אימת החודש – אוקטובר 2018: "אדום כהה", "הוא שם בחוץ", "כופר נפשה"

לרוב השאיפה היא לעשות משהו קצת אחר באימת החודש של אוקטובר, כי בכל זאת חג ליל כל הקדושים וזה, או לפחות להרים פוסט ארוך מבדרך כלל, אבל השנה בעקבות פרוייקט "האלווין" על שני חלקיו, הסרט עצמו, פרויקט סטיבן קינג והשקעה של 10 שעות מזמני ב"מי מתגורר בבית היל" של נטפליקס ומייק תעשה-לי-צ'יזבט פלאנאגן, נשארו עם מתכונת רגילה. אני בטוח שתסלחו לי.

באימת החודש הנוכחית אנחנו נקפוץ לאיטליה של שנות השבעים, לסרט סלאשרים עם אחת משחקניות הטלוויזיה האהובות עלי, ולאחד מסרטי האימה הבולטים של נטפליקס לשנת 2018. בסדר הזה ממש.
אבל לפני זה, אם כבר בנטפליקס ובסתיו המופרך הזה שהיא מפציצה בו עסקינן, אני חייב לזרוק כמה מילים על סרט שעל אף שאיננו אימה, הוא כן כיכב במספר פסטיבלי ז'אנר לפני שצץ בשירות הסטרימינג ואני מקווה שנספיק להתייחס אליו באריכות בהמשך, אבל אני רוצה כבר עכשיו להמליץ לכם עליו.
מדובר ב"עם רדת הליל" (The Night Comes for Us), סרטו החדש של אחד מאהובי סריטה, האינדונזי טימו טחחנטו (אורון, מסתבר, עשה תחקיר וגילה שהדרך הנכונה לבטא את שם המשפחה שלו הוא "ג'איינטו", וזה בזמן שהאמריקאים אומרים "טהנטו". אני נשאר עם הטעות המתגלגלת שלנו, לפחות לעכשיו).
החבוב הזה ביים כמה סרטים שהוזכרו אצלנו בעבר: "הדשוט" שגם הוא בנטפליקס ושני הפרקים שטרם ל"האל"ף-בי"ת של המוות" (L. הקיצוני, הדוחה והנהדר מכולם) ולקטסטרופה המכונה "V/H/S 2", כמו גם "רוצחים" שהיה בפסטיבל אוטופיה.
סרטו החדש הוא מופת של אלימות קיצונית, קרבות מרהיבים, יותר מצ'טות ממה שראיתי בכל החיים שלי, סחרור קולנועי מטורף וכיוצא מזה – כיף שלא נגמר. מדובר בלי עוררין באחד הסרטים הטובים שראיתי השנה, ואין ספק שאני אמצא את הזמן לראות אותו שוב לפני שהשנה הזו מסתיימת. רק שימו לב שאתם לא מתבלבלים עם "בחשכת הליל", הסרט של ג'רמי סולנייה, גם הוא בנטפליקס, וקשה לחשוב על שני סרטים בקצב שונה זה מזה. מתרגמי העברית של נטפליקס מנסים להתל בנו, כך מסתמן.

בחודש הבא, נובמבר, אימת החודש תופיע במתכונת 2018 הקלאסית האחרונה, כי בדצמבר אנחנו כבר במהדורת סיכום שנה. מדהים איך הזמן רץ.

"אדום כהה" – Deep Red

אחד הבליינד-ספוטים המביכים שלי בתחום האימה הוא הג'יאלו. אני כמובן מכיר את הסגנון, קראתי עליו הרבה ואני יודע את הרקע שלו, אבל האמת המרה היא שלא ראיתי מספיק סרטים מהתנועה המשפיעה והאהובה הזו שמתייחסת בעיקר לזרם של סרטי מתח איטלקיים בשנות השבעים.
אחד הבמאים המזוהים ביותר עם הג'יאלו הוא כמובן דריו ארג'נטו, שעל סרטו הראשון "הציפור עם פלומת הזכוכית" נאמר שהוא בעצם מבשר התנועה, ושסרטו המפורסם ביותר, "סספיריה", קיבל לאחרונה רימייק מדובר שאפילו ייצא בישראל בתחילת נובמבר. במקרה יצא שאת שני סרטי ארג'נטו האלו ראיתי, ובזמן שלדעתי "סספיריה" הוא אחד מסרטי האימה הכי מוערכים יתר על המידה שיש (להוציא, כמובן, את מראהו החזותי הטריפי והמרשים), דווקא "הציפור עם פלומת הזכוכית" הוא מסרטי המתח האהובים עלי בכל הזמנים. אני כבר יותר מדי זמן דוחה את האופציה לראות עוד מסרטיו כדי לדעת האם אני ממעריציו או לא, וזה לא משהו שאני מתגאה בו.

פסטיבל חיפה האחרון סיפק לי הזדמנות כזו עם "אדום כהה" שהוקרן במסגרת טירוף בחצות, וטרם הספקתי לכתוב עליו מאז הצפייה במהלך סוכות. האפשרות לצפות בסרט הזה, אותו צילם ארג'נטו שנתיים לפני "סספיריה", בתנאים מיטביים הייתה משהו שלא הרשתי לעצמי לוותר עליו אפילו שזה היה בסופו של יום עמוס סרטים ועמוס בירות. ואכן, לא אשקר, ההקרנה הייתה קשה כי היא אופיינה במאבק מתמיד ורב נפגעים בין הגוף שלי ששיווע לשינה, והמוח שלי שרצה לגמוע כל פריים ופריים מהסרט הזה. בסופו של דבר אני חייב להודות שעל אף הקושי זאת הייתה אחת החוויות הבולטות שלי בפסטיבל, ו"אדום כהה" התברג כאחד מסרטי האימה המרשימים שראיתי.

כמו "הציפור עם פלומת הזכוכית", גם הסרט הזה הוא סיפורו של בחור בחיפוש אחר רוצח סדרתי. הפעם זהו מרקוס (דיויד המינגס מ"יצרים" של אנטוניוני), פסנתרן שעד לרצח ומנסה לחשוף את זהות הפושע לפני שזה יגיע אליו, בדרך חושף כמה סודות שמסתתרים באחוזה עירונית גדולה.
על טיב התסריט אוכל להתעכב לאחר שאצפה בו שוב במצב ערני יותר, אבל מה שאני יכול לעמוד מאחוריו לחלוטין הוא כמה מדהים ויזואלית היצירה הזו של ארג'נטו, עם הצבעים החזקים, העיצוב האומנותי הגותי, ותזוזת המצלמה המושלמת של לואיג'י קובלייר. יש שם שוט אחד עם בובה מכנית שהכניס אותי למצב של חרדה מוחלטת, שחייבים לראות כדי להאמין.
אז בינתיים המאזן של ארג'נטו הוא 2:1 לצד הטוב. אני מבטיח להשקיע בזה יותר בעתיד. זה כבר הופך להיות מביך.

"הוא שם בחוץ" – He’s Out There

אנשי ההפקה של סרט האימה הקטן הזה בטח לא הצליחו להאמין למזלם הטוב בזמן שערכו את הסרט במהלך 2017, כשהסתבר להם שהשחקנית הראשית שלהם קיבלה תפקיד משמעותי במה שכנראה היה האירוע הטלוויזיוני המדובר ביותר של אותה שנה – "סיפורה של שפחה" מבית הולו, שסיימה את עונתה הראשונה כזוכת הדרמה הטובה ביותר באמי, סדרת הסטרימינג הראשונה (והיחידה, נכון לעכשיו) שעשתה זאת.
איוון סטראהובסקי אמנם לא הייתה אנונימית, היא כיכבה בסדרות אהודות כמו "צ'אק" ו"דקסטר", אבל בתפקיד סרינה ווטרפורד, האדונית האכזרית ב"סיפורה של שפחה", נראה שהיא סוף סוף מקבלת את תשומת הלב הראויה. על העונה הראשונה היא אמנם לא הייתה מועמדת לאמי (חרפה גדולה, אם אתם שואלים אותי) אבל זה תוקן כבר בעונה השנייה. אמנם אי אפשר לקחת מיליגרם ממה שאליזבת' מוס המופלאה עושה בתפקיד הראשי של הסדרה הזו, שאת עונתה הראשונה אהבתי מאוד ואת עונתה השנייה לא הצלחתי לסיים, אבל סטראהובסקי בעיני נתנה לה פייט די רציני ולעיתים אפילו התעלתה עליה.

בסרט עם השם המאיים "הוא שם בחוץ", סטראהובסקי מגלמת את לורה, אמא לשתי ילדות קטנות, שנוסעת יחד אתן לחופשה בקתה מבודדת. מאוד מבודדת. מבודדת בקטע של איזו מין אמא את, מבודדת. ובזמן שהיא מחכה שבעלה יחבור אליהן, היא מוצאת שמישהו ממש ממש חולני ומסוכן מסתובב בקרבתה ובקרבת בנותיה והוא מאוד לא מעוניין שהם יעברו את הלילה הזה בחיים.
"הוא שם בחוץ" הוא לא יותר מאוסף די חבוט של סרטי פלישה ביתית ומצור, כולל כל התחנות המוכרות שכבר ראינו ב"אתה הבא בתור", "Hush", "הזרים" ו"הבית הפתוח", והאמת שבהשוואה לכל אלו הוא כנראה הנשכח ביותר, אבל זה עדיין לא אומר שהוא לא מספק מנה הגונה של בידור קריפי ראוי.

האלמנטים שעומדים לצדו הוא ההופעה המוצלחת של סטראהובסקי, המסכה הסופר-מלחיצה של הרוצח, הצילום הנאה, והעובדה שהדמויות מתנהגות באופן די אנושי רוב הזמן – כלומר הן לא מאוד מיומנות אבל גם לא מטומטמות לצורך קידום התסריט. שתי הילדות הצעירות למשל, ממש מתנהגות כמו ילדות ופחות כמו ילדות בסרטים, פועלות מתוך פחד, בוכות מלא, ובאופן כללי מוסיפות אמינות לסיפור הזה.
טוב, "אמינות" זאת אולי מילה גדולה מדי על הסרט הזה, אבל אני מקווה שאתם מבינים את הנקודה.

להגיד לכם שזאת המלצת צפייה מוחלטת יהיה שקר, אבל לחובבי תת הז'אנר של "נשים במקום מבודד בקטע מוגזם שמתמודדות עם פסיכופט" מחכה חוויה לא רעה בכלל לדעתי. מי שכנראה מאוד לא מסכים אתי הוא הבמאי שחתום על הסרט, קווין לאשר. הסיבה שאני מהמר שזה המצב היא כי על אף דף ה-IMDB של לאשר, והעובדה ששמו מתנוסס על הפוסטר, יש סיבה טובה להאמין שהוא לא באמת קיים. למעשה, ההימור ברחבי המרשתת הוא שמדובר בשם בדוי של דניס אליאדיס, במאי הרימייק של "הבית האחרון משמאל", שבעבר שמו נקשר לפרוייקט אבל לאחר שהסרט עוכב ביציאתו כשנה, כל זכר אליו נמחק לחלוטין. מאוד מוזר. מאוד מאוד מוזר.

"כופר נפשה" –Apostle

ואגב תרגומי העברית של נטפליקס, כפי שהזכרתי בפתיחת הפוסט, אני מבין שקשה לחשוב על תרגום ראוי לשמו המקורי של הסרט (לסרטו של רוברט דובאל באותו השם מ-1997 קראו בארץ "המטיף", אם זה עוזר למישהו), אבל "כופר נפשה"? זה מרגיש כמו עיבוד למשהו של האחיות ברונטה, לא לסרט כת אלים למדי שהוא משהו בין "מרטירים", "איש הקש" ו"שתיקה" של סקורסזה. אבל בסדר, זה מה שקיבלנו.

האלמנט המסקרן ביותר הקשור לסרט הזה, עוד תוספת של נטפליקס לחיינו, הוא כמובן זהות הבמאי – גארת' אוונס, הבריטי שהרחיק עד אינדונזיה כדי לשנות את כל מה שאנחנו יודעים על אקשן קולנועי עם "הפשיטה" מ-2012. בין המקורי לסרט ההמשך שלו, שאני מעט התאכזבתי ממנו אבל בגלל שאני מפונק, אוונס חבר לטימו טחחנטו שהוזכר בפרולוג של הפינה החודשית, לבימוי פרק ב"V/H/S 2" שגם הוא עוסק בכת רצחנית ודמונית למדי. בסרטו החדש אוונס מתרחק מהקינטיות המסחררת של עבודותיו הקודמות, למשהו שקצת יותר לוקח את הזמן ועם הרבה יותר יומרה.

"כופר נפשה" הוא מסוג הסרטים שמשנים את הכיוון שלהם כל כמה דקות, אז כדי לשמור את ההפתעות אתאר רק את נקודת המוצא שלו: בתחילת המאה ה-20 בחור צעיר בשם תומס (דן סטיבנס, מ"האורח" ו"היפה והחיה"), נצר למשפחה אמידה שהחליט להתכחש למוצאו ולברוח מאביו הלא אהוב במיוחד, נקרא להציל את אחותו שכנראה נחטפה על ידי קהילה מבודדת ודתית מאוד באיזשהו אי מרוחק. הוא מצליח להסתנן לתוך הכת ושם מגלה כוחות אפלים למדי בצד השני של היער, ומוצא את עצמו באמצע מלחמת שליטה על הנהגת הקבוצה. זה באופן מאוד כללי.

בתחום האימה והקיצוניות, אני חושב ש"כופר נפשה" בהחלט מספק את הסחורה. הוא באופן כללי סרט שנראה מדהים ויש בו כמה וכמה סיקוונסים משובחים ומטרידים למדי. אני מבין איך הניסיון ללכת על משהו גדול במיוחד, וכפי שהזכרתי מקודם גם מאוד יומרני, יכול לאכזב ולהתיש חלק מהצופים, אבל בשבילי זה עבד נהדר. רוב הזמן.
אני אמנם חושב שדן סטיבנס הוא לא ליהוק מוצלח במיוחד והייתי מעדיף שאת הגיבור יגלם מישהו שמעורר יותר הזדהות ואנושיות, ואמנם זה יהיה שקר אם אגיד שהבנתי בדיוק מה ההיגיון הפעיל מאחורי הקבוצה הזו, אבל בשורה התחתונה זה לא הפריע לי יותר מדי גם כאשר הדמויות התנהלו בחוסר אחידות, כאילו גם הן קצת מבולבלות משינויי הכיוון של התסריט של אוונס.
"כופר נפשה" הוא בטח אחד מסרטי האימה המרשימים של השנה מבחינה הפקתית וצוות שחקני המשנה מעניק הופעות לא רעות בכלל, שזה תמיד יתרון. הוא לא מצליח לייצר חוויה חזקה כמו אימתוני 2018 המשמעותיים (באופן ספציפי, "תורשתי" ו"מקום שקט") אבל הוא ראש וכתפיים מעל רוב מה שראיתי השנה.

ייתכן ולסרט הזה מגיעה סקירה מעמיקה יותר, אבל זה יקרה רק אחרי צפייה שנייה. תאחלו לי בהצלחה עם זה.

לכל פרקי אימת החודש, לחצו על התגית למטה.