• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

״מאהב כפול״, סקירה

6 באוגוסט 2017 מאת עופר ליברגל

עבורי, פרנסואה אוזון הוא אחד מן הבמאים הכי מרתקים בקולנוע הצרפתי העכשווי, קודם כל בזכות הכישורים הטכניים שלו. מדובר בבמאי שעושה תמיד שימוש מוקצן ומרהיב באמצעי המבע הקולנועיים – הסרטים שלו מבליטים את העשייה בעזרת צילום עשיר ולא טבעי ועריכה לא שגרתית, דבר אשר הופך גם את סרטיו הפחות טובים למעניינים לצפייה. אוזון משלב את הפן הטכני הזה עם עבודה טובה עם שחקנים, בעיקר כאשר הוא הוא נותן לכוכבים לפסוע מעט החוצה מן הדימוי המקובל שלהם. יחד עם זאת, לא תמיד העושר הסגנוני הזה השתלב עם עשייה מורכבת ובכמה מסרטיו המשחקים הקולנועיים באו בשילוב עם תסריט מעט רדוד וניסיונות לזעזע את הקהל, מה שאומנם הפך את הסרטים לזכורים, אבל לא פעם הותיר תחושה כי הבמאי יוצר מחלוקת לשם מחלוקת.

אולם, אני חש כי בשנים האחרונות משהו השתנה בקולנוע של אוזון. הוא כבר לא ממש "הילד הרע" של הקולנוע הצרפתי והוא יצר רצף של יצירות מעט מופנמות יותר מבחינת השימוש במבע הקולנועי, אך עשירות בהרבה במבט המורכב שלהם על החיים ובניית דמויות אמינות. שני סרטיו הקודמים, ״החברה החדשה שלי״ (שלא הוקרן בישראל), ו״פרנץ״ (שהפצתו בארץ נדחית באופן תדיר, אבל צפויה להתרחש סוף כל סוף בהמשך החודש, הרבה אחרי שהגיע לפורמטים ביתיים) הם בעיניי אולי שני הסרטים הכי טובים בקריירה של הבמאי, אשר כוללת כבר לא מעט סרטים. בכל אחד מן הסרטים הללו הוא הביא לשיא את היכולת שלו לבקר את ההגדרות המקובלות בחברה לזהות בכלל וחד-משמעיות של מיניות ולאום בפרט.

אחריהם, סרטו החדש ״מאהב כפול״ (L'amant Double) נראה במבט ראשון כסוג של חזרה של אוזון לקולנוע שקרוב יותר לראשית הקריירה שלו כבמאי של סרטים ארוכים: זהו סרט שמקצין את החזותי ויוצר סתירות כמו-מכוונות בסיפור, באופן שירתיע את הקהל ומכיל לא מעט שימוש בעירום מופגן. לא מעט סצנות בסרט משלבות בין המיני לבין סוגים של טאבו, או התרחשויות ביזאריות שאולי יקשו על הקהל לקחת אותו ברצינות. אכן, יש בסרט לא מעט מוטיבים ורגעים אשר דומה כי מנסים לייצר רק אווירה מוזרה או חידה נטולת פתרון, באופן הלועג מעט לסרטי מתח, הז'אנר בו אוזון לכאורה פועל. למשל, יש בסרט דמות של שכנה תומכת ומפחידה בו זמנית, קירות שקורים בהם דברים מוזרים, וסצנות של גילוי סודות אשר יכולת להיראות כמו פרודיה. אבל אני סבור כי הסרט, ברובו, רציני. וכי אוזון עושה בו עבודה טובה ולעתים מפעימה.

מכיוון שמדובר בסרט מתח, עדיף לא לדעת יותר מדי פרטים על העלילה, גם אם לתחושתי רוב הזמן היא מהווה סוג של כיסוי לנושאים בהם הבמאי באמת שואף לעסוק. בכל זאת, גיבורת הסרט היא קלואי (מארין ואכט, המוכרת בעיקר מ״צעירה ויפה״ של אוזון) צעירה שפרשה מדוגמנות וסובלת מכאבי בטן. היא מתחילה בטיפול פסיכולוגי עם פול (ג'רמי רנייה, אחד מן השחקנים הקבועים של האחים דארדן), אשר מופסק כעבור זמן קצר כי המטפל מתאהב בה. השניים עוברים לחיות ביחד, אך קלואי מרגישה כי בן זוגה שומר ממנה סודות, תחושה המתגברת כאשר היא צופה בו במקום אשר רחוק מאוד מעבודתו. היא מגלה כי יש לו אח תאום בשם לואי, גם הוא פסיכולוג, מתחילה לראות אותו בסתר ומגלה כי ללואי יש גישה הרבה יותר אגרסיבית ולא נעימה בתור מטפל – ובתור מאהב.

מכאן רק מתחילה מסכת הסודות והגילויים של הסרט, אשר קשורה גם באירועים מן העבר הרחוק של הדמויות. בדומה לאופן שבו היצ'קוק התייחס לפסיכולוגיה, הגישה של אוזון לתחום משלבת בין ביקורת לבין ניסיון לראות במצוקת הנפש ובטראומות כלי לפענוח הסרט. למעשה, הוא מעמת דרך שני האחים בין גישות שונות של טיפול ושל עזרה – הגישה המסורתית של הקשבה מול גישה אגרסיבית, אלימה ומאשימה. אפשר גם להקביל בין המטפלים לבין יוצר הקולנוע שיכול לספק יצירות עדינות, או לשוב ולשחרר את הילד הרע שבו. דומה כי ההגעה של לואי לסרט גם מחזירה מעט את אוזון היותר ותיק לקולנוע, וסרטיו הראשונים של אוזון היו גם הפרועים ביותר שלו.

בכך, קלואי היא לא רק המטופלת של הפסיכולוגים והמאהבת שלהם, היא גם הגיבורה של אוזון. במהלך העלילה היא מוצאת את עצמה עובדת במוזיאון, מה שמעניק לבמאי הזדמנות לברוא לא מעט פריימים בהם השחקנית ניצבת בין המוצגים בתערוכה, כמו עוד יצירה המועמדת בתוך פריים. יש סוג של טשטוש בין הדמות שמגלמת ואכט לבין הזהות שלה כדוגמנית בעבר, ובסרט היא שבה והופכת לדוגמנית, חומר ביד היוצר. אלא שקלואי היא גם דמות שיש לה שדים משלה, אך בעודה מנסה לחקור את העבר והווה, היא מוצאת את עצמה בתוך משחק שדומה שלא היא קבעה את הכללים שלו, אך ייתכן וגם זה רק למראית העין.

הסצנה הראשונה בסרט מציגה את הגיבורה מסתפרת, סמל להחלטה לברוא את עצמה מחדש עם מראה של שיער קצר, ספק פחות נשי. אך ההחלטה להסתפר יכולה גם להראות כמו הצהרת נאמנות של השחקנית לסרט, ככניסה לדמות עם אקט של הקרבה עצמית, או מחיקה של העצמי הקודם. ייתכן ולמחיקת הזהות הקודמת יש גם משמעות אחרת בהקשר של התעלומה של הסרט, שכן דומה כי חייה הקודמים של קלואי כמעט ואינם נוכחים בצורה ישירה בחייה, כלל שהיא חוקרת את עברו של בן זוגה, היא מזניחה פרטים מן העבר שלה.

אם הסצנה הראשונה בסרט היא עיצוב מחדש של הגיבורה, הסצנה השנייה היא כבר כניסה לתוכי תוכה – במהלך בדיקה גניקולוגית, המצלמה מצלמת את איבר המין הנשי, אשר הופך דרך העריכה לעין של הגיבורה. בכך הבמאי לא רק מרמז כי הסרט יעסוק במיניות ויהיה חושפני, הוא גם אומר כי המיניות קשורה גם לדרך בה הגיבורה רואה את העולם וכי מדובר בראייה סובייקטיבית. זהו כלי להבנת הסרט, שכן הסרט נחווה דרך הראייה של הדמות הראשית – הקהל יודע את מה שהיא יודעת, כולל חוויות של פחד לא רציונלי ולעתים חלומות או הזיות. בגלל שהיא סובלת ממצוקה נפשית, הדבר אומר כי עלינו לקחת בערבון מוגבל את מה שאנו רואים, כולל בסצנות האינטימיות ביותר.

אמשיך בתיאור של הסצנות בסרט לפי הרצף בו הן מופיעות, פושט מפני שאני סבור כי דקותיו הראשונות הן שיא היצירה, לא רק כלי פענוח. הסיקוונס הבא, הראשון בו אנו לומדים דברים משמעותיים על הדמות, הוא הטיפול הפסיכולוגי אצל פול. הטיפול מוצג דרך שורה של תעלולי עריכה אשר משלבים בין המפגשים השונים, מעמידים את הדמויות בסוגים שונים של פריימים אשר מייצגים מהלך משתנה של יחסי כוחות. בעוד בהתחלה הכוח הוא אצל המטפל, המטופלת צוברת עוד כוח בהיותה נחשקת, או באופן שבו האמת שלה לגבי הדרך בה היא חיה משתלטת על המבט האובייקטיבי. משחקי העריכה מסתיימים ברגע שהטיפול הופך לזוגיות, ובזוגיות לכאורה כבר קיים שיוון. אך למעשה, הבית שהשניים עוברים לחלוק הופך למחילה מלא בסודות, אשר הגיבורה מנסה לגלות. לא בטוח שהיא עוקבת אחר הרמזים הנכונים, בעוד הבמאי שותל בסרט רמזים לפירוש אלטרנטיבי.

יש הרבה כפילויות ב״מאהב כפול״, לא רק בשימוש בזוג מטפלים תאומים ובהקבלה/בחיבור שבין המטפל למאהב. הכפילויות הללו מובילות לסרט שיש בו חלקים אשר שואפים להיות מופשטים יותר, ולפעמים יש תחושה כי אוזון מעט הולך לאיבוד בתוך המשחקים שהוא משחק עם עצמו, בסרט שבסופו של דבר יכול להיקרא כסרט מתח עם טוויסט. אבל מעבר למתח, כמו בסרטו האחרונים, הסרט עוסק בדמות אשר חווה את העולם בצורה שונה מן האופן שבו החברה תופסת אותה. ככזה מדובר בסרט שיש בו משהו עצוב מאוד, מאחורי החזית הצבעונית והשימוש בסוג של הומור שחור ורגעים שיכולים להיות לקוחים מתוך סרט אימה. חלק מן הרגעים הללו, כולל כמה שמגיעים ממש בסיום היצירה ואחרי שהסתיימה מלאכת הגילוי, הם קולנוע מסוגנן ומרהיב ביופיו. זהו לא הסרט הכי טוב של אוזון שיוצא השנה, וזה סרט שבו הבמאי ישוב ויפלג את הקהל, אבל עדיין יש בו לא מעט איכויות עבור שחורי הבמאי וחובבי קולנוע שאוהבים את המתח שלהם עם נגיעות של ביזאר.

השאר תגובה