אימת החודש – פברואר 2021: "האיש הריק", "טעות בכיוון", "מלכת הכישוף השחור", "ארץ הפלאות של ווילי", "לעזאזל"

כבר בחודש השני על לוח השנה, סרטי הז'אנר החדשים התחילו לזרום בהמוניהם. חלקם בחסות סאנדנס וחלקם מעטרים את הסטרימינג, כקונטרה לכל סרטי האוסקר הגדולים שמשתחררים כעת. כך שאם בחודש שעבר עוד השלמתי את סרטי 2020, שלושה מחמשת הנציגים של פברואר הם תוצר של השנה הנוכחית. ובכן, סוג של. בין הפסטיבלים, הסטרימינג וההפצות המצומצמות, אתם הרי יודעים כמה זה בלתי אפשרי לקבוע באופן מוחלט מתי סרטי אימה יוצאים.

הפעם מדובר בשלושה סרטים אמריקאים, אחד אוסטרלי ואחד אינדונזי כי כבר מזמן לא היה לנו כזה. כולם קיבלו מחמאות כאלו ואחרות, לאו דווקא בצדק אם אתם שואלים אותי, אבל את כולם כדאי להכיר. אפילו הייתי אומר ששווה לבדוק בכל זאת כדי לגבש דעה עצמאית, במיוחד אם אתם אוהבי ניקולס קייג', דיויד פינצ'ר, נדלים שיוצאים מהפה, או פינלנד.

וכדי לעבות קצת את הפתיחה נאחל ברכות חמימות לשירות הסטרימינג Shudder, שלא רק שהפך לאחרונה למקום הכי טוב ומגוון לסרטי אימה, אלא שגם קפץ לליגה של הגדולים כשאחת ההפקות שלו איכשהו מצאה את דרכה לאוסקר. מדובר בדרמת האימה "האישה הבוכייה", שמייצגת את גוואטמלה, ונכנסה לאחרונה לרשימה המקוצרת של קטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. מעניין יהיה לראות כמה רחוק זה עוד יגיע.

ועכשיו, לסרטי האימה של פברואר.

"האיש הריק" – The Empty Man

אם תרצו (עוד) הוכחה לתסכול הרב שקשור לתעשיית הקולנוע ההוליוודית, ולכאב הלב העצום שלעיתים הוא מנת חלקם של יוצרים, הקשיבו לסיפור על "האיש הריק".
כאשר הסרט הזה יצא אל שירותי הסטרימינג באוקטובר 2020, מבלי יותר מדי שיח מקדים, הרושם הראשוני היה שמדובר בעוד צ'יזבט רוחות דל תקציב, אחד מיני רבים שאנחנו מקבלים בכל שנה. אתם יודעים, דברים בסגנון "סלנדר מן", "ביי ביי מן", "פצעים", "כיבוי אורות", "מת או חובה" ועוד. השמות לפני ומאחורי המצלמה של "האיש הריק" לא היו מאוד מוכרים, העלילה נשמעה מוכרת מדי והפוסטר הרשמי לא העיד על כך שיש פה איזשהו משהו מיוחד. על פניו, עוד סרט מסדרון אפל של יוצר צעיר וחברת הפקה לא משמעותית, שמספר בפעם המי יודע כמה על אנשים שמסתבכים עם כוחות אפלים משהו משהו משהו. זה הכל על פני השטח, אבל אם בוחנים את הפרטים של הסרט, מתגלה משהו אחר לגמרי.

כמה ממנחי הפודקאסטים שאני מאזין להם הצביעו על כמה דברים שלא ממש מסתדרים עם הדרך בה הסרט נתפס. למשל, שבשונה מסרטי האימה הרגילים שנעים בין 80 ל-100 דקות, אורכו של "האיש הריק" עומד על שעתיים ורבע – כמות זמן פסיכית לסרט אימה. באמת שבתולדות האימה רק מעטי מעט, כמו "הניצוץ" או "דוקטור סליפ", עברו את רף השעתיים.
בנוסף, הסרט הזה לא של חברות האימה מהשוליים כמו בלומהאוס ולא של שאדר, אלא של אולפן הוליוודי גדול – פוקס המאה ה-20, כלומר רק המאה ה-20, כלומר דיסני. וזה לא סרט בתקציב נמוך כמו בדרך כלל, אלא עם תג מחיר של 16 מיליון דולר, פי שניים מהממוצע לסרטי רוחות.
והכי מוזר הוא מי שחתום כבמאי של הסרט, דיויד פריור. הוא אמנם לא ביים אף פיצ'ר לפני זה, אבל הפילמוגרפיה שלו מפתיעה במיוחד. פריור, בן 51, כבר מעל עשרים שנה איש המייקינג-אוף הקבוע של דיויד פינצ'ר. זה התחיל מהסרט שעשה על "החדר" ומאז התלווה לצילומי "זודיאק", "המקרה המוזר של בנג'מין באטון" ו"נערה עם קעקוע דרקון".
כלומר, "האיש הריק" לא היה איזה פרויקט צדדי וחסר חשיבות. מישהו חלם את הסרט הזה הרבה זמן, ומישהו האמין בו שיכניס כסף. אז איך הוא פשוט נזרק ללא יחס לביצת הסטרימינג עם מינימום השקעה?

מתגלה ש"האיש הריק" הוא אולי הסרט הכי חסר מזל של התקופה האחרונה. הוא בכלל צולם לפני ארבע שנים, ב-2017, בהפקת פוקס. אבל אז החלה להירקם עסקת הרכישה של האולפן לדיסני והסרט נפל בין הכיסאות. דיסני לא רצו אתו שום קשר ולפוקס היו קרבות רציניים יותר באותה תקופה. הסרט שכל כך הרבה הושקע בו העלה אבק שלוש שנים, עד שסגירת בתי הקולנוע בעקבות המגיפה גרמה לו להיבעט לסטרימינג, בלי אבא ובלי אמא. זה בקיצור קורותיו המפתיעות של הפרויקט הזה. אבל האמת היא שגם אם לא הייתי יודע את כל זה לפני, כנראה שחווית הצפייה הייתה מאותת לי שמשהו פה לא לגמרי הסתדר, ושיש סיפור מאחורי הפרויקט המשונה הזה.

"האיש הריק" נפתח באקספוזיציה נהדרת וארוכה, וכבר בשלב הזה די ברור שלא מדובר פה באיזו חלטורה. היא כמעט סרט קצר ומעולה בפני עצמו, והייתי בטוח שאם זה ימשיך ככה, תגיע לו סקירה משל עצמו ולא כחלק מאימת החודש. לאחר מכן מתחילה העלילה המרכזית, בה בלש לשעבר בשם ג'יימס (ג'יימס באדג' דייל מ"פסיפיק" ו"24") יוצא באופן פרטי למצוא נערה שנעלמה, בתה של השכנה שלו. הוא מנסה להתחקות אחר צעדיה האחרונים, ומגלה סיפור רוחות שמוביל אותו לכת מאיימת ועוצמתית עם תכנונים מאוד מרושעים. ובמסורת סרטי חקירה כמו "איש הקש" ו"ליבו של איינג'ל", מתברר שגם ג'יימס לא נקלע לפרשייה הזו במקרה.

התיאוריה המרכזית בעקבות הצפייה, כזו שכנראה עלתה באחד הפודקאסטים בעניינו, היא שהסרט הזה ממש לא היה צריך להיות מעל לשעתיים כפי שיצא בסופו של דבר. הסיבה לאורכו המוגזם היא כנראה שהעריכה נעצרה באמצע עם הפסקת המימון בעקבות המיזוג. די ברור שיש פה עוד עבודה לעשות, עוד הידוק, עוד הסרת שומן מיותר. אין שום סיכוי שמישהו האמין שהסרט הזה ראוי לכל כך הרבה זמן מסך, ונראה שמישהו אמר למפיקים "או שאתם מוציאים את מעט הכסף שנשאר לכם על משמרות עריכה נוספות אבל בלי מימון לאפקטים ומיקס, או שאתם סוגרים עכשיו ומעבירים אותו לשלב הבא לא משנה מה המצב".
וזה מאוד מתסכל, כי ברור שיש פה סרט משובח שקורס תחת יותר מדי עודפים. "האיש הריק" נראה מצוין, יש בו סיקוונסים עשויים לעילא, וברור שפריור למד הרבה מפינצ'ר. יש ממש שוטים שמזכירים את העיר הגיהנומית של "שבעה חטאים" ויש מהלך רגשי ששוכלל על ידי פינצ'ר ב"זודיאק", זה פשוט כל כך נמרח ונבלע בתוך עצמו שלקראת הסוף כבר ממש קשה להישאר מרוכזים.

הסיפור מאחורי "האיש הריק", למרבה הצער, מעניין יותר מהתוצאה הסופית, ואפשר להאשים רק את בעלי המניות בעניין הזה. אולי בעוד שנים תצא גרסת במאי, שבאופן אירוני תהיה קצרה ומהודקת מגרסת האולפן, ושם אחרי ליטושים ובנייה מחודשת יגברו ההצלחות על החסרונות. נותר רק לקוות שדיויד פריור לא הרוס לגמרי מכל העניין.

"טעות בכיוון" – Wrong Turn

אתוודה מראש שמותג האימה "טעות בכיוון" הוא אחד מהבליינד-ספוטס שלי. מעולם לא הגעתי לאף אחד מששת פרקי סדרת הסרטים, שיצאו בין 2003 ל-2014. כנראה שהייתי מעכב גם את הצפייה בסרט החדש, הפעם אתחול ולא המשך, אילולא מספר אנשים פנו אלי עם המלצה לגביו.
הסרט הראשון, שנכתב על ידי אלן מקלרוי ובוים על ידי רוב שמידט, סיפר על חבורת צעירים שהמכונית שלהם עוברת תאונה והם מוצאים את עצמם אבודים ביער עבות, שם הם מגלים שהפכו לטרף על ידי קבוצה אכזרית שחיה במקום. לא מאוד רחוק מ"המנסרים מטקסס", "אגם עדן" ו"גברים במלכודת". הוא אמנם נקטל על ידי הביקורות, אבל גם היה להצלחה מפתיעה בקופות ועל כן יצא סרט חדש בממוצע כל שנתיים וחצי.

האתחול, שלעיתים גם קיבל את התוספת "Foundation", בוים על ידי מייק פ. נלסון, שזהו הפיצ'ר השלישי שלו, ונכתב על ידי לא אחר מהתסריטאי של המקורי, אלן מקלרוי. בשונה מעלילת הסרט הראשון, הפעם מדובר בחבורת צעירים שיוצאים לטייל ביער עבות, שם הם מגלים שהפכו לטרף על ידי קבוצה אכזרית שחיה במקום.
טוב, האמת שאני סתם מרושע. הדבר הראשון שכנראה משדרג את האתחול הזה הוא שגם אם מדובר בסחיטת מותג, או חזרה בטוחה לחומר ידוע על מנת לעשות כסף קל, הוא שמקלרוי בחר להוסיף רובד על העלילה המוכרת, וגם להגיד משהו בתוך מסגרת הסלאשרים הזו. לא רק שהחבורה מורכבת מצעירים עירוניים ופרוגרסיבים (בכל החבורה תמצאו בחור סטרייט לבן אחד. השאר נשים, להט"בים, ממוצא אתני שונה, וחלק גם וגם), אלא גם שמהר מאוד הסרט נוטש את מתכונת הסלאשרים והצייד, והופך להתנגשות בין אמריקה המתקדמת לזו שמאמינה שהזמנים החדשים הם איום על קיומה, ובונה קהילה שמושתת על ערכים ישנים יותר. אמריקה השנייה, אם תרצו. כזו שאולי נראית מפגרת אחרי דברים כמו זכויות אדם או מודרניזציה, אבל מקיימת את עצמה באופן הרמוני. באופן טבעי המפגש בין השתיים הופך לקטלני, קונספט שקיבל תהודה מאוד רצינית בימי טראמפ.

גם בשאר האלמנטים בסרט רואים שהושקעה מחשבה. המשחק מצוין בסך הכל, והשחקנית הראשית, שרלוט וגה שהיא בכלל ספרדייה מסתבר, מביאה איכויות של אמה סטון לתפקיד שלה. לצדה אפשר לזהות את יקיר האימה ביל סייג' ("אנחנו מי שאנחנו") ומתיו מודין. הצילום והעיצוב מרשימים רוב הזמן, והסרט לא מתבייש להראות כמה רגעי זוועה ודברים עוכרי שלווה בעזרת שימוש באיפור מצוין.
אבל בזמן ש"טעות בכיוון" מודל 2021 בהחלט מיומן וראוי לכמה שבחים, אני חושב שהפוטנציאל גדול ממה שעל המסך בסופו של דבר, בעיקר כי הוא מנסה לעשות יותר מדי דברים אבל רק נוגע בחלקם הגדול מבלי באמת לגרום להם לשקוע. הוא כאילו בונה על זה שנהנהן מול הרעיונות שהוא זורק, אבל אם רגע נעצור לחשוב מה הוא מנסה לומר נגלה שאין שם הרבה. הייתי אפילו לוקח את זה צעד אחד קדימה, ומאשים את הסרט בפופוליזם ריק.
גם החלוקה למשהו כמו שלושה סרטים שונים בסגנונם פוגעת בו יותר מאשר עוזרת, כי אף אחד מהם לא מספיק מעניין. אז כן, זה בהחלט יותר ממה שמישהו ציפה לו, אבל בישורת האחרונה אני חוויתי אותו כמבולגן ויומרני.
זה בטח מוציא אותי דוש שלא מרוצה משום דבר – אם הסרט היה סתם חגיגת אלימות הייתי אומר שהוא ריקני, ועכשיו כשהוא מנסה להיות משודרג אני רוטן שלא מספיק – ובכל זאת קשה לי להגיד שהוא עניין אותי בחלקיו האחרונים, על אף שוט הסיום הנפלא.

"מלכת הכישוף השחור" – The Queen of Black Magic

במהלך החודשים האחרונים כתבתי על שני סרטי אימה אינדונזים, שניהם מקצוות סקאלת ההצלחה. בצד הטוב היה "נשים מהגיהנום" של ג'וקו אנוואר, שיצא רשמית במהלך 2020 ואף נשלח לייצג את מדינתו לאוסקר. בצד השלילי היה "שהשטן ייקח אותך 2", סרט המשך מאכזב באופן צורב של אחד הבמאים האהובים עלי טימו ג'איינטו. מסתבר שבין שני הסרטים האלו, יצא עוד אימתון אינדונזית שתפס תשומת לב, והוא איכשהו מין שילוב כוחות של שני הסרטים המוזכרים.

מדובר ב"מלכת הכישוף השחור", שנראה לראשונה בבתי הקולנוע עוד בסוף 2019. הוא מבוסס על סרט באותו השם משנת 1981, כאשר על העיבוד חתום ג'וקו אנוואר, במאי "נשים מהגיהנום" כזכור; וביים אותו טימו סטמבואל, שהיה בעבר חצי מהצמד האחים מו, שכלל אותו ואת… נו, תנחשו… כן! טימו ג'איינטו.
"מלכת הכישוף השחור" הוא סרט הסולו השני של סטמבואל אחרי "DreadOut" (שיצא לקולנוע כמה חודשים לפני סרטו החדש, אז הם די אחים), כאשר את כל הסרטים עליו הוא חתום עד כה ביים יחד עם ג'איינטו, ביניהם "קילרז" ו"הדשוט" המצוינים.
בגלל שג'איינטו היה הראשון שיצא לביים לבד, ועוד עשה שני סרטים משובחים, התקבל הרושם שהוא הצד הדומיננטי יותר של האחים מו. אבל אחרי מפלת "שהשטן ייקח אותך 2" ומה שקורה ב"מלכת הכישוף השחור", אפשר אולי לבחון את זה מחדש.

סרטו של סטמבואל מתחיל כאילו הוא ואנוואר לא ראו סרט אימה מימיו. או את כולם, אפשר שהתיאוריה תלך לשני הכיוונים. רוצה לומר, הם משתמשים באיזה עשר קלישאות בזו אחר זו תוך משהו כמו חמש דקות. זה מתחיל בשוט עילי של מכונית נוסעת באיזור כפרי ומבודד עם שדה רם גבעולים משני צדי הדרך, המשפט הראשון שאומרת אחת הדמויות היא "גם לכם אין קליטה בכלל?", ועוד לא הספקנו להבין מי נגד מי וכבר תאונת דריסה. על פניו הצופה הממוצע היה שואל את עצמו האם לסטמבואל ואנוואר אין מחשבה מקורית אחת בראשם, אבל ברור שכן. אז שווה להמשיך.
מסתבר שאנחנו נוסעים יחד עם משפחה לביקור בבית היתומים בו גדל האבא, האניף (אריו באיו). אחרי שהוא וחבריו כבר יצאו לחיים עצמאיים, ואפילו הצליחו יפה, הם שבים למקום על מנת להיפרד מהמנהל הוותיק שכבר נמצא על ערש דווי. שם הם פוגשים את הצוות שעוד נותר (המרכזי שבהם מגולם על ידי אדה פירמן האקים המצוין, שנפטר אחרי צילומי הסרט והוא בן 31 בלבד) ומתחילים ערב נעים של העלאת זיכרונות. אבל ממש זמן קצר אחרי שהם מגיעים, האניף מבין שמה שדרס במהלך הנסיעה לא היה צבי, וזה מביא אותו לתגלית מאוד מטרידה, בו בזמן ששאר אורחי בית היתומים מתחילים לעשות לעצמם דברים לא נעימים, ומה זה קשור לסיפור על האישה שקבורה באחד החדרים?

השעיית האי אמון היא משהו שמאוד נזקקים לו ב"מלכת הכישוף השחור" בעיקר כי קצת קשה להאמין למהלכי הדמויות ברגע שהן נאלצות לעשות בחירות לגבי הצלת חייהם. מצד שני, זה שווה את זה. איזה כיף הסרט המטורלל של סטמבואל, בעיני יותר טוב אפילו מ"שהשטן ייקח אותך".
אז נכון, הוא מטופש, אבל הוא עשוי בכזו חדווה והבנה של הז'אנר שזה ממש לא משנה. בעיקר מה שהפתיע אותי הוא המשחק המצוין של כל הצוות. לשחק בסרטי אימה, בטח כאלה מרובי אפקטים, זו משימה שאנחנו לא מבינים את הקושי שלה. אתה צריך להיראות מפוחד בשנייה שנאמר אקשן, להעמיד פנים שיש מולך מפלצת כשבעצם זה מקסימום עוזר הפקה עם כדור, ולשמור על המשכיות במשך עשרות טייקים. אפילו שחקנים מיומנים בדרך כלל לא יוצאים מזה טוב, אבל ב"מלכת הכישוף השחור" כולם טובים, אפילו – ואולי במיוחד – הילדים, ואפילו – ואולי במיוחד – מוזאקי רמדן שמגלם את חאקי, ואני לא בטוח אם יש לו 12 שנים בשלב הזה.
סטמבואל הולך רחוק עם הזוועות, לא תמיד זה הכי יצירתי אבל לרוב אפקטיבי, והנה משהו שאני כמעט אף פעם לא כותב באימת החודש: יש פה רגע או שניים שהם מפחידים. סצנת הטלוויזיה של חאקי היא מופת של עריכת אימה, וגם סצנות האוטובוס עובדות היטב.
אני ישבתי מחוייך כמו ילד קטן מהתחלה ועד הסוף, אז מכאן אני מעודד את אינדונזיה להמשיך ולממן את הקולנוע של ג'וקו אנוואר, בדרכו להיות אחד מאנשי קולנוע האימה החשובים של תקופתנו.

"ארץ הפלאות של ווילי" – Willy’s Wonderland

אם יש משהו שאי אפשר להגיד על סריטה – בין אם עלי או חברי לכתיבה – זה שאנחנו ציניים לגבי ניקולס קייג'. זוכה האוסקר שהפך לפארודיה ואז לז'אנר בפני עצמו מוזכר לא מעט פה, כמעט תמיד באופן חיובי. אמנם אין לנו מספיק שעות ביממה על מנת לראות כל מה שהוא עושה, אבל לא מעט כן מצליח להיכנס. בשנים האחרונות כתבנו בין היתר על "האמון", "מנדי", "צבע מהחלל החיצון", "הנעלמים", "אמא ואבא" ו"אסירי אומת הרפאים" שנחשף ממש לאחרונה בסאנדנס. לא את כל הסרטים אהבנו באותה מידה, אבל תמיד באנו בראש פתוח, ונתנו להם הזדמנות להיות מה שהם רוצים.
לכן, כמו בדרך כלל, התרגשתי לקראת "ארץ הפלאות של ווילי", לא רק בגלל שהרשת סביבי ממש התלהבה ממנו, אלא גם המחשבה של קומדיית אימה אייטיזית עם ניקולס קייג' שכוללת בובות מכניות קטלניות היא משהו שקשה מאוד להתאפק עד הצפייה בו.

אני מניח שכבר הבנתם מדוע פתחתי את החלק על הסרט הזה במבט לאחור על יחסי קייג'-סריטה. זה היה כתב הגנה לפני מה שעומד לבוא, כי בכל היקר לי, סרטו של קווין לואיס, הוא סרט כל כך משעמם ובלתי נסבל, שאני מאז הצפייה מנסה להבין איפה אני ורוב צופי הסרט התפצלנו.
זה אמנם סרט אימה, אבל האמת היא שהמסגרת העלילתית שלו היא ממש של מערבון. קייג' מגלם דמות ללא שם שנוסעת במרחבים האמריקאים אך תקר בגלגל תוקע אותו בעיירה נידחת וסמי-נטושה בשולי ארה"ב. שם כדי לשלם על תיקון רכבו הוא מסכים לעבוד במשך יום במתחם ילדים שעומד להיפתח בקרוב, אבל בפנים מגלה שהוא עומד בפני כמה אויבים משונים ואכזריים להפליא. בעזרת קבוצת צעירים מקומיים הוא מנסה, ללא מילים ועם אותה הבעה, למגר את הרוע שהשתלט על העיירה ולהציל את הדור הצעיר. שזה פחות או יותר אותו הדבר כמו רוב הסרטים שאיסטווד עשה בשנות השישים. חוץ מהקטע של הבובות המכניות הקטלניות.

זה באמת נשמע כמו כל דבר שאפשר לחלום עליו, חוץ מזה שהסרט מטומטם אפילו ביחס לסרט מטומטם, ולא קורה בו שום דבר מעניין. אולי עלה בי איזה חיוך פה ושם, אבל יכול להיות שזה רק היה הפרצוף שלי מנסה להעיר את עצמו מתרדמת. אילולא הנוכחות של קייג' – שלא מביא לכאן שום דבר שכל שחקן אחר יכל להביא – כנראה שהסרט הזה לא היה זוכה לשום התייחסות. בעיקר הרגשתי מובך בשביל כל האנשים שמעורבים בדבר הזה. איזה בזבוז מטריד של רעיון מגניב.

"לעזאזל" – Bloody Hell

מכל סרטי פברואר, הסרט האוסטרלי הזה הוא יותר לכיוון המתח, אבל בחלקיו האחרונים קופץ לטריטוריות אימה לחלוטין כך שאולי כדאי להתחיל בתיאום הציפיות הזה.
זהו סרטו של אליסטור גרירסון, שלאחר אקספוזיציה מסתורית נפתח בשחרורו מהכלא של בחור בשם רקס (בן אוטול) שנכלא בעקבות שוד בנק. הוא לא היה השודד, למעשה הוא זה שמנע מהאירוע להצליח, אבל ניסיון ההשתלטות שלו על הפושעים הביא לתוצאה קטסטרופלית ולכן הוא מצא את עצמו מאחורי סורג ובריח. אתוודה שאני די פקפקתי באמינות החלק הזה של הסיפור, אבל זו רק נקודת ההתנעה אז לא צריך להתעכב על זה יותר מדי. בשחרורו, רקס הופך לאובססיה תקשורתית והוא מחליט לברוח כמה שרחוק שאפשר. כלומר, פינלנד. לא הרבה אחרי נחיתתו במדינה הצפונית, רקס מתעורר באיזשהו מרתף, כפות, ובלי רגל אחת. פה אעצור.

בגדול מדובר בעוד צאצא מהמורשת המפותלת וארוכת השנים של אש ו"מוות אכזרי" שסם ריימי העניק לעולם. זה סרט מוגזם מאוד, אלים, עם המון הומור שחור משחור ובלי לקחת שבויים. קשה לומר שהוא מבין משהו חדש לשולחן, והעלילה עצמה (של התסריטאי רוברט בנג'מין. הוא גם ערך יחד עם גרירסון) מאוד דלה אפילו לשעה וחצי, אבל מה שמתרחש בו עשוי נהדר ובאמת שסיקוונס השיא המתרחש במהלך ארוחת בוקר משפחתית הוא אחד המלהיבים שראיתי השנה.
בן אוטול, השחקן הראשי, גם הוא מישהו שיהיה שווה לעקוב אחריו, כי לא רק שהוא סופר חתיך, הוא ממש גיבור מצוין לסוג כזה של סרטים. לא חושב שיש איזשהו תכנון לסרט המשך כרגע, אבל אוטול בכיף יכול להחזיק על עצמו מותג. נראה לי.
ככה יצא ש"לעזאזל" (סלחו לי על החירות בתרגום השם) הוא דובר האנגלית המומלץ ביותר מבין סרטי פברואר, אבל לא כדאי לבוא אליו עם ציפיות גבוהות מדי.

לכל פרקי אימת החודש לחצו על התגית למטה, וקפצו בהזדמנות לדף הפייסבוק חתולשחור שם יהיה אפשר לדבר ולהביע דעה על הסרטים האלו ואף אחרים.