• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"חטוף", סקירה

5 באוגוסט 2017 מאת אור סיגולי

קל להבין מדוע כל כך הרבה סרטים נעשים על נושא חטיפת ילדים. זה הרי טריגר תסריטאי קל נורא, כזה שמייצר אצלנו חיבה מיידית לגיבור או הגיבורה שאיבדו את היקר להם מכל, וגם מעלה אצלנו הצופים את רמת המתח והחרדה באופן כמעט אוטומטי, כי אף אחד מאתנו לא רוצה שיאונה כל רע לילד תמים שנמצא במצב של סכנה. לא משנה כמה פעמים נתקל בסינופסיס הזה, הוא תמיד יעבוד. השאלה היא האם הוא יחזיק סרט שלם.
אפשר להגיד ש"חטופה" עם ליאם ניסן משנת 2008 היה הסרט שהעלה את רמת הפופולריות של סרטי חטיפת ילדים, ואכן בשנים האחרונות ראינו את "אסירים", "האיש הגבוה", "נעלמים" וכמובן "מי מפחד מהזאב הרע". אפילו האלי ברי, המפיקה והשחקנית הראשית של סרט החטיפה לשמו התכנסנו הנקרא בפשטות "חטוף" (Kidnap), כבר תרמה מזמנה לתת-ז'אנר הזה עם המותחן היעיל והמפתיע לטובה "הקריאה" מ-2013 (וזהו הסרט הראשון בכיכובה מאז). עם זאת, זה היה פה גם לפני, כמו למשל בדרמת המתח המשובחת "נראתה לאחרונה" שהוכיחה שבן אפלק יודע לביים הרבה יותר מאשר הוא יודע לשחק, "כופר" עם מל גיבסון משנת 1996, "כרוניקה של אקדח" או "נקמה בוערת" בו דנזל וושינגטון יצא לעשות שפטים באנשים שאחראים להיעלמותה של ילדה בלונדינית תמימה.

"חטוף" אפילו הולך על קו מינימליסטי יותר. פה אין קונספירציות, טוויסטים, מהלכים פסיכולוגיים, עניינים על טבעיים, הופעות אורח מפתיעות או איזשהם קישוטים. כמו "דנקרק" (להבדיל) או "מקס הזועם: כביש הזעם" (להבדיל בריבוע), גם במקרה הזה אי אפשר לתאר את העלילה ביותר ממשפט אחד, גם אם מתאמצים: האלי ברי מגלמת אישה גרושה הנמצאת במאבק משמורת על בנה היחיד, שבוקר אחד בפארק נחטף, והיא יוצאת למרדף כדי להדביק אותם. על פני קצת פחות משעה וחצי, זה כל מה שיש – אישה במרדף הנמשך על פני יום אחד, ובו תהפוך מסתם מלצרית קשת יום לטרמינייטור.
הסרט נפתח בסיקוונס קרדיטים שמרגיש משהו כמו נצח ויום, ובו אנו חוזים בצילומים ביתיים של בנה הקטון של הגיבורה, מלידתו ועד גיל שש, כאשר ברקע נשמעת ברי מצחקקת ומתרגשת. לא רק שזה מרגיש ארוך נורא, זה גם גובל בקיטש. נאמר זאת כך, אם איחרתם להקרנה בכמה דקות, אל תלחצו מזה. לאחר מכן אנחנו מגיעים לסצנה בדיינר בו היא עובדת, גם היא מתארכת יתר על המידה, כדי שנוכל לקבל גם קצת אינפורמציה האישיות שלה ושם נגלה שמדובר באמא אוהבת ואישה טובת לב, אבל כזאת שאם ידחקו אותה לפינה אז היא יכולה לשלוף ציפורניים, במקרה הזה מדובר בלהעליב בלונדינית מגעילה וחסרת סבלנות. כאשר משמרתה מסתיימת, אנחנו מתלווים אליה ואל בנה הקטן לפארק, ואז, כצפוי משם הסרט, הוא נעלם.

אני לא יודע אם הייתה זו כוונתו של הבמאי הספרדי לואיס פרייטו, אבל כל המערכה הראשונה של הסרט הזה די איומה, כאילו הוא ניסה להרדים אותנו לפני שהוא מעביר תוך שנייה להילוך חמישי, מילולית. יש משהו כל כך חיוור, צפוי ונטול השראה בעשרים הדקות הראשונות של הסרט, שלאלו שיגיעו לסרט דרך הטלוויזיה הביתית, כנראה יהיה אתגר גדול מאוד לצלוח אותו. והאמת היא שאני לא לגמרי בטוח אם השעה וקצת הבאות יצדיקו את הציפייה, אבל לא רק שזה הופך להיות סרט אחר לגמרי, אני גם מצאתי אותו מהנה למדי עם כמה רגעי אימה מפתיעים.
מהשנייה בה הגיבורה, קרלה שמה, רואה את בנה מוכנס בכוח לתוך מכונית, קורים שני דברים: הסרט מקבל תאוצה אוטומטית, וגם מאבד כל היגיון. המכונית של החוטפים, לדוגמא, היא אולי הרכב הבולט ביותר שאפשר להעלות על הדעת, לא מסוג הבחירות החכמות ביותר של חוטפי ילדים. גם המרדף על הכביש המהיר שמגיע בעקבות הרגע הזה, הוא כזה שבעולם מציאותי יתפוס כל כך הרבה תשומת לב שתוך חמש דקות יהיו מסוקי משטרה בשמיים. אבל האמת היא שזה לא משנה, כי המרדף הזה כל כך מצוין וסוחף, שאפשר לשים את זה בצד. על אף כמה בחירות עריכה מפוקפקות (יש איזשהו רגע נוראי עם פיידים לשחור מסיבה שמרגישה כמו בעיית חומרים בדרך העריכה), בסיקוונס שמתניע את הסרט פרייטו מראה יכולת די מרשימה בבימוי מרדף מהיר והסרט פתאום משתדרג. שוב, יכול להיות שזה קשור למצב התרדמת שהוביל לשם, אבל בשבילי זה היה בהחלט אפקטיבי.

בשונה מסרטי חטיפות אחרות, קרלה איננה סוכנת ביון לשעבר, היא לא חיילת משוחררת ולא באטמן, ו"חטוף" דווקא עושה בזה שימוש טוב. היא ללא ספק נהגת הרבה יותר טובה מהממוצע, כזו שתגרום לטורטו של "מהיר ועצבני" לצרף אותה למשפחה האקלקטית שלו, אבל התושייה שלה נמצאת בתחום הסביר לדמות היומיומית שלה. אמנם ברגעים בהם היא צריכה לדבר הסרט שוב מזכיר לנו שלא מדובר פה ב"הקשר הצרפתי", כי כתיבת דיאלוגים שאינם מביכים הם רחוק מלהיות הצד החזק של התסריט שכתב נייט לי, אבל אז שוב קלרה נכנסת לאוטו והדברים משתפרים.
לא לגמרי ברור מה היה כל כך דחוף להאלי ברי, השחקנית השחורה הראשונה שלקחה אוסקר לתפקיד ראשי ("מונסטר בול"), להשתתף בשני סרטי חטיפת ילדים רצוף, אבל אין מה לעשות, הגברת הזו – בת 51 שנראית בת 24 (אם דמותה הייתה בגיל השחקנית, זה אומר שהיא ילדה את בנה בגיל 46) – היא בעלת נוכחות מדהימה על המסך. קשה להגיד שברי משחקת פה טוב כי ברגעים הדרמטיים היא נאלצת ליפול יחד עם התסריט, אבל בפיזיות שלה היא עוברת בסדר גמור, והיא בהחלט משתדלת. זה גם משהו.

"חטוף" יצא השבוע גם בישראל וגם בארה"ב, שם חטף מקלחת צוננת למדי מהביקורות והקהל. באינדיווייר פתחו לו את הצורה, אבל אם אתם שואלים אותי, המבקר קצת הגזים. זה באמת לא סרט המתח המצטיין של השנה, והדקה וחצי האחרונה שלו גם מזכירה יותר את האופן המקרטע בו הסרט מתחיל ויש בו את השימוש הכי עילג בסאונד של שידורי רדיו, אבל באמצע יש בו מספיק דברים ליהנות מהם. בגדול זה השלב שבו הייתי אומר לכם שעל אף העובדה שחיבבתי אותו, בכל זאת יש לכם סרטים הרבה יותר טובים כרגע בקולנוע להקדיש להם את זמנכם, אבל בגלל שקיץ 2017 כל כך מצ'וקמק, וההיצע הקולנועי נכון לרגע זה הוא מתסכל באופן קיצוני, יכול להיות ש"חטוף" הוא לא אופציה גרועה במיוחד לאוהבי הז'אנר האדוקים, אם כי להגיד לכם שהסרט הזה ייזכר בעוד שבועיים יהיה דבר די מטופש מצדי לעשות.
אתוודה, אני מרגיש קצת אידיוט להגיד את זה אחרי שהבעתי את אכזבתי מ"בייבי דרייבר", שהוא בכל אספקט אפשרי מתעלה על "חטוף" ברמות של שמיים וארץ, אבל זה כנראה בגלל שמאדגר רייט אני מצפה ליצירות מופת, ומסרטים עם האלי ברי אני מצפה שלא להצליח לשרוד עד הסוף. אתוודה שטרם צפיתי בסרט האישה המכסחת השני שמשתולל כרגע על המסכים, "פצצה אטומית", אבל אם להסתמך על דעתו של אורון, יכול להיות שנוצר מצב ביזארי במיוחד שהאלי ברי עקפה את שרליז ת'רון.

השאר תגובה