• הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

"עצי השיטה", סקירה

7 במאי 2012 מאת אורון שמיר

באמצע חודש זה תושק המהדורה ה-65 של פסטיבל הקולנוע היוקרתי בעולם – פסטיבל קאן. פרסים רבים מחולקים במהלך הפסטיבל, כאשר אחד החביבים עליי באופן אישי, כיוון שהוא תמיד פוגע בול, הוא פרס "מצלמת הזהב” המוענק לסרט ביכורים. את הזוכה של אשתקד, סרט ארגנטינאי בשם "Las Acacias”, פספתי כשהוצג בפסטיבל חיפה הקודם. סרטו של פבלו ג'יורג'לי הוקרן תחת השם העברי "עצי השיטה" ועילף מהתרגשות את רוב הסינפילים שאני מכיר. אור, למשל, כתב עליו בהתרגשות במהלך האירוע ואף בחר בסצינה מתוכו כאחת מרגעי השנה הקולנועיים של 2011. לכן, חיכיתי לבואו אל מדפי הספריות וכעת, אחרי הצפייה, אני שב ומצטער שלא חזיתי בפלא הזה על מסך גדול.

מדובר בדרמת מסע קטנה אך רבת עוצמה, המפגישה שתי נפשות פצועות ונשמה אחת חדשה בעולם, בחלקה הקדמי של משאית ישנה. רובן (הרמן דה סילבה) הוא מוביל עצים ותיק ובודד, באמצע ג'וב שגרתי של נסיעה מיערות פאראגואיי אל בואנוס איירס. הבוס שלו ביקש שיאסוף טרמפיסטית בשם חסינטה (הבה דוארטה), המופיעה בנקודת המפגש עם ערימת תיקים ותינוקת קטנטנה ששמה אנאי (ניירה קאלה מאמאני). רובן לא ידע שהפעוטה כלולה בהסכם ומחמיץ פנים בתחילת הדרך. לאט לאט, אפילו לאט יותר משתוכלו לדמיין, נפתחות הדמויות זו אל זו וחושפות פצעים, עד לסיום מכמיר הלב.

כאמור, זהו סרטו הארוך ראשון של ג'יורג'לי בן ה-45, שברזומה שלו נמצא רק עוד דוקומנטרי אחד קצר. בכתיבה הוא נעזר בשירותי התסריטאי סלבדור רוסלי (“ליברפול”, “הכלב בונבון”) אבל הבימוי היה כולו שלו. ואם כבר בסרט הבכורה במאי מפגין כזה ביטחון וכזו מיומנות, לאן עוד יש לו לשאוף?

ג'יורג'לי הבמאי לוקח את הזמן, הוא לא ממהר לשום מקום. כמו הטרנטה החורקת שמסיעה את גיבוריו, גם סרטו מטלטל לאיטו בדרכי העלילה המינימליסטית. כיוון שהסרט רווי שתיקות ודל בהתרחשויות, כל אירוע שפוקד את מסעם של הגיבורים בהחלט עשוי לחלץ תגובה רגשית חריפה. אישית, מצאתי את עצמי צועק על המסך כאילו היה מדובר במשחק כדורגל רועש ורב תהפוכות. הכל בזכות החיבור העמוק והמיידי שנוצר עם משולש הדמויות הראשיות.

רובן מתחיל את הסרט כחידה, אבל קל מאוד לחבב אותו ולהרתע ממנו לסירוגין. הוא אולי לא טוב במילים או ביצירת קשר אנושי אבל שפת גופו, המימיקה של פניו ובעיקר סך הפעולות שלו, מסגירות מיד מה עובר עליו. זוהי הופעה כבירה של דה סילבה, שמחצין כל בדל מחשבה וגדיל של רגש שחולפים בגופו ומוחו. דוארטה נותנת לו פייט נאה, כאשה שהחיים שחקו אותה עד דק, אבל אור התקווה בעיניה מעולם לא כבה. השינויים הרדיקליים באופן בו היא נוהגת לידו לעומת הפעמים בהם היא חושבת שהיא לבדה, הם שעושים את הדמות. גם התינוקת בת מספר החודשים היא דמות לכל דבר. הרבה קרדיט על הופעתה מגיע לעריכה, אבל בשוטים רציפים אין ברירה אלא לקבוע – לפי התזמונים המדוייקים והתגובות הנכונות שלה – שגם היא ממש משחקת.

ג'יורג'לי בהחלט נותן אמון מלא ביכולות של שחקניו, אבל לא שוכח להעמיד היטב את המצלמה ולשמור על אסתטיקה רבת משמעות כמעט בכל פריים. הפתיחה היא אולי הרגע המרשים והמרהיב ביותר בסרט (קבלו תמונה בהמשך), אבל שבו את ליבי במיוחד כמה שוטים פרלוביים ממש. אלה רגעים בהם המראה האחורית של המשאית חוצה את הפריים, מציגה את המשתקף בה במרכז התמונה, כאילו מה שמאחור מותך לתוך מה שמלפנים. העבר המעמיד ברקע את ההווה והעתיד. רובן מסתכל כל העת במראות המשאית שלו, מוצא שם את עברו שנגרר אחריו כמו ערימה של בולי עץ, מכביד על ההווה שלו ומונע ממנו לדמיין רחוק אל אופק עתידו. השיא הוא כמובן הסיום – חזק כמו הפתיחה ומרגש כמו שום דבר אחר שראיתי לאחרונה. מרגש עד דמעות ממש, מרוב יופי, כאב, פיוט, אנושיות וניצול מהוסס של הזדמנות אחרונה.

"Las Acacias”. בימוי: פבלו ג'יורג'לי, ארגנטינה+ספרד 2011, 86 דקות, ספרדית עם תרגום באנגלית.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית

הטקסט הנ"ל פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-3.5.2012 ובאתר עכבר העיר אונליין.

תגובות

  1. פבלו הגיב:

    כתיבה יפה. גם אני מאוד אוהב את הסרט. כשהראתי אותו בשיעור סטודנטים הגיבו בצורה פושרת… אפילו מאוכזבת. היה להם איטי מדי… השתעממו.

    זה מעניין איך רוב הזמן כואב, כשאתה מאוד אוהב סרט ואחרים לא. זה צובט. מרגישים בדידות מסוימת.

    לקרוא על האהבה שלכם לסרט הזה עזרה לי להרגיש פחות כואב ופחות בודד. כמו למצוא שותפים למסע 🙂

  2. מיכאל גינזבורג הגיב:

    איך הסרט הזה ביחס ל'קרב בשמיים' של קרלוס רייגדאס?
    סתם בשביל לקבל פרופורציות 🙂

    1. פבלו הגיב:

      זה סרטים שונים לחלוטין. אם הסרטים היו איברי גוף, אני מניח שעצי השיטה היה לב, וקרב בשמיים הוא זין עקום, סליחה על הצרפתית שלי.

      שניהם לדעתי מצוינים במה שהם עושים 🙂

  3. איתן הגיב:

    ראיתי את הסרט בפסטיבל חיפה (וכתבתי עליו אז לבלוג שלי). מאוד מאוד מאוד מאוד (ועוד כמה מאודים) השתעממתי.

    הסרט הולך בערך ככה: איש אחד נכנס למשאית. נוסע נוסע נוסע נוסע נוסע נוסע נוסע נוסע נוסע נוסע נוסע נוסע

    עוצר להתרענן. פוגש אישה. לוקח אותה טרמפ. והם

    נוסעים ונוסעים ונוסעים ונוסעים ונוסעים ונוסעים ונוסעים ונוסעים ונוסעים ונוסעים ונוסעים ונוסעים ונוסעים ונוסעים

    ועד עכשיו עברה בערך חצי שעה של סרט. וכל מה שראינו הוא נסיעה ונסיעה ונסיעה (ובלי דיאלוגים בכלל. מזל שיש בסרט תינוקת שהעירה אותי מדי פעם). וככה הסרט ממשיך עד הסוף. עד שיוצאת הנשמה.

    צ'מע, יש לי סבלנות
    אבל לא עד כדי כך

    1. וואו, הסרט שאתה ראית נשמע ממש משעמם…
      בסרט שאני ראיתי הוא לא "נוסע ונוסע ונוסע", הוא פשוט נוסע. כפעולה רצופה, שמתחילה ונגמרת. ובמהלכה קורים עוד דברים. לא הרבה אבל קורים. וגם לפניה ואחריה קורים דברים, צצות מחשבות.
      תמיד מפתיע אותי איך ככל שבסרטים יש פחות אירועים עלילתיים, כך אנשים פחות ופחות שמים לב אליהם. זאת אומרת, בסרט עם קצב התרחשויות מטורף, ברמה שקשה לעקוב אחריהם, אז כולם מרוכזים וזוכרים המון פרטים. אבל בסרט שבו מספר האירועים נספר בשתי אצבעות הידיים, נדמה שהרבה אנשים לא מבחינים בלפחות חצי מהם.
      נשמע לי כאילו פספסת חצי מהסרט.

      1. פבלו הגיב:

        מסכים עם אורון. אני מגיב בצער על זה שחווית ככה את הסרט. כי ברחה ממך הזדמנות להתרגש ולעבור חוויה די עשירה.

        אולי מינימליזם זה לא כוס התה שלך…

השאר תגובה