• אימת החודש - אוקטובר 2021: חלק שני
  • מה לראות ביום הקולנוע הישראלי 2021
  • חולית
  • ״הוולווט אנדרגראונד״, סקירה לסרטו של טוד היינס
  • סרטים חדשים: ״חולית״ מגיע סוף סוף אל המסך הגדול
  • לקראת ״חולית״: חזרה אל הספר ועיבודים קודמים
  • ״תמונות מחיי נישואין״, סקירה למיני-סדרה של חגי לוי
  • ונום 2
  • אוסקר 2021/22: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • ״פריצה״ ו״מפה לא יוצאים״, סקירת נטפליקס כפולה
  • אימת החודש - אוקטובר 2021: חלק ראשון
  • ההיסטוריה של השחקנים הערבים בפרסי האופיר

פסטיבל חיפה 2021: "קפטן וולקונוגוב ברח", "ירח כחול", "טד ק.", "מורינה"

25 בספטמבר 2021 מאת אור סיגולי

בסיקור הקודם שלי מלפני כמה ימים עשיתי שתי הכרזות שהתבררו, איך לומר, כנכונות לשעתן. הראשונה הייתה ש"סופר הקלפים" הוא בטופ פייב של סרטי השנה שלי, והשנייה ש"טיטאן" הוא האהוב עלי מבין סרטי הפסטיבל. ובזמן שחיבתי והערכתי אל השניים האלו עדיין גדולות ונצורות, סרט חדש הצטרף לטבלה ואירגן אותה מחדש, עליו תוכלו לקרוא בדיווח הזה, השלישי שלי והחמישי של סריטה באופן כללי.
מזכיר לכם שוב, על הדרך, את תגית "פסטיבל חיפה 2021" שם תוכלו למצוא את כל הטקסטים שלנו, וגם את המצעד המתעדכן של סרטי הפסטיבל שאני עושה בלטרבוקסד.

הפסטיבל ממשיך ללא מעצורים (אבל עם קצת יותר עיכובים), ובזמן שאתם חייתם את חייכם ללא מפריע, אני הספקתי לראות שני סרטים בהם מישהו בשירותים ציבוריים שובר לעצמו את האף בכוונה (אחד מהם חלק מהסקירה הנוכחית), אז תודה לפסטיבל על זה. היו גם שלושה סרטי התבגרות על נערות, על שניים מהם תוכלו לקרוא כאן. מעבר לאלו שיוזכרו ראיתי שלושה ישראלים: "שומרי ים המוות" ו"בין חומות" מהתחרות התיעודית, ואת "ויהי בוקר" שטוען גם לכתר האופיר. למעשה, עם הצפייה בו השלמתי את כל מועמדי האופיר לסרט הטוב ביותר, ואני קצת שמח שאינני חבר אקדמיה השנה כי הבחירה לא קלה. בין "הברך", "ויהי בוקר" ו"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" יש הרבה מקום להתלבטות, לכולם איכויות אדירות אבל גם אי אלו דברים שפחות עבדו לי כמכלול. האמת היא שלראשונה מזה הרבה שנים אני ממש במתח מתוצאות האמת ב-5 לאוקטובר. אבל זה פחות לעכשיו, בעצם.

"קפטן וולקונוגוב ברח" – Captain Volkonogov Escaped

יש סרטים שלוקח להם זמן עד שהם תופסים אותך. יש סרטים שמתחילים מעניין ואז מאבדים קצב. יש סרטים, ואלו הנדירים ביותר, שמהשנייה הראשונה מאגפים אותך ובכל רגע שעובר רק מתעצמים, מכניסים אותך עמוק יותר ויותר לסיפור שלהם, משכיחים ממך את העולם מסביב ואת כל אוקיינוס הבינוניות הבלתי נמנע שאתה צריך לצלוח כדי להגיע אליהם. הסרט עם השם הבלתי נסלח "קפטן וולקונוגוב ברח" הוא, בשבילי, אחד מהם.
כבר עם סצנת הפתיחה, קבוצת צעירים משחקים כדורעף בהיכל נשפים כלשהו, המציאות שלי עצרה וכל מה שהיה בה הוא הסרט הזה. ההתלהבות שלי מכל שוט בו, מהשחקן הראשי, מהסיפור, הייתה כל כך גדולה שיכולתי להתעלם די בקלות מחופן סצנות מסבירניות ודידקטיות שלא היו ברמה הכללית, מהשתרכות העלילה באיזשהו שלב, ובעיקר מכמות הקהל העצומה שיצאה במהלכו. לא בטוח מה הם חשבו שיקרה בסרט על ברית המועצות של סוף שנות השלושים במאה הקודמת.

פדור וולקונוגוב (יורי בוריסוב. לוהט, דרך אגב) הוא קצין בכוחות המשטרה של ברית המועצות, אלו שלא היו מפורסמות בזכות חיבתן לזכויות האזרח. בוקר אחד, בזמן שחבריו לחולייה עומדים בפני "הערכה מחודשת", פדור מחביא את אחת התיקיות, וכפי שמוסגר בשם הסרט – בורח. המצוד מתחיל אחריו די במיידי, ופדור מוצא את עצמו נרדף, בזמן שהוא חייב להשלים משימה מצפונית לפני שמאוחר מדי. זה בגדול, בלי יותר מדי פרטים מסגירים.
המתכונת של "קפטן וולקונוגוב ברח" היא בין סרט רדיפה לסרט מסע אורבני, כזו שהזכירה לי מאוד את "ילד 44" (הספר, לפחות. את הסרט לא ראיתי), והוא מתנהל על שתי נקודות זמן כשאחת מהן היא פלאשבקים אקראיים שמסבירים לנו מהלכים שקורים כעת. אתוודה שזה לא המבנה הנראטיבי האהוב עלי ביותר, בעיקר כי זה תמיד מרגיש מאוד מתוסרט, אבל במקרה הזה כן התגלו כמה רגעים עוצמתיים, במיוחד אלו שעוסקים בקשר בין פדור והחבר הכי טוב שלו מהמחלקה.

מה שבאמת יוצא דופן בסרט הזה הוא העיצוב שלו, הפריימינג והתאורה. זה כל כך מרהיב ומרשים, שאפילו בסצנות העינויים (שאני לא מצאתי אכזריות במיוחד, אבל מבין את מי שזה היה לו קשה מדי) לא הורדתי את העיניים מהמסך. לא ראיתי שום דבר כל כך יפה ומרשים ויזואלית השנה, כולל "טיטאן".
על הפלא הקולנועי הזה אחראים צמד, אלכסי צ'ופוב ונטשה מרקולובה, שגם כתבו את התסריט. הצילום הוא של מארט טאנייל האסטוני, שחתום על כמה סרטים שמוכרים בזכות המרוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, אליו נשלחו כנציגי מולדתו, ביניהם "נובמבר", "1944" ו"הפיתוי של טוני הקדוש". אני חושב שמגיעים לו כמה וכמה פרסים על מה שהוא עשה כאן, ובאופן כללי קצת מאוכזב שהסרט לא יצא עם אף תואר מוונציה.
בינתיים זו החוויה הכי מרהיבה שהייתה לי בפסטיבל, וללא צל של ספק אחד מסרטי השנה שלי. אני אמהר לנסות ולהשלים את סרטיהם הקודמים של צ'ופוב ומרקולובה, כי אני הולך לעקוב אחריהם מקרוב החל מרגע זה.

הקרנה נוספת: יום שלישי, 28.9, בשעה 15:15

"ירח כחול" – Blue Moon

אל סרט הביכורים של אלינה גריגורה נכנסתי בלי לדעת כלום. הוא היה פחות או יותר האופציה היחידה שלי לנקודת הזמן בין "בין חומות" ל"ויהי בוקר", ומכיוון שאורכו רק שמונים דקות יכולתי לספוג כל שיבוא לי. ובכלל, מכל מתקפת הקולנוע הרומני של השנים האחרונות, לא זכרתי שראיתי אף סרט של במאית וזה כמובן סיקרן אותי מאוד.
למרבה השמחה, כבר ההתחלה באה לי טוב. "ירח כחול" נפתח בצעירה שישנה במיטתה ואז נראה שכל העולם מסתער עליה. אנשים נכנסים ויוצאים, צעקות, ריבים, עצבים, וכל זה בלי שנייה לתת לנו להבין מי זה מי ומה קורה. כמו היקיצה האכזרית שלה, כך גם אנחנו מטולטלים בתוקפנות ואין לנו הרבה זמן לעשות סדר בדברים.
מה שמדהים הוא, שגם אחרי שמונים דקות לא הצלחתי. בכל היקר לי, אין לי מושג מה היה בסרט הזה.

אני אפילו לא כותב את זה כביקורת, אלא באמת ממקום של מצוקה. איך יכול להיות שדרמה משפחתית שמתרחשת במדינה מערבית, ולא באיזו תרבות זרה ורחוקה לי, בלבלה אותי לרמה שבאיזשהו שלב התחלתי לחשוד שאולי הסצנות לא מסודרות נכון, כי הרי אין שום המשכיות בין רגע לרגע. למרבה המזל צפיתי בסרט בנוכחות ידידה טובה, ואיפשהו אחרי האמצע פניתי אליה ואמרתי לה שאני לא מבין כלום. היא התוודה שגם לה אין מושג ירוק, ולאחר מכן שתי ידידות אחרות שלי שהיו באולם סיפרו שזו הייתה החוויה שלהן גם. אז הפעם לפחות אני לא יכול לקחת את האחריות עלי.

על פניו הדמות המרכזית עם אירינה, אותה צעירה מסצנת הבוקר שתיארתי, שרוצה ללמוד בבוקרשט ועובדת כמנהלת חשבונות של בית האירוח המשפחתי, אני חושב. היא מתעסקת עם מעטפות, כך נאמר. אבל יש עוד דמות מרכזית של בן דודה, צעיר דוחה להפליא, שכנראה היא כועסת עליו כי הוא הרביץ לה אחרי שהציל אותה מטביעה כשהייתה בת שבע. הוא עדיין מכפכף אותה כשהוא מתעצבן, אבל לפעמים לא. האבא לא חלק פעיל מהמשפחה, אבל הוא כן מגיע לארוחה שמתקיימת במשך משהו כמו שלוש דקות לפני שכולם הולכים. ויש את אחותה של אירינה, שעל פי התחבושות על זרועה ניסתה להתאבד, ובסצנה הראשונה שלה היא מטיחה באירינה ובמשפחה העלבות אכזריות למדי, אבל בהמשך הסרט היא דווקא נראית כמו בחורה די מאוזנת וכולם סוג של מחבבים אותה. ויש, ונשבע לכם שזו אמת, דמות של מישהי, כנראה אחות נוספת לא ברור, שמסתובבת כל הסרט במעמקי הפריים, לא בפוקוס, כאשר בפה שלה היא אוחזת בובה של קרטון חלב. בחיי.
מעבר לשמחה הכללית הזו, לאירינה יש רומן עם בחור נשוי, שגר עם שותף, שהיא נגנבה עליו לאחר שיכול להיות שניצל את שכרותה כדי לשכב איתה ללא ידיעתה. ובכל פעם שהוא מזכיר את אשתו היא כועסת, למרות שהוא מעולם לא טען שיעזוב אותה. ומסתבר שיש גם סרג'יו, שרוצה ילדים אבל אין לו ילדים, והבן דוד המכפכף מנסה להשיג לו ילד, או לא, והוא כועס על האחות (זאת עם התחבושת, לא עם הבובה בפה) כי היא כנראה יוצאת עם יהודי. ומישהו מתעסק עם הקבלות של העסק, ואולי זאת אירינה, ואולי זה מישהו אחר. ופתאום הבן דוד מגלה כתם דם על הדלת של הרכב המסחרי, אבל אין צורך להתייחס לזה אחר כך. ומדי פעם אירינה עומדת באיזה מצפה ומכה בפטישים על קורת עץ. ומתישהו הבן דוד עוצר לדבר עם איזה מישהו בן שמונים, וכועס על אירינה שהיא שאין לה כבוד לכלום, ושתרד כבר מהנייד שלה. למרות שהיא לא כזה עם הנייד, בתאכלס.
וכך עוד ועוד דברים שלא מצטברים לשום דבר, בפחות משעה וחצי שלזכות הסרט יאמר שבהחלט דואג שנרגיש כל דקה ודקה.
משחק טוב, מה שכן.

הקרנה נוספת: יום שלישי, 28.9, בשעה 10:00
און ליין: 24-27 לספטמבר

"טד ק." – Ted K

טד קזינסקי הוא אחת הדמויות המושמצות ביותר בהיסטוריה האמריקאית המודרנית, אם כי סביר שכמוני, תכירו אותו יותר בזכות הכינוי שלו "יונבומבר", שהרוויח לאחר ששלח מספר חבילות נפץ לארגונים ומשרדים בשם איזושהי תפיסה אקולוגית שיצאה משליטה. לא תופתעו לדעת שיש עליו כבר סדרת תעודה בנטפליקס, ואם אני לא טועה גם העניקה השראה לכמה חלקים ב"מיינד האנטר", עדיין הדבר הכי טוב שמפלצת הסטרימינג עשתה.
השחקן הדרום אפריקאי שרלטו קופלי – שהגניב אותנו עם הופעת הבכורה שלו "מחוז 9" ואז החריד אותנו הלוך והחרד עם "הארדקור הנרי", "שבעה צעדים" בגרסת ספייק לי, "גרינגו" ועוד – כנראה מאוד רצה לגלם את הבן אדם הבאמת נוראי הזה, ולכן גם לקח על עצמו את תפקיד המפיק, בשיתוף עם הבמאי והתסריטאי טוני סטון.

פרויקטים מהסוג הזה תמיד מעוררים בי עניין, כי במהותם יש אתגר לא קל לפיצוח. זה קורה בגלל שהדמות הראשית היא הנבל, אדם שעשה מעשים באמת בלתי נסלחים, ואתו אנחנו צריכים לבלות עכשיו כמעט שעתיים. לכן הגישה של הסרט אל הפרוטגוניסט/אנטגוניסט מעוררת שאלות. בזמן שרוב הסרטים פועלים על הזדהות עם הדמות הראשית כדי שהסיפור ידבר אלינו, במקרים כמו "טד ק." גם ייתכן ויש ניסיון לקרב אותנו לאנושיות של פסיכופט. המנוע העיקרי הוא הסקרנות. איך אדם, ממש כמונו, התהפך לרמה של לפגוע באחרים באופן שיטתי.
אם אתם שואלים את "טד ק." הסיבה היא רעש. מסתבר שקזניסקי מאוד אהב שקט ושלווה, ולכן ברח להתגורר ביערות מונטנה רחבי הידיים, שם לא יצטרך להתמודד עם הציוויליזציה. הבעיה היא שהצילוויזציה לא שאלה אותו, וממש בכל יום שעובר, חברות הכרייה, המטוסים, והנופשים עם אופנועי הסקי שלהם, מתקרבים אליו ופשוט מעבירים אותו מעבר לקצה. טד כועס על הרס הטבע, על האנוכיות של האדם כלפי הפלנטה, ושם לעצמו כמטרה למוטט את החברות הגדולות. בדרך הוא גם ירצח איזה מנהל חנות מחשבים או משהו, כי סיבות.

הסרט, כך נאמר לנו, מתבסס על יומנים שנמצאו בבקתה של קזינסקי, שם פירט את תוכניותיו וזעמו הבלתי נשלט. וכך אנחנו צופים באיש הזה כועס על מטוסים, מחבל באתרי בנייה, מנסה סוגי פצצות, ומדי פעם יוצא לעיר להתנקש במישהו. ובזמן שאני לא חושב שסרט חייב להחליט האם הוא מותחן (סיקוונס הקרדיטים בהחלט לוקח לשם, עם המוזיקה מבשרת הרעות) דרמה ביוגרפית, סיפור מוסר, או עלילה אקספרסיוניסטית מתודעתו הקורסת של אדם, הייתי מאוד מעריך אם לפחות את אחד מהדברים האלה הוא היה עושה טוב.
קזינסקי עובר בעיקר כמו השכן הרגזן מהקומה למטה, שפשוט לקח את העצבים כמה צעדים קדימה. לא בדיוק הדמות הכי מחזיקת זמן מסך שאפשר לחשוב עליה. הסרט מרגיש שהולך במעגלים, ואפילו כשכבר יש בו רגעים מרשימים, הוא בוחר בליוויו מוזיקלי מסבירני מדי, כאילו לא סומך על הצופים שלו. למשל, הסצנה הוויזואלית הכי יפה בסרט היא כשקזינסקי הוזה שהבקתה שלו מתהפכת באוויר ומועמסת על משאית עצומה, ולכן אתם בוודאי תאמינו לי כשאספר לכם שהיא הייתה עובדת הרבה יותר טוב אילולא השיר המתנגן ברגע היה "מיסטר לונלי". אה, קזינסקי איש בודד. וואלה. לא ידענו את זה מכך שהוא אשכרה חי בבקתה ובונה פצצות.

למעשה, כתוביות הסיום של הסרט רק מדגישות את כל מה שהיה לא בסדר בשעתיים האלו. כחלק מהאינפורמציה שניתנת לנו כדי לסגור את כל הפינות, נכתב שהמצוד אחר קזינסקי היה הגדול והמורכב ביותר בתולדות האף.בי.איי. ועל כך יש לנו שתי שאלות מהדהדות להעלות: הראשונה היא – אתם רציניים? המתבודד המטורלל והכחוש הזה שחי בבקתה ומדי פעם עומד וצורח בתא טלפון ציבורי על יד כביש מהיר הוא המצוד הכי מורכב שלכם? הרשו לי להציע לכם לעשות איזה בדק בית שם בבולשת. והשנייה היא – אם זה אכן המצוד הכי מורכב אי פעם, למה הסרט לא על זה במקום על איש שיורה על מטוסים ומתקלח ביער?

"מורינה" – Murina

בטח הזכרתי את זה בעבר, אבל אחד התארים שאני תמיד הכי מסוקרן מהם הוא של זוכה מצלמת הזהב בפסטיבל קאן, זה שניתן לסרט ביכורים. נורא מעניין אותי מה ביצירה ראשונה של במאית או במאי גרם לחבר שופטים להעניק לו את הפרס הזה, וגם אם אינני יכול לדעת האם הבחירה מוצדקת או לא (כי אין לי סיכוי לראות את כל המתמודדים), אני מחפש בה את הייחוד שהביא לה את היוקרה.
בשנים האחרונות חלק מהזוכים המוכרים יותר היו "האמהות שלנו" מגוואטמלה (שייצג את בלגיה באוסקר), "נערה", "אישה צעירה", "קדושה", "עצי השיטה", "חיות הדרום הפראי", "רעב" וכמובן "אור" הישראלי.
האמת היא שמדהים כמה פעמים הזוכה במצלמת הזהב עוסק בנערה או אישה צעירה, אבל זה לפעם אחרת.

השנה הצטרף לרשימה המכובדת הזו הסרט "מורינה", הפקה אמריקאית-קרואטית-ברזילאית, של אנטונטה אלמט קוסיאנוביץ', וברשימת המפיקים שלו תוכלו למצוא את לא אחר מאשר מרטין סקורסזה. גם הסרט הזה, אם כבר זרקתי את זה מקודם, עוסק בנערה.
יוליה (גרציה פיליפוביץ) חיה על אי המשמש כנראה בעיקר לתיירות, עם אמה ואביה שמנסה למכור את חלקת האדמה שלהם. באופן טבעי הבידוד הזה לא יושב טוב על יוליה, שצופה בקנאה על הצעירים שבאים לנפוש במקום, וחולמת לעזוב סוף סוף כדי לראות את העולם. כאשר חבר ותיק של אביה, איש עסקים מצליח, מגיע לאי היא מאמינה שזה הסיכוי שלה לצאת משם והצד המרדני שלה מתחיל לזקוף את ראשו, מערער לגמרי את הדינמיקה המשפחתית הלא מאוד שמחה גם ככה. המורינה משם הסרט, אגב, זה סוג של צלופח שחי באיזור, אותו הם צדים למאכל ומהר מאוד יתגלה כדימוי ליוליה הכלואה – לעיתים מילולית – בנקיקים צרים ללא יכולת לצאת.

יש הרבה דברים שעובדים לטובת "מורינה". הבימוי מאוד רגיש (שימו לב לשוט הפתיחה ולשוט הסיום, ואיך הם מתארים באופן מושלם את המהלך של יוליה), האי מצטלם נהדר, והמשחק מצוין. אמנם הדמויות הגבריות בסרט – האבא הנאלח המגולם על ידי לאון לוצ'ב, ואיש העסקים השרמנטי אותו משחק הניו זילנדי קליף קרטיס ("אימה במצולות" ו"שמש", בין היתר) – מעוצבות באופן די שטחי ולכן ההופעות סובלות מזה, אבל גרציה פיליפוביץ ודאניקה צורצ'יץ בתפקיד האם מביאות המון עדינות ומורכבות לסרט שאני מרגיש שכבר ראינו בעבר מספר פעמים.
וזה מחזיר אותי לפסקת הפתיחה, זו שמזכירה לנו את ההישג המרשים של הסרט בקאן. פה אני נוטה לגרד בראש. כי על אף שבאמת מדובר בסרט יפה, ונראה שהקהל בחיפה הגיב אליו טוב, אני לא מצליח להבין מה יש בו שהבליט אותו על פני כשלושים סרטים אחרים שהיו כשירים למצלמת הזהב, ביניהם "טלה", "גוף קטן", "לא שמה זין", "מגרש משחקים", "קלרה סולה" או "נערה קורנת". זה סרט שלא מספר שום דבר חדש, ובזמן שזה בהחלט לא אומר שאין לו מקום, ההתלהבות קצת מופרזת בעיני. עוד תזכורת למה תמיד כדאי לקחת פרסים ותארים בערבון מוגבל. לפעמים הם סתם מרימים ציפיות שהיה אפשר להסתדר היטב בלעדיהן.

הקרנה נוספת: יום שני, 27.9, בשעה 15:15

עוד שלושה ימים לפסטיבל, ואתם עוד כנראה תשמעו מאתנו, רגע לפני שחוזרים לשגרה. וואי, כמה שכבר אין לי מושג איך זה נראה. או לפחות, חודשיים של שגרה עד שנכנסים למצב סיכומי שנה. כבר מעכשיו הראש מסתחרר.