• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • סרטים שיותר מתמיד צריכים להיכנס לתוכנית הלימודים
  • על סקר 100 הסרטים הגדולים של ״סייט אנד סאונד״
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון

פסטיבל חיפה 2022: "צעירים לנצח", "יותר מתמיד", "משרה מלאה", "נוסטלגיה", "מבט מבפנים"

12 באוקטובר 2022 מאת אור סיגולי

נקודת אמצע פסטיבל חיפה 2022 הגיעה, אבל המרתון עוד לא מתקרב אפילו להאטה. במהלך היומיים האחרונים, מאז הסיקור הקודם שלי, צפיתי בעשרה סרטים, על כמחצית מהם תוכלו לקרוא באריכות ממש פה.
לפניהם, הסרטים הנוספים אותם ראיתי, שאשמח לזרוק עליהם מילה או שתיים ברשותכם, היו "44 שעות" מתחרות סרטי התעודה הישראליים, שהתגלה כשמונים דקות אפקטיביות, מלחיצות, וגם איכשהו מצחיקות מאוד. רצף של ראיונות ואילוסטרציות שפגע היטב בכל מטרה ולא הפסיק לרתק. עופר בוודאי ירחיב בעניינו בהמשך; "הציפייה" הפיני שלא עשה לי את זה יותר מדי; "שיר אהבה" עליו כתב עופר אתמול ואני די מסכים עם כל מילה; "הגנן הראשי" של פול שריידר שגורם ל"אמסטרדם" של דיויד או ראסל להרגיש מסודר ואחיד כמו הגנים הבהאים (סליחה, אני בכל זאת בחיפה כבר כמעט שבוע); ו"מלכות" שהוצג כחלק ממסגרת הקולנוע המרוקאי המסקרנת של הפסטיבל, אבל למרבה הצער הסרט הזה ספציפית התגלה כאכזבה די גדולה.

אני מרשה לעצמי להזכיר לכם שכל הסרטים שאני רואה במהלך הפסטיבל מדורגים באופן חסר אחריות במצעד חיפה 2022 שלי בלטרבוקסד, אותו תוכלו לבדוק מתי שתרצו בלינק הזה. אני מעדכן אותו אחרי כל סרט, ולעיתים גם מתחרט ומשנה את הסדר, אבל משתדל להיות עקבי כמה שניתן. סליחתכם, אתם פשוט לא מתארים לעצמכם כמה אני עייף.
אבל די להתלונן. הכל מאוד כיף כאן, אז הנה, לסרטי הסיקור השלישי שלנו (והשני שלי) מפסטיבל חיפה.

"צעירים לנצח" – Les Amandiers / Forever Young

השחקנית-במאית האיטלקיה-צרפתייה ואלריה ברוני-טדסקי (אין גבול לכמות הפעמים שמשתמשים במקף בהקשר שלה, כנראה) כבר התעסקה בנושאים הקרובים ללבה וחייה בעבר, בין אם ב"שחקניות", סרטה הראשון מ-2007, או "טירה באיטליה" מ-2013. גם בסרטה האחרון, אותו ביימה אך נשארה מאחורי המצלמה מבלי לשחק בו, נראה שהיא יוצרת ממקומות מאוד אישיים. למעשה, למרות שלדמות הראשית קוראים סטלה ולא ואלריה, יש ממש תחושה ביוגרפית. קודם כל, הסרט עוסק בצעירה צרפתייה מבית עשיר באופן מופרך השואפת להיות שחקנית, הסרט מתרחש בתחילת שנות השמונים, ומשובצות בו כמה דמויות המבוססות על אנשים אמיתיים, כמו למשל במאי התיאטרון והקולנוע פטריס שרו, אותו מגלם בן זוגה לשעבר של ברוני-טדסקי, לואי גארל.

"צעירים לנצח" מתחקה אחר כמה חודשים, אולי אפילו שנה, בחייהם של קבוצת צעירים השואפים להיות שחקנים. הוא נפתח באודישנים לקבוצת תיאטרון, וממשיך עם הנבחרים בתוך הסטודיו ומחוצה לו עד העלאת המחזה "פלאטונוב", שידוע כיצירתו הראשונה לבמה של אנטון צ'כוב. זו איננה מסגרת עלילתית חדשה במיוחד, למעשה אפשר להגיד שהיא חבוטה למדי, אבל נראה שלא העלילה היא בראש מעיניו של הסרט, אלא הדרמה של הרגע, תחושה מתפרצת של נעורים, חלקם מבטיחים וחלקם במסלול מהיר לאבדון. על פניו זה יכול להיות טרחני ומתיש מאוד, והסרט מדי פעם נוגע במים האלו, אבל ברוני-טדסקי הצליחה להטעין בו כל כך הרבה אנרגיה ולברוא סצנות מלאות רגש ותנופה שאותי הוא החזיק והפעיל כמעט לכל אורכו.

קרדיט רב צריך להגיע לבמאית ולעורכת הקבועה שלה, אן ווייל, אבל באמת שמה שהופך את "צעירים לנצח" לאחת החוויות היותר חזקות וזכירות שלי מהפסטיבל עד כה, הוא צוות השחקנים. הדמויות, על הנייר לפחות, די קלישאתיות. לכולם יש מאפיין אחד, שניים בלחץ, והם עלולים בקלות רבה להיות בלתי נסבלים. יש את הנערה העשירה והמפונקת שהולכת אחרי כל מי שמראה לה חיבה (דמות הבת של ברוני-טדסקי), הצעיר החתיך והמועד לפורענות, הג'ינג'ית הפרועה, הבחור הרגיש, ועוד מיני משבצות כאלו. קשה לתאר באיזו קלות זה היה יכול להתדרדר למופע קלישאות צווחני. אבל כאן נכנס לתמונה הליהוק של מאריון טוויטו, ואיזה אנסמבל מרהיב היא קיבצה.
מי שכנראה כבר הוכתב עוד משלב הכתיבה הוא לואי גארל כמנהל התיאטרון, בהופעתו הטובה ביותר מאז "יוצא מן הכלל", כזו שגם מאפשרת לו לעשות דברים מעבר לסתם להיות הפלא הכריזמטי שהוא (אני בדיוק מציין עשרים שנות אובססיה לבחור, מאז יציאת "החולמים", אז תסלחו לי). מעבר אליו, מדובר בשחקנים צעירים שאם לשפוט לפי הופעותיהם פה, עוד נכונה להם קריירה של אלופים.
נדיה טרשקביץ בתפקיד סטלה פשוט מפרקת את המסך באחת מההופעות הכי אינטנסיביות ומרשימות שראיתי לאחרונה. סופיאן בנאסר אולי קצת הולך יותר מדי לכיוון הג'יימס-דיני, אבל תהליך ההתדרדרות של דמותו אוטיין מצריך ממנו אינטנסיביות שמגיעה לרמה של צמרמורת. אפשר לציין לטובה נואם הדג'ה המגלם את פרנק, בחור בן 19, נשוי ומצפה לילד המגלה שאשתו חולה באיידס (אלמנט שמאוד נוכח בסרט). הוא אולי זוכה לפחות זמן מסך מהאחרים אבל מצליח לשנות את דעתנו עליו במעט הזמן שיש לו, שזה הכל חוץ ממובן מאליו. היחידה שנראה שלא לגמרי מימשה את הפוטנציאל של הרגעים שלה על המסך היא קלרה ברת'ו כאדל הג'ינג'ית, שקצת הולכת לאיבוד ביחס לחומר שיש ברשותה.
ההופעות כל כך חיות ואנרגטיות שלעיתים התגנבה בי המחשבה שאולי רוב הסרט מבוסס על אלתורים, או עבודה אינטנסיבית בחדר החזרות, יותר מאשר מול המקלדת. זאת למרות שעל התסריט חתומות ברוני-טדסקי, נעמי לבובסקי (שמוכרת גם כשחקנית בעצמה) ואנייס דה סאסי. אם כי משום מה אין להן קרדיט ב-IMDB.

לי היה מאוד קשה להתנגד ל"צעירים לנצח" למרות שהוא לא בדיוק מסוג הנראטיבים שמושכים אותי במיוחד. למעשה, יש סיכוי שאפילו לא הייתי בוחר בו לצפייה אם הייתי חוקר קצת יותר טוב את עלילתו (הלכתי אליו מתוך אמון בברוני-טדסקי. אפילו לא ידעתי שגארל חלק ממנו). אבל גם אם הוא מסתיים קצת מאוחר מדי ויכול להתיש, יש בו עוצמה נהדרת וכמה סצנות נפלאות בחסות שחקנים שנותנים את כל מה שיש להם.

"יותר מתמיד" –  Plus que Jamais / More Then Ever

סרטי מחלות וגסיסה תמיד היו ותמיד יהיו. גם אם נראה שאין כל כך הרבה מה לחדש בתבנית הזו, עשרות סרטים (אם לא יותר) נעשים בכל שנה על מישהו או מישהי שמתמודדת עם הסוף הבלתי נמנע. זה די הגיוני, הרי זה משהו שכל אחד מאתנו חווה או יחווה במהלך חייו, ולא רק שאמנים ימשיכו להתעסק בזה כדי להתמודד ולהנציח, אנחנו כצופים לנצח נמצא בהם ריגוש ונחמה. אמנם לעיתים יש כאלו שמצליחים להוציא מזה משהו טוב מהשאר, כמו למשל "50/50", "החיים בלעדי" וכמובן "איקירו" בין היתר, אבל האמת היא שרוב הזמן מדובר בדרמות די מוכרות שמביאות לנו הרבה מאוד מאותו הדבר.
אחת מדרמות הגסיסה הבולטות של השנה היא סרטה של אמילי אטף, "יותר מתמיד". קופורודקציה של גרמניה (מולדתה של הבמאית), צרפת, לוקסמבורג ונורבגיה, שהשתתפה במסגרת מבט מסויים של קאן. ועוד לפני מה שקורה על המסך, הסרט הזה מביא אתו תוגה אמיתית וחורכת מכיוון שזהו סרטו האחרון של השחקן הנפלא והיפה בגברים גאספר אוליאל ("שנים של אירוסין", "זה רק סוף העולם"), לאחר שנהרג בתאונת סקי בינואר האחרון והוא בן 37.

הצפייה ב"יותר מתמיד", שלפי תחושותיי התפרשה על משהו כמו שלושה שבועות, הבהירה לי אולי את הבעיה הכי גדולה של הגרועים בתת הז'אנר הזה – מחלה איננה אפיון דמות, ואם זה כל מה לגיבור או לגיבורה יש להציע, זה הופך להיות משעמם מאוד מאוד מהר. זאת אחת החולות הרעות (סליחה) של "יותר מתמיד". למרות שאני יודע שהיו לו צופים שהתרגשו ממנו ואמצו אותו לליבם, אני לא הצלחתי למצוא דבר אחד מעניין או מיוחד.
בסריטה לרוב אנחנו לא פוסקים באופן נחרץ לטוב או לרע, ותמיד מנסים להתייחס למכלול הדברים המרכיבים את היצירה. זאת גם הסיבה שאנחנו נמנעים ממתן כוכבים כשורה תחתונה. זה יכול להיות מאוד מתסכל לקוראים, אבל מבחינתנו זה הכרחי בביקורת קולנוע. הפעם, עם זאת, אני חייב להיזרק לקיצוניות, כי מלחמת התשה כזו לא הייתה לי עדיין בפסטיבל. כוח החיים היחיד של הסרט הזה הוא הנוכחות של אוליאל, אבל מכיוון שהשחקן נעדר מהמערכה השנייה, זה לא עוזר בהרבה.

ויקי קריפס, שכבר התוודיתי על גבי סריטה בעבר שאני לא מצליח להבין מה אוהביה מוצאים בה, מגלמת את הלנה, כנראה אדריכלית לשעבר, שנמצאת בשלבים מתקדמים של מחלה המאיימת על קנה הנשימה שלה, והתקווה היחידה שלה היא השתלת ריאה. הלנה כבר השלימה עם מצבה, אבל בן זוגה האוהב מסרב לקבל את התבוסתנות הזו. איזה חצי סרט עובר על אותו טון בדיוק, עד שהלנה מחליטה לנסוע לנורבגיה, אז יש עוד איזה חצי שעה פלוס של אותו הדבר, עד שסוף סוף מביאים אותנו לסיום שגם הוא נמרח כאילו עוד רגע אנחנו חוזרים לפלך לשמוע מה עלה בגורלו של סאמווייס גמג'י.
הסרט הזה כל כך מתיש, מונוטוני, חסר השראה, מוכר, צפוי ובחלק מהפעמים גם לא מאוד הגיוני, שאני הרגשתי על בשרי כל שנייה שעברה מהשעתיים האלו, שבאמת אין לי יכולת לשחזר איך הצליחו למלא אותן בכל-כך הרבה כלום. או שאולי זאת התשובה – הם לא הצליחו. איזו דרמה מקרטעת ולא מספקת זאת.

"משרה מלאה" – A Plein Temps / Full Time

סרט צרפתי שלישי ואחרון לסיקור הזה מגיע ממסגרת אופקים של ונציה בשנה שעברה, שם התהדר בפרסי הבימוי לאריק גראוול והשחקנית לור קלמי (הסדרה "10 אחוז"). מדובר באותן דרמות ריאליסטיות שמביאות דמות לסחרור כל כך קיצוני, שזה משווה לסרט תחושה של מותחן. כשעושים את זה היטב זו יכולה להיות חוויה עוצרת נשימה, וזה בדיוק מה שקורה בסרט הזה, בעיקר בזכות שני האנשים שהוזכרו זה לפני רגע כזוכי ונציה.

קלמי מגלמת את ז'ולי, אישה גרושה המגדלת את שני ילדיה הקטנים בכפר מחוץ לפריז, ובכל בוקר, עוד לפני הזריחה, משאירה אותם אצל השכנה ונוסעת לעיר, שם היא עובדת כחדרנית ראשית בבית מלון של חמישה כוכבים. הסרט מתרחש על פני כשבועיים בתקופה של שביתות והפגנות בבירה, מה שמשבש לחלוטין את התחבורה הציבורית (אני לא בטוח אם אי פעם היה סרט שמציג באופן כל כך יפה את התלות של האוכלוסייה בשירותי הרכבות והאוטובוסים). במהלכם, ג'ולי צריכה לא רק להגיע ולחזור בזמן מהעבודה, אלא גם להספיק לראיון למשרה חדשה ולארגן לבנה הקטן מסיבת יום הולדת.
האינטנסיביות של הסרט כמעט לא מרפה, אבל גראוול גם משתמש בה בחוכמה ולא מתיש אותנו לחלוטין, אלא מספק רגעים של נשימה רק כדי שנוכל להעריך את היעדרם. בעזרת עריכה מהירה ומצלמה בעדשה רחבה, שמבדילה את ז'ולי מהרקעים והופכת את העיר לטשטוש מאיים שאין לו התחלה ואין לו סוף, אנחנו מפוקסים עליה מבלי יכולת להביט לצדדים, עוברים את החוויה שלה באופן כמעט מוחלט.
כמובן שכל זה לא היה אפילו חצי אפקטיבי מהתוצאה הסופית אילולא לור קלמי, בהופעות מהסוג שהעניקו מועמדויות לאוסקר למריון קוטיאר ("יומיים ולילה"), נעמי ווטס ("הבלתי אפשרי"), אן הת'וואי ("רייצ'ל מתחתנת") וקטלינה סנדינו מורנו ("מריה הלבנה"). אם הסרט הזה אולי היה מתגלגל אחרת, היא לגמרי הייתה חלק משיח עונת הפרסים של השנה, אבל בהתחשב בתחרות הצפופה שמתגבשת, כבר בשלב הזה הדברים נראים חסרי סיכוי וחבל.
קלמי מופיעה בכל סצנה וסצנה בסרט, לרגע לא מאבדת את האיזון, והקלוז-אפים עליה הם בכלל רכבת הרים. מהרגע הראשון ועד שוט הסיום הנפלא, היא סוחבת את התפקיד הלא פשוט הזה על כתפיה, בוראת דמות שאי אפשר שלא להיות בעדה, להתקפל בכל פעם שהיא מפסידה ולהריע בכל פעם שהיא מנצחת. כמובן שגם כל האלמנטים מסביבה הם אלו שעוזרים ל"משרה מלאה" להיות סרט חזק, ובדרכו גם מהנה מאוד, אבל מגיע לה את כל הקרדיט בעולם.

"נוסטלגיה" – Nostalgia

לפי הדיווחים 15 סרטים התמודדו על הזכות לייצג את איטליה באוסקר הבינלאומי השנה, ולנסות להביא אותה למועמדות שנייה ברציפות (אחרי "יד האלוהים" של סורנטינו) ואולי להחזיר אותה שוב לבימת הזוכים לראשונה מזה תשע שנים (מאז "יפה לנצח", גם הוא של סורנטינו).
הנבחר הוא "נוסטלגיה", סרטו של מריו מרטונה, שהוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן. השחקן הנהדר פיירפרנצ'סקו פאבינו ("כל השוטרים הם נבלות", "רומן קרימינלי") מגלם את פליצ'ה, גבר שחוזר למחוזות ילדותו בנאפולי לאחר ארבעים שנות היעדרות, אותן בילה בלבנון ובמצרים, וכעת שואף להכות שורשים שוב במולדתו.

עלילות "הבן השב הביתה" הן מאהובות עלי ביותר, ויחד עם השילוב של חותמת הביטחון מטעם ועדת האוסקר של איטליה, וכמובן נוכחותו של פאבינו, הורמו אצלי הציפיות, או לפחות קמה תקווה שזה יהיה אחד משיאי הפסטיבל.
ואכן, בדקותיו הראשונות ללא ספק היה קסם בסרט. הצילום המחוספס שמנסה לתפוס את קשיחותה של נאפולי, והמפגש בין פליצ'ה ואמו הקשישה היו פצצת רגש. סצנת האמבטיה די בתחילתו הייתה אחת מהיפות שראיתי בפסטיבל עד כה. ואז, סצנה אחרי סצנה, בחירה קולנועית אחרי בחירה קולנועית, תחושת ההבטחה התגלגלה מהר מאוד להרגשה שהסרט הזה פשוט לא יודע מה הוא רוצה להיות, אבל ינסה בחצי כוח את כל האופציות הסבירות עד שמישהו יתייאש.

זה יישמע מאוד מרושע לכתוב את זה, אבל "נוסטלגיה" הרגיש כמו אסמבלי. כמו גרסת העריכה הראשונה, בה רוב השוטים שצולמו מונחים על הטיימליין על פי מה שכתוב תסריט, וכעת הגיע השלב לפסל את הסרט ולמצוא את הקצב הפנימי שלו. רק שהחלק הזה של התהליך מעולם לא הגיע.
אני אכנס לרמת פירוט בינונית כדי לא להרוס למי שכן ירצה לראות, אבל מה שנראה בדיעבד כמו המערכה הראשונה של הסרט – כלומר פליצ'ה מגיע לשכונה, מתאחד עם אמו וחווה בעוצמה את הזמן שאבד – נמשך משהו כמו ארבעים דקות. כלומר, הרבה יותר מדי. זה נכון שאפשר לסמן את נקודת המפנה העלילתית עם מוות מסוים של איזושהי דמות, שאחריה (כנראה) פליצ'ה מחליט להישאר, אבל פתאום, קצת לפני נקודת האמצע של 117 הדקות שלו, יש כיוון חדש לסרט – איחוד בין פליצ'ה לחבר הילדות שלו, שהפך ברבבות השנים למאפיונר אכזר (אליו אנחנו נחשפים באופן מסורבל למשך סצנה וחצי באמצע שום מקום), והקשר ביניהם הוא אולי הסיבה שפליצ'ה ברח. אבל גם זה לא ממש מתקדם, ובינתיים אנחנו מבלים עם פליצ'ה והכומר המוצלח של המקום, כשהם משוחחים ופוגשים מיני אנשים בנאפולי. הדקות האחרונות הן בכלל בלגן כשלפתע פליצ'ה מבלה עם נערים ממוצא ערבי ורוקד להנאתו, מלטף איזו גולגולת שמצא בקטקומבה כנראה, ומתעלם מאזהרות ללכת לבדו בלילה, כל זה עד הסוף הכי צפוי שאפשר להעלות על הדעת, כזה שהופך את כותרת הסרט לסוג של פאנץ' ליין משונה.

כך הסרט לא מחליט אם הוא על גבר אבוד שמחליט לבנות את חייו מחדש, גבר שדווקא הצליח היטב אבל העבר לא מניח לו, מאבק בין שני חברים שהפכו לאויבים, או המרקם המעניין של נאפולי כעיר קרועה ומוזנחת שהאמונה מנסה לאחד. על פניו היה אפשר גם להצליח עם חוסר האחידות הזו – הרי סורנטינו עושה את זה כמעט כל הזמן – אם הקולנוע היה איכשהו סוחף או מפעים. אבל לא. אמנם אין אף אלמנט קולנועי רע בסרט (להוציא את המוזיקה ששיגעה אותי) אבל הכל די פונקציונלי ושגרתי. ואל תתחילו לדבר אתי על סצנות הפאלשבק המצולמות כמו 16 מ"מ במסך מרובע, כי כאילו זה קרה בעבר, הבנתם?
נאמר זאת כך, מעמדה של גרמניה כמובילה לפרס האוסקר הבינלאומי לא התערער מהנציגות האיטלקית, כך נראה.

"מבט מבפנים" – .R.M.N

סרט נוסף מהתחרות הרשמית של פסטיבל קאן הוא זה החדש של כריסטיאן מונג'יו, חלק ממהפכת הקולנוע הרומני החדש שסחף את העולם עם "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים", ומאז ביים את "מעבר לגבעות" ו"בגרות".
ראשי התיבות בשם המקורי של הסרט לא רק משתמשות באותיות מהמילה רומניה, אלא גם מתייחסות לראשי התיבות של "תהודה מגנטית גרעינית", מונח שאני נשבע שקראתי את ההסבר עליו בוויקיפדיה שבע פעמים ועדיין לא הבנתי כלום, אז בוודאי ובוודאי שלא אנסה להסביר לכם. אם להיות כן, גם לא כל כך הבנתי את המשמעות של השם העברי שניתן לו, אבל אני בכל זאת אחרי חמישה סרטים בשלוש עשרה שעות, אז אולי המוח שלי לא מספיק חריף כדי להתמודד. אבל זה פחות רלוונטי כרגע.

נתחיל בזה ש"מבט מבפנים" קיפץ היישר לראש טבלת סרטי הפסטיבל שלי, עוקף את "המבחן" ומתמקם במקום הראשון נכון לפרסום הדיווח החיפאי הזה. מונג'יו, שגם כתב (היום בחיפה אגלה האם בצדק הפסיד את פרס התסריט בקאן ל"הנער מגן עדן"), מייצר עולם סגור ומרתק, אליו הוא יוצק משהו כמו מאתיים תימות וקווי עלילה, את כולם הוא אורג ביד אמן. זה מרגיש כמו מהסרטים האלו שלוקח להם חצי מזמן המסך כדי שיתחילו להתאפס על הקטע שלהם, אבל האמת היא שזה קיים מהרגע הראשון, פשוט לא לגמרי ידענו.
זה אולי הזמן להבהיר ש"מבט מבפנים" הוא סרט שמגיע לו הרבה יותר מלהידחף למשבצת ביום פסטיבלים עמוס, ובטח מאשר להסתפק בכמה פסקאות של התרשמות ראשונית. לכן אני סמוך ובטוח שאנחנו בסריטה נחזור אליו להתמודדות מעמיקה יותר, אולי כאשר ייצא להקרנות בבתי הקולנוע.

"מבט מבפנים" מתרחש ברובו בטרנסילבניה, בעיירה קטנה שמאוכלסת ברומנים ובהונגרים קשי יום, אליה חוזר מתיאו (מארין גריגור) לאחר שתקף את המעסיק שלו בבית מטבחיים בגרמניה ונאלץ לברוח משם. הוא משתכן בבית בו גרים אשתו ובנו הקטן, שלאחר טראומה מסתורית הפסיק לדבר. בזמן שהיחסים בבית לא מרהיבים, לבו של מתאו בכלל נוהה לסילה (ג'ודית' סטייט המעולה, שנתנה נוק אאוט של הופעה גם ב"מפלצת" מ-2019, שהוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע הגאה), סגנית מנהלת המאפייה התעשייתית המקומית, שלקראת בוא החגים הנוצרים נמצאת בחוסר כוח אדם. המאפייה מנסה למשוך את המקומיים לעבוד בה, אבל שכר המינימום לא ממש משכנע את התושבים, והמנהלת נאלצת להביא עובדים זרים מה שאולי יעזור לה לקבל מימון מהאיחוד האירופאי.
בזמן שאזרחי הכפר מפתחים שנאה לעובדים הזרים ומבקשים לסלק אותם, מתיאו, שבעצמו עד לפני כמה דקות היה עובד זר במדינה מפותחת יותר, מנסה לפתח קשר עם סילה ולדאוג לאביו שסובל מבעיה נוירולוגית קשה, שכנראה לא תאפשר לו זמן רב לחיות.

מעבר לקולנוע המדהים של מונג'יו, שצובע את העיירה הקפואה בגוונים כחולים כמו מסרט של זוויאגניצב, להופעות המשחק המושלמות של כל אחד מעשרות השחקנים בתפקידים קטנים כגדולים, ולפיתוח הדמויות, "מבט מבפנים" מרגיש כל הזמן בתנועה. זאת למרות שקשה לומר שהוא מתקדם בקצב מהיר מדי והסצנות השקטות בו יכולות בקלות להרדים את מי שבא לא במאה אחוז רעננות. אני מצאתי את עצמי מרותק לתהליך האיטי, שחושף טפח אחר טפח את הליבה שלו, עד סיקוונס הסיום המדהים. אם חשבתי שהשוט הרציף הלא הגיוני שחותם את "אשתו של צ'ייקובסקי" יהיה אקורד הסיום הכי טוב לסרט בפסטיבל, הגיע מונג'יו לתת לו פייט.

ועל זה צריכים לדבר, כי אני לא זוכר כזו תגובה לסיום של סרט כבר הרבה זמן. כולם יצאו מבולבלים, ולאף אחד אין באמת תשובות, אבל אני יכול לתרום כמה שאני חושב עליהן. אני כמובן לא מתקרב להתיימר לפצח הכל אחרי צפייה אחת שהייתה חלק ממרתון פסטיבלי, אבל אולי לתת כמה רעיונות או נקודות. לכן, מרגע זה, אדבר על סיקוונס הסיום של "מבט מבפנים" כך שזה באמת בגדר ספויילרים. אם טרם ראיתם את הסרט, אנא עצרו את הקריאה וחזרו אלינו בהמשך, כי הדיווחים מחיפה ממשיכים בשצף, כמו גם עוד פוסטים מהעולם האמיתי.

-ספויילרים מכאן-

הסיום של "מבט מבפנים" מתחיל לאחר התאבדותו של אביו של מתיאו, באותו אופן שחזה בנו הקטן בתחילת הסרט. כך שכבר בשלב הזה ענייני המציאות והסובייקטיביות מתערערים. באבלו על אביו, מתיאו מקבל בחזרה מסילה את הרובה שלו, ובביתו מגלה שאשתו ובנו נעלמו. הוא הולך לבית הוריה, שם הם אכן נמצאים, אך מסרבים לתת לו מלהיכנס. לאחר שהוא רואה אנשים במדי משטרה, הוא ממהר עם הרובה אל סילה, והיא בורחת ממנו ומתנצלת בדמעות. במקום לירות בה, הוא יורה במה שנראה כמו דוב (כמו הדוב עליו איים לירות מול בנו בשלב מוקדם יותר), וכשהוא רץ אל תוך היער עוד ועוד דובים צצים מתוך החשיכה. מתיאו מסתובב בחזרה לכיוון הבית ורואה שאין שם איש.

זה לגמרי סיום אניגמטי שאפשר לפענח במספר דרכים. לשאלה הבוערת ביותר, לדעתי ההתנצלות של סילה היא מכיוון שהיא הלשינה על מתאו לגרמנים, המחפשים אותו מאז שתקף את אחראי המשמרת שלו אי שם בתחילת הסרט. אהובתו היא זו שבגדה בו וכפועל יוצא תקרע אותו לנצח מבנו. הדובים הם כנראה אנשי העיירה אותם ראינו במהלך צעדה מסורתית לפני. אלו גם תחפושות שעזרו לכמה מבני המקום לאיים על המקומיים באחד הלילות. זה ברמת פני השטח. אבל כמובן שיש יותר.
ייתכן שכל הסיקוונס הזה מתרחש רק בראשו של מתיאו, כשהוא עמוס רגשות אשם לא רק כי כשל בלדאוג לאביו, אלא גם בגד באמונו של בנו הקטן כשלא היה קשוב מספיק לפחדיו, ואולי גם על חוסר העזרה שלו לעובדים הזרים למרות שהוא זה שהיה צריך להיות הכי אמפטי אליהם. הרי גם הוא קיבל יחס של אזרח סוג ב' במדינה אחרת. סך הכישלונות שלו מביא אותו למקום של רדיפה והלקאה עצמית, בסופם הוא מוצא את עצמו בודד ועזוב, בלי דבר לשמו.
אני כמובן שם אלף כוכביות על הפרשנות הזו, כי הסרט הזה מספיק עמוס בשביל להעניק גם אופציות אחרות, אבל זו הסתכלות אחת, וכל צופה יכול לקחת אותה לאן שהוא רוצה. או שסתם מונג'יו מנסה לשחק לנו במוח. גם הגיוני.

עופר יהיה אמון על הדיווח החיפאי הבא, ואני בתקווה אחזור ממש אחריו לעוד רשמים. אם כמובן אשרוד. אני אחרי 17 סרטים בארבעה ימים (אנחנו עוד לא בחצי), וייתכן שכמו מתאו, גם התודעה שלי תקרוס בקרוב.