• ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • סקירה כפולה: ״תצילו את עצמכם!״ ו״הייתי פה״
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1
  • שמש
  • פסטיבל ניו יורק 2020: דיווח שני ואחרון
  • פסטיבל ניו יורק 2020: האנתולוגיה של סטיב מקווין
  • רצח אמריקאי
  • ״דיק ג׳ונסון מת״, סקירת נטפליקס
  • הנערים בחבורה
  • אימת החודש - ספטמבר 2020

"משפט השבעה משיקגו", סקירת נטפליקס

17 באוקטובר 2020 מאת אור סיגולי

כמו סרטי הספורט, הקומדיות הרומנטיות, מעשיות הבתים הרדופים ומותחני השודים, גם לדרמות בית המשפט יש סט כללים נראטיביים וסגנוניים מאוד ברורים, לפחות אלו שעוצבו בהוליווד.
זו לא רק המסגרת העלילתית של משפט רב תהפוכות, עורך דין חתיך ו/או נאשם חף מפשע (או כך הוא טוען), מאבק מול אויב רב השפעה, דרך בטוחה להפסד עד ההברקה של הרגע האחרון, ושליפת קלף סודי שהקהל לא ראה מגיע, שמשותף לרובן. לפחות בתקופה מאוד מסויימת מסוף שנות השמונים ואז סוף האלף הקודם, יש משהו גם בעשייה הקולנועית שאפשר להכיל על כל תת הז'אנר. המבע הקולנועי הישיר והלא מתוחכם, הליווי המוזיקלי עם החצוצרות והקרשנדו עם הקראת פסק הדין והכתוביות "מה קרה אחר כך" בעקבותיו, קרני השמש של שעת הקסם שתמיד מסתננות בין חלונות ההיכל ומעניקות אור אחורי לגיבור בנאום האחרון, פאלטת הצבעים הרכה והרוויה, ושוט העגורן המרחף מעל המושבעים, כל אלו היו מנת חלקן, ובדיוק הסיבות למה אנחנו אוהבים אותן.

הסרטים המשפיעים בתת הז'אנר הזה משובצים לאורכה ורוחבה של המחצית השנייה של המאה העשרים, אבל נדמה שאלו שנות התשעים שהיו נקודת השיא, כזו שכבר הפכה אותו לפארודיה.
בגיבוי של ריצ'רד אי. קלי ("הפרקליטים", "אלי מקביל") ו"חוק וסדר" על המסך הקטן, הניינטיז הפכו את הדרמה המשפטית לטרנד קולנועי. "בחזקת חף מפשע" עם האריסון פורד הוא הראשון קאלנדרית, ואחריו המבול: "JFK – תיק פתוח", "תהפוכות הגורל" שהביא אוסקר לג'רמי איירונס, "בן דודי וויני" שהביא אוסקר למריסה טומי, "פילדלפיה" שהביא אוסקר לטום הנקס, "פחד ראשוני", "עת להרוג", "סליפרס", "ציד המכשפות", "מוריד הגשם", "תביעה אזרחית" ו"הוריקן", ואלו רק המפורסמים שבהם.
מתוכם, אולי הסרט שהפך להיות אחד המגדירים והחשובים ביותר שנעשו בתחום הוא "בחורים טובים" מ-1992, התסריט המופק הראשון שכתב ארון סורקין, והסרט היחיד (!) של רוב ריינר שהיה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר.

בשלושה העשורים שחלפו מאז יציאת "בחורים טובים" לקולנוע קרו לא מעט דברים. ארון סורקין הפך להיות אחד התסריטאים המפורסמים והחזקים בעולם, רוב ריינר סיים את העסקה שלו עם השטן ואחרי סטרייק מדהים של שישה מאסטרפיסים הזדכה על כישרון הבימוי שלו, והפרדיגמה של האולמות אל מול הטלוויזיה השתנתה, כנראה לנצח. ועל אף כל זאת, הנה בשנת 2020, הגיע "משפט השבעה משיקגו" (The Trial of the Chicago 7), עליו חתום הן כתסריטאי והן כבמאי אותו ארון סורקין של "בחורים טובים" – ונראה ששום דבר לא השתנה.
טוב, אולי משהו אחד משמעותי בכל זאת קצת זז. ייתכן אפילו ש"משפט השבעה משיקגו" הוא לדרמות המשפט מה ש"אורות ליל שישי" היה לסרטי הספורט, אבל זה כבר בגדר ספויילרים ועל כן אתייחס לזה רק בסוף-בסוף, אחרי התרעה.

"משפט השבעה משיקגו" מבוסס על סיפור אמיתי במרכזו העמדתם לדין של שמונה אמריקאים שהובילו את ההפגנות נגד מלחמת ווייטנאם במהלך הוועידה הדמוקרטית ב-1968, והואשמו בסעיף של חציית גבול מדינתי על מנת לקשור קשר בזדון ולעורר אלימות. כבר בהתחלה ברור לנו שזה הכל משחק פוליטי וסגירת חשבונות בצמרת הבית הלבן עם כניסת ניקסון לתפקיד, אבל לאשמים והפרקליטים זה לא משנה.
ואיכשהו, על אף שהסרט מתרחש בשלהי הסיקסטיז ונעשה במילניום החדש, זה מרגיש כאילו סורקין כתב תסריט ותכנן שוטינג לסרט שהיה אמור לצאת לצילומים ב-1994, נרדם והתעורר ב-2019, ופשוט המשיך מאותה נקודה בדיוק. ובזמן שכמעט בכל ז'אנר אחר הארכאיות הייתה מכשלה, פה זה איכשהו עובד. השעתיים האלו מול נטפליקס עברו לי כמו חמש דקות, והן היו מנחמות ממש כמו שהן הפחידו אותי עד עמקי נשמתי. אבל לזה נגיע בהמשך.

השם ארון סורקין מעורר כל כך הרבה תגובות, כאילו לא מדובר ביוצר אלא במנהיג של יבשת, שנדמה שכל טקסט על יצירותיו מצריך נקיטת עמדה של הכותב, בעד או נגד. אז הנה המיקום שלי, אם זה חשוב למישהו: אני מכיר סורקין רק דרך עבודותיו הקולנועיות, ולכן לא הייתי ממהר להכריז עליו כגאון או עילוי, אבל הוא כן מבריק כמו שד, גם כשהעבודה שלו לא מוצלחת באופן יחסי ("סטיב ג'ובס"), גם כשהיא עושה את כל הבחירות הלא נכונות ("המשחק הגדול", סרטו הקודם כבמאי), גם כשהיא באה ונעלמת מבלי להותיר זכר ("מלחמתו של צ'רלי ווילסון"), גם כשהיא בית ספר לכתיבה ("מאניבול") וגם כשהיא הבסיס לסרט הטוב ביותר של האלף החדש ("הרשת החברתית").
הכתיבה של סורקין דידקטית, זחוחה הרבה פעמים, פועלת על פי תבניות תסריטאיות מוגדרות מאוד, ובעיקר מציירת תפיסת עולם נאיבית מאוד (יש פה כוכבית, אבל ארחיב על זה בסוף הסקירה מפאת ספויילרים), בה הטוב יכול לגבור על הרע בזכות משפטים מושחזים שנאמרים במהירות. מאדך, הוא בורא דמויות מורכבות, סיטואציות שקשה להסיר מהן את העיניים, וליצור דרמה איכותית מדברים שעל פניו הם משמימים לחלוטין כמו הקמת אתר אינטרנט או חישובי סטטיסטיקת בייסבול. כל אלה נכונים גם לסרטו החדש.

ייתכן וברוב הז'אנרים הסגנון של סורקין יצור אנטגוניזם וגלגולי עיניים מצד הצופים, אבל בכאלו שבהם הציניות גם ככה אינה רצויה – כמו למשל, סתם, נגיד, סרטי ספורט ודרמות בית משפט – משהו מתחבר מושלם. לא פלא ש"בחורים טובים" הוא אחד הסרטים האהובים של הניינטיז, ו"מאניבול" הוא אחד המוערכים של האלף החדש.
ב"משפט השבעה משיקגו", סורקין לא מנסה להביא משהו חדש לשולחן כתסריטאי וכבמאי, לתפיסתי. הוא אפילו לא מנסה לפרק את הציניות המובנית שלנו, או קוצר הרוח שלנו כשאנחנו מתיישבים מול הטלוויזיה לתוכן חדש באוקיינוס של נטפליקס. הוא נותן לנו גרסה אידיאליסטית והומנית של אירוע שקרה, על פי כל חוקי הז'אנר אותם הוא מכיר היטב, והוא יודע מה אמור לעבוד ועל אילו כפתורים ללחוץ. בסרטו החדש והשני כבמאי הוא מתגלה כיוצר מיומן שיודע בדיוק איך להפעיל אותנו.

העשייה הקולנועית של "משפט השבעה משיקגו" אינה יוצאת מן הכלל בשום תחום, אבל היא באותה מידה גם לא פחות ממצוינת בכל אספקט. אין שום אלמנט בצילום, העריכה (להוציא כמה סיקוונסים שמזכירים את העריכה של בוב פוסי), הסאונד, העיצוב או המוזיקה שזועקים לפרסים, אבל הכל פשוט יושב נכון. כאילו אנשי הצוות הטובים בעולם רתמו את כל הכישרון שלהם כדי שלא תשימו לב כמה קשה הם עבדו. זה מייצר תחושה של קצב וזרימה לסרט, ולכן על אף התלמים המוכרים בהם הוא הולך, אותי הוא לא שעמם לרגע.

בשונה מאלו, איפה שהסרט מתעלה על רוב מה שראיתי השנה, ואולי בשנים האחרונות אפילו, הוא קאסט השחקנים. מבחינתי אפשר לבטל את קטגורית שחקן המשנה של האוסקר השנה, ופשוט לתת אותו לסורקין ולמלהקות פרנסין מייזלר, מיקי פסקל וג'ניפר רודניק. העבודה של סורקין עם השחקנים והדינמיקה ביניהם כאן כל כך מדהימה, שבין שאר ההצלחות שלה היא כנראה תיזכר בעיקר כגלגל הצלה בגודל של שיקגו לאדי רדמיין, שלפני, בזמן ,ואחרי האוסקר על "התיאוריה של הכל", הפך להגדרה של משחק מוגזם והמאיס את עצמו לחלוטין. הוא כל כך טוב פה בתפקיד אחד הנאשמים, שכל "הנערה הדנית", "עלייתה של ג'ופיטר" ו"חיות הפלא והיכן למצוא משהו לעשות בזמן שצופים בשעמום הזה" פשוט נמחקים מהפרוטוקול.

זה לא לומר שרדמיין הוא מצטיין הקאסט, מכיוון שאין דבר כזה ב"משפט השבעה משיקגו". למעשה, בכל פעם שמישהו פותח את הפה אתה פשוט רוצה לרוץ אליו עם פרס ולהגיד לו תודה. מארק ריילנס (זוכה האוסקר על "גשר המרגלים") במבטא אמריקאי כפרקליט של הנאשמים נעלם לגמרי בתפקיד; פרנק לנג'לה נותן אולי את ההופעה הטובה ביותר של כשופט הבלתי נסלח של הפארסה הזו; סשה ברון כהן מעולה ואני רחוק מלהיות אחד המעריצים שלו; ג'רמי סטרונג, שנייה אחרי האמי המשמח ביקום על "היורשים", גונב את ההצגה בכל רגע נתון; יאיא עבדול מאטין השני, שנייה אחרי האמי הפחות משמח ביקום על "השומרים", נראה שמצדיק סרט שלם רק עליו; ג'ון קרול לינץ' וג'וזף גורדון-לוויט נותנים עבודה שקטה ומשובחת, יודעים בדיוק מה מקומם בדינמיקה ומשדרגים כל רגע בה; ואני רוצה להגיד משהו על זה שבן שנקמן נראה בדיוק אותו דבר כמו לפני 17 שנה ב"מלאכים באמריקה". אז הנה אמרתי את זה.
ישנן עוד הופעות שהם בגדר הפתעה (אחת גרמה לי לצרוח ולמחוא כפיים כאילו BTS כרגע נכנסו אלי לדירה) אז אני ממליץ לכם לא לעשות חיפושי קאסט לפני הצפייה, ופשוט להתמסר לסרט הזה.
ולכן, גם אם לא מדובר בקלאסיקה, גם אם זה לא סרט מגדיר דור או נקודת שיא סורקינית – מדובר באחד הסרטים המהנים והעשויים לעילא ביותר של השנה.

אבל מילה אחרונה חייבת להיאמר על הקונטקסט מחוץ למסך הטלוויזיה, כזאת שגרמה לי אי אלו צמרמורות תוך כדי. בדרך כלל הצפייה בסרטים היסטוריים מייצרת נחמה עם מחשבה שהעוולות המונצחות בהם התרחשו לפני הרבה זמן בארץ רחוקה-רחוקה. על פניו זה גם המצב עם "משפט השבעה משיקגו", מלבד העובדה שזה ממש לא.
ההתנגשות בין מפגינים ובין המשטרה, בין אלו שבאו לממש את זכותם למחות ולצעוק את שעל ליבם ובין אלו שבאו למלא את תפקידם לשמירת הסדר, כשלמעשה שניהם כלי ניגוח בידיהם של פוליטיקאים עם תפיסת עולם צרה ואגו רחב במיוחד, זה בדיוק מה שקורה עכשיו בחלקת האלוהים הקטנה שלנו. "משפט השבעה משיקגו" לא יכול להיחוות כאסקפיזם עשוי היטב ממדרשה של נטפליקס, כי הוא רלוונטי אלינו – ועל כן מפחיד – יותר מרוב משדרי האקטואליה כרגע. כך שלא משנה מה עמדתכם הפוליטית, ולמי תרצו להצביע, אני מציע לכם לראות את הסרט הזה א) כי הוא מהנה בלי קשר לכלום, ו-ב) כדי שתנסו לראות בו את מה שקורה לנו, להבין ששום דבר טוב לא יכול לצאת מדיכוי, ולתפוס את המקום הנכון בהיסטוריה.

משהו אחד אחרי סיום, שכולל ספויילרים, אז אתם לא חייבים להמשיך.
הזכרתי בחלקו הראשון של הטקסט את הנאיביות בתפיסת העולם של סורקין, שמושחזת ועוקצנית ככל שתהיה, עדיין מאמינה בנפש האדם ובטוב שנמצא בה. עם זאת, מכל האירועים המשפטיים בתולדות ארה"ב, סורקין בחר בזו של שיקגו ב-1968, בו קבוצת צעירים אידיאליסטים נמצאו אשמים בפשע שהם כנראה לא ביצעו, ונגזרו עליהם שנות מאסר. הרעים ניצחו.
אז אמנם סורקין סוגר את הסרט ברגע של התעלות, של ניצחון, כזה המקשר אותנו לסצנה מוקדמת יותר בה השאלה האם חשוב יותר לצאת זכאי או להעביר נקודה ("חכם או צודק" בצורתו היותר מוכרת). בדרך הזו סורקין מדגיש את המהלך הרגשי העיקרי של הסרט, של טום היידן (רדמיין), שמתחיל את הסיפור ברצון לצאת חכם, ואז משנה את דעתו והופך לצודק. ועדיין, כל אלו, בטח לא נקודת הסיום המרגשת של הסרט, לא מבטלת את העובדה שהיידן וחבריו הפסידו.
סורקין בחר בקפידה מתי לסיים את הסרט, אבל בבחירה במשפט הספציפי הזה הוא מכיר בזה שלפעמים הטובים מפסידים בסוף. ובמודע או שלא (אני מניח שבמודע), מראה לנו שמשהו בתפיסה הקולקטיבית שלנו על העולם נסדקה לאחרונה. האפי אנד אמיתי אי אפשר למצוא יותר, אפילו בסרטים.