פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 22: "חומות של תקווה" (1994)

מכיוון שעבר יותר מדי זמן מאז הפוסט האחרון בפרויקט כל סרטי סטיבן קינג, נראה לי כדאי לעשות איזושהי תזכורת להיכן אנחנו עומדים. אז מאירועי הפרקים הקודמים: אחרי שכל במאי האימה הגדולים עמדו בתור כדי לקבל גרסה קולנועית לספר של סטיבן קינג בתחילת שנות השמונים, ההתלהבות של האולפנים מהסופר הפורה הפכה להיות בעייתית כאשר לא מעט פרויקטים יצאו לאוויר העולם מהר מדי ומידיים לא מיומנות. האייטיז דווקא הסתיימו באופן חיובי עם "בית קברות לחיות", אך אופטימיות לא הייתה מנת חלקן של שנותיה הראשונות של הניינטיז. הסקאלה נעה בין סרטים חביבים ("החצי האפל") לגרועים-אך-מהנים ("סהרורים") לכמה מהתחתיות האיומות ביותר שאפשר לדמיין. אתם מוזמנים להציץ במצעד המתעדכן של סרטי סטיבן קינג בסוף כל פרק כדי להיזכר.
רק סרט אחד, "מיזרי" מ-1990, הזכיר לנו שמהעולם של קינג אפשר להוציא יצירות מדהימות. זאת תודות לרוב ריינר, שלפני כן ביים פסגה נוספת מהפילמוגרפיה של קינג – "אני והחבר'ה".

ריינר הוא גם הקישור לדבר המדהים שקרה בשנת 1994. חברת ההפקה שלו, "קאסל רוק", הקרויה כמובן על שם העיירה המדומיינת בה מתרחשים סיפורים רבים של קינג, היא זאת שחתומה על התוספת החדשה לעולם הקולנועי של הסופר, "חומות של תקווה" (The Shawshank Redemption), שלא רק שנחשב לעיבוד הלא-אימה הטוב ביותר של קינג, אלא גם לאחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו. על אף שהיה כישלון קופתי בשנת יציאתו, הסרט לא נשכח מהזיכרון והוא כבר כמה שנים מככב בראש מצעד 250 הסרטים הטובים ביותר לפי הדירוג הדינמי של אתר הקולנוע הגדול בעולם IMDB.

בעיני "חומות של תקווה" הוא לא רק אחד המקרים הנדירים בהם השם העברי של הסרט טוב עשרות מונים מזה המקורי, אלא גם אירוע שאני לא בטוח שיש לו אח ורע בתולדות הקולנוע. "חומות של תקווה" הפך להיות המכנה המשותף הגבוה ביותר של מסך הכסף, מהמבקרים הכי חמורי סבר ומורמים מעם ועד הצופים העצלים ביותר שיש. זה מדהים. לא משנה לאיזה וויכוח נקלעתם ועם מי, תמיד תוכלו ליישב את המחלוקות שלכם עם המשפט "טוב, אז בוא פשוט נסכים ש'חומות של תקווה' זה אחד הסרטים הכי טובים אי פעם'" ואתם מסודרים. וזה מצחיק, כי אני לא מכיר הרבה מבקרים שישבצו את הסרט הזה בעשיריות כל הזמנים שלהם, אבל אף אחד מהם גם לא יתעקש שהוא מוערך יתר על המידה. הפופולריות שלו, שמחזיקה כבר 25 שנה, לא רק שלא נשחקת אלא גדלה, ואני בטוח שרובכם צפיתם בו בהנאה יותר מפעם אחת. איכשהו דרמת הכלא הזו הצליחה לגשר ולהיות גם פופולריות להפליא, אבל גם לא כזו שמתייחסים אליה בזלזול על אף האהבה הרחבה שהיא מקבלת*.
עוד משהו די נדיר, ואת זה אני יכול לומר אחרי שצפיתי בו שוב עכשיו לראשונה מאז הצפייה הקולנועית שלי בו ב-1994: הסרט הזה לא התיישן בדקה. הוא מדהים בדיוק כפי שהיה בעת יציאתו.
(* הערה ממרחיק הטרולים שלי: ברור שיש אנשים שלא אוהבים את הסרט. אבל נדמה שהאחוזים כל כך קטנים שהם ברמת סטיית תקן)

אבל זה לא התחיל ככה. "חומות של תקווה" יצא בספטמבר 1994 כמין עוף מוזר. הוא אמנם היה סרט שכולו מורכב מקאסט גברי, אבל כדרמה רגישה הוא היה זקוק לתמיכת הקהל הנשי שמיאן להגיע בדיוק בגלל זה; בתקופה שבה הכוכבים שלטו בהוליווד לסרט הזה לא היה שום טום קרוז או טום הנקס או האריסון פורד; מחשש להיות מזוהים עם החומר המזוהה עם  קינג, ההפקה די החרישה שמדובר בעיבוד שלו; ובנוסף, בואו נזכור שקוראים לו "גאולת שושנק". שם נוראי שלא אומר כלום לאף אחד.
ואכן, על אף ביקורות נלהבות, הסרט לא עמד בקצב וספג הפסדים. מתקציב של 25 מיליון, הוא עשה במולדתו סכום אומלל למדי של 28 מיליון. הסרט עזב את בתי הקולנוע עצוב וחבוט, אבל זה ממש לא היה סוף הסיפור.
אמנם לא הייתה לסרט שום יכולת להתחרות במפלצות הפרסים "פורסט גאמפ" ו"ספרות זולה", אבל עונת האוסקר לא הזניחה אותו, והוא קיבל מועמדות לגילדת הבמאים ולגילדת השחקנים (מועמדות כפולה בקטגורית השחקן הראשי), ושתי מועמדויות לגלובוס הזהב (שחקן ותסריט. בלי סרט). כשהגיע יום ההכרזה של מועמדויות האוסקר, ממש בתקופה בה הסרט התחיל לעשות את דרכו לקלטות הוידיאו הביתיות ולערוצי הכבלים, "חומות של תקווה" פתאום הפך להיות סיפור סינדרלה. לא פחות מ-7 מועמדויות הוא ניכס, כולל בקטגורית הסרט הטוב ביותר – מייצב אותו כהצלחת האוסקרים הכי גדולה מכל עשרות העיבודים לקינג. תואר שנשמר לו גם כיום. הוא גם לנצח ייזכר כזה שפתח את בוננזת המועמדויות הבלתי נגמרות של הצלם רוג'ר דיקינס והמלחין תומס ניומן.
עם זאת, שתי קטגוריות מרכזיות נשללו ממנו: לבמאי הטוב ביותר, ולשחקן הטוב ביותר. כלומר, בערך. מורגן פרימן הצליח להיות מועמד אמנם, אך טים רובינס לצדו לא היה חלק מהחמישייה.
"חומות של תקווה" הפסיד את כל האוסקרים שלו, אבל זה היה בסדר – החיים החדשים האלו החזירו אותו חזרה למרכז הבמה, והפופולריות שלו גאתה על המסך הקטן, והוא נחשב להצלחת המדיה הביתית הגדולה ביותר של 1995, וכזה שמבקר תדיר לשמחת הצופים בכל שירותי הצפייה מאז ועד היום.

"ריטה הייוורת' וגאולת שושנק" עליו התבסס "חומות של תקווה", הוא נובלה מתוך קובץ הסיפורים של קינג "עונות מחלפות" שראה אור ב-1982, ואם זה נשמע לכם מוכר זה מכיוון שכבר היה סרט שבקע מתוך האסופה הזו – "אני והחבר'ה" מ-1986, שהתבסס על "הגופה". הנובלה השלישית, "תלמיד מצטיין מדי" תגיע לקולנוע ב-1998, ועל האחרונה, "שיטת נשימה", הוכרז ממש לאחרונה שתקבל עיבוד מאת סקוט דריקסון ב-2020, אבל זאת הוליווד אז בואו לא נבנה על זה יותר מדי.
הנובלה והסרט בעקבותיה מביאים כשני עשורים בחייהם של שני אסירים בכלא שושנק שבצפון ארה"ב. האחד הוא אנדי דופריין (טים רובינס), בנקאי שטוען לחפותו ברצח אשתו והמאהב שלה, והשני הוא רד (מורגן פרימן, בספר אגב הדמות הזו היא של אירי לבן), אחד האסירים הוותיקים בכלא. רד הוא נקודת המבט המרכזית של הסיפור, והוא פורש בפנינו את סיפור ההישרדות היומיומי של השניים נגד מנהל הכלא המושחת, הסוהרים האלימים, והפחד הכפול הן מהמשך החיים מאחורי סורג ובריח והן מהחיים מחוץ לכלא שאולי יום אחד עוד יבואו.

את התסריט עיבד תסריטאי צעיר בן 35, פרנק דרבונט, בן למהגרים מהונגריה, שהגיע מעולם האימה ושם עשה את קשריו עם סטיבן קינג. מעל לעשור לפני "חומות של תקווה", דרבונט רכש מקינג את הזכויות לעיבוד הסיפור "האישה בחדר" תמורת דולר אחד, כחלק ממיזם שפתח קינג לעידוד יוצרים צעירים. כי הרי לא אהבנו אותו מספיק עד עכשיו. משם התגלגל דרבונט לכתיבה ושכתוב של סרטים כמו "סיוט ברחוב אלם 3", "הזבוב 2" ו"הרוקטיר", וזכר את ההבטחה שקינג הבטיח לו לעבד את הסרט על פי "ריטה הייוורת' וגאולת שושנק". וכך קרה. בחסות רוב ריינגר ו"קאסל רוק", דרבונט גם התעקש לביים את הסרט בעצמו על אף חוסר הניסיון שלו. זה עבד מעולה, כפי שאנחנו יודעים.
גם סרטו הבא של דרבונט, "גרין מייל" מ-1999, יהיה מבוסס על פי סטיבן קינג, גם הוא יהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, וגם הוא לא יכניס את דרבונט לרשימת הבמאים המועמדים. לאחר מכן יביים דרבונט את "מג'סטיק" שהיה לכישלון גדול, וישוב לחיק קינג עם "הערפל" ב-2007.

בשונה ממה שמאפיין במאים בסרטם הראשון, דרבונט בחר בגישה מאוד "ישירה" לעבודתו. נשען על התסריט המצוין שכתב, על רוג'ר דיקינס שעושה כהרגלו פלאים עם המצלמה במיוחד בשוטים עיליים מרהיבים שפותחים את הקנבאס של הסרט ומעניקים תחושת התעלות, וצוות השחקנים המשובח, דרבונט לא ניסה להראות שהוא יודע לעשות קולנוע בכוח עם סלטות של צילום ועריכה, בלי יומרנות הוא הגיש את הסרט בצורה פשוטה ונקייה, כאילו הוא פה בשביל הסרט ולא להפך. זה לא הכי מובן מאליו כשחושבים על זה, ולמרבה הצער זה כנראה גם מה שעלה לו במועמדות לאוסקר.
הדברים האלו כמובן לא נאמרים לשלילה. דרבונט מוביל את הסרט ביד בטוחה ומיומנת שלא מסגירה לשנייה שזו עבודת ביכורים, לזכותו נזקפים עבודת השחקנים המשובחת, ההצלחה בתחום השימוש במוזיקה (תומס ניומן) ובעריכה (ריצ'רד פרנסיס-ברוס), וכמה מהסצנות הבלתי נשכחות של שנות התשעים – סצנה פשוטה להפליא על גג בית הכלא מרגישה כמו סרט קצר בפני עצמו, והרגע בו דופריין משמיע את "נישואי פיגארו" במערכת השמע של הכלא היא לבדה שווה את הכל.
אבל באמת שזהו התסריט שמגיעים לו שבחים מכאן ועד מפרץ מקסיקו. כתיבת הדמויות החכמה והמעבר בין הסיפורים, הסיטואציות המרתקות שמובילות את הגיבורים לאורך השנים, הדינמיקה בינהן והתהליך שהן עוברות, הוא ממש בית ספר לתסריטאות. על אף שהוא סרט לא קצר, הוא לרגע לא משעמם, והמנגנון שלו מתקתק מעולה. למשל, בדיוק בנקודת המחצית של הסרט, העלילה יוצאת לראשונה מהכלא ללוות דמות משנית בימיה הראשונים מחוץ לשושנק, ומשמשת כציר עלילתי בין חלקו הראשון לשני, כזו שמעמיסה מטען רגשי עצום על הצופים ואי אפשר להישאר מולה בעיניים יבשות. דרבונט אפילו איכשהו מצליח להצטיין עם שימוש בוויס-אובר, כזה שבקלות יכול להיות טרחני ומתיש, אבל פה מרגיש כל כך מדויק ואורגני שאי אפשר לדמיין את הסרט בלעדיו.

בזכות "חומות של תקווה" הפך מורגן פרימן לשחקן השחור עם הכי הרבה מועמדויות לאוסקר, נכון לשעתו (דנזל וושינגטון כבר עקף אותו). אמנם יעבור עשור עד שיזכה בזכות "מיליון דולר בייבי", אבל ב-1994 כבר הגיע לאוסקר אחרי מועמדויות על "חוכמת רחוב" ו"הנהג של מיס דייזי". הוא הפסיד לטום הנקס ב"פורסט גאמפ", אבל עדיין היה אחד המועמדים המוצדקים ביותר בקטגוריה צפופה להפליא שכללה גם את פול ניומן, ג'ון טרבולטה ונייג'ל הות'ורן.
כאמור, טים רובינס למרבה האכזבה לא הצליח להיות חלק מהחמישייה, וזה צורב בדיעבד אפילו יותר מאז, כי זו באמת הופעה יוצאת מן הכלל שלו. הוא יהיה מועמד לראשונה בשנה שלאחר מכן, שוב בזכות הכלא, אבל לא כשחקן אלא כבמאי של "גבר מת מהלך" שגם יעניק אוסקר לאשתו דאז, סוזן סרנדון. רובינס יזכה סוף סוף באוסקר שנה לפני מורגן פרימן, בזכות "מיסטיק ריבר". וכך יצא ששני השחקנים המעולים של "חומות של תקווה" יזכו באוסקר היחיד שלהם בזכות קלינט איסטווד.
הנוכחות המאסיבית של השניים לקחה את תשומת הלב משאר הקאסט, ולא בצדק. בוב גאנטון בתפקיד מנהל הכלא, וויליאם סאדלר, קלנסי בראון (שלאחרונה נצפה ב"הבלדה על באסטר סקראגס"), ג'יל באלווס וג'יימס וויטמור בתפקיד הכי שובר לב של הסרט, כולם מעולים וכולם מוסיפים לא מעט סצנות בהשתתפותם.

אני בטוח שאפילו בשיא הצלחתו סטיבן קינג לא האמין שאחד מהעיבודים שלו ייחשב לסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, וזה באמת קצת מוזר כשחושבים על זה, וכשנזכרים שהעיבוד הקודם לספרו היה ההפלה המכונה "דברים שצריך". האמת היא שייקח קצת זמן עד ששוב סרט של קינג יזכה לשבחים כאלה. לפחות עד הפעם הבאה בה דרבונט יכניס אותנו לכלא שוב. אבל שלא תחשבו שאין ממה ליהנות בין 1994 ל-1999. בפרק הבא אנחנו שבים למחוזות האימה, אחר כך למפגש נוסף עם קאת'י בייטס ואז סיבוב אחרון בחסות ריצ'רד באקמן. אני די מסוקרן.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "חומות של תקווה" (1994)
3. "קארי" (1976)
4. "מיזרי" (1990)
5. "אני והחבר'ה" (1986)
6. "בית קברות לחיות" (1989)
7. "סילבר בולט" (1985)
8. "החצי האפל" (1993)
9. "סהרורים" (1992)
10. "בהילוך רצחני" (1986)
11. "קוז'ו" (1983)
12. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
13. "הנרדף" (1987)
14. "כריסטין" (1983)
15. "קריפשואו 2" (1987)
16. "יורקת האש" (1984)
17. "ילדי התירס" (1984)
18. "מכסח הדשא" (1992)
19. "משמרת בית הקברות" (1990)
20. "קריפשואו" (1982)
21. "לפעמים הם חוזרים" (1991)
22. "דברים שצריך" (1993)
23. "עין החתול" (1985)