• סרטים חדשים: ״אחד בלב״ של טליה לביא
  • אימת החודש - יולי 2021: כריס רוק, נטפליקס ואנשי זאב
  • ״אחד בלב״, סקירה לסרטה של טליה לביא
  • ״זמן״ של שיאמאלן, סקירה
  • מתכוננים אל פסטיבל הקולנוע ירושלים 2021
  • פוקוס אלן דלון בסינמטקים ברחבי הארץ
  • רחוב הפחד - חלק 3: 1666
  • מילקשייק אבק שריפה
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח אחרון, ממסגרות המשנה
  • פסטיבל קאן 2021: שלושה סרטי תחרות מעולים
  • אגדת חורבן
  • רחוב הפחד - חלק 2: 1978
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח ראשון של אורון
  • האלמנה השחורה
  • רוכבי הצדק
  • רחוב הפחד - פרק 1: 1994

פסטיבל ירושלים 2020: על סרט הפתיחה ״סאבלט״ ודיווח קולנוע ישראלי קצר

11 בדצמבר 2020 מאת עופר ליברגל

אמש, ערב יום חמישי ונר ראשון של חנוכה, יצאה לדרך מהדורת האונליין של פסטיבל ירושלים. את הצפייה אפשר היה להתחיל עם סרט הפתיחה, "סאבלט" של הבמאי איתן פוקס, ויחד עמו גם נפתחה לצפייה כל התכניה הבינלאומית של הפסטיבל, אשר על חלקה כתבנו כבר פוסט המלצות ועל חלקה נכתוב כאן בעתיד. אולם, עוד בחמישי בבוקר הפכו לזמינים הסרטים הקצרים של הפסטיבל השנה. הם זכו לא רק לזמינות מוקדמת, אלא גם להיות מוצעים בחינם, ולכן אולי לזכות במעט יותר חשיפה רחבה לעומת מהדורות קודמות. זו בשורה טובה, כי בהכללה גסה אני מוצא את התכנית של הפסטיבל השנה מוצלחת לעומת שנים קודמת, הן בתחרות הסרטים הישראלית לקולנוע קצר והן בתחרות הסרטים הניסיוניים "אמנות בצומת", שסרטיה זמינים גם הם.

למעשה, השנה מצאתי דמיון בין המסגרות, עם כמה פרוייקטים שיהיו יכולים למצוא בית בכל אחת מהן וכמה נושאים משותפים בין סרטים רבים, בראשם היחס בין מרחב פיזי לניסיון לשמר או להתמודד עם זיכרון. הרובד הזה עובד נהדר, לדוגמה, בפרויקט האינטראקטיבי "חללים מתמלאים" של שחר קנטור, עליו רק אומר שהוא מצדיק לדעתי ביקור בקטגוריה של אמנות בצומת גם עבור החוששים מקולנוע ניסיוני (התמונה בראש הפוסט להתרשמות). בהמשך הפוסט אכתוב על כמה מן הסרטים שעניינו אותי מתוך התכנית לקולנוע ישראלי קצר, כאשר בחלק מן המקרים חיברתי לאותו טקסט יותר מסרט אחד. היו עוד כמה סרטים קצרים בולטים שלא הספקתי לראות ולכתוב עליהם, ייתכן ואעשה זאת בהמשך. אולם קודם לכן, מחשבות ראשונות על "סאבלט" שנכתבו בעייפות גדולה וזמן קצר אחרי הצפייה, ממש כמו דיווח מפסטיבל פיזי.

סאבלט
(סרט הפתיחה)

סרטו החדש של איתן פוקס נראה כמו סרט שממשיך הרבה מאוד מוטיבים ואלמנטים סגנוניים מן הסרטים הקודמים בקריירה שלו, עד לרמה כי נראה לי שהייתי מנחש את זהות הבמאי גם לו הייתי צופה בכמה דקות אקראיות מתוך הסרט. הקולנוע של פוקס כולל יחס חושני לא רק למיניות עצמה, אלא גם לאתרים בהם הוא מתרחש ולשימוש במוזיקה. "סאבלט" אינו יוצא דופן מן הבחינה הזו. לצד זאת, התסריט אותו כתב פוקס ביחד עם איתי סגל כולל כמה מהלכי עלילה שנראים מאולצים ויותר מדי סצנות אשר כתובות באופן מסבריני ולא טבעי.

לזכות הסרט יש לומר כי הפעם יש תירוץ לכך כי חלקים רבים ממנו נראים כניסיון להסביר את ישראל לעיניים זרות ולא לקהל המקומי: הסרט עוסק בעיתונאי אמריקאי המבלה חמישה ימים בתל אביב על מנת לכתוב עליה טור, בו הוא לכאורה מגלה את העיר שתיירים לרוב לא מגלים. את העיתונאי ששמו מייקל מגלם השחקן האמריקאי ג'ון בנג'מין היקי (״האישה הטובה״) והוא מחליט אומנם לחוות את העיר דרך סאבלט, אבל פרט לכך דומה כי רשימת האתרים שהוא מתכוון לפקוד היא די…תל אביב של התיירים. התוכנית שלו משתנה כאשר שומע עליה תומר (ניב ניסים), הסטדונט לקולנוע שהשכיר לו את הדירה. תומר הופך למדריך שלו בתל אביב כפי שהוא מכיר אותה: יותר פלורנטין ודרום העיר, וגם תרבות חיי הלילה והמין של הקהילה הגאה. הדבר עומד קצת מול האיפוק שדיוויד המבוגר מפגין בתחום, גם בגלל רצון להיות נאמן לבעל שנותר בניו יורק.

הרגעים החזקים בסרט בנויים על המפגש בין הניגודים: מייקל הבורגני והמבוגר מול תומר הפרוע שחי בלי השלכות, מדבר לפעמים בלי לחשוב על כך שהוא מעליב. זהו מקרה של הפכים נמשכים, משום שכל אחד מהם לא מודה כי השני מייצג משהו אשר אבד לו: נעורים, תעוזה ומיניות במקרה של מייקל, קשר מחייב, רוגע, ומבט מעמיק על המציאות במקרה של תומר. שני השחקנים עושים עבודה טובה, בעיקר היקי שיש לו לא מעט רגעים בהם הוא מצליח לרגש מבלי לעשות דבר לכאורה.

מערכת היחסים בין השניים משתלבת במבט על העיר, שכן זהו מפגש בו גם התייר גורם למארח לראות את העיר ואת ישראל בעיניים קצת אחרות, וגם כתב התיירות מקבל הצצה לצדדים פחות תיירותיים של העיר, אם כי לא ממש. דרך הצילום היפהפה של דניאל מילר, כל מקום בתל אביב נראה רומנטי. כמו כן, מדובר גם במפגש בין שני אמנים המצויים במקומות שונים ביחס ליצירה שלהם: תומר הוא במאי של סרטי אימה המבקש לפעול בעיקר דרך החוויה הפיזית, אבל דומה כי היא נחלשת בגלל עודף בסגנון ומיניות. זאת בעוד מייקל הוא סופר שכבר כותב רק כתבות תיירות והמפגש החדש עם אמן צעיר אולי גם יעודד אותו ליצירה רעננה יותר. כמו במקרה של החיים, הסרט מביע הערכה ומראה את החוסר בשתי צורות האמנות.

לעומת זאת, בכל סצנה בה נוכחים אנשים פרט לשני הגיבורים, הסרט יורד ברמה ולפעמים מגיע למקומות די מביכים. ליהי קורנובסקי אומנם מוצאת דרך להפוך גם דמות שכתובה בצורה שטחית למעניינת, אולם הסצנה העיקרית איתה כוללת ערבוב מרוכז של קלישאות ביחסים בין ישראלים לבין עיניים זרות. כאילו הסצנה הוכנסה לסרט על מנת שקהל לא יחשוב כי הסרט אינו נוגע כלל בפוליטיקה מקומית או מציג מבט רחב יותר על צעירים בישראל. זוהי רק דוגמא אחת, לאו דווקא הגרועה ביותר, למספר רגעים בהם הסרט מנסה להגיד דברים בצורה מאולצת וכתוצאה מכך נפגעת לא רק האמינות, אלא גם חווית הצפייה. הדבר לא מבטל לחלוטין את ההישגים של היצירה כולה, וסוג זה של סצנות הוא דבר אשר מוכר גם ברבים מסרטי הבמאי בעבר. הייתי שמח לו הסרט היה מסתפק במפגש הבין-דורי שמעלה מספר ניצוצות, או אפילו מוצא עוד מספר מקומות נסתרים או גלויים בתל אביב להביט בהם.

קולנוע ישראלי קצר

התאונה

התאונה

את הדיון בסרט הזה אני צריך לפתוח בסוג של גילוי נאות: תמכתי בסרט במסגרת מימון המונים, שכן אחרי שאהבתי את סרטו הקודם של הבמאי, "תמונות משפחתי בשנתי הי"ג" מפסטיבל ירושלים 2017, חשתי סקרנות לראות כיצד הבמאי מתפתח לסרט נוסף בעל מאפיינים דומים בסגנון ובתוכן. לכן השקעתי סכום השווה בערך לכרטיס קולנוע ומעבר לכך אין לי כל מעורבות בהפקה, למרות שהייתי שמח לקחת יותר קרדיט על ההישגים של הסרט.

בדומה לסרטו הקודם, גם בסרט זה הבמאי אמרי דקל קדוש חוזר לאירוע שקרה סביב שנת הבר מצווה שלו וקשור להתפרקות המשפחה שלו, כאשר הוא מצלם את בני המשפחה בתפקידי עצמם. הפעם מדובר במשפחה הגרעינית בהרכב מלא: שני ההורים הגרושים, אמרי, ושלושת האחים יוצאים בסרט מן המרכז לעבר מקום בו עברה המשפחה תאונה בדרך לאילת. המסע המתועד בחלקו הראשון של הסרט מוגדר כתחקיר לקראת הצילומים של הסרט האמיתי, בו שחקנים מקצועיים מגלמים את בני המשפחה באותה נסיעה שהסתיימה בתאונה, שעל הנסיבות שלה נסוב הסרט.

אולם, הסרט משחק עם הנחת היסוד הזו בכמה באופנים: ראשית, הפערים בין התיעודי לעלילתי מטושטשים במספר דרכים ובאופן שמטיל ספק לגבי איזה חלק הוא למעשה אותנטי יותר, או אישי יותר, עבור היוצר ומשפחתו. בנוסף, גם הטבע האמיתי של הטראומה נראה דינמי: מצד אחד אין ספק שזו תאונת הדרכים הדרמטית, מאידך התחקיר או הצילומים של הנסיעות השונות לעתים חושף כי מקור השבר הוא לא רק התאונה, אלא גם המתיחות בתוך המשפחה של הורים על סף פרידה או חזרה. ישנם גם המתחים של מעבר בין ילדות לגיל ההתבגרות, מה שהופך את מטרת הנסיעה להגעה לבר מצווה של אמרי לסימבולית יותר, גם אם אמיתית.

הסרט לא מציג גרסה ישירה ליחס של הבמאי והמשפחה לתאונה, אלא סוג של ראשומון גרסאות, אשר מידת החשיפה והקושי להתמודד איתו עולה בהדרגה ככלל שהסרט מתקדם. כמו בסרט היפני שהזכרתי, דומה כי כל אחד מבני המשפחה עובר בנקודה מסוימת ממאשים לאשם בעיני עצמו, מה שגורם לנסיעה להיות מסע לא רק לתוך העבר, אלא גם לתוך רגשי האשם ומצוקת הנפש בהווה, כולל ריבים ומתחים במשפחה שעולים בשתי התקופות. גם סוגיות המבט של המצלמה והדרישה של הבמאי מבני המשפחה לשחק עבורו ולצאת למסע לא קצר לצורך הצילומים עולה בסרט. כולל רגעים בהם אחד מן האחים מתחיל לצלם סרט מתחרה משל עצמו, או רגעים בהם נראה כי הנסיעה בהווה הופכת לדרמטית לא פחות מן התאונה בעבר. זה אולי הופך את עצם היציאה לסרט החדש לעוד סוג של תאונה, או מערער את עצם ההגדרה של התאונה כאקראית.

לאורך חצי שעה, הסרט דן בלי הרף הן בסיפור האישי והן בדרכי הייצוג בקולנוע ובתמונות סטילס. השאלה מה הופך סגנון קולנועי לקרוב יותר למציאות או לביטוי הרגש עולה לא רק במעבר בין בני המשפחה לשחקנים, אלא בין צילום צנוע או כמו-תיעודי לצילום מוקפד. כולל שוט מסוג "איך בדיוק הם עשו את זה?" לקראת סיום היצירה. אך הסרט עובד לא רק בגלל הדיון התיאורטי, אלא גם ובעיקר בגלל התיאור המרגש והנוקב של משפחה, אשר הן האהבה והן המתחים בה שבים ועולים לפחות בשתי תקופות שונות.

שלושה דברים שהלכו לאיבוד + שומר

שלושה דברים שהלכו לאיבוד

גם סרטה של נעמה שוחט מבצאלאל, "שלושה דברים שהלכו לאיבוד", הוא פרויקט שחזור משפחתי בעקבות כאבי עבר ודברים שהלכו לאיבוד, כפי שמוסבר בכותרת. הסרט עוסק בדמותו של סבה של הבמאית, הסופר יצחק בן-משה, יליד עיראק שהמשיך לכתוב בערבית גם שנים ארוכות אחרי העלייה לישראל. הדברים שהלכו לאיבוד הם הבית בילדות, תיבת דואר במנצ'סטר בזיקנה, והאמונה (אני משאיר לסרט לחשוף אמונה במה) בין לבין. הסב נראה מדי פעם על המסך בקטע מתוך ראיון טלוויזיה, והמילים שלו נוכחות גם דרך הקראה של כתביו הספרותיים, אולם הרובד החזותי מנכיח את דמותו דרך חפצים דוממים, בישול של אורז, וחיפוש אחר סביבה רחוקה דרך מחשב. הסרט אולי גלוי יותר בנרטיב שלו מאחרים, אך לא נופל מאף אחד מהם בכושר ההמצאה. דרך העיסוק בדברים שאבדו לסב, דומה כי הבמאית מוצאת מחדש דברים בעצמה, חלקם באופן פיזי דרך דמות אחרת וחלקם באופן מופשט. הסרט בורא לא רק את דמותו של הסב, אלא מקים מחדש זהות ערבית-יהודית (כלומר, לא סכסוך אלא אדם המכיל את שתי הזהויות כבסיס לתרבות שלו). הוא משתמש בכלים הנראים סטריליים כמו צבע לבן וחיפוש במחשב אך יוצר דרכם דיוקן חי ונושם, הכולל הרבה כאב על האובדן אך גם בנייה מחדש של קשר בין דורי במשפחה.

האלמנטים הניסיוניים בסרט מתכתבים עם כמה סרטים המוצגים במסגרת "אמנות בצומת" בפסטיבל השנה, ברמת הטכניקה. אולי זה שמתקשר אליו באופן הישיר ביותר הוא סרטו של דוד זלכה לוי, "שומר", אודות בית כנסת ברובע היהודי בביירות. את הסרט מספר ישראלי יליד לבנון הן כילד בטרם משפחתו עזבה את המדינה, והן כחייל צה"ל ששב למקום ככוח שהוא ספק אויב ספק סוג של בן-ברית עבור חלק מתושבי האזור הספציפי. התמונה משחזרת את בית הכנסת בעזרת מספר צילומי סטילס ובעיקר תוכנת גרפיקה במחשב אשר בונה ומשנה את בית הכנסת הרחוק. השינוי משקף גם את האינפורמציה המועברת וגם את נקודת המבט האישית של הדובר, הנותרת דינמית לאורך הסרט ולא רק בגלל שהיא נזכרת בגילאים שונים. לכן, המסך של הסרט לפעמים מתפצל למספר חלקים ולפעמים מציג דימוי אחד. אך מכיוון שהנרטיב מועבר דרך הקול של הזיכרון, אין בסרט רגע אחד בו הדברים אינם נהירים.

שעמום + מותו של זה

שעמום

שני סרטים של אבישי סיון מוקרנים במסגרת הפסטיבל השנה, בשתי מסגרות שונות. דווקא "שעמום" שמוקרן במסגרת אמנות בצומת, הוא זה שמרגיש לי כפחות מיוחד בנוף הקולנועי, ולא באשמתו. זה פשוט מאוד משום ש-2020 הביאה עימה הרבה סרטים בידוד/קורונה וחלקם משתמשים בדברים דומים למה שסיון מבצע בסרטו: צילום של מזג האוויר המשתנה מבעד לחלום, שימוש בנאום של מנהיג פוליטי כפסקול בשלב מסוים, ותיעוד של פעולות שונות להפגת השעמום וחוסר המפגש עם הסביבה. אולם, גם אם אין ייחוד בתבנית של התחקיר הקולנועי אודות הבידוד הזה, יש בסרט את המבט הייחודי של הבמאי המוכשר. הן החוש החזותי שלו והן חוש ההומור שלו צצים במהלך חמש הדקות שמרכיבות את הסרט מספר פעמים.

לעומת זאת, "מותו של זה" הוא סרט עלילתי מתעתע ומורכב בעיניי. הסרט ממשיך את ההתעסקות של סיון בעימות בין העולם החרדי לבין יצרים שונים והעולם החילוני הקרוב. גיבור הסרט הוא נח, חוזר בשאלה ואקדמאי, השב לשכונת מאה שערים בירושלים לאחר שנים בשל קריאת הצוואה של אביו. מלבד הבקשה של האב המת, איש מבני המשפחה לא מעוניין לראותו בכלל ובטח שלא באירוע הזה. הסרט מורכב משלושה חלקים: הראשון הוא תיאור של הגיבור בסביבה האקדמית, המוצגת כמנותקת ואבסורדית בדרכה. זה העולם בו נח בחר, אך נדמה כי הוא נע ונד בו כמקולל. החלק המסיים מתאר אולי ניסיון למצוא דרך טיהור או מגע עם הנשגב בעולם החילוני, או בסביבה המופשטת מאלמנטים של השכלה דתית או חילונית, וכוללת מגע עם הטבע וגם עם האנשים האחרים.

הלב של הסרט, והחלק הארוך ביותר בו, מתרחש במסע במאה שערים. זהו עימות טרגי/קומי בין שני עולמות שונים המרכיבים את אותה המשפחה, בין חזרה לדרכי עבר לדחייה מתמשכת של בן או אח שהוא כעת אויב. יש בסרט המשך של נושאים שעלו ב"תיקון" ו"המשוטט" של סיון, אולם בסרט זה הגיבור נמצא לכאורה עמוק יותר בצד החילוני. ההצגה שלו כאדם המחפש את דרכו בלי אמונה גם מעבר לסביבה החרדית מוסיפה לו רובד נוסף. כותרת הסרט מכילה גם היא עימות בין רבדים שונים הנוכחים בסרט: מדובר במונח הקשור לסוגיית הצוואה אשר יצרה את המפגש המחודש וגם בדיון במותו של האב. למעשה, ייתכן והכותרת מתייחסת לנח עצמו ביותר מדרך אחת – החזרה שלה בשאלה היא סוג של מוות עבור בני המשפחה שלו וייתכן שמוות נוסף, פיזי או רוחני, יפקוד אותו במסעו חסר הכיוון מחוץ למסגרת החרדית.

מרץ 19' + המשימה חברון + במרחבים

מרץ 19'

בהיעדר תכנית מקבצים מסודרת, עקב היותו של הפסטיבל דיגיטלי בלבד, ניתן להרכיב תכניה אלטרנטיבית עם קישור נושאי. למשל, שלושת הסרטים הללו סוג של מציגים סיפור של חווית השירות בצבא בישראל. שניים מהם תיעודיים והשלישי עלילתי, והם שונים בטון ובבחינה של תחום העיסוק שלהם, אבל כל אחד מהם מתייחס הן לייצוג החיצוני של השירות והן להשפעה שלו על הנפש.

"מרץ 19'", סרטם של נדב אהרונוביץ' ואיריס עוזר לכאורה מציג מבט לא מתערב במציאות, דרך יום אחד בשערי בסיס קליטה ומיון ברגע גיוס של חיילים. הסרט מתחיל בבחינה מקרוב של צילומי הסטילס הנוכחים במקום, צילומים האמורים לשקף את האידיאל של השירות הצבאי בעיני צה״ל, ומציגים את הצבא כמקום של סיפוק עצמי בתרומה ובמציאת משמעות בתפקיד באשר הוא תפקיד. הצילומים מתחלפים בהמון האנושי הנרגש: מתגייסים ובני משפחה הופכים את הרחבה הקטנה לצפופה ולעתים כאוטית, כאשר פספוס שם המופיע על הצג יכול להיות גורלי. הסרט לוכד מתגייסים ומתגייסות שמנסים לשדר שמחה והתלהבות, אך מבעד לגאווה עולה גם סוג של חשש. הדבר נוכח בעיקר בהתמקדות בבני המשפחה אשר תופסת מקום יותר דומיננטי בטקס המתואר, סוג של טקס בגרות ופרידה בו זמנית. כיאה לסרט תיעודי מתבונן, ניתן למצוא בו הן הצדעה ליום הגיוס והן ביקורת על עצם המעמד, אולם היופי הוא המבט על רגע אנושי שהוא בו זמנית טבעי עבור כל ישראלי ויוצא דופן בדרך בלתי נתפסת עבור כל חייל והורה.

"המשימה חברון", סרטה של רונה סגל (תסריטאית ״שש פעמים״), כולל מספר ראיונות עם חיילים משוחררים אשר שירתו בעיר שבכותרת, והתקציר הזה כבר מסמן את הסרט כשמאלני מדי עבור חלק מן הקוראים. זה אכן סרט המבקר את הכיבוש הספציפי בעיר, אך סגל מנסה ומצליחה בו זמנית לכבד את החיילים ולבקר את המציאות אשר שמה אותם במקום, לשם אבטחת מיעוט יהודי אשר תומך בהם עד לרגעים בהם הוא קורא להם ״נאצים״ במידה והם לא מתיישבים לחלוטין עם הרצון שלו. החיילים לשעבר מצולמים כאשר מאוחריהם מתנוסס בד בצבע ירוק צבאי, מה שמחזיר אותם לחווית השירות לא רק במילים אלא גם ברובד החזותי, המשלב בצורה מרשימה קטעי ראשים מדברים וצילומים מן המציאות בחברון. סגל היא לא הקולנוענית הראשונה אשר יוצרת סרט על הנעשה בעיר (בין היתר עסקו בנושא יעל קיים ב"דיפלומה" העלילתי ותמר קיי ב"בית האילמת" התיעודי), והנוכחות שלה כמראיינת מעניקה לסרט את המבט הנשי ברגע לא צפוי, בו היא שואלת האם החיפוש על החשודים כולל גם נגיעה בביצים. ברגע הזה סגל גם מנכיחה את האיום של ביצוע פיגוע בתוך הסרט, גם מעלה את נושא הפרטיות, וגם חושפת בדרך העקיפה כי לא החיפוש בלבד הוא המטרה. הביקורת על הנעשה במקום כוללת גם את הסבל של האוכלוסיה הפלסטינית, אולם כמה וכמה רגעים בסרט מדגישים את הסבל של החיילים עצמם, המוצאים עצמם בקרב בעל חוקים מוזרים בין שתי אוכלוסיות אזרחיות יריביות, כל אחת מהן יכולה להיות מסוכנת בדרכה.

הלחץ הנפשי סביב השירות בצבא נוכח גם בסרט העלילתי "במרחבים", סרט סטודנטים של בן זיו מאוניברסיטת תל אביב. אין בסרט עיסוק בפעילות מבצעית רגילה של צה"ל, אלא בקבוצה קטנה של חיילי גולני הנשלחים להביא זר לאזכרה של חלל מן היחידה, מספר שנים אחרי שנפטר. הדגש בסרט הוא על הקצין נתי, המתקשה להוות סמכות לשלושת הפקודים שלו. דומה כי הוא לא נינוח בתפקיד שלו הן בגלל הצורך במגע עם אוכלוסיה אזרחית והתמודדות עם אלו הנותרים אחרי המוות, והן בגלל הטבע שלו. הוא נראה יותר במצוקה מול הסביבה מאשר כמפקד האמור לשדר אחראיות ולדאוג לדברים הלא מורכבים לכאורה, כמו הבאת הזר מטעם היחידה לבית הקברות. המרחבים עליהם מדבר שם הסרט הם המרחב הישראלי בו הוא נוסע מבסיס בלב שום מקום לעבר ישוב קטן, כולל שוטים של הליכה בשולי הדרך או מבט על שדות המצויים לצד מקומות בהם המסע הקטן עוצר. לצד המרחב הכולל נוף של טבע, הסרט גם כולל כמה מרחבים סגורים: אוטובוס אגד, קניון לצידו האוטובוס עוצר, ובית עם ביישוב בו נערך טקס זיכרון. דומה כי גם מרחב פתוח וגם מרחב סגור מעיקים על הגיבור. בחצי שעה בלבד ומבלי שהדבר מורגש תחילה, הסרט חושף מעט פרטים על הרקע של הגיבור ועוד פרטים על מצבו הנפשי, תוך שימוש חכם במיזנסצנה שרוב הזמן נראה אקראי אך מוביל לסיום המשלב אזכור לדברים שונים בסרט, ומחווה ליצירת אמנות מוכרת. כך, הסיום סוגר מספר קצוות אך גם משאיר דבר מהותי מאוד בלתי ניתן לפתרון.

רצח, סיפור אהבה

רצח, סיפור אהבה

נסיים את הדיווח הנוכחי במשהו קליל יותר, עד כמה שניתן לקרוא לסרט על סדרת רציחות משהו קליל. סרטו של מיכאל אנדו־וייל מביה״ס טיש, בשיתוף עם התסריטאי-עורך אוהד עמיחי והמלחין גיא טרץ', לא צריך תיאור נרחב יותר מעבר לקונספט שלו – פילם נואר מוזיקלי. ליתר דיוק, פילם נואר שהוא הצדעה לסרטים המוזיקליים של ז'אק דמי ולמוזיקה נוסח מישל לגראן, בדגש על הסרטים בהם השירה לא קוטעת את העלילה אלא מלווה את כל הדיאלוגים. אולם, הסרט הקצר הזה מתייחס לז'אנרים שלו לא רק במחווה ובשילוב, אלא גם באופציה לבחינת גבולות: יש בו היפוך מגדרי מסוים אצל זוג הפושעים, והבלש פחות מבקש את האמת ויותר את המוות. בתוך הסרט המלאכותי זה יש גם אמירה על המציאות של צעירים בישראל, למשל דרך חזרה על ברלין כעיר מפלט אידיאלית. כלומר, הסרט הוא מצד אחד תענוג סינפילי קליל, ומצד שני כולל גם מספר רגעים בהם הוא מציג מבט מעט יותר מורכב. בכל מקרה, הוא מומלץ לחובבי שני הז'אנרים, או כל אחד מהם.

תגובות

  1. Patrick Murray הגיב:

    יש מצב שלא שיחררו טריילר לסאבלט עדיין? לא יודע למה אני לא מוצא כלום.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.