לא הפסד גדול: ״המוטנטים החדשים״ ו-״Run״

השנה הזו התחילה כמו שהקודמת נגמרה, בחוסר ודאות לגבי מערך הפצת סרטי הקולנוע בישראל. יש המאמינים, ואנחנו בשלב האמונה יש לציין, שאולי בחודש מרץ נוכל לחזור אל האולמות. אני נאלץ להקשיב לכל ניחוש כזה כדי להשהות כתיבה על סרטים מדוברים שכבר נצפו כמעט בכל מקום מלבד ישראל, מ״טנט״ בקיץ ועד ״נשמה״ בסוף השנה. ברור לי שלא רק הקהל אלא גם חלק מעמיתיי המבקרים והמבקרות כבר צפו ואף הביעו דעה על הסרטים האלה. אבל נראה לי שהם גדולים מכדי להיות חלק מהפירצה של ״מחכים לתרגום״, במסגרתה אני מנצל את שהותי בחו״ל כדי לכתוב על סרטים מעניינים שראיתי, למרות שאינם זמינים בישראל. אבל גם סרטים ״קטנים״ יותר דוגמת ״עוד סיבוב״ הדני או ״שיידברו״ הסודרברגי יכולים לצוץ בשירותי ה-VOD וההתלבטויות נמשכות.

כיוון שהשנה רק החלה אז נשהה את המשחק הזה מעט, עד שלא תהיה ברירה (מועמדויות לאוסקר למשל) או עד שסבלנותי תפקע. כדי להתחיל בכל זאת לשחרר את הפקק שנוצר בנתק״ע (נמל תעופה לקולנוע עולמי), אני משיב לחיים את האח החורג / התאום המרושע של ״מחכים לתרגום״, הלא הוא ״לא הפסד גדול״. הפינה שבה מתקבצים סרטים שכבר הוקרנו מחוץ לארץ ומבוששים לבוא, אבל אין שום סיבה לחכות להם או שכדאי להנמיך מאוד ציפיות בהקשרם, לפחות לדעתי. הצמד הטמא של מדור הבכורה כן הגיע ארצה לבסוף: ״מדרון תלול״ התגלש אל ה-VOD כחודש וחצי אחרי שטינפתי עליו, ואת ״How to Build a Girl״ תוכלו למצוא בישראל החל מהחודש תחת השם ״דולי וויילד המופלאה״, חצי שני אחרי שהצטערתי על הצפייה בו.

הפעם צימדתי סרט אחד שיצא בקיץ בקולנועי העולם שרק נפתחו, ומעטים באו לצפות בו עוד לפני ״טנט״ (לטובת מי שאוהבים להאשים אותו בכל הרוע בעולם), עם סרט שהגיע ישר לצפייה ביתית ב-hulu לפני כמה שבועות, אבל בניגוד לסרטים אחרים מהשירות לא מצא בית בישראל בינתיים. בשניהם יש דיון בפוטנציאל של אנשים צעירים, המתמודדים עם סביבה הכולאת אותם וסמכות בוגרת מתעתעת. הראשון הוא סרט שנחשב בצחוק לשמועה ולבדייה מרוב שנדחה ושופץ ללא הועיל, השני הוא סרטו של במאי שהפציץ ביצירת הביכורים שלו והחמיץ בבאה אחריה.

המוטנטים החדשים
The New Mutants

קודם כל, הודעה שנשמעת מובנית מאליה אבל היא לא – צפיתי בסרט הזה והוא אכן קיים. הסיבה שאני מציין זאת היא שהסרט מחכה מאז אפריל 2018 להקרנתו, וזכה כבר לחמישה תאריכי השקה לפני שהגיע לבסוף אל בתי הקולנוע בעולם בסוף אוגוסט ולפורמט ביתי באמצע נובמבר. חלק ממסע החתחתים הזה עבר גם על סרטים אחרים ב-2020 אבל אף אחד מהם לא היה הפרק המסיים של סאגת ״אקס-מן״ במסגרת אולפני פוקס רגע לפני שהם הופכים לרכוש דיסני. סדרה בת 13 סרטים שהחלה בקיץ של שנת 2000 עם סרט האקס-מן הראשון, ידעה עליות ומורדות, והסתיימה בקיץ 2020 בקול ענות חלושה עם הסרט שהפך לבדיחה מהלכת ולשם נרדף לדחיית תאריכי יציאה – ״המוטנטים החדשים״. לאחר הצפייה, אני מוכרח להגיד שבצדק ושאולי זה בסדר שהסדרה הזו גוועה ותעבור אל ידי דיסני-מארוול.

״המוטנטים החדשים״ תוכנן להיות השקה של חבורת גיבורי-על צעירה וחדשה, קצת כמו הקומיקס עליו מבוסס הסרט שנוצר בשנות ה-80 במטרה לגוון קצת את האקס-מן מבחינה אתנית. למקרה שפוליטיקת זהויות נחשבת להמצאה של המאה הנוכחית. זו הסיבה שהסרט מעניק את התחושה של פרק פיילוט מרוח לסדרת טלוויזיה שלעולם לא תתממש, מה שהופך אותו לאקורד הסיום הכי עקום שיש עבור הסדרה שהוא כן חלק ממנה – של סרטי ״אקס-מן״ לדורותיה. אני לא אנסה אפילו להתחרות בבדיחות של הפארודיות על הסרט, מה גם שכמעט כולם הלכו על אותן נקודות חולשה (לדוגמה, הסרטונים של ״פגישת הגשה״ ו״טריילר כן״ ממש מתואמים מבחינת דאחקות). אני גם לא חושב שאפשר למנות בסקירה קצרה את כל מה שהסרט הזה עושה גרוע. אבל אנסה בכל זאת.

הודות להקדמה משוחקת רע נכיר את דני מונסטאר (בלו האנט), בת שבט השאיין שהופכת בסצנת הפתיחה לניצולה היחידה מן השמורה שלה. היא מתעוררת במתקן עצום אך לא מאוד מאוכלס שיהפוך ללוקיישן הכמעט-יחיד של הסרט, בחירה מאוד תמוהה בהתחשב בגודלו ויחסית לעובדה שיש בו רק עוד חמש דמויות. את פניה של דני מקבלת ד״ר רייס (אליס בראגה). היא מזדהה כסמכות המקומית שמטרתה לאבחן ולסייע לצעירים ולצעירות להבין מה הם – מוטנטים. דני תלמד להכיר במהרה את ארבעת הפציינטים האחרים: ריין (מייזי וויליאמס), סאם (צ׳ארלי היטון), ברטו (הנרי זאגה), ואיליאנה (אניה טיילור-ג׳וי). ארבעתם כבר מודעים לכוחות שלהם ומנסים לשלוט בהם או להחביא אותם מן הזולת. הם עמוסי ואכולי טראומות, בעוד דני אפילו לא ידעה שהיא מוטנטית עד לפני יום. זה פחות או יותר כל הסרט, תאמינו או לא. במערכה האחרונה הוא נזכר שצריך גם אקשן, פיקסלים, דמות אנטגוניסטית, או עניין.

הבמאי הוא ג׳וש בון (״כותבים, סיפור אהבה״, ״אשמת הכוכבים״) ונראה שהסרט הזה עדיין לא החריב לו את הקריירה, אם לשפוט על פי העובדה שביים את הסדרה ״העמדה״ ע״פ סטיבן קינג (מגיעה לישראל ב-21 בינואר אצל yes באופן בלעדי). בון גם כתב יחד עם התסריטאי השותף נייט (אני חושב שזה נייט, כותבים Knate אז יכול להיות גם קנייט או נאטיי) לי, שבעברו אפשר למצוא למשל את המותחן ״חטוף״. השניים העידו על עצמם כעל מעריצים של הקומיקס המקורי והצליחו לשכנע את אולפני פוקס לתת להם טרילוגיה (שכמובן לא תתקיים). קשה לי לומר שהבנתי מה הם ניסו לעשות או מה היה מעניין לדעתם במעקב סטטי אחר חמישה צעירים והמבוגרת האחראית עליהם במשך כשעה וחצי. במקום, נניח, סרט על מוטנטים צעירים שאשכרה מתאמנים ומגלים את הכוחות שלהם. מאידך, בכלל לא בטוח שהכל באשמת היוצרים ולא האולפנים.

השתלשלות ההפקה הזו, מהמילה ״שלשול״, כל-כך הרבה יותר מעניינת מהסרט שאני ממליץ לקרוא אותה במלואה. בקצרה, בון ולי הציעו סרט אימה ושודלו לרכך אותו למשהו שמזכיר יותר סרט למבוגרים צעירים, אבל בעקבות ההצלחה של ״זה״ נוצר טריילר שיגרום לסרט להיראות כמו אימה לנוער. עכשיו רק היה צריך שהסרט גם יהיה כזה ולכן נקבעו צילומי השלמות, שנדחו ונדחו בעקבות עסקת דיסני-פוקס. כשהיא עברה, בעל הבית החדש בישר ליוצרים שאין לו שום עניין בסרט אימה ואין צורך בהשלמות, רק לסיים את האפקטים והעריכה. כך יש לסרט שלושה עורכים ומעל שנתיים של פוסט-פרודקשן. בין לבין שוכתב התסריט מספר רב של פעמים, החל משנת ההתרחשות וכלה בדמויות מיקום האקס-מן שצצו או פגו בגרסאות שונות. זה כאילו מישהו ניסה להכין כוס קפה, הוסיף מלח במקום סוכר, ואז ניסה לתקן עם כמות משולשת של סוכר, עוד חלב, קצת ציאניד ואז שפך הכל לכיור. מה שנותר על השיש נספג במפית ונסחט אל תוך כוס הקפה המקורית, וככה בדיוק נראית התוצאה הסופית.

אם הפעולות של הדמויות אמורות ללמד את הצופה על אופיין, אז למדתי כך: ריין מתקלחת (מתוך אשמה נוצרית?), ברטו שוטף כלים (כעשיר המזדהה עם מעמד הפועלים?), סאם פוגע בעצמו (למרות שהוא בכל מקרה מתרסק הרבה בגלל כוח העל שלו) ואיליאנה משוחחת עם בובת יד של דרקון בשם לוקהיד וחובבת העלבות על רקע גזעני (כי היא כזאת משיגנע). אגב, יחסית לקבוצה שאמורה להיות מגוונת גזעית ותהליך ליהוק שלקח להפקה המון זמן מרוב הקפדה, התוצאה תמוהה לאללה. האנט היא היחידה שמתאימה בול, אמריקאית-ילידית שמגלמת דמות כזו (גם אם היא משבט אחר). זאגה מגלם דמות שמתאימה למוצא שלו, ברזילאית, אבל במקור הדמות שחורה. היתר מפליגים בתצוגת מבטאים מביכה מקאנטקי דרך סקוטלנד ועד ברית המועצות, שבאים והולכים לסירוגין.

הייתי מתנחם במשחק או בשחקנים אבל זה החלק הכי כואב בסיפור. האנט שאמורה להיות התגלית של הסרט היא פשוט טופו, ואני בטוח שכל תפקיד אחר היה מוציא ממנה משהו. זאגה אמור להיות חתיך מסתורי אבל עליי זה לא עבד. על היטון מאוד קשה לי לדבר בהקשר הזה כי אני מתקשה להביט בו, אבל בואו נדבר רגע נטו על כשרון משחק. זהו, זו הייתה השיחה. שתי הכוכבות המוכחות לא מצילות את המצב, שכן וויליאמס האנגליה טובעת במבטא סקוטי ודמות של תו אחד, בעוד טיילור-ג׳וי מאוד נהנתה מהתפקיד שלה אבל נדמה שהיא היחידה. אגב, עד כמה הדחיות בהפצת הסרט מהותיות משמעותית אפשר ללמוד למשל מהתפתחות הקריירה שלה. היא לוהקה כשהיה בעצם עדיין טינאייג׳רית ובזמן צילומי הסרט הייתה מוכרת בעיקר לצופי ״המכשפה״, ״ספליט״ ו״גזעיות״. בעולם בו הופץ הסרט היא כבר הפכה לכוכבת גדולה יותר בזכות תפקידים מרכזיים יותר בסרטים דוגמת ״מיסטר גלאס״ ו״אמה.״, או סדרות כמו ״פיקי בליינדרז״ (״כנופיית ברמינגהאם״ בעברית), ו״גמביט המלכה״ ממש לאחרונה.

אז בסדר, אמנם אין עלילה בכלל מלבד אינסוף אקספוזיציה ואז קרב אחרון, ואמנם הדמויות המעטות חלולות או שטחיות ואין ממש קשר לאקס-מן המקוריים – אבל גם מזה אפשר לעשות סרט. שלא לומר כבר עשו אחד, ״דדפול״. אבל ״המוטנטים החדשים״ לא ניחן בהומור עצמי וגם לא בסגנון הבידור שדירוג R היה יכול להעניק לו, בעיה אקוטית כשמדובר בסרט ששווק בתור ״מה אם ניקח את האקס-מן למחוזות קולנוע האימה״. אז שוב, בוודאי שאפשר ליצור סרט אימה טוב למרות מגבלות דירוג PG-13. שלא לומר, שאמלאן עשה ממש לאחרונה שני סרטי אימה על אנשים כוחות-על שכלואים במוסד, בכיכובה של טיילור-ג׳וי. אבל למה ליוצרים לעשות משהו נחמד בשבילי. ״המוטנטים החדשים״ הוא בזבוז מוחלט של פרמיס למותחן אימה, כי הטמבלולים השוהים במוסד אפילו לא חוקרים מה קורה שם, והביצוע של קולקציית הרעיונות הסבירים שבבסיסו (שהם קצת ספוילרים אז לא אגלה) – אפילו יותר עצל. נותרנו עם כלום ושום דבר, מה שדי מסכם את הצפייה שלי. הייתי כל-כך אדיש למתרחש בסרט עד כי אין לי ברירה אלא להשתמש במילה המאוסה משעמם. יותר משעמם מגרוע, בחוויה שלי. שזה ההיפך מהסרט הבא בפוסט.

Run

באמת שאין לי שום בעיה עם סרטים מטופשים, אלה המטומטמים שמעצבנים אותי. ״בלתי נראה״ הוא דוגמה לא רעה בעיניי מהשנה החולפת לסרט מטופש, בי-מובי עם פאסון. גם אם התקשתי לחבב אותו באמת, בעיקר בגלל המערכה האחרונה, ויסלחו לי חבריי לבלוג שאהבו מאוד. נזכרתי בו בהקשר של הסרט הנידון כי גם אז הגעתי בזכות הבמאי וחזיתי בצ׳יזבט על גזלייטינג (נרנור בעברית) שעוברת הגיבורה, בעוד היצירה סביבה מתחילה להפליג את מחוזות מטופשים אך נסלחים. אלא שהקילומטראז׳ של לי וואנל אינו שווה ערך לזה של אניש צ׳אגנטי, שזהו סרטו השני באורך מלא. הראשון היה ״חיפוש״ שהתברג אל מצעד סרטי השנה שלי ב-2018, כך שהגעתי מלא ציפייה לראות האם ידלג מעל משוכת הסרט השני. בהתחשב בתוצאה, שנקראת ״Run״, אל סרטו השלישי לא ארוץ (כן, הייתי חייב). זאת משום שהסרט חוצה את גבול הטפשת ומקים אוהל מפואר ומאובזר בממלכת הטמטום, מקום שאני אישית פחות נהנה לבקר בו כשמדובר במותחני אימה.

תרגום אופורטוניסטי במיוחד לשם הסרט יהיה ״תברחי״, משום שכמו בסרטו של ג׳ורדן פיל רוב העלילה מתרחשת בבית משפחה אחד שמסמן לדמות הראשית לנוס על נפשה, אבל היא האחרונה להבין זאת. עם זאת יש לא מעט רפרנסים לסטיבן קינג, אז אולי אפשר לחשוב על שם שמתכתב עם יצירתו (״הנרדפת״?). את הסרט כתב צ׳אגנטי יחד עם סב אוהניאן, שגם הפיק, והוא יועד להפצה קולנועית בחודש מאי. קצת אחרי שהיה ברור שזה כבר לא יקרה השנה, שירות הסטרימינג של הולו (גם הוא בבעלות דיסני אגב) רכשו את זכויות ההפצה מאולפני ליונסגייט. בחודש נובמבר האחרון הוכרז ״ראן״ בתור הסרט ה״מקורי״ הכי נצפה בתולדות הולו. המקורי במרכאות כי זה ממש לא סרט שלהם, כאמור, ולא כי יש לי בעיה עם מקוריות העלילה. אם כי יש סדרה אחרת באותו שירות שמזכירה את נקודת המוצא של הסרט, ויש גם דוקומנטרי על סיפור אמיתי דומה שהיווה השראה לשתי היצירות. אבל זה די מספיילר לגלות את כל הכותרים הללו (אם כי אני כנראה היחיד שחושב ככה כי זה מאוזכר בכל התייחסות לסרט שקראתי).

אחרי פרולוג שבסיומו תנחשו מראש את הטוויסט ותקלעו בול, נלמד להכיר את מערכת היחסים במשפחת שרמן. קלואי (קירה אלן, זכרו את השם) היא בת-עשרה הסובלת ממספר רב של תופעות המפורטות בפתיחת הסרט, החל מאסטמה ועד שיתוק ברגליים. דיאן (שרה פולסון) היא האמא המגוננת שלה, שלא רק משמשת לה מורה ביתית במקום לשלוח אותה לבית הספר, אלא גם אחראית על דיאטה קפדנית והקצבת שעות גלישה באינטרנט. קלואי נטולת הטלפון הסלולרי מנותקת מן העולם החיצון ואין לה איש בעולם מלבד אמא. אפילו את הדוור דיאן רצה לברך לפני בתה, המצפה למכתבי קבלה או דחייה מקולג׳ים ואוניברסיטאות. אנחנו אמורים להאמין שעד שלב זה בחייה, קלואי לא חשדה שדיאן קצת יותר מדי חונקת או מסתירה ממנה דבר מה. אנחנו גם צריכים לקבל את זה שמה שמעורר את חשדנותה הוא תרופה חדשה שהיא אמורה להתחיל לקחת. אוקיי, הבלגתי. אבל את כל מה שקורה אחר-כך כבר לא הצלחתי לבלוע.

אני מבטיח לא לספיילר אבל מספר פעמים בסרט חשתי שקורצים לי, שזה אמור להיות קומי. אלא שהסרט תמיד הרצין חזרה ומקריאה של כוונות המשוררים בראיונות ממש לא ניכרת השתובבות. היוצרים משכילים להציב מכשולים רבים בדרכה של הגיבורה, רק כדי שהיא תוכל להתגבר עליהם בדרך הכי מוזרה או בלתי סבירה. ברמה של לגרד באוזן שמאל עם האף למרות ששתי הידיים פנויות. ואל תשאלו איך זה הגיוני, כי בפעם הראשונה שבעיה נפתרת באופן שאפילו מ. נייט שאמלאן היה קורה לו בלתי אמין (איך נזכרתי פעמיים בנודניק הזה במדור אחד), בקע ממני סאונד שלא ידעתי שאני מסוגל להפיק. משהו שבין צחקוק עצבני לפליאה בקול רם בסגנון דמות בסרט אנימה, כשמה שבאמת רציתי לעשות הוא להגיד בקול: ״אבל מה נראה לכם שאתם עושים״. כשהסרט נתקע בבוץ ומשתטה שם, היה לי נחמד וקאמפי איתו. אבל מדי הגיע רגע כזה של זעם, לעג ומבוכה יד שנייה, העורף התחמם והאוזניים האדימו. ואז הגיעו עוד רגע כזה ועוד אחד, הרבה יותר ממה שאפשר להכיל בצפייה של 90 דקות די קצביות.

אם לנסות לאבחן, יותר את עצמי מאשר את הסרט, פרצי הצחוק-רתיעה-פליאה המתוארים לעיל הם כתוצאה מצפייה בפוטנציאל מתרסק. אם הסרט היה סתם גרוע או מחופף ומרושל, לא היה לי כל-כך אכפת מכמה שהוא טומטום. אבל האמת היא שמבחינה קולנועית יש פה סרט לא רע בכלל, עם קונספט שמעניין לצלול לתוכו. ניכר כי הושקעה מחשבה על שוטינג ועל יצירת אווירה מסויימת, נבנה מתח בעריכה, ובכלל הוכח שנית כי צ׳אגנטי יודע איך נראה ונשמע מותחן קולנועי. אבל מה שאין פה, בניגוד גמור וחמור לסרטו הקודם, הוא הבנה מינימלית של התנהגות אנושית. אפילו בפארודיות על סרטי אימה דמויות לא מתנהלות ככה. גם אין איזה היגיון ברצף העלילתי של דבר מוביל לדבר, כשהרוב פשוט מונחת על הדמויות והצופה לפי מה שנוח לכותבים, בעוד בזמן אחר הם מתעלמים ממה שכבר קרה. דוגמה לא מספיילרת תהיה העניין של קלואי באלקטרוניקה. יש לו רק פייאופים לא נחוצים בכלל מבחינת פתרון בעיות, אבל כשהיא אשכרה יכולה להשתמש בידע הטכני שלה היא בוחרת בפתרון מסוגת ״חבוט בטלוויזיה עד שהקליטה תסתדר״.

הדיסוננס בין רעיון וביצוע נחווה במלוא העוצמה המבלבלת שלו אם משווים בין השחקניות שנותנות את כל-כולן לתפקיד, לבין הדמויות המגוחכות שנכתבו עבורן. פולסון תמיד טובה, וטובה כתמיד, אבל כאן היא אשכרה מצליחה להוציא משהו מורכב מאישה שכמעט כל שורות הדיאלוג שלה הן וריאציה על ״אני אמא שלך וטובתך הכי חשובה לי״. מי שמצליחה להשתוות אליה, ואף להתעלות עליה במספר רגעים, היא אלן הטירונית, עם תצוגת משחק פשוט מעולה גם כשהכל סביבה מתפרק לחתיכות מבחינת אמינות. ואני לא מדבר על חוסר השימוש שלה בגפיים התחתונות, זה נתון – קירה אלן נעזרת בכסא גלגלים גם בחיים. עוד הוכחה, אם עדיין צריך כזאת, שאין סיבה לא ללהק שחקנים שונים ביכולתם לתפקידים המתאימים להם. ושאוכלוסיה שמוגדרת במילים כמו ״נכה״ או ״מוגבלת״ צודקת כשהיא מתרעמת על ליהוק של שחקנים שאינם כאלה לתפקידים המצריכים סט כישורים מסויים. למישהי עם כשרון ניכר כמו של קירה אלן לא תהיה קריירת משחק אם ייקחו לתפקיד שלה דווקא שחקנית שאינה מיומנת באורח חיים של משותקת בגפיים התחתונות. על החלטת הליהוק הזו מגיע ליוצרי הסרט כל הכבוד. אבל רק עליה.

מרתיח לכתוב את כל הדברים שסרט כמו ״Run״ היה יכול להיות. משל על הורות מגוננת שבעצם חונקת ומעבר לכך, או מן העבר השני יצירה על כך שהאדם הוא אמנם תבנית נוף מולדתו אבל תבניות אפשר גם לשבור לפעמים. זה גם היה יכול להיות סתם מותחן אימה קאמפי ומופרך בקטע טוב, בידור מגביר אדרנלין ומעורר חלחלה לפרקים. אבל בהתחשב בכל מה שקורה בדרך, בדגש על כמה החלטות תסריטאיות אומללות וסיום בלתי נסלח מבחינתי, כל מה שאני יכול לכתוב לזכות הסרט המכעיס הזה הוא שהוא עבר את מבחן הייצוג והכללת המיעוטים. קירה אלן בת 22 ועדיין בלימודי הקולג׳ שלה וחבל אם זה יהיה התפקיד האחרון שלה. מבחינתי, הסרט הזה מצדיק את קיומו בעיקר בתור הופעת פריצה שלה ולהתראיין היא כבר יודעת אז הלאה לתפקיד הבא. אולי אניש צ׳אגנטי היה צריך להוציא את הדבר הזה מהמערכת כדי להיות במאי טוב יותר, אבל אני מאוד חושש לשוב ולבדוק בעתיד האם זה הצליח.