• סרטים חדשים: ״קצפת ודובדבנים״ של גור בנטביץ׳
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019
  • ״איפה את, ברנדט?״, סקירה

"פרזיטים" של בונג ג'ון-הו: המלצות לצפייה משלימה

16 באוגוסט 2019 מאת אור סיגולי

כבר כמעט עשר שנים, מאז "עץ החיים" ב-2011 ליתר דיוק, שלא הגיע אלינו בכזאת מהירות מסחררת זוכה דקל הזהב הישר מפסטיבל קאן אל מסכי הקולנוע המקומיים. לרוב נושא התואר היוקרתי משתהה זמן מה, בעיקר כדי לראות מה יעשו אתו בעונת האוסקרים אי שם באופק, אבל הפעם הכו בברזל בעודו הוא לוהט, ומקאן הוא הגיע לפתוח את פסטיבל ירושלים ואז לבתי הקולנוע ברחבי הארץ.
מדובר כמובן ב"פרזיטים" (Parasite), ששימח את עולם הקולנוע בזכייתו עוד לפני שההמונים ראו אותו. גם כי מדובר במנצח הראשון תוצרת דרום-קוריאה, מדינה שהסינפילים מאוהבים ביבולה הקולנועי כבר כמה עשורים, ובעיקר כי אחרי שבעה פיצ'רים משובחים, סוף סוף חבק הבמאי בונג ג'ון-הו אחד אחד הפרסים החשובים ביותר על הפלאנטה.

על "פרזיטים" יכולתם לקרוא את התרשמותו המהירה של עופר הישר מפתיחת פסטיבל ירושלים, ומאז בטוח שנתקלתם בתגובות הנלהבות אליו. אמנם לא מדובר בקונצנזוס מוחלט, וכמובן שיש גם קולות מסוייגים יותר, אבל כבר עכשיו אפשר לסמן אותו כאחד הסרטים המדוברים ביותר של 2019.
אני לא יכול לומר שמדובר בעיני בסרט הטוב ביותר של בונג ג'ון-הו (אם כי באמת בלתי אפשרי לעקוף את האהבה שלי ליצירות המופת שלו "זיכרונות מרצח" ו"המארח"), אבל הוא ללא ספק אחד הסרטים המשובחים שראינו בחודשים האחרונים, כזה שסביר שיישאר בסביבה עד סיכומי השנה, ואולי עוד יביא לראשונה את דרום-קוריאה לטקס האוסקר בקטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, מועדון מצומצם שלמרבה המבוכה טרם קיבל את המדינה בשעריו.

אם אתם חלק מהסחף, וגם אתם עברתם חוויה חיובית ומחפשים משהו כדי להמשיך את המומנטום, החלטתי במקום סקירה נוספת לסרט לחפש המלצות לצפייה משלימה או נלווית, כאלו ש"פרזיטים" ממשיך את דרכם. בחרתי 10 מדינות מרחבי העולם שמתוכן בקעו סרטים שהזכירו לי את זוכה קאן 2019 בין אם בתימות, בסגנון, או סתם באסוציאציה אישית, חלקם סרטים ידועים שבוודאי ראיתם, וחלקם כאלה שצריך לחפש קצת יותר טוב. בכל מקרה, את כולם כדאי לראות עם או בלי קשר.

אוסטריה – "מחבואים"
Cache / Hidden

לא מעט מדינות חתומות על סרטו של מיכאל האנקה מ-2005, שרבים מחשיבים לפסגת יצירותיו, ביניהן צרפת וגרמניה. אבל בגלל אזרחותו של הבמאי, והעובדה שהוא נשלח לייצג את אוסטריה באוסקר (ונפסל, מה שגרם לשינוי התקנון של האקדמיה), החלטתי שזה יהיה הוגן לשייכו אליה, למרות שהוא דובר צרפתית, צולם בצרפת, ועוסק בחוויה מאוד צרפתית. אל תדאגו, ארץ הגבינות והיין תקבל לא מעט מקום בהמשך.
לא קשה לראות מה מקשר בין "פרזיטים" ובין "מחבואים". שניהם בוגרי פסטיבל קאן, שניהם סרטים בהם חייהם של אנשים מהמעמד הבינוני-גבוה מתערערים בעקבות מפגש עם המעמד הנמוך יותר, ובשניהם העניינים יוצאים מכלל שליטה די מהר. "מחבואים", כמו כל אירופאי טוב, מנסה להשאיר את עצמו ממוקד ועצור כמה שהוא יכול, ולכן על אף ששני הסרטים מעוצבים בקפידה בכל זאת הטון שלהם שונה למדי. עוד משהו שמשותף להם הוא שלשניהם כדאי להיכנס עם מינימום ידע מקדים, ושניהם מתפתלים ותופסים כיוונים מפתיעים ועוכרי שלווה למדי.

איטליה – "ידיד המשפחה"
L’Amico di Famiglia / The Family Friend

כשמדברים על סרטים בהם משפחה בורגנית מתערערת לחלוטין בגלל הופעתו של זר מסתורי, צריך קודם כל להזכיר את "תאורמה" האיטלקי שביים פייר פאולו פאזוליני של 1968. אין ספק שפאזוליני לא המציא את התבנית (אני מניח ש"טרטיף" של מולייר הוא האבטיפוס), אבל זה כנראה סרט הדגל של תת-הז'אנר הזה. ומכיוון שמדובר באופציה המובנת ביותר מאליה, חשבתי שאפשר לנסות משהו קצת שונה.

"ידיד המשפחה" מ-2006 הוא בעיני אחד הסרטים החלשים יותר מאת המאסטר הגדול של הקולנוע האיטלקי החדש, זוכה האוסקר פאולו סורנטינו ("יפה לנצח", "נעורים"), אבל גם משהו פחות משוייף שלו נישא כתפיים וראש מעל השאר. בסרטו השלישי בסך הכל, והשני שהוקרן בקאן (אחרי "השלכות האהבה"), סורנטינו נמצא רגע לפני הטירוף הוויזואלי האינטנסיבי של סרטיו הבאים ("האלוהי", "זה בוודאי המקום") והקצב המסחרר של הצילום והעריכה שמאפיינים אותו כיום. "ידיד המשפחה" הוא דרמה אפלה ולא נעימה במיוחד לצפייה, במרכזה ג'רמיה דה ג'רמי, אדם נכלולי, עלוב נפש, דוחה פיזית ובאופן כללי פיסת אשפה, שמוצא דרך להיכנס פנימה אל חייהם של משפחה אמידה –כמו טרטיף אבל במטונף – וטבעו האומלל מוביל אותו ואת הסובבים לקטסטרופה.
את הגיבור/אנטגוניסט מגלם באופן נפלא גיאוקומו ריצו, פרצוף מזוהה עם הקולנוע הפרוע של איטליה בשנות השבעים. כמו ב"פרזיטים" גם כאן דמות מהביבים (הפעם מנטלית יותר מאשר פיזית) זוחלת פנימה אל תוך המחלקה הראשונה ומנסה להוכיח, בעיקר לעצמה, שמקומה שם.

דרום-קוריאה – "להרגיש בבית"
Bin-jip / 3-Iron

בתחילת האלף זכה הקולנוע הדרום-קוריאני לתקופת חסד קצרה ומתוקה בבתי הקולנוע בישראל. זה קרה בעיקר בזכות הבמאי קים קי-דוק ("אביב, קיץ, סתיו, חורף… ושוב אביב", "הקשת"), וזו כנראה גם הסיבה שיכולתם למצוא יצירה אלימה וקיצונית כמו "שבעה צעדים" מסתובבת לה בבתי הקולנוע בקניונים. כיום הקולנוע הדרום-קוריאני נמחק כמעט לחלוטין מלוח ההפצה המקומי, ונציגויות יכולתם לראות רק בדמות מותחנים סמי-אירוטיים, כדוגמת "המשרתת" מ-2010 – רימייק לסרט משנת 1960, עליו הכריז בונג ג'ון-הו שהוא אחת ההשפעות העיקריות על "פרזיטים".

"להרגיש בבית" מ-2004, גם הוא של קים קי-דוק, היה (ויתקנו אותי המפיצים אם אני טועה) לנקודת השיא במערכת היחסים של הקהל הישראלי והיבול הדרום-קוריאני, ומשם זה רק הלך והתפוגג. לכן לא רק שמן הראוי להזכיר את הסרט הזה בהקשר של הגעת "פרזיטים", אלא גם שמבחינת הסיפור יש לא מעט דומה ביניהם. "להרגיש בבית" – זוכה לפחות ארבעה פרסים בוונציה כולל פרס הבימוי – הוא דרמה סוריאליסטית במרכזה בחור צעיר שעליו אנחנו לא יודעים הרבה מלבד זאת: הוא מסתובב ברחבי השכונות העשירות של העיר, וכאשר הוא מגלה בית שאיננו מאוכלס, הוא מתנחל שם לזמן קצר, חי את החיים שאינם שלו, ונמלט רגע לפני שיתפסו אותו. אבל המשחק הזה הופך להיות קצת יותר מסוכן כשאישה בנישואים אומללים נכנסת לתמונה, והבחור מתחיל לחשוב שאולי יש פה פתח לחיים חדשים.
אגב, בגלל הסרט הזה אני תמיד ממהר להסיר מודעות פרסומיות שהושארו על הדלת שלי לפני שאני עוזב את הבית. אם ראיתם את הסרט אתם יודעים בדיוק למה.

יוון – "הרי האלפים"
Alps

יש איזו תיאורה שאני עובד עליה, שאין כזה דבר רשימה קולנועית שמכבדת את עצמה בלי סרט אחד של יורגוס לנתימוס, אבל זה עדיין בשלב פיתוח ולא בשביל זה אנחנו פה.
היה הכי מפתה להכניס לכאן את "להרוג אייל קדוש" כי משפחה אמידה ומישהו מוזר שנכנס להם לחיים והכל הופך להיות גיהנום עלי אדמות ושלמות קולנועית וכל זה, אבל יש פה הזדמנות אפילו יותר קורצת – לדבר על סרטו הרביעי של לנתימוס, והראשון אחרי המפץ של "שיני כלב", שהוקרן בפסטיבל חיפה ולדעתי מאז לא הייתה הזדמנות ליושבי ציון לחזות בו. הוא גם הרבה יותר מסתדר עם "פרזיטים".

"הרי האלפים" מ-2012 (פרס התסריט בוונציה) הוא לנתימוס במתכונת הכי חשופה ופועמת, מרושעת וסדיסטית. זה סיפור של קבוצת אנשים שמשכירה את עצמה לטובת משפחות שמחפשות מישהו שיגלם את אוהבם שמתו. והרי מה יכול להשתבש באופרציה כזו? הקשר ל"פרזיטים" הוא יותר מהתנגשות בין מעמדות והעמדות פנים, בין אם במודע או לא. יש משהו בהסרת הרעלה מפניה של החברה "המתפקדת" ו"הבריאה" שלנו בסיפור על אובססיה והרס עצמי וחוסר יכולת להתמודד. צפייה קלה זה בטח לא, ודאבל פיצ'ר של השניים הוא לא מנה מומלצת לבעלי לב חלש, אבל שווה לבדוק את העניין.

ישראל – "הגננת"

מעבר לקישור בדמותו של ילד קטן עם נטייה לאומנות ומורתו הצעירה, בסרטו השני של נדב לפיד יש עוד אלמנטים שמופיעים ב"פרזיטים". גם פה יש התנגשות בין מעמדית בדמות הגננת מהמעמד הבינוני והרקע המזרחי לבין הילד שמגיע מעולם אורבני-דקדנטי-גבוה, וגם פה העניינים הולכים ומסתבכים עד לנקודת השיא באירוע רב משתתפים. הסגנונות עצמם שונים מאוד זה מזה. הקולנוע של לפיד מדי פעם שובר את ההגה במפתיע, הורס את אשליית המציאות, חושף את המנגנונים הקולנועיים ובשונה מג'ון-הו מאכלס את הסרט בדמויות שלא מאוד קל להתחבר אליהן, אבל יש משהו באיבוד השליטה המבוקר של הסרט לנקודה בה אנחנו יודעים שהדברים לעולם לא יחזרו למסלולם, שהופך אותם לתמונת מראה מעניינת זה של זה.
הדברים האלו נכונים, אגב, רק לסרט הישראלי מ-2015, ולא לרימייק האמריקאי שנעשה לו בשנת 2018 ממנו הופשטו האלמנטים האינטלקטואלים לטובת דגש על המהלך הרגשי והאנושי של העלילה.

מקסיקו – "מלאך השמד"
The Exterminating Angel / El Angel Exterminator

אולי המתקפה הקולנועית הידועה ביותר על הבורגנות מחוץ לגבולות מצרפת. סרטו של המאסטר לואיס בונואל מ-1962, אותו כתב וביים במקסיקו, לאחר שהוגלה מספרד מולדתו והחליט לעזוב את ארה"ב, הוא על הדרך גם אחד מסרטי הלוקיישן המבריקים.
"מלאך השמד" הוא סיפור סוריאליסטי כמיטב דרכו של הבמאי זוכה האוסקר ("סוד הקסם הבורגני"), שמתחיל בקבוצה גדולה של עשירי העיר המתארחים בבית גדול בתוך העיר לערב של לירלור, אכילה ודובים. אתם יודעים, לא בשונה מכל ערב אחר בחיינו שלנו. כאשר מתחילה השעה להיות מאוחרת, והאנשים מתכוונים לעזוב, הם מגלים שהם לא יכולים. זה לא שמישהו אטם את הדלתות והחלונות או כבל אותם לרהיטים, הם פשוט לא מסגולים לצאת מהבית. למה? ברור שזה לא משנה. בהתחלה הם עוד חושבים שזה ייפתר, אבל הימים הופכים לשבועות והחבורה עדיין שם, מנסה להתמודד עם המצב החדש.
על אף שהוא לא הולך למקומות קיצוניים כפי שהיה אפשר לחשוב שייקרה, 95 הדקות של הסרט ממשיכות להפתיע ולרתק בלי הפסקה, ואפילו הסיום מבריק במיוחד. פה אמנם אין התנגשות מעמדית כמו ב"פרזיטים", אבל בשני הסרטים יש בית אמיד שמשמש כזירת ההתרחשות המרכזית, וכמובן שגם ג'ון-הו לא חוסך ביקורת מאף אחד.

צרפת – "סיטקום"
Sitcom

לבחור נציגות אחת מצרפת הייתה משימה לא אפשרית, וגם לא הוגנת. לבסוף צמצמתי לרשימה של שלושה במאים: פרנסואה אוזון, ז'אן-פייר מלוויל וקלוד שברול – על השניים האחרונים התוודה בונג ג'ון-הו בראיון שהעניק לאבנר שביט, שאלו שניים מהבמאים שהכי השפיעו על הקריירה שלו. בחזית מלוויל קפץ לי בעיקר "הילדים הנוראים" (Les Enfatns Terrible) מ-1950 המבוסס על נובלה של ג'ון קוקטו, במרכזה אח ואחות מהמעמד הגבוה ביחסים קצת מתקדמים (הסרט כפי הנראה גם השפיע מאוד על "החולמים"); ומכיוון קלוד שברול… ובכן, הרשימה אינה נגמרת. ג'ון-הו ציין במיוחד את "כשהחיה תמות" כסרט שקרוב אל לבו, אבל מהפילמוגרפיה של הבמאי הצרפתי הפורה אפשר לדלות בהקשר של "פרזיטים" גם את סרטיו המאוחרים יותר "הטקס" ו"שיקוי לילה". בכל מקרה, פרנסואה אוזון ניצח. ניתן להיסטוריה לשפוט אותי.

על "סיטקום" כתבתי בסקירה שעשיתי לסרטי אוזון לפני איזה מאה שנה. בגדול הוא ממש כמו "תאורמה" ו"טרטיף", כלומר משפחה בורגנית רגילה למדי מתערערת עד לליבתה בעקבות הגעתו של זר. אבל במקום איזה נוכל מסתורי או גבר נאה, הפעם מדובר בעכבר. עכבר שדה רגיל וחמוד למדי. ברגע שהוא נכנס לתמונה ארבעת הנפשות של המשפחה נותנות דרור ליצריהם הכמוסים ביותר והצחוק והטרגדיה מתערבבים יחד עד סיום שאף אחד לא היה יכול לצפות מראש.
זה בעצם הפיצ'ר הראשון (אחרי המון קצרים מפורסמים) של מי שהיה הילד הרע של הקולנוע הצרפתי ובחלוף האלף די התמתן, וגם אם סרטיו האחרונים ("מאהב כפול", "פרנץ", "החברה החדשה", "בחסדי האלוהים") לא באמת מסעירים, תמיד אפשר להתנחם בעובדה שהוא נשאר חתיך.
בעיני, אגב, סרטו הטוב והשלם ביותר הוא ללא ספק "בתוך הבית" מ-2012, וגם הוא יכול להיות דאבל פיצ'ר מושלם ל"פרזיטים".

קנדה – "צמרמורת"
Shivers

אם כתבתי ש"מלאך השמד" של בונואל לא לגמרי הולך עד הסוף, אז סרטו של דיויד קורננברג מ-1975 לוקח את אותו הפרמיס, ורץ כל כך רחוק שהוא ממש קופץ אתו מהגג. אחד מ"סרטי הבניינים" הראשונים (שזכו לעדנה בתחילת האלף עם "הפשיטה" האינדונזי, "השופט דראד" האמריקאי, "סיטדל" האירי ו"גורד שחקים" הבריטי, בין היתר) הוא סרט אימה שהולך לעשרות כיוונים בו זמנית, ובו דיירי בניין עצום שהפך למין קהילה סגורה מגלים שאיזשהו טפיל החל להסתובב במקום ולעשות דברים לא נעימים לאלו שבאים אתו במגע.
זה לא סרט חף מבעיות, אבל הוא בהחלט אחד הקרוננברגים המהנים – כלומר, ךמקרה אימה גופנית ותחלואי האנושות מספקים לכם הנאה – וגם אם הקשר שלו אל "פרזיטים" רופף באופן יחסי לשאר הסרטים המוזכרים פה, זאת לא סיבה מספיק טובה למנוע מכם צפייה בו.

שוויץ – "אחות"
Sister / L’enfant d’en Haut

אחרי רצף של יצירות די קיצוניות, אפשר קצת להרגיע את האווירה עם דרמה נעימה ומרגשת שתוכלו גם לראות עם ההורים שלכם בלי להסמיק ממבוכה. מדובר בסרטה העדין והיפה של אורסולה מאייר, שנשלח לייצג את שוויץ באוסקר של 2012, וגם לפי דעתי יצא להקרנות מסחריות בארץ לאחר בכורתו בפסטיבל חיפה.
על אף שקשה לחשוב על שני סרטים שונים בטון ובסגנון שלהם, נקודת הפתיחה של "פרזיטים" ו"אחות" די זהה: אח ואחות צעירים ונטולי אמצעים מסתננים לחייהם של בני המעמד הגבוה, בסרט הנוכחי מדובר באתר סקי, ובעזרת שקרים ומניפולציות מוצאים לעצמם חיים אלטרנטיביים כאשר סודם יכול בכל רגע להתגלות.

את האחות מגלמת ליה סיידו ("כחול הוא הצבע החם ביותר") אז בת 17 ונהדרת כהרגלה, ואת אחיה משחק קייסי מוטט קליין. מוטיבציה נוספת לראות את הסרט היא הפלא המכונה ג'יליאן אנדרסון, שיצאה לפתח קריירה אירופאית לאחר ירידת "תיקים באפילה" מהאוויר. ככלל אצבע יש חובה לצפות בכל דבר שהאישה הזו משתתפת בו. תאמינו לי, זה הופך את החיים לטובים בהרבה.

הסרט הבא הוא בחזקת ספויילר, אז המשיכו לקרוא רק אם ראיתם את "פרזיטים".

ארה"ב – "אנחנו"
Us

כל מי שצפה בסרט האימה המדובר ביותר של 2019 (ונכון לרגע זה גם הטוב שבהם, קחו את זה לאן שתרצו) בוודאי נזכר בו כאשר גיבורי "פרזיטים" מגלים מה קורה מאחורי הארון שבמרתף. אם חשבנו שהמשפחה האומללה בתחילת הסרט הדרום-קוריאני, שביתה נמצא מילולית בקו התפר שבין הקרקע למתחת לאדמה, הם העלובים ביותר, הנה מתגלה שלא – יש אפילו שלב נמוך יותר בסולם, בתחתית המדרגות, מתחת לבית, בלי אור ובלי אוויר צח. ומה שעוד יותר נורא הוא שממש כמו המשפחה הענייה שרוצה לטפס מעלה ולהיות חלק מהקומה העליונה, ככה גם אלו שמוסתרים עמוק יותר, ומטפילים הופכים אנשי המעמד הבינוני למארחים.
נקודת המוצא של "אנחנו" היא זהה, רק קצת יותר מד"בית ומטורללת, ועל כן גם קצת פחות מחזיקה מים (אך אפקטיבית בהחלט): אחרי המון שנים של טינה ואיבוד שפיות, אוכלוסייה שלמה שללא סיבה אמיתית הוסתרה מהעולם ונחשבה לזן נמוך יותר, מחליטה שהגיעה הזמן לתפוס חלקה בעולם האמיתי ולקבל מקום תחת השמש. מילולית. וזה מדמם כמעט באותה מידה.

"פרזיטים" מוקרן כעת בבתי הקולנוע ברחבי הארץ. אל תהססו.