• פסטיבל הסרטים חיפה 2018: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2018: פיל יושב מבלי לזוז
  • פסטיבל חיפה 2018: דיווח שני
  • ״לא אכפת לי שההיסטוריה תזכור אותנו כברברים״
  • פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה 2018: דיווח ראשון
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • אוסקר 2018/17: המתמודדים לפרס הסרט בשפה זרה
  • בקשה מסתורית
  • !יום הולדת 8 לסריטה
  • סרטים חדשים: שובו של ג׳וני אינגליש
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן - פרק 9
  • כל המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק ב
  • נקמה חריפה
  • מחכים לתרגום - Eight Grade
  • סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי
  • אוסקר 2018/19: המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק א
  • טקס פרסי אופיר 2018: ״האופה מברלין״ הוא הזוכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת ספטמבר 2018

מה עובר על דיסני? סקירה כפולה: ״קמט בזמן״ ו״כריסטופר רובין״

19 באוגוסט 2018 מאת אורון שמיר

השנה אמנם עוד רחוקה מלהסתיים, אבל 2018 כבר נראית כמו אחת המשונות בהיסטוריה של דיסני. אני לא מתכוון לכותרות החוץ-קולנועיות, כמו הרכישה של פוקס שהופכת את התאגיד הכי מפלצתי בתולדות עסקי השעשועים לעוד יותר עצום, או לשינויים האחרונים בטקס האוסקר המתקרב שדיסני מקווים להרוויח מהם מכל הכיוונים (פסלון לסרטים פופולריים כמו אלה שמייצרת החברה, וגם העלאת הרייטינג של הטקס המשודר ברשת בבעלותם). אני מדבר רק על הסרטים עצמם, וכאן חשוב להפריד את המגהזורד ששמו דיסני למרכיביו.

אצל מארוול עסקים כרגיל בקופות הכרטיסים, עם שני נצחונות ענק (״הפנתר השחור״ ו״הנוקמים: מלחמת האינסוף״) ואחד זעיר (״אנטמן והצרעה״). כך גם אצל פיקסאר עם ״משפחת סופר-על 2״. חטיבת לוקאספילם ממשיכה לעשות טעויות אבל בזכות ״סולו: סיפור מלחמת הכוכבים״ דיסני שולטת בחצי מעשיריית הסרטים הגדולים של השנה בארה״ב. בהמשך השנה נראה איך הולך למחלקת האנימציה של דיסני שאינה פיקסאר, עם ההמשכון ״ראלף שובר את האינטרנט״, אבל הייתי רוצה להתמקד בסרטים שאינם מונפשים, גם אם הם נעזרים באפקטים ממוחשבים ברמה שמזכירה אנימציה.

בגזרה זו, הקרויה באנגלית לייב-אקשן, דיסני שיבצה ארבעה סרטים השנה. שניים עוד לפנינו ושניים מאחורינו, זמן טוב לחצי-סיכום שבעיניי, כאמור, הוא ביזארי. שני הבאים בתור שיגיעו לקראת סוף השנה ובדיוק בזמן לחגים האמריקאיים הם ״מפצח האגוזים וארבע הממלכות״ שנראה יותר לוחמני ממה שזכרתי, וגם ״שובה של מרי פופינס״ עם אמילי בלאנט בתור האומנת המעופפת. שניהם מבוססים על מותגים מוכרים ואהובים ונשמעים כמו הצלחות בטוחות, יהיה העיבוד אשר יהיה, הלא כן? אבל את זה גם היה אפשר להגיד על שני הסרטים שכבר פגשו השנה קהל.

האחד הוא ״קמט בזמן״ (A Wrinkle in Time) על פי ספר מפורסם ובעיבוד מלא כוכבות (כולל בעמדת הבימוי) והאחר ״כריסטופר רובין״ (Christopher Robin) המשיב אל המסך את פו הדב וחבריו הפרוותיים, בגיבוי בני אנוש. אלא שהראשון הוא כשלון מפואר, שהגיע בחודש שעבר אל ספריות ה-VOD למיניהן, והשני הוא אחד הסרטים המוזרים ביותר שראיתי בקולנוע השנה, שעדיין זמין השבוע באולמות ישראל אם תחפצו בו. ביחד ולחוד, שניהם עלו יותר כסף מאשר החזירו בקופות הכרטיסים ואם שופטים את התוצאה הסופית זה לא לגמרי מפתיע. כנראה שלהיות מגה-תאגיד ענקי עלול לגרום לכך שיד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל. או שאולי המעבר לעשרה סרטים (או יותר) בשנה הוביל לא רק לכמה החלטות אמנותיות לא שגרתיות אלא גם להעסקה של שמות שלא בהכרח הולכים יד ביד עם דיסני.

אולי זה לא לגמרי הוגן להפיל הכל על הצמד הזה ועל השנה הזו. דיסני מצויים עמוק בתקופה אנטי-יצירתית, שלא לומר מובילים את המגמה בהוליווד, לפיה רק מה שמוּכר מוֹכר. כך השתלטו החידושים למיניהם על משבצת סרטי הלייב-אקשן וסרט כמו ״ספר הג׳ונגל״ של ג׳ון פאברו זכה להיקרא כזה למרות ש-99% ממנו הוא אנימציית מחשב. אבל הסרטים הללו, מ״סינדרלה״ דרך ״היפה והחיה״ ועד ״חברי הדרקון אליוט״ – כולם הצליחו היטב אצל קהל רוכשי הכרטיסים. כך שעל איכותם אמנם אפשר להתווכח אבל עם הישגיהם הכלכליים יותר קשה. שנת 2019 תביא עימה חידושים ל״דמבו״ מאת טים ברטון, ״אלאדין״ גרסת גאי ריצ׳י ו״מלך האריות״ בניצוחו של פאברו שהוזכר לעיל – וספק אם הם יהיו מוזרים או תמוהים כמו כמה מן ההחלטות שנלקחו בשני הסרטים שאסקור כאן.

קמט בזמן

נתחיל עם הסרט שהגיע אל בתי הקולנוע בארצות הברית בתחילת מרץ, ובישראל נדחה ולבסוף נמוג מלוח ההפצה של בתי הקולנוע עד הגעתו כעת למסכים הביתיים. בחצי השנה האחרונה הוא הפך לכשלון הגדול ביותר של דיסני השנה בקופות הכרטיסים, תוך שהוא מעורר סלידה של הקהל והמבקרים כאחד בכל פלטפורמות ציונים ומספרים שרק תרצו. כשמדובר בסרט ששווק בתור אירוע קולנועי מכל בחינה, לפני ומאחורי המצלמה (תיכף נגיע לזה), שהוא גם עיבוד לספר מפורסם מאת מדלן ל'אנגל, שהפעם הקודמת בה נראה על המסכים הייתה לפני 15 שנה – מתבהר גודל הברוֹך. הצרה הכי גדולה בעיניי היא שזה כלל לא סרט איום או מחריד, בטח לא כזה שמישהו יהנה לחבוט בו, אלא יותר כמו מקרה מאוד תמוה של ניסיון לחבר יחדיו חלקים מעולמות שונים שכלל לא אמורים להתחבר.

זהו סיפורה של מג (סטורם ריד), ילדה שאביה המדען (כריס פיין) נעלם והיא נותרת עם אמה (גוגו מבתה-רו) והמון כעס וחרדות. בית הספר כבר לא מעניין אותה, רק לנסות ולהבין את העבודה של אביה, הקשורה למסע דרך מרחב הזמן והחלל. לעזרתה נחלצות שלוש ישויות קוסמיות (ריס וויתרספון, מינדי קלינג ואופרה ווינפרי) השואבות למסע בין-כוכבי את הגיבורה, אחיה הפעוט וילד מהכיתה שהוא ספק חבר וספק קראש. שלושת הילדים ושלוש הנשים החייזריות יטיילו בעולמות קסומים לפני שיגשו לאתגר המרכזי, בתסריט שכתבו ג׳ף סטוקוול (״ממלכת טראביתיה״) וג׳ניפר לי. האחרונה היא כוח עולה בדיסני שחתומה על התסריטים של ״לשבור את הקרח״, ״ראלף ההורס״, ״זוטרופוליס״ ועוד, ולאחרונה גם הרוויחה כסא בהנהלת החברה, בזמן שהיא עובדת על ״פרוזן 2״.

על כס הבימוי הושבה אווה דוברנייסלמה״, ״ה-13״) מה שגרם לעיתונות לצהול על כך שזו הפעם הראשונה בה אישה שחורה מופקדת על סרט עם תקציב של מעל ל-100 מיליון דולר. נשמע קצת כמו הסטטיסטיקות שפיפ״א ממציאה כדי להעניק עוד פרסים לכדורגלנים מתוקשרים, אבל ההישג הכי גדול של דוברניי כאן בעיניי הוא שהיא מצד אחד חתומה על הכשלון הגדול הזה אצל ענקית כמו דיסני, ומצד אחר רק מקבלת עוד הצעות עבודה. משונה מזה היה העיתוי בו אולפני וורנר בחרו בה לנווט את ״האלים החדשים״ ביקום הקולנועי של די.סי. וגם נודע כבר שהיא אחראית על הסיפור מחדש של ״חמישיית סנטרל פארק״. עצם זה שדוברניי יכולה להפסיד לדיסני מאות מיליונים בלי להפסיד את הפרנסה שלה, אומר שמותר לה לא רק להצליח ולייצג אלא גם למעוד ולהמשיך הלאה. הגענו לזמנים יפים, לא?

הכישלון כאן, לעניות דעתי כמובן, הוא בעיקר של היוצרת ובשני תחומים – חזון וסאבטקסט. כמובן שדיסני היא מכונה משומנת ועצומת מידות, אבל דווקא בגלל זה פשוט לא סביר בעיניי שמישהו מאנשי הצוות בסרט הזה ראה פעם סרט בסוגות הפנטזיה או המדע הבדיוני. ראשית, משום שאני לא בטוח לאן ״קמט בזמן״ משתייך – יש כאן מדען הפורץ את גבולות הפיזיקה וכל מיני ישויות על-טבעיות שעושות קסמים, הכל היינו הך ושום כלום. החוקים של העולם מונחתים על הצופה בגחמתיות, מעוקמים בסצנה הבאה, נשכחים בזו שאחריה. תוך כמה דקות של היכרות עם העולם הפנטסטי-מד"בי כבר אין טעם לנחש מה יקרה או להשתמש בידע של מה שכבר קרה. זה אפילו לא ברמה של להמציא את החוקים תוך כדי משחק כפי שזאטוטים עושים, אלא יותר כמו לנסות לנצח במשחק טאקי כשכל כמה רגעים מחליפים לך את הקלפים לאבני דומינו, קלפי טארוט או ברווזים.

עכשיו, דמיינו את המסע הנראטיבי הזה עם רקעים מתחלפים שההיגיון העומד מאחורי בחירתם עמום אפילו יותר. למה להעסיק מעצבת אמנותית כמו נעמי שוהאןאמריקן ביוטי״, ״אני אגדה״, ״מבט מגן עדן״) ומעצב תלבושות כמו פאקו דלגאדוהעור בו אני חי״, ״הנערה הדנית״, ״עלובי החיים״) אם אין שום תימות חוזרות ובכל כמה דקות הסרט ממציא את עצמו ויזואלית מחדש? ומילא, אם כושר ההמצאה והדמיון היה מפעים לצפייה. אבל רוב הזמן הסרט נראה כאילו מחסן התלבושות של הטלוויזיה החינוכית (עליה השלום) התפוצץ בשדה CGI בדיוק ברגע בו הגיע דיילת יופי של חברת קוסמטיקה וחילקה שפתונים זוהרים בכנס מעריצי ״דרגון בול Z״. אני לא זוכר הרבה סרטים שהכאיבו לי בעיניים כמו ״קמט בזמן״, או שחשתי בהם מבוכה יד-שנייה בשביל כל-כך הרבה מן המשתתפים. מעולם לא ריחמתי על זאק גליפאנקיס, שחקן הידוע בעיניי הכלבלב והדמויות מעוררות הרחמים שהוא מגלם, כמו בסרט הזה בו הוא כאילו מצווה להצחיק בעודו אמור לגלם מאסטר זן אבל לא להעליב אף אסיאתי.

מה שמוביל לנושא האחרון והכי מעורר פליאה בסרט הזה – המסר והניסיון שלו להיות רלוונטי. ייתכן שפספסתי כאן משהו, אבל זהו סיפורה של ילדה שחורה שאביה הלבן נעלם, והיא יוצאת למצוא אותו בעזרת כל מיני ייצוגים למיעוטים מוחלשים, בעיקר שלוש נשים שאחת מהן שחורה ואחת הודית (והשלישית דרומית, אם ממש מתעקשים להכניס גם אותה לתבנית נוספת שאינה חלק מהאליטה). כולן משלבות כוחות ומתגברות על מכשולים כמו מתמטיקה או לטינים עם עיניים אדומות, כדי למצוא וספק-להציל את הגבר החיוור שאולי יש בכוחו גם להציל אותן. זה כאילו הפוליטיקלי קורקט עצמו ניסה לעשות את המהלך ע״ש אופרה ווינפרי, אבל תוך כדי צעקות ״אתה מקבל ייצוג! את מקבלת ייצוג! כולם מקבלים ייצוג״ והצבעות לכל עבר – תקע לעצמו אצבע בעין. אם יש מי שיצאו מועצמות מהסרט הזה, אשמח לשמוע כיצד – הרי תמיד יכול להיות שמבקרות המבקרים צודקות ואילו רק הייתה נמצאת המבקרת האחת שאהבה את הסרט, כולם היו מבינים את גדולתו. עד שזה יקרה, זו עוד דוגמה נהדרת לאיך דוגמתיות בתחום אבסורדי כמו תקינות פוליטית תוביל דווקא לחנק של החירות האמנותית, וכיצד במאית עם אג׳נדה חברתית אינה מתאימה לפרויקט שצריך חזון ודמיון.

כריסטופר רובין

עבר מספיק זמן מאז סרט פו הדב הקודם והנפלא, אז בדיסני החליטו שמגיע לנו עוד אחד. הצרה היא שהם בחרו להתמקד הפעם בכריסטופר רובין, בן האנוש היחיד בסיפורי פו, וגם שהסרט מגיע לאקרנים פחות משנה אחרי ״להתראות כריסטופר רובין״, הפקה בריטית נטולת זכויות לדמויות של א.א. מילן, שבמקום זאת התמקדה בחייו של הסופר וביחסיו עם אשתו ועם בנו, הלא הוא כריסטופר רובין. הסרט של דיסני מתקן את עניין היעדר היצורים האהובים אבל גם הוא מכיל הרבה יותר מדי אנשים מבוגרים. זאת משום שכריסטופר רובין אמנם בגיל בו הוא מוזכר בספרי מילן בסצנה הפותחת, אבל לאורך מרבית הסרט מגלם אותו יואן מקגרגור והוא מתמודד עם בעיות שיש למבוגרים.

תגידו שזו לא עלילה מושלמת לסרט ילדים – יתום משאיר מאחוריו את חברי ילדותו והופך לגבר שלחם במלחמת העולם השנייה, ממנה הוא שב כדי לפגוש לראשונה את בתו הרבה אחרי שנולדה, כיוון שנאלץ לנטוש את זוגתו ההרה לטובת שדה הקרב. כיום הוא מכור לעבודה וחווה את משבר גיל ה-40. עבודתו המשמימה בבית חרושת למזוודות גוררת לא מעט סצנות על ישיבות הנהלה ואחוזים ומספרים, וגם גורמת לו להתעלם מאשתו (היילי אטוול) ולגרש את הכיף מחייה של בתו (ברונטה קרמייקל) עד שהיא לא יודעת אפילו מה זה אומר ״לצאת לשחק״. הוסיפו עלילת משנה בלתי ברורה (או פתורה) על התחמקות משכן טורדני הנחוש להזמין את הגיבור למשחק קלפים, ונקו את הצבע לא רק מן הסיפור אלא גם מהפריים, שכן אנחנו בלונדון האפרורית של אחרי מלחמת העולם. מתישהו אמור להגיע הרגע שבו בכיר בהנהלת דיסני היה צריך לשאול מה נסגר עם הפרויקט הזה, לא? אולי לא, עם איזון נכון.

הצד השני של הסיפור אמור להיות שיא הצבעוניות והחמימות הרגשית, שכן אותם חברי ילדות של הגיבור הם פו הדב, חזרזיר, טיגר, ארנב, ינשוף, קנגה, רו וכמובן אהוב ליבי הנצחי איה החמור (ככה כותבים איאור בעברית, הערות נא להפנות למתרגמי הספרים). יצורי היער המפורסמים מתגעגעים לידידם כריסטופר רובין ובאים להצילו מחייו העגמומיים – והנה הצבע שהיה כל-כך חסר, נכון? אז לא, גם כאן הייאוש שולט. פתיחת הסרט היא הפרידה שלהם מכריסטופר רובין ושלו מן התמימות הילדותיות, ובהמשך פו מתעורר אל ערפל שהופך גם את יער ת"ק פרסאות (שוב לא המצאה שלי) למקום ערפילי וכן, אפור. הרבה יותר מחמישים גוונים של אפור, ויותר מאשר ב״הדרך״ של קורמק מקארתי. מצד שני, כשיש הבלחות צבע, במיוחד בסצנה אחת בה רובין מחפש אחר בלון אדום בים של אנשים דהויים, יחד עם האופן בו מצולמות רכבות בסרט הזה ועצם אזכור מלחמת העולם השנייה – היו כאן קצת יותר רפרנסים ל״רשימת שינדלר״ מאשר הייתי מצפה למצוא בסרט על פו הדב. או אם לנסות ולנסח זאת בעזרת תאום הנפש שלי מספרי מילן – They went full Eeyore.

אם ליצור ספקטרום מאיאור ועד טיגר בתור שני קצוות, אני מנחש שזה מה שקרה לתסריט, על פי החתומים עליו. הראשון הוא אלכס רוס פרי, שחתום על דרמות ממבלקור מדכאות (״הקשב פיליפ״, ״יציאות זהב״) ולכן הינו בחירה לא שגרתית עבור דיסני. כנראה שאת התסריט שלו היה צריך לתקן ומי שהובא לצורך כך הוא טום מקארתי – שוב לא בדיוק יוצר הידוע בשמחת חיים המפעמת בסרטיו (״ספוטלייט״, ״אנשי התחנה״) אבל אולי כן קצת יותר מריר-מתוק. לבסוף רשומה אליסון שרודרמאחורי המספרים״) שכנראה הייתה צריכה לסדר אחרי מי שכבר הוזכרו. מה עושה בצוות הכתיבה מארק סטיבן ג׳ונסון (״גוסט ריידר״, ״דרדוויל״) או מהיכן שלפו את גרג ברוקר (״סטיוארט ליטל״ ו…זהו) אני אפילו לא רוצה לדעת. אבל התחושה שעוד בשלב התסריט כבר היו יותר מדי שפים במטבח, ולכן לא פלא שהתבשיל יצא אפרפר (מה שכן מוזר הוא שיצאה להם העלילה של ״הוק״ והנה הזכרתי את ספילברג פעם שנייה). הבמאי שהונחת אל הקלחת הזו הוא מארק פורסטר – לכאורה התאמה מובהקת יותר בזכות ״למצוא את ארץ לעולם לא״ אבל גם קולנוען שמתגבר על עשור של סרטי פעולה ואף הוא נוטה לדכדוך.

עבורי הצרות המשיכו גם אם נזכיר את בני האנוש שלפני המצלמה. מקגרגור לא רק שאינו משכנע, כיוון שהוא אוטומטי כפי שהוא נוטה להיות לאחרונה, אלא גם ובעיקר אינו משכנע בתור כריסטופר רובין. כפי שאיאור וחזרזיר הטילו ספק בזהותו, כך גם אני התקשתי מאוד להאמין שזה אכן כריסטופר רובין מהסיפורים של מילן. התפקיד של אטוול מסתכם ב״אתה חרא של אבא!״ וקרמייקל בתפקיד הילדה נטולת שמחת החיים נראתה במצוקה תמידית. חובבי פרצופים בריטיים המופיעים תדיר על מסכים שונים ודאי יהנו מהופעות האורח בסרט (שימו לב לסצנה המפגישה נהג מונית, מוכר עיתונים ושוטר) אבל גנבי ההצגה האמיתיים הם כמובן היצורים הפרוותיים. גם במקרה הזה, הסצנות שלהם בשילוב עם בני אנוש היו עמוסות להכעיס בבעיות מסוגים שונים, אבל בכל פעם שהם התנהלו לבדם, ובוודאי כשפצו פה – ליבי התרכך ונמס.

זוהי בעצם מעלתו הבולטת של ״כריסטופר רובין״ – בתור סרט פו הדב הוא לגמרי מספק ולרגעים אפילו מענג. נתחיל בעיצוב הדמויות, שספק בהשראת ההצלחה של סרטי ״פדינגטון״, מעוצבות באנימציה ריאליסטית. ארנב וינשוף הן חיות של ממש (למה? כובע כמו במקור הספרותי) וכל שאר הדמויות הן למעשה בובות צעצוע עם נשמה. בעיניי העיצוב שלהן מקסים ומשובב נפש, אם כי שמעתי וקראתי טענות גם כנגדו. בכל מקרה, הנשמה שמדברת מגרונם של היצורים היא לפחות מחצית מהקסם שלהם, בזכות המדבבים. העובדה שפו מטפטף את התובנות המתקתקות בקולו של ג׳ים קאמינגס, שגם אחראי על השובבות המתפרצת של טיגר, אינה תסולא בדבש. הייתי מוכן להקשיב שעות לדובון שמכונה טיפשון, אבל הוא בעצם זן מאסטר (וכך עושים זאת נכון, מר גליפאנקיס). גם יתר המדבבים עושים עבודה טובה, אבל שוב, ואל תגידו שאני לא אובייקטיבי גם אם זה נכון, גזלן הסצנות של הסרט הוא קול הבריטון של בראד גארט הבוקע בחוסר חושק מגרונו של החמור חסר הזנב והרצון לחיות. הכניסה שלו לסרט היא אחד מרגעי השיא בעיניי והיא גם הפנתה את תשומת ליבי לנקודה חיובית נוספת לזכותו – שזירת סיפורים מוכרים מהרפרטואר של ״פו הדב״ מחדש ושינויי קונטקסט. חבל כל-כך שזה בערך שליש מהחוויה הכוללת, וחבל גם שאיאור לא ישב בקהל כדי להנות יחד איתי מכמה שלא היה לי כיף בשאר הזמן.

תגובות

  1. אבי הגיב:

    אכן הגענו לזמנים יפים….דיסני כיום הם ממובילי תרבות הפי.סי המטורללת בקולנוע וממחולליה בתרבות האמריקאית בכלל. מישהו עוד יעשה על זה דוקטורט בעתיד (אם יהיה מותר לכתוב על זה כמובן) אבל דיסני במצבה הנוכחי (ולאחרות כמובו) יותר חשוב להיות מגוונת גזעית מאשר לדאוג לא להפסיד עוד 100 200 מיליון דולר. בשביל קונצרן כמו דיסני זהו מס שהם שמחים לשלם. הרי לא בכל יום אישה שחורה (יש סיכוי שהיא לסבית?) עושה היסטוריה כזו…כללי המשחק בהוליווד השתנו ללא הכר וזה אפילו לא דומה למה שהיה עד לפני כמה שנים בודדות.

    באופן אישי בא לי פשוט להקיא מחלק גדול מסרטי הקולנוע לאחרונה. זה נראה כאילו הם תוצר מחלקת התעמולה של המפלגה הסובייטית שהתחלפה למפלגת הפי.סי. כל שורה ותמה בסרט הם תוצר של קומיסר שווידא את תקינות היצירה…

    סרטים טובים לא יצאו מזה ואולי בגלל זה נוח לכולם לברוח לעולמות הקומיקס שגם בטובים שבהם ניכרים סימני העבודה של הקומיסרים החדשים..

    איפה איפה סם פקינפה כשצריך אותו??

  2. Yonatan Salmon הגיב:

    רק הערה: ארנב וינשוף הם חיות אמיתיות גם באיורים המקוריים וגם בספר. זו לא המצאה חדשה פה.

  3. אורון שמיר הגיב:

    תודה על התגובות וסליחה על האיחור שלי בתגובה אליהן…

    אבי – אני תמיד נשמע ציני אבל הפעם הייתי רציני. כלומר, אני באמת שמח שהגענו לזמנים בהם במאית, שגם משתייכת למיעוט אתני, יכולה לא רק להיות מופקדת על סרט עתיר תקציב אלא גם להפסיד לאולפן כסף – בלי שזה יגמור לה את הקריירה. כתבתי על זה קצת להארץ בזמנו.
    אני כן מסכים איתך שיש תחושת פיקוח, או אולי משטור עצמי, של סרטים שאמורים ויכולים להיות פרועים יותר או סתם משוחררים מענייני תקינות פוליטית. גם לי זה מפריע כי זה אוטומטית מרדד את השיח ומוביל אותו לכיוונים מצומצמים מאוד. אבל האולפנים הגדולים כבר כמעט ולא לוקחים סיכונים מזה עשור לפחות, הרבה לפני השתלטות הפי.סי. ברמה שהוא נמצא בה כיום (עם הובלה די מוצהרת של דיסני בנושא). אז לא יודע אם זה רק סימפטום נוסף, די בטוח שלא שורש הבעיה.
    סם פקינפה אולי אין לנו, אבל יוצרים מעקמי מוסכמות עדיין יש – עד שכולם יפוטרו בגלל ציוצים עתיקים בטוויטר 😉

    יונתן – חי חדקי, אתה צודק! אשכרה לא קישרתי בין הדברים, עד כדי כך הסרט נחווה אצלי כהזרה של חומר המקור. אתקן בפוסט, רוב תודות.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.