אוסקר 2021/22: חמש מסקנות מהשנים האחרונות ומה אולי אפשר ללמוד מהן

שוב שינו את החוקים. אמנם לא דרמטי או משהו, אבל אחרי עשור של שיטת הצבעה על פיה מספר המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר ינוע בין חמישה לעשרה (מה שלרוב הביא לשמונה בסופו של דבר), החל מהאוסקר ה-94 לא משנה מה יהיו עשרה מועמדים. בשלב הזה יש משהו כמו שישה סרטים שכולם מסכימים עליהם ("סיפור הפרברים", "חולית", "כוחו של הכלב", "משפחה מנצחת", "ליקריץ פיצה", "בלפסט"), וממשיכים לחפש את הארבעה הנותרים.
אני מאחל לעצמי שעוד אראה את החזרה לחמישייה הקלאסית עוד בימי. דוגרי, כבר נמאס. אבל לא לכך התכנסנו.

זה כמובן לא השינוי היחיד שראינו בשנים האחרונות, בטח אחרי טירוף המערכות של שנה שעברה שכלל כשרות לסרטי סטרימינג שלא ראו אור מקרנה, איחוד שתי קטגוריות הסאונד לאחת, ביטול ועדת מניעת הפאדיחות של פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר ועוד. זה ממש מרגיש כאילו כל שנה המרוץ ממציא את עצמו מחדש, ועלינו לנסות להקדים את הסיבוב. זה הביא לכמה מהאירועים הכי מפתיעים ומשונים בתולדות האוסקר, ואנחנו כמובן האחרונים שנתלונן על זה.

בעוד כחודש הרבה סימני שאלה יתפוגגו עם הכרזת המועמדים המלאה לאוסקר ה-94, וחדשים יצוצו, אבל בינתיים יש לנו מעט מאוד עם מה לעבוד. אמנם מספר קטגוריות צמצמו את כמות המתמודדים אבל זה לא אומר הרבה על שאר הפרסים, ועד שהגילדות יתחילו להריץ את המועמדים שלהן כל ניסיון להבין מה יקרה הוא בגדר לתפוס עננים.
ובכל זאת, בשביל הספורט וזה, ניסיתי לחשוב על כמה דברים שקרו בשנים האחרונות ומה הם יכולים לאותת לנו על העונה הנוכחית. מצאתי חמישה כאלו, שכמובן יכולים להתברר כלא נכונים או מטעים, אבל מעניין לקחת אותם בחשבון לקראת השלבים הבאים והצפופים של העונה.

תשאלו את תומס ואנתוני: הרכב מצביעי האקדמיה השתנה

האב

האם כל הפוסט הזה מטרתו להזכיר שבשנה שעברה הייתי מהבודדים שזיהה שאנתוני הופקינס ייקח את האוסקר ואף עשיתי זאת רשמית? לא אאשר ולא אכחיש.
אבל ברצינות רגע, הזכייה הזו, שרבים מצאו אותה אחת המפתיעות בתולדות האוסקר, מעידה על תזוזה מאוד מעניינת. ולא רק הופקינס הוא ההוכחה שלה, אלא גם המועמדות המפתיעה (אבל על אמת מפתיעה הפעם) של תומס וינטרברג על בימוי "עוד סיבוב", השלישי ברציפות שנכנס לקטגוריה הצפופה בזכות סרט שאינו דובר אנגלית, אחרי בונג ג'ון-הו (שזכה) ופאוול פאווליקובסקי. התזוזה הזו קשורה להרכב האקדמיה.

כאירוע שהוקם, שומר ותוחזק על ידי הוליווד, האוסקר הוא כמובן חגיגה פרטית של האנשים המנהלים אותה, ועל מנת להיות חלק ממנה אתה חייב להיות מוזמן. כך יצא שחברי האקדמיה המקוריים, ראשי האולפנים והאיגודים, הכניסו פנימה רק אנשים שדומים להם ונוצר מצב של הגמוניה מאוד מוחלטת – אמריקאית, לבנה, גברית, סטרייטית ודי מבוססת. המצב עדיין כזה, שלא יהיו טעויות, אבל בשנים האחרונות, בעיקר תחת השגחתה של מנכ"לית האקדמיה הקודמת שריל בון, האקדמיה גייסה לשורותיה עשרות קולנוענים מרחבי העולם. הם הביאו עמם רגישות אחרת, כזו שלא בהכרח מתיישבת עם התפיסה ההוליוודית.
הדם החדש הזה, דובר שפות רבות ופועל רחוק מהתעשייה האמריקאית, נתן את אותותיו כמעט מיידית. כנראה שאלו המצביעים החוץ-אמריקאים שלא באמת תפסו את צ'דוויק בואוסמן כאייקון שהוא היה בארה"ב, ולכן יכלו לחיות בשקט גם אם לעולם לא יזכה באוסקר. הדבר נכון כנראה להפסד של גלן קלוז. אנחנו בהחלט רואים את זה מתגשם יותר ויותר בשנים האחרונות עם מועמדים זרים מחוץ לקטגורית הסרט הבינלאומי כמו "פינוקיו" (איפור ותלבושות), "אהבה" (סרט, בימוי, תסריט, שחקנית), "יצירה ללא מחבר" (צילום), "פרידה" (תסריט) ועוד.

לצורך העניין, אם יש בעיני משהו שיכול למנוע מוויל סמית' להביס את בנדיקט קמברבץ' או, לחילופין, להכניס את "גיבור", "הנהגת של מר יוסוקה" או "טיטאן" לקטגוריות השונות, זו התחזקות הכוח של חברי האקדמיה החוץ-אמריקאית.

פרזיטים ואנשי דג: אין דבר כזה יותר "סרט אוסקר"

צורת המים

עד שינוי ההצבעה והרחבת קטגוריית הסרט הטוב ביותר ב-2009, היה לנו סוג מסויים של קונספט לאילו סרטים זוכים באוסקר. זה כמובן השתנה והתעצב עם הזמנים המתחלפים, אבל להוציא שתי תקופות מאוד ספציפיות של מלחמה (שנות השבעים והעשור הראשון של האלף החדש), היה ברור מה הטעם הכללי של האקדמיה: דרמה ריאליסטית דוברת אנגלית בתקציב נאה ומרובת דקות, לרוב תקופתית, אסקפיסטית אך רצינית, מבדרת וקלה לעיכול אך עם אג'נדה ורגש, לרוב מבוססת על ספר או סיפור אמיתי (אבל לא על מחזה).
מה איננו סרט אוסקר? כל השאר: סרטי קומדיה, אקשן, אימה, בשפה זרה, עצמאיים במיוחד, פרובוקטיביים, או על נשים רחמנא ליצלן. כמובן שיש יוצאים מן הכלל, אבל אנחנו מדברים על הרוב המוחלט.
כמה שנים לתוך ההצבעה הפריפריאלית, שנה אחרי שנה ראינו איך הדברים מתרחקים מהמוכר והשגור. אז נכון "ארגו", "נאום המלך", "הספר הירוק" ו"12 שנים של עבדות" הם ההגדרה המוחלטת לסרט אוסקר, אבל הם לא מייצגים לבדם את ימי העשיריות. "ספוטלייט", "אור ירח", "צורת המים", "פרזיטים" ו"ארץ נוודים" לא רק שהולכים נגד הקונבנציות, אלא גם התמודדו מול סרטים שהרבה יותר מזוהים עם האתוס של האקדמיה.

זה מייצר חדשות רעות וטובות. רעות כי באמת אין דרך להישען על כלום בדרך להימורים, וטובות, כי כל שאר הסיבות שאפשר לחשוב עליהן. לחיות בתקופה בה סרט להט"בי על שחורים, דרמה סמי-תיעודית של במאית מהשוליים ומותחן דרום קוריאני הם זוכי האוסקר זו שמחה גדולה.
לפני כמה שנים הייתי אומר לכם שמערבון נטפליקס עם אלמנטים להט"בים של במאית לא יכול אפילו להתקרב לזכייה. היום כבר אי אפשר להיות כל כך בטוחים. כיף גדול.

הכסף לא מדבר: בלוקבאסטרים עדיין נשארים בחוץ

ספיידרמן: אין דרך הביתה

אחרי ההצלחה הבלתי נתפסת של "ספיידרמן: אין דרך הביתה", לא מעט חזאי האוסקר התחילו לשבץ אותו בהימורים לקטגוריות השונות כמו אפקטים, סאונד, עריכה, ואפילו הסרט הטוב ביותר. זה נשמע הגיוני על פניו כי מדובר באירוע קולנועי שכבר לא חשבנו שיכול לקרות עם אימת הקוביד והבריחה מהאולמות, והוליווד תרצה להחזיר טובה, לחגוג את אווזת הזהב התורנית שלה. הרי למי עוד מגיע מקום בראש האולימפוס אם לא לסרט הכי מרוויח של השנה?
העניין הוא שזה לא עובד ככה. אולי אפילו להפך. דבר ראשון, כמו שכתבתי בסעיף הקודם, האקדמיה לא מורכבת רק מעסקנים הוליוודיים, אלא גם מאנשים מרקעים מגוונים יותר שלא הכי אכפת להם כמה כרטיסים נמכרו בצפון אמריקה או בסין. בסופו של דבר, כשהם ימלאו את טופס ההצבעה שלהם, הם לא בהכרח ישמיטו סרט שריגש אותם רק כי מארוול הוכיחה שהיא יודעת לעשות כסף.
דבר שני, ההיסטוריה די ברורה בהקשר הזה. על אף שבדיוק בגלל זה הורחבה קטגוריית הסרט מחמישייה לעשירייה, זה לא באמת עזר להכניס את מכונות הכסף ליוקרה הרשמית של תעשיית הקולנוע. לפחות לא באופן שקיוו.

אם נסתכל על רשימת שוברי הקופות הגדולים ביותר בארה"ב, וניקח את 50 הסרטים העליונים שיצאו מאז 2009, כלומר מאז הגדלת כמו המועמדים לפרס הסרט, התמונה די מובהקת: מתוך אותם 50 ("ספיידרמן: אין דרך הביתה" לא נספר), מגלים שרק חמישה קיבלו מועמדות לסרט הטוב ביותר. אלו היו "אוואטר" (2009), "צעצוע של סיפור 3" (2010), "צלף אמריקאי" (2014), "הפנתר השחור" (2018),  ו"ג'וקר" (2019). רק אחד מהם, אגב, נחשב טכנית כסרט המשך.
אבל רגע, יהיו כאלו שיאמרו, "אין דרך הביתה" נחשב למציל התעשייה, הסרט שהושיע את הוליווד מהשנה הגרועה אי פעם. זה בטח מוסיף לו נקודות, לא?
התשובה היא לא. בדיוק אותו דבר, עם מספרים קצת יותר מתונים, קרה ב-2017, אז סרט קטן בשם "וונדר וומן" היה גלגל ההצלה הכמעט יחידי של הוליווד, ולכן היו כאלו שהתחייבו שהסרט הזה בטוח בפנים. הוא אפילו לא היה מועמד לאפקטים.

האם זה ישתנה השנה? אולי. הדברים תמיד משתנים. אבל אני סקפטי. הסרט שייצג את הבלוקבאסטרים השנה בפרס הסרט הוא "חולית", וכנראה יהיה היחיד. שם המצביעים יכולים להשקיט את המצפון שלהם לגבי תמיכה בסרטים שאשכרה הכניסו כסף. להוציא אותו, יכול להיות שאנחנו נסתכל על רשימת המועמדים הכי פחות ריווחית בהיסטוריה של האוסקר.

מה שמגיע לא מגיע: נראטיב לניצחון זה לגמרי הנפצה

רוג'ר דיקינס

אנחנו, מסקרי האוסקר והאובססיביים העצובים לנושא הזה, מעבירים הילוך החל מפסטיבלי הסתיו, כלומר טלורייד וטורונטו, שם נחשפים כמה מהסרטים המרכזיים שהאולפנים שמרו לעונת הפרסים. ביקורות מתחילות לטפטף, רשמים ראשוניים מהקרנות סגורות צצים ברשתות, ולוח ההפצה לעונת החורף מתחיל לקבל צורה. אבל על אף זאת, האמת היא שאין לנו באמת על מה להישען. אין לנו מושג איך התעשייה, שבסופו של דבר קובעת את המועמדים, תגיב לסרטים, מה יצליח, מה ייכשל, מה יצבור מומנטום ומה ידעך. ולכן כדי להעביר את הזמן ולעשות סדר בכאוס, אין לנו ברירה אלא להמציא סיפורים, או בשפת האוסקר "נראטיב".

נטייה נואשת של מסקרי האוסקר היא להתייחס לאקדמיה לא רק כמוח כוורת, אלא גם להאמין שהם מתעסקים בפרס באופן פאתולוגי הזה כמונו, זוכרים בדיוק מי היה מועמד ומי זכה בשנים שעברו, ומלאים סימפטיה וסנטימנטליות להיסטוריה של הפרס. זה ממש לא המצב. אין קבוצת ווטסאפ המונית שבה מישהו כותב "מבקש מכולם להצביע לקווין או'קונל בסאונד, לא נעים כבר הפסיד עשרים פעם ואשתו ביקשה יפה. כמו כן, מזכיר שעוד שחקניות שאינן מריל הופיעו בסרטים השנה".
אם זה כן היה המצב אז רוג'ר דיקינס לא היה מפסיד 13 פעם; גלן קלוז הייתה זוכה על "אלברט נובס" או "האישה" או "יומני האפלצ'ים"; לתומס ניומן היה לפחות אוסקר אחד בשלב הזה; מרטין סקורסזה לא היה מפסיד לקלינט איסטווד ב-2004; אנט בנינג הייתה זוכה על "אמריקן ביוטי" ב-1999 לצד בעלה, וורן בייטי, שלקח באותה שנה פרס מפעל חיים; רובי די הייתה מנצחת עם "גנגסטר אמריקאי"; ויולה דייויס הייתה מביסה בשנה שעברה את פרנסס מקדורמנד; פיטר או'טול ורוברט אלטמן לא היו הולכים לעולמם בלי אפילו אוסקר תחרותי אחד; דיאן וורן הייתה כבר שיאנית אוסקר ובטח לוקחת על "שדות הציד" במקום שירת הלווייתנים ההיא מ"ספקטר", והרשימה ממשיכה.
האמת היא שמצביעי האוסקר הם קבוצה עצומה מדי בשביל לחשוב שמשהו כמו "הגיע הזמן" או "איזה מרגש יהיה בטקס". לפעמים זה קורה, אין ספק. ליאונרדו דיקפריו ולורה דרן הם דוגמאות טריות שקופצות לראש, אבל זה שילוב של הרבה דברים אחרים על הדרך, לא כי פחדו להעליב או לבאס. או שבאמת יש להם משהו ממש אישי נגד איימי אדמס.

השנה אותו ה"נראטיב" עומד לצידם של וויל סמית', ג'יין קמפיון, ריטה מורנו ופול תומס אנדרסון. חלק מהם יזכו, יש להניח, אבל זה לא יהיה (רק) בגלל שהם סוחבים על עצמם מטען שאנחנו רקמנו לעצמנו בראש.

תלויים באוויר: לא כדאי לבנות על חלוקת השלל

משפט השבעה משיקגו

זה משהו שאני צריך להזכיר לעצמי כשיגיע השלב להמר על הזוכים, כי אני נופל בזה המון כשאני מנסה לפענח אילו סרטים ינצחו.
כשסרט זוכה לפופולריות רבה על ידי האקדמיה, יש מין כזה רצון לחשוב שאם יש לו גב, שאם מספר המועמדויות שלו הוכיח שאוהבים אותו, זה מבטיח לו זכייה איפשהו. שהאקדמיה תחפש איפה להוציא אותו טוב. אבל האמת היא שזה הרבה פעמים לא מוכיח את עצמו.
למשל, כאשר "תלוי באוויר" התחיל לאבד מומנטום בקצב מסחרר לטובת "מטען הכאב", החלטנו בינינו לבין עצמנו שהאקדמיה חייבת לזרוק לו עצם, ופרס התסריט המעובד הוא המקום המושלם לזה. הוא הפסיד ל"פרשס"; חשבנו שלא יכול להיות ש"קפטן פיליפס" יפסיד הכל ל"כח משיכה", אז כמובן שהוא ייקח את העריכה. לא קרה; בשנה שעברה ראינו את כמות המועמדויות של "משפט השבעה משיקגו" וזה לא היה הגיוני שהוא ייצא עם אפס מתוך שבע, אבל נחשו מה; ככה גם עם "האירי" ו"חלום אמריקאי", בין היתר. לזה אפשר לזרוק שהקונצנזוס הניח ש"התבגרות" לא ייקח רק פרס אחד אלא יצליח הרבה יותר, אולי בעריכה, אולי בתסריט.
אז נכון, ברוב הפעמים בשנים האחרונות כל המועמדים לפרס הסרט יצאו עם איזשהו ניצחון, אבל זה לא כלל אצבע שאפשר לסמוך עליו. מה שבטח לא ימנע ממני לעשות את זה גם הפעם.