• המתאבקים
  • כחום הגוף
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה
  • ״תוכנית א׳״, סקירה לסרטם הבינלאומי של האחים פז
  • אוסקר 2023/24: הימורים על המועמדים
  • ״הגול הבא מנצח״, סקירה
  • סיכום 2023: הסרטים שעשו לנו את השנה הקולנועית
  • סיכום 2023: זוועות המציאות בראי הקולנוע
  • סיכום 2023: הניצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע
  • סיכום 2023: עשרים הרגעים שעשו לאור את השנה
  • סיכום 2023: מגמות השנה בקולנוע ומשמעותן
  • סיכום 2023: אימת החודש סוגרת שנה
  • סיכום 2023: הסרטים הכי טובים שגילינו השנה לראשונה

סיכום 2023: ניצחונות והפסדים בקולנוע (ואך ורק בקולנוע)

28 בדצמבר 2023 מאת אורון שמיר

כמו כל דבר במדינת ישראל מאז השבעה באוקטובר, גם סיכומי השנה של סריטה נפתחים בכל פעם עם התייחסות לאירוע המשמעותי ביותר שהתרחש בתריסר החודשים האחרונים. אפילו שאנחנו כאן בשביל הקולנוע, על אף שהיו תשעה חודשים שלמים עם עליות ומורדות לפני כן. אבל הנה, גם כשזה מגיע לסיכום השנתי האישי שלי, המילים ניצחון או הפסד ודאי נקראות בהקשר הצבאי שלהן. בזה ישראל עסוקה כבר כבר כמעט חודשיים וחצי, בסיסמאות על אחדות כמו ״ביחד ננצח״ שרק מפלגות, או בשאלה המנקרת האם כבר בעצם הפסדנו ופשוט התכחשנו. בתור ספק מחווה וספק דרכי המקלילה להתמודד עם המציאות, שתסלחו לי אבל הייתה גדולה עליי מתמיד השנה, אחצה הפעם את הסיכום לחיובי ושלילי. וכמו במלחמת עזה הנוכחית, השאלה מי ניצח ומי הפסיד פתוחה לפרשנות והחלוקה לקטגוריות היא לרוב אינסטינקטיבית ותמיד סובייקטיבית.

ברמה האישית זו הייתה אחת השנים המורכבות בחיי, מה שאומר שהייתי זקוק לקולנוע יותר מאי פעם. האמנות השביעית התגייסה לטובתי וניפקה שנה באמת יוצאת דופן מבחינת איכות. ספק בניסיון לאזן וספק בגלל האופי הקטנוני שלי, לא שכחתי גם את הרגעים הפחות טובים. ההגשה אמורה להיות הומוריסטית, סליחה מראש אם זה לא מתאים לאווירת הנכאים הציבורית. המטרה היא להדגים איך נראתה השנה הקולנועית כפי שאני חוויתי אותה, כלומר עם הרבה רגשות סותרים וקצת סרקזם בריא והומור עצמי, בדגש על כוחו המיסטי של הקולנוע לתווך, לפרש ולרכך את המציאות. בעקבות התגובות בשנים עברו, יהיה בסוף גם נספח הטלוויזיה, בו אני כנראה מעצבן במיוחד כי אני יודע עוד פחות מהרגיל על מה אני מדבר, אבל בעיקר מנסה להסב את תשומת הלב לסדרות המעטות שהצלחתי לראות השנה.

ביחד ננצח?

וונקה

נשקלו לעשירייה, חלקם כמעט ונכנסו, מוגשים לא לפי שום סדר: ״וונקה״ (מתוק ומקסים), ״הכל בסדר עם ג׳ורג׳י״ (חמוד ממש), ״מטרונום״ (חכם ורלוונטי), ״עוברות את הגבול״ (קורע מצחוק), ״מייגן״ (אני בומר?).

מצטייני השנה שעברה מבחינתי, אז גם הם לא יהיו בעשיריות שלי: ״טאר המנצחת״, ״רוחות אינישרין״ ו״החלטה לעזוב״, שלושתם יצירות מופת, וגם הקולנוע האירופאי-גלובלי בשיאו כפי שהוצג בצמד הסרטים ״סנט-עומר״ ו״מבט מבפנים״.

לא מצאתי להם מקום ברשימת הלא-מופצים הטובים של השנה אבל הגיע גם להם: ״חזרה גנרלית״ שהצחיק, ״חדר המורים״ שהלחיץ, ״הרוע אינו קיים״ שהצמית, ״Bottoms״ שהפתיע, ״איילין״ שהדהים, ״סיסו״ שהגניב, ו״הרוזן״ ששיעשע.

סיכום שנה עברי מקוצר, עם סרטים ישראליים נהדרים לפי סדר יציאה מהופך: ״לרוץ על החול״, ״שבע ברכות״, ״העתיד״, ״העיר הזאת״, ״החבר השמן שלי״, ״ולריה מתחתנת״, ״אמריקה״. סרטים כל-כך שונים בסגנונות ובסוגות, אבל כולם ישראליים מאוד בעיניי או מבטאים פן מסוים בישראליות.

פרס מיוחד על שילוב של מזל ביש וסרטים מעולים: דני רוזנברג הוציא השנה לקולנוע את ״מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם״, כמעט שלוש שנים מאז הזכייה בפסטיבל ירושלים (בגלל הקורונה). בפסטיבל חיפה הוא השיק את סרטו החדש והמצוין אף הוא, ״החייל הנעלם״, שזכה בפרס הראשי באירוע שנקטע באשמת טבח שמחת תורה. נעשה לו כבוד בעשיריות, ומבחינתי גם בשנה הבאה.

טרנד השנה: על ״קפיטליזם חגיגי״ וסרטים שהם פרסומות ארוכות למוצרים כתבתי ל״הארץ״ כתבה שלמה. אז אוסיף ואומר שהופתעתי מכמות סרטי ההופעה (של טיילור סוויפט ושל ביונסה, ושובו של ״הפסיקו להיות הגיוניים״ של הטוקינג הדס) אבל עוד יותר מכמות הסרטים המובלים בידי דמות של דושבג יצירתי אך בלתי נסבל (״שמיים אדומים״, ״מעברים״, ״חסרונות״, ״על עשבים יבשים״ ובטח שכחתי עוד כמה).

נבל השנה: הבינה המלאכותית. בין אם בקולנוע (״מייגן״, ״משימה בלתי אפשרית 7״), בטלוויזיה בסדרה שאסור להגיד את שמה כי זה ספוילר, או בחיים האמיתיים בכל פעם שנאלצתי לשמוע איזה מדהים הרובוט שלכם כותב או מצייר. ממש כמו בסיפורים שבהם זה קורה עם הזאטוטים שלכם, זו סתם השלכה ולא ניכר באמת לצופה מן הצד. נמאס לי להעמיד פנים שבינה מלאכותית מפחידה אותי או מתקרבת ליכולות אנושיות, תעירו אותי אחרי עליית המכונות כשהן יעקפו אותנו בהרבה ולא ישונמכו לרמתנו.

הטרילוגיה המשתפרת: לא ראיתי את ״נקודת שוויון 3: הפרק האחרון״, אז אלך על ״רדופים בוונציה״. אני עדיין לא מבין מדוע יש צורך בסרטי הרקול פוארו של קנת׳ בראנה, אבל הפעם לא סבלתי וזה הישג.
הטרילוגיה שידעה לסגור יפה: באמצע שנה פשוט מחרידה ובתקווה גם אחרונה בעידן הנוכחי של קולנוע גיבורי-על, ״שומרי הגלקסיה״ וג׳יימס גאן השלימו טרילוגיה פרטית בתוך המכונה הגדולה של דיסני/מארוול. כיוון שגאן עובר לנהל את הגלגול הבא של המתחרים מוורנר/די-סי, הפרידה אמיתית.

הפתעת השנה: לא אוכל להכניס למשבצת הזו את ״ברבי״ כי קיוויתי וייחלתי ובתוך תוכי ידעתי שזה יהיה נהדר. מקרה הפוך יהיה ״וונקה״ שהגעתי אליו בלי שום ציפיות על אף שהבמאי פול קינג טרם איכזב אותי, וכך היה גם הפעם, יחד עם תחושה קלה של הפתעה. אבל ברגע האחרון עקף את כולם בסיבוב ״פרארי״ של מייקל מאן, במאי שכבר ויתרתי עליו וציפיות ל״בית גוצ׳י 2: ורום ורום״. קיבלתי סרט פשוט מעולה שמזכיר את עידן תחילת דרכו של הבמאי המוערך ועוד כמה הפתעות בפנים.
הסופש הגדול של השנה: ״ברבנהיימר״, שהוא גם תופעת התרבות של השנה והרגע שבו בתי הקולנוע חזרו להיות מוקד עלייה לרגל, בארץ ובעולם. עם צמד הסרטים המצליחים יצאו בישראל גם ״גרגירי חול״, ״אומאמי״, ״מאהב צרפתי״, ו״הנסיך וסינדרלה״ ולא נותר אלא להצטער בשבילם על העיתוי ולקוות שמצאו את הקהל שלהם למרות הכל.

פרארי

פרס הצילום: היו השנה הרבה עבודות מפעימות ומגוונות, מ״לה כימרה״ דרך ״על עשבים יבשים״ ועד ״אזור העניין״, אבל הדאבלים של שני צלמי-על משכו את עיני. אריק מסרשמידט המשיך לעבוד עם פינצ׳ר ב״הרוצח״ וחבר גם אל מייקל מאן לטובת ״פרארי״, שתי עבודות מרהיבות בשני אופנים מאוד שונים. אבל הוא לא רודריגו פרייטו, שצילם השנה גם את ״רוצחי פרח הירח״ של סקורסזה וגם את ״ברבי״ של גרוויג, אולי שני הסרטים ההפוכים ביותר שניתן לצוות יחד, ובשניהם הצילום זורח.
וואן שוט השנה: יסלחו לי רגע כל סרטי האקשן בפרט ו״ג׳ון וויק 4״ בכלל, הזוכה הוא ״חיים שלמים״. כן, בזכות הרגע הממושך שתחשבו עליו מתוך הסרט הזה. כמה עוצמה יש בבחירה לא לחתוך ולהמשיך ללוות את הדמויות, כמה מחשבות רצו לי בראש וכמה דברים חדשים לגמרי קרו אצלי בלב לאורך כמה מהדקות המדהימות של השנה בקולנוע.

פודיום האנימציה: אני לא בטוח שמדברים מספיק על ״אלמנטלי״ בהקשרים של מלאכת ההנפשה עצמה, מהרקעים ועד מה שקורה בגופים הלא-אנושיים של הדמויות. אני כן בטוח שגם מי שלא אהבו את ״ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש״ יסכימו שמבחינה ויזואלית זו יצירת פאר הפורצת את גבולות המדיום. אבל אני טיפוס קלאסי ורומנטי ולא היה שום דבר יפה ומרטיט יותר מכל פריים ופריים במאסטרפיס האחרון של הייאו מיאזאקי, ״הילד והאנפה״. כולל כמה וכמה רגעים שמתחרים בפסגותיו של האמן הזה.

אות עיצוב הסאונד: שני הסרטים שהתפעלתי הכי הרבה מאיך שהם נשמעו נחוו על ידי דווקא מחוץ לארצות הברית, שם אני מקפיד יותר על תנאי ההקרנה. את ״אזור העניין״ ראיתי באולם לא גדול בפסטיבל קאן וזה הספיק על מנת להצטמרר מהפלנטה האחרת שנבנית ברקע דרך אמביאנט בלבד. את ״אופנהיימר״ ראיתי באולם הכמו-איימקס בראשון לציון ורעדתי כמו שצריך בסרט של כריסטופר נולאן. אם זה לא זוכה באוסקר אני רשמית וסופית לא מבין את הקטגוריה הזו.

אתגר הסיבולת: שלוש שעות דחוסות עד להתפקע של ״אופנהיימר״? אולי שלוש שעות וחצי מלאות עלילה של ״רוצחי פרח הירח״? את שניהם ראיתי פעמיים בלי לקום, והם יכולים רק להשתחוות לארבע שעות ו-20 דקות שהם ״עיר נצורה״ של סטיב מקווין. ראיתי אותו בקאן, מה שאומר לוותר על שתי משבצות הקרנה ורק הוסיף לאתגר, כי היכולת לצאת ולראות משהו מרהיב אחר קיימת. זה גם סרט אמנותי שנוטה להיות מופשט לפרקים ולחזור על עצמו בגלל הקונספט, אבל הוא ריתק אותי. נמנמתי קלות רק בהפסקה בין שני החלקים, וחלמתי עליו בימים שאחרי.
קמאו השנה: תאמינו או לא אבל גל גדות הייתה השנה בארבעה סרטים. אחד מהם הובילה, ״לב של אבן״ הנטפליקסי הנשכח, ובשלושה אחרים פשוט הגיחה לרגע לקראת הסוף או אחריו – ״שהאזאם! 2: זעם האלים״, ״מהיר ועצבני 10״, ״הפלאש״. מקווה ששילמו לה יפה על כולם ומפרגן תמיד.

פרס הדמות השלישית שגונבת את הסרט לשתי הראשיות: אין אצלי פרסי משחק כי אני באמת לא מבין בזה, אבל היה תיקו מעניין בתחום המסוים הזה. ב״חיים שלמים״ מצאתי עצמי מזדהה יותר מכל עם דמות הבעל הניו-יורקר שאשתו מריירת על בחור מעברה, גם בזכות ההופעה העדינה של ג׳ון מגארו. ב״הצצה ליחסים״ (מאי דצמבר ולעזאזל עם הכל) נרעשתי מכל תנודה שמקימות נטלי פורטמן וג׳וליאן מור, אבל ליבי יצא אך ורק אל צ׳ארלס מלטון בתפקיד הבחור שנלכד בין שתי המפלצות.
התפקיד הכי טוב של ברדלי קופר: כיוון שלא הייתי בניו-יורק כאשר הושק הפוד-טראק שלו כדי לדגום אותו בעצמי, אין לי ברירה אלא לבחור ברוקט ראקון שקיבל סרט משלו ב״שומרי הגלקסיה: חלק 3״. סליחה אבל זו האופציה היחידה מבחינתי.
הביוגרפיה הכי טובה של המלחין לנארד ברנסטיין: ״טאר המנצחת״.

השם העברי שמתעלה על המקור: תלונות על שמות עבריים יהיו בהמשך, בלי סוף אם הייתי יכול, אבל צריך גם לפרגן כשמגיע. ״עוברות את הגבול״ הוא שם דו-משמעי לסרט על חבורת בנות פרועה שמנסה לחצות גבולות גיאוגרפיים, שגם מעצב יפה את הציפיות מהקומדיה הגרוטסקית והמבדרת וגם פחות גנרי מ-״Joy Ride״.
השם העברי המשתפר: בפסטיבל ירושלים הוצג סרטה של אליצ׳ה רורוואכר עם השם העברי ״לה צ׳ימרה״ (La Chimera), תעתיק שגוי למילה איטלקית שכבר יש לה תעתיק שגור בזכות המפלצת המיתולוגית כימרה. כך כתבנו על הסרט בסריטה וכך קראתי לו בגלריה של ״הארץ״, בתוספת תלונות, מה שגרם לשינוי רשמי של השם עוד במהלך הפסטיבל. להודות בטעות זו מעלה וכל הכבוד לקולנוע לב על ״לה כימרה״ שיהיה השם מעתה והלאה.

אתנחתא מוזיקלית

האחים סופר מריו – הסרט

הנאמבר המוזיקלי הטוב ביותר בסרט שאינו מיוזיקל: בתור מישהו שלא תמיד מסתדר עם הז׳אנר של סרטים מוזיקליים, אני מעדיף ומעריך במיוחד נאמברים בהפתעה. אמנם זה דווקא צפוי שבסרט על מחנה קיץ לתיאטרון המפוצץ ברפרנסים למחזות זמר יהיה גם נאמבר, אבל יוצרי ״חזרה גנרלית״ מצליחים לטשטש ואז להדהים. לאורך הסרט התוצרים עלובים במכוון והחזרות הזויות לגמרי, אבל הגראנד-פינאלה הרקיד את ליבי באופן שלא הייתי מוכן אליו.

בלדת הרוק הגברית הטובה/המשתפכת ביותר, בסרט המבוסס על מותג לילדים שהיה קצת או הרבה יותר מוצלח ממה שהייתה לו זכות להיות:
3. ״מקום טוב יותר״ – להקת ״ברו-זון״ (אבל בעצם אן-סינק), מתוך ״טרולים 3: הקול טוב״
2. ״פיצ׳ס״ – באוזר (ג׳ק בלאק), מתוך ״האחים סופר מריו – הסרט״
1. ״אני רק קן״ – קן (ריאן גוסלינג), מתוך ״ברבי״

הפסקול והמיקסטייפ הטוב ביותר: ״ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש״. אני לא יודע אם חרשתי יותר על אסופת השירים המקוריים בהפקת מטרו בומין, או על המוזיקה מטריפת השכל שהלחין דניאל פמברטון. כנראה האופציה השנייה. שווה גם להזכיר את ״צבי הנינג׳ה: טירוף המוטנטים״, סרט שניסה להידמות אל ״ספיידרוורס״ לא רק חזותית, והפסקול שלו היה אהוד ברשתות. נהניתי ממנו מאוד בסרט אבל שמעתי אותו רק פעם אחת נוספת מאז.

כבר הפסדנו?

הרוצח

חמישיית הבושה שלי, או הסרטים שכולם אהבו ואני לא, מדורג:
5. ״חמישה לילות אצל פרדי״ – אמנם נקטל ביקורתית אבל ככה נראה העתיד על פי הקהל הצעיר. ופחדתי לשים פה את ״נגעת נרצחת״ כי הבנתי שאם כותבים את שמו שלוש פעמים התסריטאי שכותב את חייך נעלם ברגעי מפתח.
4. ״מבוכים ודרקונים: כבוד בין גנבים״ – עד עכשיו לא ברור למה הזעפתי פנים מול הסרט הזה. אה, רגע, נזכרתי, כי הוא מזיע מרוב מאמץ להיות קליל ומגניב אך אינו כזה.
3. ״אייר״ – מערכון סאטרדיי נייט לייב שיצא משליטה וסרט שכשמו כן הוא, אוויר. אם היו לי מוצרי נייקי בבית הייתי מצית את כולם. מזל שאין לי, מבחירה, זו חברה בזויה בעיניי. תודה על התזכורת מדוע.
2. ״משחק הוגן״ – לאורך כל הפיאסקו הזה גיחכתי או גלגלתי עיניים בכל פעם שקרה משהו דרמטי, או בכל פעם שאחד השחקנים הראשיים ניסה את כוחו באמנות המשחק. בפינאלה כבר צחקתי בקול רם, כמה חבל שזו לא קומדיה.
1. ״המאסטרו״ – ההתנפצות השנתית של תפיסת המציאות עבורי. בפסטיבל ונציה היו תגובות פושרות יחסית, בעלייה לאקרנים בישראל הביקורות היללו ומאז אני שב ורואה את הסרט הזה צץ בסיכומי השנה בתור אחד משיאיה. דווקא בתור מי שלא נפל ברשתו של ״כוכב נולד״ הגעתי מוכן להשתמש בחיבתי אל ברדלי קופר כמנוע לסליחה, והייתי איתו בדקות הראשונות. בשלב מסוים הבנתי שאין לו מה להגיד על מושא הביוגרפיה המרתק או על אף אחד מעשרות הנושאים הגדולים שנזרקים לחלל. נותרתי מול קקפוניה של סגנונות, רצף ביזארי של סצנות שלא מתחברות אחת לשנייה, ובמאי שמתחבא מאחורי ראשי מחלקות מוכשרים כמו שחקן המסתתר מאחורי שכבות איפור. מתוסכל מכך שאני מבין כי מולי עבודה יפה של איש מקצוע כזה או אחר, אבל פשוט רואה דרך הסרט במקום אותו.

לאיזון, חמישה סרטים שנהניתי מהם קצת יותר מדי ואפשר בהחלט לצחוק עליי בשל כך: ״האחים סופר מריו: הסרט״, ״מייגן״, ״בלו ביטל״ ו״שהאזאם! 2: זעם האלים״ כולם כנראה לא לגילי או נועדו עבורי אבל עבדו כמו קסם. במקרה של ״עוברות את הגבול״ אני תוהה אם אני לא בסדר או העולם אבל צחקתי כהוגן וחיבבתי את הדמויות (החלקים המרגשים באמת קצת מאולצים, אני מודה).

לא הבנתי את הקרירות או השנאה: לרוב אני רואה סרטים לגמרי במנותק מעמיתיי בישראל, ולכן לא יכולתי לצפות את התגובות ל״העתיד״ שמאוד אהבתי, או ״הילד מגן עדן״ שעניין אותי. את השעמום מ״הרוצח״ יכולתי לצפות ולכן להבין, אבל ממש לא את מי שפספסו את הדאחקה. אבל הכי מוזר שסרט פיקסאר-קלאסי כמו ״אלמנטלי״ לא נחגג והולל. לכל מי שמיהרו לקטול את ביצועיו בקופות אזכיר מאיפה בא החיפזון ואת מי אתם משרתים.
יותר מדי שנוי במחלוקת: ״הלוויתן״ רק רוצה לעורר תגובות כאלה וחבל ששיחקנו כולנו לידיים שלו. קשה לומר את אותו הדבר על ״גולדה״, סרט עשוי היטב שנועד להיות ברור גם לישראלים וגם לגויים שלא שמעו על גברת הברזל שלנו. לא חשבתי שהוא יהיה קונצנזוס אבל גם לא מעורר פולמוס כמעט כמו מושאו, או כמו רשת הגלידה שחולקת שם עם ראשת הממשלה היחידה בתולדות ישראל.

הכי הרבה שמחה לאיד: מארוול נגד די-סי? יותר כמו הקהל נגד הז׳אנר המאוס שמיצה עצמו מזמן. אלא אם זה ספיידרמן המונפש או דביבון מדבר, שכן קיבלו אהבה והרבה ממנה (בצורת דולרים).
חגיגות המאה הכי עצובות: במקרה או שלא, שני האולפנים שמובילים את מותגי הענק חגגו השנה מאה להיווסדם. האחים וורנר בטח מבכים את מר גורלם יחד עם וולט דיסני, ואף אחד מהם לא היה מאשר את הכיוונים ואיכות היצירות שיצאו השנה לאקרנים עם הלוגואים המפורסמים.

הכי שמח שלא ראיתי, או מצעד ההתחמקויות הנאות: ״משחקי הרעב בלדה לנחשים וציפורי שיר״ (שובו של המותג המבחיל), ״עניין של מזל״ (שובו של וודי אלן הדחליל), ״מחר תזרח השמש״ (ותאומו האיטלקי נאני מורטי), ״המארוולס״ (סופם המיוחל של מארוול), ״משימה בלתי אפשרית 7״ (לא מגיע לו שאזכור את שמו המלא), ״בת הים הקטנה״ (אוהב מדי את המקור ולא רציתי למצוא עצמי בתום הצפייה בתוך הים, עם הדגים שתמיד חוגגים כי זה מקומם).
הכי מצטער שפספסתי: ״פנים אל מול פנים״ ו״שקרים קטנים״ נשמעים כמו קולנוע למבוגרים שאני אמור להנות ממנו, ״סוזומה״ הוא יציאת האנימה של השנה לפי מי שראו אותו, ועל ״קפטן וולקונוגוב ברח״ אור ממליץ מאז פסטיבל חיפה הקודם-קודם. יום אחד אשלים את כולם.

לא מוערך מספיק, כולל על ידי: העיבוד המופז לספרה של ג׳ודי בלום ״אלוהים, אתה שם? זו אני, מרגרט״. הגיעה לו לכל הפחות הפצה קולנועית בישראל ואולי צפייה נוספת מהצד שלי.
בזבוז הפוטנציאל הכי גדול: ״חומר דוב״ הבטיח הרבה וקיים רק סצנה אחת של דב גריזלי מתודלק היטב מחרע כל מה שנקרה בדרכו, וגם הצחיק הרבה פחות ממה שהוא ניסה. אבל חמור מכך היה כמה סבבה ובסדר היה ״Polite Society״ שנראה ונשמע כמו הסרט המגניב בכל הזמנים, על פי הטריילר.
פספוס שלנו כי לא כתבנו: ״נעדרת״ היה אחלה מותחן משובש בסגנון סקרין-לייף, גם אור וגם אני גילינו בשלב מסוים שהאחר ראה ונהנה, ועד היום אין לנו טקסט בסריטה. זה קורה יותר ממה שנדמה, אנחנו רק בני אנוש.

היוצר

הסרט שחזרתי בשבילו לקולנוע אחרי הפסקת אוקטובר: ״היוצר״. מצד אחד, סרט לא טוב. מצד אחר, כמה שמחתי לראותו בקולנוע ולהנות מהיתרון היחיד שלו, עבודת האפקטים.
הקאמבק המיותר: בין ג׳וני דפ ב״ז׳אן דו בארי״ לבין וודי אלן ב״עניין של מזל״, אני בוחר ב״אינדיאנה ג׳ונס וחוגת הגורל״. אפילו שזה הוביל אותי לשבת באותו החדר עם הריסון פורד ופיבי וולר-ברידג׳. מזל שחסכו מאיתנו את קווין ספייסי, חבל שבשנה הבאה זה יהיה דונלד טראמפ.
שינוי הדעה הקיצוני ביותר שלי: הודות ל״ג׳ון וויק 4״ לא רק הפסקתי לזלזל בסדרת האקשן המובילה של ימינו, אני חושב שאני מחבב קצת יותר ובדיעבד את הקודמים.

הדרך העגומה ביותר לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור: מי ידע שהדאבל פיצ׳ר של ״גולדה״ ו״המזח״ יגומד בידי טבח ה-7 באוקטובר. זו לא שאלה רטורית עם סאבטקסט של כשל מודיעין או האשמה, יותר בכיוון של זעקה השמיימה.

אכזבת השנה: ״המשאלה״ של דיסני שבר לי את המוח בניסיון להבין מה אני רואה ולמה אני כמעט נהנה מזה, אבל לא היה מפח נפש. התואר הזה שמור ל״דוגי סטייל״, פרויקט של המון חבר׳ה מוכשרים שאני מאוד מחבב ביחד ולחוד ואפילו רעיון משעשע, שלא נהפך לסרט משעשע כלל ועיקר.
הכי לא החלטתי עדיין מה דעתי: מפתה לדרג בקטגוריה הקודמת את ״בו מפחד״, אבל הרבע הראשון שלו הוא יצירת מופת (ותיעוד נאמן של חיי ברמת הפלגיאט) והרבע האחרון היה מספק. הבעיה היא כל החצי שנותר. הופתעתי אף יותר לגלות שאני לא סובל מהצפייה בסרטו של ווס אנדרסון ״אסטרואיד סיטי״, גם אם נעתי בין בהייה ותהייה לבין התעמקות אמיתית במתרחש. חוויה מוזרה.

פרס ״300״ לסרט שהטריילר שלו טוב ממנו: ״אימה במצולות 2: התהום״. ברקודה!
פרס ״האירי״ ליוצרת שנשדדה שוב ושוב לאורך השנה: ההפסד של ״התלמידות״ של אליצ׳ה רורוואכר בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר היה שוד לאור האוסקר, אבל להוציא את ״לה כימרה״ מפסטיבל קאן בלי שום פרס דורש ועדת חקירה ממלכתית. מזל שעזבתי את הריביירה לפני הקרנתו והתבאסתי רק כשהשלמתי.

פודיום הגרועים כולל מדליות מזויפות:
ארד חלודה – ״נפוליאון״. בכל רגע ורגע חיכיתי שרידלי סקוט ייכנס לפריים מעשן סיגר ואוחז בבטנו מרוב צחוק, מצביע על הקהל או חושף את ישבנו. סליחה, בעצם בדיוק כך הרגשתי בצפייה, אז כל הכבוד לכולם.
כסף מונופול – ״65״. עוד בשלב השם פישלתם קשות, אבל לפשל עם קונספט כמו ״אדם דרייבר מהעתיד אבל נגד דינוזאורים״ זה כבר פשע נגד הקולנוע. ובאותו נושא, יש לי מקום ראשון מובהק.
זהב של שוטים – ״פו הדב: דם ודבש״. אני בהלם שזה הופץ בבתי הקולנוע, מרגיש פראייר על שלא ביקשתי את הכסף חזרה (ואפילו לא שילמתי) וקצת רוצה לפגוש מישהו שנהנה מהדבר האומלל והמשוקץ הזה, למטרות מחקר אנתרופולוגי.

השם העברי הגרוע של השנה: ״דוגי סטייל״ (Strays) אינו אשמה מלאה של המפיץ כנראה, כי הסרט קרוי כך בעוד מקומות בעולם. ״תעלומת הבלונדינית שחורת העיניים״ (Marlowe) הוא אשמת הספר עליו מבוסס הסרט. ״צוות לעניין״ (The Inseparables) הוא סרט ילדים שאינו קשור למותג הטלוויזיוני, אבל אינני יודע אם להאשים. כולם בכל מקרה מתגמדים אל מול שתי הבאסות שהתמודדנו איתן השנה בתחום. האחת היא כמובן ״הצצה ליחסים״ (May December), שלא רק מחמיץ את מהות הסרט, זה פשוט רחוק מדי מהמקור שהוא שני חודשים הנהוגים גם בעברית (וביטוי לועזי עלום שקשה לתרגם, אוקיי, אז אל תתרגמו). אני אישית נפגעתי יותר ממקרה ״נגעת נרצחת״ (Talk to Me), כי זה כבר באמת לא קשור לסרט בשום צורה. אור הקדיש סגמנט שלם בסיכום האימה שלו לנושא, אז רק אוסיף שלתת שמות מגניבולים-מדליקוקים לסרטי אימה לא רק מזלזל בקהל, בכל גיל, אלא גם מעיד על טרחנות גדולה אפילו יותר מזו של מבקרי קולנוע שמתלוננים על שמות. תנו כבוד, נכבד גם.
השם הכי מעורר תיאבון: ״מסייה ואפלר״. פתאום בא לי גופרה.

נספח טלוויזיה

יורשים. לא ״היורשים״, פשוט יורשים

אקדים ואומר שזו כנראה הייתה שנה טובה לסדרות, אם לשפוט על פי כל מי שסביבי, אבל ראיתי בה הכי פחות כאלו מאז השקת הנספח הזה. בשלושת החודשים האחרונים של השנה ראיתי אפס סדרות, למעשה, לכן פספסתי את כל המדוברות של סוף השנה. היו כמה שברחתי מהן אחרי פרק אחד, למשל ״פליישמן בצרות״ שהבעיתה אותי. אפילו שהובטח לי שהפתיחה אינה אינדיקציה, לא הצלחתי לשוב ולנסות. כך היה גם עם העונה השנייה של ״הדוב״, שאת עונתה הראשונה לא סיימתי, לצד כל מיני יציאות חדשות דוגמת ״עצבים״ הנטפליקסית. על האחרונה פיציתי בהופעה חיה של כוכבת ויוצרת הסדרה, הקומיקאית אלי וונג, אז אני לא מרגיש מופסד. למעשה אני חש עצמי מורווח על כל מה שכן ראיתי השנה מהתחלה ועד הסוף. אחלק זאת לסדרות חדשות לגמרי או כאלו שחזרו בעונות חדשות, והפעם אערבב את הטוב עם הרע.

עונות חדשות לסדרות משנים עברו

על העונה השלישית של ״טד לאסו״ כבר נכתב הכל ואין טעם לחבוט בסוס מת, כמו שאומרים באמריקה. אולי רק להצטער על ההחלטה להפוך סיטקום של עונות קצרות ופרקים קלילים למפלצת מרובת פרקים ודקות, מה שהוביל לקווי עלילה תלושים וחוסר לכידות בין הדמויות לבין עצמן. לעומת זאת, ״החיים בצללים״ דווקא שווה לאיתנה בעונה החמישית אחרי ירידת רמה מסוימת בעונתה הקודמת. איפשהו בין לבין נמצאת העונה השנייה של ״אפטר פארטי״, מצד אחד סדרה שנועדה לעונה בודדה ומצד אחר פורמט שמזמן אנתולוגיה מודעת לעצמה, אז אפשר להבין מדוע היוצרים לא עמדו בפיתוי. שוב לא ניחשתי מי ביצע את הפשע אבל הפעם זה היה מחוסר תשומת לב וצפייה פחות מעורבת רגשית.

שלוש מהסדרות הוותיקות יחסית שיצא לי להעריך או להעריץ בשנים האחרונות סיימו את דרכן. ״המדריך לחיים בניו-יורק״ הייתה תמהונית מתמיד בעונתה השלישית וג׳ון ווילסון לגמרי נאבק בתהילה של עצמו במעטפת מטא-קולנועית בתוך סדרה שגם ככה כל כולה עריכה של המציאות. ״דייב״ יצאה לאגו-טריפ משוגע בעונה השלישית והמוגזמת ביותר של עלילות דייב בירד, או מר מקאדמס כמו שהוא מעדיף להיקרא מעתה. הופעות האורח של הסלבריטאים פחות עשו לי את זה מהפרקים בהם הוא משחזר מבוכת נעורים, אבל הכוח של הסדרה הוא השילוב. ובעיקר, לא להאמין שזה קרה השנה, אבל ״יורשים״ נפרדה מאיתנו בעונה רביעית שהיא מופת טלוויזיוני נדיר. אם כל הדבר הזה שנקרא ״תור הזהב של הטלוויזיה״ היה באמת ברמה הזו, הייתי מוותר על הקולנוע מזמן. כולל סיום מוחץ אבל נו, זה היה בזכות הפרק ההוא שאי אפשר היה להפסיק לדבר בו. אחד הפרקים הגדולים בתולדות הטלוויזיה מבחינתי. סופה של הסדרה הביא גם איזו תחושה שלא יהיה לה תחליף, שלא לומר יורשת. אשאר עם הקולנוע.

סדרות חדשות שראיתי עד הסוף

הפתעת השנה – ״חבר המושבעים״ (Jury Duty)
אני לא בטוח היכן משודרים התכנים של Freevee מבית אמזון, כי בישראל אין משום מה חלק מתכני אמזון, אבל מצידי גשו לאתר המפוקפק החביב עליכם או עליכן כדי לצפות בעונג המטונף הזה. רצוי בלי לקרוא או לדעת כלום, אם כי את הפרמיס מסבירים ממש בפרולוג החוזר – בחור בשם רולנד חושב שהוא נבחר לשמש כחבר מושבעים (חובה אזרחית בארצות הברית), אך הוא למעשה טרומן ב״המופע של טרומן״. או ״המופע של ג׳ו שמו״ אם תזכרו את ראשית ימי הריאליטי. זה אומר שכולם סביבו שחקנים המגיבים לסיטואציות מתוסרטות, ואין לו במה לחשוד כי נאמר לו שצוות צילום מלווה את המשפט מסיבות תיעודיות. שמונה פרקים בני כחצי שעה (אידיאלי עבורי), כל הומור המבוכה שאדם מסוגל לחוות, אבל גם רולנד אחד שפשוט נכנס עמוק ללב ונשאר שם בהיותו האדם המתוק בתבל. כמה שפחדתי מהסיום ככה תוגמלתי לבסוף, ויש גם הופעת ענק של שחקן הוליוודי כבונוס.

אכזבת השנה – ״האחרונים מבינינו״ (The Last of Us)
לא באתי לעצבן הפעם, נקטלג את זה בתור אכזבה שלי מעצמי או אותי בתור האכזבה, אם תרצו. אני מבין שזו סדרת השנה של רבים וטובים ומביני עניין ממני. נהוג אף לומר שגם מעריצי משחק הקונסולה עליו היא מבוססתף, ואפילו הקשוחים והנאמנים מביניהם, התמסרו ללא תנאים לגרסת HBO וקרייג מייזן לעלילות ג׳ו ואלי באפוקליפסת הזומבים. שרדתי עד הסוף, לא בצפיית-שנאה אלא בזכות הפקה מרשימה לפרקים וחיבה למקור. אבל איפה הסדרה ואיפה המשחק. כל מה שטוב בה לא רק מורם אחד לאחד, אלא גם טוב פחות. פשוט כי משחק פלייסטיישן הוא מדיום אינטראקטיבי שאין לטלוויזיה איך להתחרות בו. כל מה שהתווסף או הוסר, שלא לדבר על שונה והוחלף, גרם לי לנטוש מנטלית ולהיחסם רגשית. כיוון שזה קרה בכל פרק מחדש, החוויה שלי הייתה רחוקה משלמות. אבל הכי גרוע – לא אהבתי אף ליהוק. גם לא את זה. וגם לא את הפרק ההוא שכולם אהבו, שהיה בסדר כזה, אבל לא ממש מתחרה בשום סרט בנושא.

מתחת לרדאר – אנשי הטלמרקטינג (The Telemarketers)
הפקה צנועה יותר של HBO שמצאתי פה ושם עם מי לדבר עליה, אבל ממש מעט וחבל לפספס אותה. זה בעצם דוקומנטרי מופרע בשלושה חלקים, בהפקת האחים ספדי ועם האנרגיות החולניות שלהם. מתחיל כמו הצצה פושעת כמעט אל עסקי השיווק הטלפוני שהם פשע בפני עצמו, וממשיך לכיוונים מפתיעים אל לב ליבה האפל של ארה״ב.

עוד מאותו הדבר אבל בקטע טוב – ״אפלטוני״ (Platonic)
הנטייה של שירות הסטרימינג של אפל לזרוק כסף על כל מיני יוצרים מוכחים הביאה את האיחוד הזה בין סת׳ רוגן ורוז ביירן, שהכימיה שלהם על המסך הודגמה היטב בסרטי ״שכנים״ למשל. הפעם הם רק חברים אפלטוניים, אבל לשעבר, עד שהוא חוזר אל חייה המסודרים כדי לבלגן אותם כהוגן. מקום טוב לסיים עבורי את הסיכום האישי ולהזכיר שיש עוד בדרך.

תגובות

  1. גיל דנינו הגיב:

    נו הפירוש של שני החלקים הנותרים בבו מפחד הוא נורא קל
    החלק השני הוא תורשתי אבל יותר טוב ועל נושא יותר מעניין (שלא לדבר שהוא יותר קצר הוא סיכם ב 40 דקות את מה שלכך לתורשתי שעה 45)
    והחלק השלי הוא תצוגה של מה בו היה יכול להיות אם הוא לא…… סתםםםםם זה מראה לך שבו אפילו לא יכול לדמיין עתיד טוב יותר אין לו סיכוי מכל בחינה אפשרית. האם היה צריך להקדיש לזה חצי שעה? ככל הנראה שלא. moviebitches פרשו את הסצנה הזאת כהפוגה בסרט, הפסקה מהטירוף וזה היה עובד עם הקטע הזה לא היה חוזר על העלילה של הסרט. אנימצייה מרשימה בכל מקרה.
    דווקא את החלק הרביעי אני הכי פחות אהבתי כי זה ארי אסתר מסורתי אבל בשביל ארי אסתר מסורתי זה הכי טוב שלו עד היום (לא שזה סטנדרט כל כך גבוהה)

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.