טראומה בעקבות שירותו הצבאי, אלא גם מצבו הנפשי של אביו שעזב את הבית.
דקל הזהב באותה שנה הוענק ל"מסע העסקים של אבא".

1986
לראשונה מזה 21 שנים, שני סרטים ישראלים הוזמנו לריביירה על פני שתי מסגרות שונות.
במבט מסוים הוקרן "שתי אצבעות מצידון" של אלי כהן, ובשבוע המבקרים הייתה זו יריית הפתיחה של הבמאי הישראלי הכי מחובק על ידי קאן אי פעם, עמוס גיתאי וסרט הביכורים האקספרימנטלי שלו, "אסתר". אנחנו עוד נזכיר את שמו פעמים רבות.
זוכה דקל הזהב היה "המשימה" של רולנד ג'ופה.

1988
אחרי 1987 ללא נוכחות ישראלית, התקבל "ילדי סטלין" של נדב לויתן למסגרת מבט מסוים. בסרטו חוזר לויתן אל סיפורי הקיבוץ, ובו קבוצת חברים מתמודדת עם העולם המשתנה ועם מותו של סטלין הנערץ עליהם.
זוכה דקל הזהב היה "פלה הכובש".

שנות התשעים

קדוש

בשונה מהעשורים האחרים, לניינטיז מגיעה פסקת פתיחה משלו, בעיקר כי זהו העשור עם הכי מעט נוכחות ישראלית בקאן (גם אם הסיום עצמו היה אופטימי).
במסגרת פרויקט זוכי האופיר שלי, עקבתי על מהלך הקולנוע הישראלי של שנות התשעים שנה אחרי שנה, וזה היה דיכאון שאין לו סוף. התעשייה הגיעה לתהומות חדשים של מחסור בתקציב וייאוש כללי, הקהל מיאן להגיע, התוצרת המקומית נחשבה כעשייה סוג ג' במקרה הטוב, וכמובן שהעולם גם הוא הפנה את גבו. על מועמדויות לאוסקר בכלל לא היה מה לדבר.
הדברים השתנו ב-1999, ובאופן קוסמי גם הריביירה הריחה שמתחיל עידן חדש, אבל מה שקרה אז בשנות התשעים אסור שיחזור, וייתכן שעם המהלכים שעוברים כעת על התעשייה והממשלה, אנחנו די מתקרבים לזה.

1990
למסגרת מבט מסוים התקבל "המיועד" של דניאל וקסמן, שלאחרונה התהדר בעותק משוחזר מטעם ארכיון הסרטים הישראלי של סינמטק ירושלים, בו צפיתי בפסטיבל חיפה. זה באמת אחד הסרטים המיוחדים שנעשו בישראל, במרכזו קוסם שרלטן (שולי רנד) שנקרא לרשת את מקומו של אביו שהיה מנהיג רוחני רב כוח בצפון הארץ. ישראל שלחה לאוסקר את "שורו".
זוכה דקל הזהב של אותה שנה היה "לב פראי".

1995
בשנות התשעים שוב נקבע פער גדול בין הופעותיהם של סרטים ישראלים בקאן – ארבע שנים בין 1990 ל-1995. הוא נשבר תודות למסגרת מבט מסוים שקיבלה בשנית את אלי כהן (אחרי "שתי אצבעות מצידון") הפעם עם סרטו "עץ הדומים תפוס", סרט ההמשך ל"הקיץ של אביה". בישראל בחרו לשלוח לאוסקר את "חולה אהבה בשיכון ג'".
זוכה דקל הזהב של אותה שנה היה "מתחת לפני השטח" של אמיר קוסטוריצה.

1999
העשור האפל של הקולנוע הישראלי הסתיים בשני אקורדים חיוביים להפליא. בתוך גבולות מדינת ישראל אושר התיקון לחוק הקולנוע שהסדיר את תקציבי הממשלה לתעשייה, ובריביירה, ישראל עשתה קאמבק של 25 שנה היישר לתחרות הראשית.
הסרט שהחזיר אותנו לליגה של הגדולים היה מטעמו של מלך התחרות הישראלי עמוס גיתאי עם סרטו "קדוש", שאת האופיר הפסיד ל"החברים של יאנה".

"קדוש" עוסק בקהילה החרדית במאה שערים ומככבים בו יעל אבקסיס, ליאה קניג, יורם חטב, רבקה מיכאלי ויוסף אבו ורדה בין היתר. הוא היה חלק מ-22 סרטים שהתמודדו בתחרות הרשמית, ביניהם "הכל אודות אמא", "שמונה וחצי נשים", "גוסט דוג: דרכו של סמוראי", "קיקוז'ירו" של טאקאשי קיטאנו, "סיפור פשוט" של דיויד לינץ', ועוד.
חבר השופטים באותה שנה, אותו ניהל דיויד קרוננברג (כמה חודשים לאחר שזכה בפרס מיוחד מטעם פסטיבל ברלין על "אקזיסטנז"), כלל גם את ג'ף גולדבלום, הולי האנטר, ג'ורג' מילר, ואנדרי טשין בין היתר. הם החליטו להעניק את פרס דקל הזהב ל"רוזטה" של הדארדנים.

"קדוש" אמנם יצא בידיים ריקות מהטקס, אבל הקולנוע הישראלי כן הצליח לתפוס זכייה. במסגרת הסינפונדסיון של סרטי הסטודנטים הוקרן "בלי חוקים" של דובר קוסאשווילי, ולקח את המקום השני.
קוסאשווילי עוד יחזור לקאן, כחלק מרצף של שש שנות ישראל בקאן, אותו פתח "קדוש".

האלף החדש

חתונה מאוחרת

2000
לא רק שלראשונה מזה 14 שנה חזרה ישראל לקאן שנה שנייה ברציפות, אלא שעשתה זאת שוב בתחרות הרשמית (פעם ראשונה ואחרונה שרצף כזה קורה לישראל), וכמובן, שוב בזכות עמוס גיתאי. הפעם עשה זאת עם סרט המלחמה שלו, "כיפור", שהיה הישראלי המהולל ביותר מזה שנים רבות.
גם הפעם האקדמיה הישראלית לא בחרה בנציג התחרות הרשמית לאוסקר, ובמקום "כיפור" שלחה סרט צה"לי אחר, "ההסדר".

"כיפור" התמודד בתחרות הרשמית לצד 22 סרטים, ביניהם "הלוח" של סמירה מכמלבאף, "חיים על הקצה" של האנקה, "מצב רוח לאהבה", "האחות בטי", "אחי, איפה אתה?" ו"שירים מהקומה השנייה" של רוי אנדרסון. עוד משהו שחשוב לציין הוא שגיתאי לא היה הבמאי הישראלי היחיד בתחרות, אלא עימו נכח עמוס קולק בזכות ההפקה הצרפתית-איטלקית "אוכל מהיר, נשים גנובות".

צוות השיפוט כלל את לוק בסון (יו"ר), ג'ונתן דמי, ג'רמי איירונס, ברברה סוקווה וקריסטין סקוט תומס בין היתר, ואת דקל הזהב העניקו ל"רוקדת בחשיכה" של לארס פון טרייר.
גיתאי שוב יצא ללא פרס, אבל הנה היה לו שידור חוזר של השנה הקודמת: במסגרת הסרטים הקצרים זכה "קינוח" של עמית סאקומסקי במקום השני של הסינפונדסיון.

2001
סרטו השנתי של עמוס גיתאי, "עדן", לא היה בקאן אלא בוונציה ולכן לא היה לישראל סרט בתחרות הרשמית של אותה שנה. אל תדאגו, הוא יחזור שנה לאחר מכן.
עם זאת, במסגרת מבט מסוים, קאן הזמין את זוכה העבר דובר קוסאשווילי עם סרט הביכורים שלו, יצירת המופת "חתונה מאוחרת", עליו תוכלו לקרוא בפירוט נלהב מטעמי בפרויקט זוכי האופיר.
"חתונה מאוחרת" התמודד במבט מסוים עם עוד 23 סרטים ביניהם "מסיבת נישואים" של ג'ניפר ג'ייסון לי ואלן קאמינג. הזוכה היה "Carrément à l'Ouest" של ז'אק דוילון.

נוכחות ישראלית נוספת באותה שנה הייתה בתחום הקולנוע הקצר, בו מיה דרייפוס נבחרה להשתתף בסינפונדסיון עם "שעווה זה כואב".
זוכה דקל הזהב היה "חדרו של הבן".

2002
אחרי הפוגה בת שנה חזרה ישראל לתחרות הרשמית – תראו מופתעים – בזכות עמוס גיתאי (שלוש תחרויות רשמיות בארבע שנים זה מדהים לא משנה איך הופכים את זה) עם "קדמה", המתרחש בתקופת מלחמת העצמאות שלנו ומסופר מהצד של ניצולי השואה שהצטרפו לפלמ"ח והצד הערבי שחטף מכה אחת אפיים.
בגבולותינו, האקדמיה הישראלית בשלב הזה שחררה את גיתאי, והעניקה ל"קדמה" רק ארבע מועמדויות ללא סרט או בימוי, עם זכייה בפרס עיצוב התלבושות. לאוסקר שלחה ישראל את "כנפיים שבורות".

"קדמה" התמודד עם 21 סרטים בתחרות הרשמית ביניהם "אנשי המסיבות", "אודות שמידט", "הכל או כלום" של מייק לי, "באולינג לקולומביין", "התערבות אלוהית" של איליה סולימן, "בלתי הפיך", "איש ללא עבר" של קירוסמאקי, "מוכה אהבה", "תיבה רוסית", "הבן" של הדארדנים, "ספיידר" של קרוננברג ו"עשר" של קיארוסטמי.
דיויד לינץ' עמד בראש חבר השופטים, ויחד אתו בילו בילה אוגוסט (סליחה), שרון סטון, ראול רואיז, וולטר סאלס ומישל יו. הם בחרו לתת את דקל הזהב ל"הפסנתרן" של פולנסקי, ולהשאיר את "קדמה" בלי פרסים.

עם זאת, סרט ישראלי נוסף באורך מלא הוקרן באותה שנה, אבל אני חייב להודות שבחיים שלי לא שמעתי עליו עד התחקיר הזה. במסגרת שבועיים של הבמאים הוקרן "דירה 5 סי" שכתב וביים רפאל נג'ארי. את נג'ארי אנחנו כמובן מכירים, אבל הסרט הזה, בהשתתפות טינקר שיראי ואורי פפר, הוא משהו שלא נתקלתי בו מעולם.
במסגרת הסינפונדסיון הוקרן "שאלות של פועל מת" מאת איה סומך שזכה במקום השלישי.

2003
גם ב-2003 הביא עמוס גיתאי את סרטו השנתי לוונציה (הפעם "עלילה"), והותיר את ישראל מחוץ לתחרות הרשמית. לשמחתנו, מסגרת שבועיים של במאים מילאה את החלל ואף יותר מכך, כאשר קיבלה שני סרטים ישראלים.
"מסעות ג'יימס בארץ הקודש" של רענן אלכסנדרוביץ', יחד עם הסרט התיעודי זוכה האופיר "מייק ברנט – לס מואה ט'מה" של ארז לאופר (התיעודי הישראלי הראשון בקאן, לפי הבנתי) הצטופפו יחד לצידם של מתיה אמרליק, טאקאשי מייקה, אליין גירודי ועוד.

במסגרות הקצרים הוקרן "עובדי השם" של הדר פרודליך כחלק משבועיים של הבמאים, ובסינפונדוסיון היה "אוכלי לחם חסד" של חיים טבקמן. זוכה דקל הזהב היה "אלפנט" של גאס ואן סאנט.

2004
שנת 2004 היא שנה מיתולוגית בתולדות הקולנוע הישראלי (עליה תוכלו לקרוא בפרק העוסק בה במסגרת פרויקט זוכי האופיר) וחלק מזה היה הרגע המדהים בו לא אחד, לא שניים – אלא שלושה סרטים עם חותמת כחול-לבן הגיעו לפסטיבל קאן! אמנם לא לתחרות הרשמית (עמוס גיתאי היה עם "הארץ המובטחת" בוונציה) אבל עם המון פרסים. לראשונה מאז "שלושה ימים וילד" ב-1967.

נתחיל עם הסרט שהיה במסגרת שבועיים של במאים, כי כמו במקרה של "דירה 5 סי", לא שמעתי עליו מעולם עד רגע זה. מדובר ב"החומה" (Mur) התיעודי, הפקה צרפתית-ישראלית של סימון ביטון, שהגיע לקאן אחרי זכייה בפרס מיוחד של המסגרת הבינלאומית בסאנדנס.

בשבוע המבקרים הוקרנו שני סרטי ביכורים ישראלים שיהפכו להיות אבני דרך של הקולנוע הישראלי החדש: "עטאש – צימאון" של תאופיק אבו-ווהיל ו"אור" של קרן ידעיה. הם היו חלק משבעה סרטים שהתמודדו במסגרת הזו.
"עטאש – צימאון" יצא מהפסטיבל עם פרס מטעם איגוד המבקרים פיפרסקי, ו"אור" ריסק את התחרות לא רק עם המקום הראשון של המסגרת (אותה חלק עם "Brodeuses") אלא הגיע גבוה עד לניצחון בפרס מצלמת הזהב, פרס חוצה מסגרות שמוענק לסרט הביכורים הטוב ביותר.
כך הפכו תאופיק אבו-ווהיל וקרן ידעיה לבמאים הישראלים הראשונים שזוכים באיזשהו פרס בפסטיבל קאן. האקדמיה החליטה לשלוח באותה שנה לאוסקר את "מדורת השבט".

במסגרת הקצרים, חיים טבקמן הגיע שנה שנייה ברציפות לסינפונדוסיון עם "בית של משוררת".
פרס דקל הזהב הוענק ל"פרנהייט 9/11".

ואלס עם באשיר

2005
נחשו מי חזר!
עמוס גיתאי המשיך את שנת-קאן-שנת-ונציה המסורתי שלו, והשיב את ישראל לתחרות הרשמית ב-2005 (רק כדי שיהיה ברור: עד כה ישראל נכנסה תשע פעמים לתחרות. ארבע מהן, וברצף, בזכות גיתאי). אבל מה שנשתנה הלילה הזה מכל הלילות הוא שהסרט הנוכחי, "איזור חופשי", לא יצא מהטקס בידיים ריקות. האחת והיחידה חנה לסלאו שחזרה את ההישג של עודד קוטלר ב-1967 וזכתה בפרס המשחק. היא עקפה בין היתר את ז'ולייט בינוש ("מחבואים"), שרלוט רמפלינג ושרלוט גינזבורג ("למינג") וברייס דאלאס הווארד ("מנדרליי").
סרטים נוספים מהתחרות הרשמית היו "קרב בגן עדן" של קרלוס רייגדאס, "פרחים שבורים" של ג'ים גרמוש, "בחירות" של ג'וני טו, "היסטוריה של אלימות", "ימים אחרונים" של גאס ואן סאנט, פאקינג "עיר החטאים" ו"שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה" מאת טומי לי ג'ונס. חבר השופטים שכלל את אמיר קוסטוריצה (יו"ר), פאטי אקין, חאוויר בארדם, סלמה הייק, טוני מוריסון, אנייס וארדה וג'ון וו בחרו להעניק את דקל הזהב ל"הילד" של האחים דארדן.

בהקרנה מיוחדת מחוץ לתחרות הוקרן סרטו של אבי מוגרבי, "נקום אחת משתי עיני". במסגרת הסינפונדסיון התחרתה שוב מיה דרייפוס עם "ביקור חולים" ואף זכתה במקום השני.

2007
אמנם 2006 סימנה את השנה הראשונה מזה שש שקאן לא קיבלה אף סרט ישראלי באורך מלא, אבל 2007 פיצתה על ההיעדרות עם שלושה סרטים, אחד מהם בתחרות הראשית. והנה הטוויסט, לראשונה מאז 1974, נציג ישראל בתחרות לא היה סרט של עמוס גיתאי (יציאתו השנתית "התנתקות" הייתה בוונציה).
זה היה "תהילים" של רפאל נג'ארי, שהוזכר ב-2002 כשהתמודד במסגרת שבועיים של במאים עם "דירה 5 סי". סרטו החמישי של נג'ארי מספר על משפחה דתית בירושלים המתמודדת עם היעלמותו של האבא אחרי תאונה. בסרט מככבים מיכאל מושונוב, לימור גולדשטיין, שמואל וילוז'ני ואילן דר בין היתר.

"תהילים" התמודד בתחרות משוגעת שכללה 22 סרטים בהם "הגירוש" של זוויאגניצב, "חסין מוות" של טרנטינו, "הפרפר ופעמון הצלילה", "קצה גן עדן" של פאטי אקין, "שירי אהבה", "האיש מלונדון" של בלה טאר, זוכה האוסקר "ארץ קשוחה", "פרספוליס", "אור חרישי" של רייגדאס ו"זודיאק" של פינצ'ר. אחד הליינאפים המרשימים ביותר של קאן, כנראה אי פעם.
"תהילים" לא היה בין הזוכים של חבר השופטים בהם סטיבן פרירס (יו"ר), שרה פולי, מרקו בלוקיו, מגי צ'אנג, טוני קולט ומישל פיקולי. את דקל הזהב הם העניקו ל"ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים".
במסגרת השנייה לזו של התחרות הרשמית, מבט מסוים, הוקרן מה שיהפוך לאחד הסרטים הישראלים הפופולריים ביותר בכל הזמנים, "ביקור התזמורת", עליו תוכלו לקרוא בפרק המוקדש לו בפרויקט זוכי האופיר. הוא זכה בפרס מיוחד שאת מהותו לא הבנתי, ובפרס פיפרסקי.

בסופו של דבר, הסרט הישראלי המשמעותי ביותר של קאן 2007 היה בכלל בשבוע המבקרים. זהו "מדוזות", והוא זה שהביא למדינתו פרס נוסף בקאן. בסך הכול ארבע שנים אחרי פרס מצלמת הזהב לקרן ידעיה של "אור", שוב הגיע תואר הביכורים לסרט ישראלי, לידיהם של אתגר קרת ושירה גפן.

במסגרת הסינפונדסיון הוקרנו "ברחל בתך הקטנה" של אפרת כורם ו"משעולים" של הגר בן אשר.

2008
הפכנו להיות קצת מפונקים בשלב הזה, אז אומר שאמנם רק סרט ישראלי אחד התקבל לפסטיבל קאן ב-2008, אבל איזה סרט. "ואלס עם באשיר" נכנס לתחרות הרשמית וסחף את הריביירה בכזו עוצמה שעד היום יש שמועות וספקולציות מדוע הוא יצא בלי פרס מחבר השופטים בראשותו של שון פן. כתבתי על הסרט בפרויקט זוכי האופיר, אז יש עוד קצת מידע שם.

בין מתמודדי התחרות היו גם "על העיוורון", "ההחלפה" של קלינט איסטווד, "סיפור חג", "דלתא" של קורנליו מונדרוצ'ו, "גומורה", "השתיקה של לורנה", "סינקדוכה ניו יורק", "שלושה קופים", "שתי אהבות" ואחד אלוהינו, כלומר "האלוהי" של פאולו סורנטינו. דקל הזהב התגלגל לידיו של לורן קאנטה עם "בין הקירות" הצרפתי.

את הפסדו של ארי פולמן בתחרות הרשמית אפשר אולי לאזן קרמתית עם זכייתו של אלעד קידן בתחרות הסינפונדסיון, שם התמודד עם "המנון". אני הייתי סטודנט בסם שפיגל בזמן הזכייה הזו, ותנו לי לספר לכם, אף אחד לא דיבר על שום דבר אחר לפחות שני סמסטרים. לצדו התחרה "שתיקה" של הדר מורג.

2009
טרם התאוששנו מההפסד של "ואלס עם באשיר" גם בריביירה וגם באוסקר, והנה דף חדש נפתח לנו בקאן. שני סרטים התקבלו לפסטיבל, אך הפעם לא לתחרות הרשמית.
"עג'מי", שבאותה שנה זכה באופיר ונשלח לאוסקר (ועל כן אתם יודעים היטב איפה לקרוא עליו), הוקרן במסגרת שבועיים של במאים וזכה בציון לשבח בפרס מצלמת הזהב לבמאים ירון שני וסכנדר קובטי.
במקביל, חיים טבקמן חזר בפעם השלישית לקאן, אבל לראשונה בזכות סרט באורך מלא. אחרי פעמיים במסגרות הקצרים, היה זה "הר ברוקבק" הישראלי שלו, "עיניים פקוחות" ובו רן דנקר וזהר שטראוס מגלים את משיכתם זה לזה במעמקי החברה החרדית, שהוקרן במסגרת מבט מסוים.
זאת הייתה תחרות קשוחה באותה שנה, שכללה את "אב ילדי" של מיה הנסן-לאב, "אמא" של בונג ג'ון-הו, "אף אחד לא שמע על חתולים פרסים", "שם תואר משטרה" של קורנליו פורומביו, זוכה שני פרסי האוסקר "פרשס", והזוכה הגדול שהפך די במהרה לרגע בזמן, "שיני כלב" של יורגוס לנתימוס.

במסגרת הסינפונדסיון הוקרנו "דיפלומה" של יעל קיים (שזכה במקום השלישי) ו"סגל" של יובל שני.
זוכה דקל הזהב היה "הסרט הלבן".

הערת שוליים

2010
"המשוטט" של אבישי סיון הוקרן במסגרת שבועיים של במאים. לתחרות הסרטים הקצרים התקבל "עזרה ראשונה" של ירדן כרמין.
זוכה דקל הזהב היה "הדוד בונמי שיכול להיזכר בחייו הקודמים" הקסום. זה מה שקורה כשנותנים לטים ברטון להיות יו"ר חבר השופטים.

2011
אל השטיח האדום של פסטיבל קאן צעד יוסף סידר, מחזיר את ישראל לתחרות הרשמית עם "הערת שוליים". ולראשונה מאז חנה לסלאו ב-2005 אפילו הצליח להיקרא לבמה כזוכה, על פרס התסריט הטוב ביותר.
"הערת שוליים" התמודד לצד שמות פסיכיים כמו "הארטיסט" שכמה חודשים לאחר מכן יזכה באוסקר, "דרייב", "חוף מבטחים" של קיארוסטמי, "העור בו אני חי", "הילד עם האופניים" של האחים דארדן, "מלנכוליה" שהפך את לארס פון טרייר לפרסונה נון גרטה למשך איזה שעה וחצי, "היו זמנים באנטוליה", "פוליס", "זה בוודאי המקום", "חייבים לדבר על קווין", וזוכה דקל הזהב "עץ החיים" של טרנס מאליק. חבר השופטים כלל את רוברט דה נירו (יו"ר), אוליביה אסייאס, ג'וד לו, ג'וני טו ואומה תורמן.
לזכות בכל שנה בתחרות הראשית זה סיפור די עצום. לזכות כחלק מהרשימה הזו זה כמעט מדע בדיוני. למרבה הצער, ישראל תאלץ לחכות עשר שנים כדי לחזור לתחרות הרשמית.

בנוסף ל"הערת שוליים", סרט הביכורים של הגר בן אשר "הנותנת" הוקרן במסגרת שבוע המבקרים.
במסגרת הסינפונדסיון היה שוב דאבל ישראלי עם "על מרתה לעוף" (מעיין ריף) ו"בפתח ביתי" (ענת קוסטי).

2012
"המשגיחים" של מני יעיש, שהוקרן במסגרת שבוע המבקרים, היה הפיצ'ר הישראלי היחיד בקאן של אותה שנה, אחד מתוך שבעה סרטים בתחרות הספציפית הזו. הוא אפילו זכה בפרס SACD, שכנראה זה סבבה. במסגרת ACID השתתף "שרקיה" של עמי ליבנה.
בסינפונדסיון הוקרן "רסן" של אתי ציקו ובמסגרת הסרטים הקצרים של שבוע המבקרים הוקרן "חזרה" של שי לוי.
הזוכה של דקל הזהב היה כמובן "אהבה" של האנקה.

2013
ושוב שבועיים של הבמאים ניצבת לצד ישראל, כי היא חברת אמת ושלא תהיה טעות בעניין, וקיבלה לעצמה שני סרטים שלנו. שניהם של בוגרי קאן שחזרו לסיבוב נוסף.
הראשון היה ארי פולמן, שבאופן שאפשר להרחיב עליו מילים אבל לא כרגע, נמנע מהתחרות הרשמית עם "כנס העתידנים" על אף תקרית "ואלס עם באשיר". לצדו, בפעם השלישית עם פיצ'ר בקאן, רפאל נג'ארי בסרט "מעל הגבעה". יחד איתם הוקרנו במסגרת הזו "נקמה כחולה" של ג'רמי סולנייה, "ריקוד המציאות" של חודורובסקי ממש יחד עם הדוקו האדיר "חולית של חודורובסקי", ו"איו איו" שייצג את סינגפור באוסקר אבל באמת שאין שום סיבה לזכור את זה.
מי שלקח את הפרס מכל הנהדרים האלה, הוא באמת אחד הסרטים השנואים עלי בכל הזמנים – "אני, עצמי ואמא שלי". מורסה קולנועית של גיום גאליין שאני מבקש שלא תראו לעולם.

במסגרת הסינפונדסיון הוקרן "בבגה" של גן דה לנגה. הזוכה בדקל הזהב היה "כחול הוא הצבע החם ביותר", כנראה הסיבה בגינה לא הזמינו את סטיבן ספילברג להיות בחבר השופטים מאז.

2014
יש קייס די רציני להציג את 2014 כשנה הגדולה האחרונה של הקולנוע הישראלי. כמות הסרטים הנפלאים שיצאו בה היא כמעט חסרת תקדים, וההצלחה הייתה גם בקופות הכרטיסים פרום דה ריבר טו דה סי וגם בחיבוק שקיבלנו מהעולם. פסטיבל קאן לגמרי היה חלק מזה.
מספר שיא של ששה (!) סרטים הוקרנו בריביירה. אמנם אף אחד לא בתחרות הרשמית (למרות שהכי הגיע לנו) או יצא עם פרס, אבל נוכחות כזו בשלוש מסגרות שונות זה לגמרי האישור שישראל הייתה צריכה כדי לדעת שהיא חלק מהמסיבה.
היו ימים…

אל מבט מסוים התקבל סרטה השלישי של זוכת פסטיבל קאן קרן ידעיה, "הרחק מהיעדרו". היא התמודדה מול "העלמותה של אלינור ריגבי", "כוח עליון" (איך זה לא היה בתחרות הרשמית?), "נהר אבוד" של ריאן גוסלינג, זוכה מצלמת הזהב "נערת מסיבות", "ראן" של פיליפ לאקוטה שצילם דניאל מילר, המועמד לאוסקר התיעודי "מלח הארץ" של וים ונדרס, והזוכה "אל לבן" של קורנליו מונדרוצ'ו.

בשבוע המבקרים הוקרן עוד סרט של זוכה ישראלית בפרס מצלמת הזהב, שירה גפן כמובן. שבע שנים אחרי "מדוזות", גפן חזרה עם "בורג". היא הפסידה את התחרות ל"השבט" הבלתי נשכח (לטוב ולרע). בהקרנה מיוחדת של המסגרת הוקרן "הגננת" של נדב לפיד.
שבועיים של במאים שוב קיבל דאבל ישראלי, ואיזה דאבל של החלומות זה היה. גם "גט: המשפט של ויויאן אמסלם" וגם "את לי לילה" כיבדו בנוכחותם את המסגרת לצד "קר ביולי", "חבורת נערות" של סלין סיאמה, "יום מפרך" של קים סונג-הון, "גאווה" האהוב עלי כל כך שזכה בקוויר פאלם, "הנסיכה קאגויה" שהיה מועמד לאוסקר ההנפשה, ועוד סרט שבטח שמעתם עליו, "וויפלאש". הוא זכה בשלושה אוסקרים, לא יודע אם יצא לכם לראות. מבין כל אלה, הזוכה היה "אהבה מקרב ראשון" מכל מיני סיבות שאני לא לגמרי מבין.
במסגרת הקלאסיקס הוקרן סרטה של הילה מדליה "גו גו בויז" על פועלם המטורף לגמרי של מנחם גול ויורם גלובוס.

בסינפונדסיון השתתף "הביקור" של ענבר חורש. הזוכה בדקל הזהב היה "שנת חורף".

2015
בהקרנות מיוחדות מחוץ לתחרות הוקרנו סרט ישראלי וסרט שהוא גם ישראלי.
הראשון הוא "היורד למעלה" של זוכה הסינפונדסיון אלעד קידן, ו"סיפור על אהבה וחושך", האפוס של נטלי פורטמן על פי ספרו של עמוס עוז.

הברך

2016
במסגרת מבט מסוים הוקרנו "מעבר להרים ולגבעות" של בוגר התחרות הזו ממש מר ערן קולירין, ו"עניינים אישיים" המקסים של מהא חאג'. הם התחרו לצד "אחרי הסערה" של הירוקאזו קורה-אדה, "קפטן פנטסטיק", "התנגשות" המפואר ממצרים, "הרמוניום" של קוג'י פוקאדה, "באש ובמים", "הלילה הארוך של פרנסיסקו סנקטיס", "הצב האדום" ואחד מסרטי העשור של סריטה, "הסטודנט". הזוכה היה נציג פינלנד לאוסקר, "היום השמח ביותר בחיי אולי מאקי". שם שתמיד גורם לי רצון לאכול סושי.

בשבוע המבקרים הוקרן "שבוע ויום" הנהדר של אסף פולונסקי, סרט שכזכור סידר פרס אופיר לבחור לא מוכר בשם תומר קאפון, שלימים לא רק שיהיה חתיך למות אלא גם חלק אינטגרלי מאחת מסדרות הטלוויזיה הטובות – והמחרידות – של תקופת חיינו, "The Boys".
"שבוע ויום", שזכה בפרס קרן GAN, התחרה לצד סרט של במאית צעירה העונה לשם ז'ולי דקורנו עם סרטה "נא" שאיש לא ידע שבעוד כמה שנים תעשה היסטוריה בקאן ותזכה עם "טיטאן". בדיעבד, מסיבת הסיום של שבוע המבקרים ב-2016 הייתה משהו שכדאי להיות בו.

במסגרות הקצרות סרטה של אור סיני "אנה" זכה בסינפונדסיון, ו"מיומנו של צלם חתונות" קיבל הקרנה מיוחדת בשבוע המבקרים.
זוכה דקל הזהב היה "אני, דניאל בלייק" של קן לואץ'.

2017
כבר הרבה זמן לא הזכרנו את שמו, אז הנה הגיע הזמן. אחרי תריסר שנים חזר עמוס גיתאי לקאן, הפעם במסגרת שבועיים של במאים עם סרט "ממערב לירדן". זאת הייתה מהדורה די מרשימה לתחרות הספציפית הזו, שכללה את "צ'אמברה" שייצג את איטליה באוסקר, "פרויקט פלורידה" של מי שלימים יזכה בדקל הזהב שון בייקר, "אני לא מכשפה", "תנו לשמש להכנס" של קלייר דני, "פאטי קייקס" והזוכה "הרוכב", שהוא לא רק אחד הסרטים הכי יפים אי פעם, אלא גם זה שסימן את בואה של זוכת האוסקר לעתיד קלואי ז'או.

"פיגומים" הנהדר של מתן יאיר הוקרן במסגרת הצדדית ACID. בתחום הקצרים השתתף "בן ממשיך" של יובל אהרוני. זוכה דקל הזהב היה "הריבוע".

2020
שנתיים עברו ללא נוכחות ישראלית בפסטיבל קאן ואז, כשנראה שאולי אנחנו חוזרים לעניינים, העולם החליט לבלום בחדות.
לראשונה מאז שנות השישים, בוטל פסטיבל קאן. זה קרה בעקבות מגיפת הקורונה שעצרה את כל התוכניות שלנו. בקאן, שכבר היו עמוק בתוך בניית התוכנייה כשהאימה המוחלטת ההיא השתלטה, החליטו לאפשר לסרטים להקפיא את התמודדותם עד יעבור זעם, או להעביר את המשך השנה עם התואר "בחירה רשמית של פסטיבל קאן" על כל המשתמע מכך.
ברשימה המכובדת הזו היה אפשר למצוא שני סרטים ישראלים, "הנה אנחנו" של ניר ברגמן, והסרט עם השם היותר מדי סימבולי לתקופתו "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", יצירת הביכורים של דני רוזנברג.
לי בטח אין דרך לדעת לאילו מסגרות יועדו שני הסרטים האלו, אבל בנוף הסגרים זה לא באמת משנה. אפשר למצוא נחמה בהכרזה הזו של פסטיבל קאן, אבל אפשר גם למצוא אותה מדכדכת למדי בהתחשב בכל מה שאנחנו יודעים שיקרה מרגע זה. כי האמת היא, שהגענו לתחילתו של הסוף.

2021
אפשר להסתכל על מהדורת קאן הנוכחית בשתי דרכים, חיובית ושלילית.
החיובית – לראשונה מאז 2014 לא פחות מארבעה סרטים הוקרנו בריביירה, אחד מהם בתחרות הרשמית. כניסה ישראלית ראשונה מזה עשור, ועוד כזו שיצאה עם פרס משמעותי.
השלילית – זו השנה האחרונה בה הקולנוע הישראלי הוזמן כחלק מן המניין באירוע הקולנוע החשוב ביותר בעולם.

מחוץ לתחרויות, שני סרטים ישראלים זכו לפרימיירה חגיגית. הראשון היה ארי פולמן, בפעם השלישית עם סרט אנימציה בקאן. אחרי "ואלס עם באשיר" בתחרות הרשמית ו"כנס העתידנים" במסגרת שבועיים של במאים, הגיע "איפה אנה פרנק" שהוקרן מחוץ לתחרות. בנוסף, נציג אחר של שבועיים של במאים, שלומי אלקבץ, הקרין את התיעודי המונומנטלי שלו "מחברות שחורות" בהקרנה מיוחדת.
מצד אחד, העובדה ששני הסרטים האלו לא היו במסגרות רשמיות כנראה מעיד על משהו ביחס של קאן אליהם, מצד שני בכל זאת הם קיבלו מקום תחת השמש וזה אולי מעיד על רצון טוב של הפסטיבל יותר מכל דבר אחר.

אל אולם דביוסי חזר ערן קולירין בפעם השלישית למסגרת מבט מסוים, הפעם עם "ויהי בוקר" שכמה חודשים לאחר מכן יסחף את פרסי האופיר ויישלח לאוסקר (ללא הצלחה). הוא התמודד מול "הדרך של חסן", הסרט הטוב ביותר של 2021 "חופש מוחלט", "מאסר בית", "התמימים", נציג איסלנד לאוסקר "טלה", נציג מקסיקו לאוסקר "ליל הלהבות" ונציג בלגיה לאוסקר "מגרש משחקים". כולם הפסידו ל"להרפות את האגרוף" העוצמתי מרוסיה, בעקבות החלטת חבר השופטים בראשותה של אנדריאה ארנולד.

אבל כל אלו היו משניים לסרט הישראלי שהוקרן בתחרות הרשמית, "הברך" של נדב לפיד, ארבע שנים לאחר שזכה בפרס דב הזהב של ברלין עם "מילים נרדפות". "הברך", בקלות אחד הסרטים המתריסים שנעשו בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות (ואולי אי פעם), התמודד מול "אנט", "בנדטה", "האי של ברגמן", "קצב מרוקאי", "תא מספר 6", "השבר", "הנהג, של מר יוסוקה", "הכרוניקה הצרפתית", "הגיבור", "ממוריה", "ניטראם", "השפעת של פטרוב", "טיל אדום", "האדם הגרוע בעולם" וזוכה דקל הזהב "טיטאן".
"הברך" זכה בפרס חבר השופטים, בשותף עם "ממוריה", הופך את נדב לפיד לבמאי ישראלי שהצליח לנצח שניים מהפסטיבלים הגדולים בעולם, ברלין וקאן. נכון לרגע זה, הוא הבמאי הישראלי האחרון שהצליח להשתחל לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, והראשון שיצא ממנה עם פרס. נקווה שעוד נחזור.

הסרטים הישראלים בפסטיבל קאן לפי מסגרות

התחרות הרשמית
1955 – "גבעה 24 אינה עונה"
1961 – "איי ליי מייק"
1962 –"בעל החלומות"
1967 – "שלושה ימים וילד" (פרס השחקן)
1968 – "טוביה ושבע בנותיו"
1969 – "מצור"
1970 – "התמהוני"
1972 – "אני אוהב אותך רוזה"
1974 – "אבו אל בנאת"
1999 – "קדוש"
2000 – "כיפור"
2002 – "קדמה"
2005 – "איזור חופשי" (פרס השחקנית)
2007 – "תהילים"
2008 – "ואלס עם באשיר"
2011 – "הערת שוליים" (פרס התסריט)
2021 – "הברך" (פרס חבר השופטים)

מבט מסוים
1979 – "רגעים"
1985 – "עד קצה הלילה"
1986 – "שתי אצבעות מצידון"
1988 – "ילדי סטלין"
1990 – "המיועד"
1995 – "עץ הדומים תפוס"
2001 – "חתונה מאוחרת"
2007 – "ביקור התזמורת"
2009 – "עיניים פקוחות"
2014 – "הרחק מהיעדרו"
2016 – "מעבר להרים ולגבעות" + "עניינים אישיים"
2021 – "ויהי בוקר"

שבוע המבקרים
1965 – "כלוב הזכוכית" + "חור בלבנה"
1986 – "אסתר"
2004 – "עטאש – צימאון" (פרס פיפרסקי) + "אור" (פרס שבוע המבקרים, מצלמת הזהב, המבקרים הצעירים)
2007 – "מדוזות" (מצלמת הזהב)
2011 – "הנותנת"
2012 – "המשגיחים" (SACD)
2014 – "בורג" + "הגננת"
2016 – "שבוע ויום" (GAN)

שבועיים של במאים
1978 – "סוסעץ"
1981 – "העיט"
1983 – "כביש ללא מוצא"
2002 – "דירה סי 5"
2003 – "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" + "מייק בראנט – לס מואה ט'מה"
2004 – "החומה"
2009 – "עג'מי"
2010 – "המשוטט"
2013 – "כנס העתידנים" + "מעל הגבעה"
2014 – "גט: המשפט של ויויאן אמסלם" + "את לי לילה"
2017 – "ממערב לירדן"

הקרנות מיוחדות, מסגרות משניות או מחוץ לתחרות
1977 – "הגן"
2005 – "נקום אחת משתי עיני"
2012 – "שרקייה"
2014 – "גו גו בויז"
2015 – "היורד למעלה" + "סיפור על אהבה וחושך"
2017 – "פיגומים"
2020 – "הנה אנחנו" + "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם"
2021 – "איפה אנה פרנק" + "מחברות שחורות"