• המתאבקים
  • כחום הגוף
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה
  • ״תוכנית א׳״, סקירה לסרטם הבינלאומי של האחים פז
  • אוסקר 2023/24: הימורים על המועמדים
  • ״הגול הבא מנצח״, סקירה
  • סיכום 2023: הסרטים שעשו לנו את השנה הקולנועית
  • סיכום 2023: זוועות המציאות בראי הקולנוע
  • סיכום 2023: הניצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע
  • סיכום 2023: עשרים הרגעים שעשו לאור את השנה
  • סיכום 2023: מגמות השנה בקולנוע ומשמעותן
  • סיכום 2023: אימת החודש סוגרת שנה
  • סיכום 2023: הסרטים הכי טובים שגילינו השנה לראשונה

״הכל בסדר עם ג'ורג'י״ (Scrapper), סקירה

27 בנובמבר 2023 מאת אורון שמיר

פסטיבל סאנדנס שפתח את השנה הקולנועית והלועזית הוא אמנם זיכרון רחוק, אבל סרטים מן הקטלוג שלו עדיין ממשיכים להגיע לישראל ודווקא לקראת סוף לוח השנה. זכינו כבר לראות שניים מתוך שלושת הזוכים המרכזיים שלו, בזכות פסטיבלים מקומיים: ״הזיכרון הנצחי״ (דוקאביב) שקטף את פרס הסרט התיעודי-הבינלאומי הטוב ביותר, ו״אלף ואחד״ (ירושלים) שניצח בתחרות האמריקאית-עלילתית. אליהם מתווסף סרט שזכה בתחרות שהיא בעצם עירוב, כלומר מיועדת לסרטי עלילה בינלאומיים, ובישראל הוא הוקרן בבכורה בפסטיבל הקולנוע של חיפה. במקור הוא נקרא ״Scrapper״, סלנג אנגלי שלא פשוט לתרגם (גם קטטה וגם גרוטא או שארית), ובתוכנייה החיפאית התוודענו לשמו המקומי ״הכל בסדר עם ג׳ורג׳י״. תרגום שאינו קשור למקור אך מרמז על אופי הסיפור, לכן אני לא כועס אלא רק מאוכזב. כעת, עם הגיעו של הסרט אל בתי הקולנוע בסוף השבוע האחרון, זו הזדמנות להרחיב קצת אודותיו.

ג׳ורג׳י (לולה קמפבל בבכורה קולנועית) היא ילדה בת 12 המתגוררת בפאתי לונדון. יש לה חולצה של קבוצת הכדורגל ווסט האם יונייטד (עם הלוגו הישן, סוג של רמז מטרים) אז הנחתי שהיא משכונת/רובע סטרטפורד, אבל דמיינו כל פרבר המרוחק מספר מילין וכמה מעמדות חברתיים ממרכז לונדון המפורסם. ג׳ורג׳י מתגוררת לבדה, לאחר מות אמה שהתרחש לפני האירועים המוצגים בסרט, מה שמאלץ אותה לגדל את עצמה. היא משקרת לבית הספר ולשירותי הרווחה שיש לה דוד שמטפל בה, והם כמובן חושדים משום שקוראים לו וינסטון צ׳רצ׳יל. היא מוצאת דרכים יצירתיות להתחזות לדוד שמרבה לחזור על הכותרת העברית של הסרט.

כדי לכלכל את עצמה, ג׳ורג׳י שהכל בסדר איתה גונבת ומוכרת אופניים ברחובות. מי שמצטרף אליה הוא חברה היחיד, נער מעט מבוגר ממנה בשם עלי (אלין אוזון, טירון אף הוא), המתגורר עם אמו. השגרה מופרת בידי טיפוס מפוקפק המתגנב לחצר של הגיבורה, וטוען שהוא אביה אותו מעולם לא פגשה. זהו ג׳ייסון (האריס דיקינסון), שעומד לשנות את מהלך חייה המעורערים ממילא של ילדה המסרבת לקבל עזרה ומעדיפה לשקוע בחלומות בהקיץ או בזיכרונות העבר. בהתחשב במציאות שסביבה, אפשר להבין אותה.

את הסרט כתבה וביימה שרלוט רייגן בת ה-29, לזכותה הספק מרשים של סרטים קצרים. אחד מהם הביא אותה לראשונה אל סאנדנס, פסטיבל שאוהב לגלות ולטפח את הכישרונות שלו עוד לפני סרט הביכורים שלהם. במקרה שלה ההשקעה השתלמה, כאשר סרטה הראשון באורך מלא לא רק התקבל לתחרות אלא גם זכה בה, מה שסלל מאז את דרכה של היוצרת לשלל מועמדויות נוספות. אני מעריך שהסרט זעיר מכדי לעשות רושם בתוך ארצות הברית ומחוץ לעולם הקולנוע העצמאי, אבל ברשימות פרסים בריטיים או אפילו אירופאיים הוא כבר נוכח. אני לא קורא לו ״זעיר״ משום שהוא מסופר מנקודת מבטה של ילדה, או כי אורכו 84 דקות ממצות. זה משום שיש בו ניסיון מכוון למזער את הדרמה שמורכבת מחומרים מהם עשויים לרוב סוחטי דמעות, כדי להתמקד בפער שבין עולמה הפנימי של הגיבורה לבין המציאות שמתדפקת על דלתה, לעתים באופן מילולי.

הסרט נפתח עם מונטאז׳ של ג׳ורג׳י ועלי, בחציו הם מתרוצצים ומשחקים ובחציו מבצעים פשעים (על מנת לשרוד), והכל לצלילי ״Turn the Page״ של דה סטריטס. שיר הפתיחה של אלבום ההיפ-הופ המכונן ״Original Pirate Material״ מ-2002. במקור הוא קבע את הטון של האלבום כולו, מייצר חשק להמשך ולהאזין למייק סקינר והרפתקאותיו בצד הזוהר פחות של בריטניה וצעיריה, בערך חצי דור מעליי. לכן, הבחירה קשורה בסגנון יותר מאשר מסגירה את גיל הגיבורה או אפילו היוצרת, שתיהן צעירות מדי מכדי להאזין לאלבום בזמן אמת (גם אם התבגרו לצליליו). זוהי גם בחירה מטעה באופן אחר, שכן עד לכותרות הסיום תתנגן מוזיקה מקורית ולא אף שיר אחר, בסרט שעלילתו מתרחשת פחות או יותר בימינו, למען הסר ספק. אבל כמו עם חולצת הכדורגל הוותיקה, שג׳ייסון טוען כי היא שייכת לו ופותר בכך את אחת התעלומות שמלוות את חייה של ג׳ורג׳י, האנכרוניזם התרבותי בסרט מכוון ונועד לחבר אותו, כנראה, ליצירות מזמנים אחרים בקולנוע הבריטי ובכלל.

בחירה סגנונית נוספת של היוצרת היא זיגזג בין ריאליזם קשוח ומחוספס, וכאן רצוי לדמיין את הקולנוע של אנדריאה ארנולד ולא את סרטי ״כיור המטבח״ הוותיקים ממנה, לבין ניסיונות לייצג את הדמיון של הגיבורה. ה״זיג״ מוצלח כאן יותר מה״זג״, לטעמי. המציאות של ג׳ורג׳י אינה קודרת בעיניה, היא פשוט מה שהיא – מצב נתון. להוציא כמה צילומים רוטטים מדי של ריצה, אופנה שמעולם לא הבנתי וחשבתי שכבר חלפו מן המסך, עבודת המצלמה מאפשרת את הריאליזם מבלי להיות דומיננטית מדי. המעקב אחרי ג׳ורג׳י נעשה בגובה העיניים, בקירבה מקסימלית או בשוטים רחבים המציגים אותה מאוחדת עם סביבתה, מה שמאוד עוזר להתחבר אליה ואל תפיסתה והבנתה את העולם. הצלמת היא מולי מנינג ווקר, בעצמה קולנוענית בנסיקה – סרט הביכורים שלה הוא ״איך לעשות סקס״ המצמית, גם הוא מהשנה הנוכחית.

לעומת זאת, פחות התחברתי לשינויי הטון התכופים שאמורים להקנות לסרט נופך של אגדה או מעוף על כנפי הדמיון מעל למציאות קשה. בין אם אלו רגעים בהם תושבי השכונה פונים למצלמה ומספרים על ג׳ורג׳י כילדה מוזרה ודחויה, משחקי בדיון שלה עם עצמה, או השתתפות של עלי יחד איתה בהנדסת המציאות כאילו יש בה רבדים נסתרים, למשל בשיחות מומצאות בין עכבישים בדירה בה מתגוררת הילדה. שלל הקטעים הללו דווקא היו מבוצעים היטב, הבליחו והמשיכו הלאה, נעים בין חמידות ותמימות של דמיון ילדותי לבין קולנוע מסוגנן אך נטול תקציב. זהו עירוב מהסוג שמישל גונדרי מתמחה בו. אולם ולצערי, התקשתי להבין במה הם תורמים לסרט שנעשה פרום יותר בהשוואה לחלקיו המהודקים. גם אם יש אמירה בכך שג׳ורג׳י בורחת אל דמיונה, אך הוא מצידו אינו מנחם ולפרקים קודר מן המציאות, זה לא היה מעניין לצפייה ולא חיבר אותי אליה יותר.

השינויים הטונאליים לא היו נחוצים בעיניי גם משום שהופעות השחקנים איתנות מספיק על מנת לשאת את מלוא כובד משקלו הרגשי של הסרט ולהחצין את המתחולל בנפש הדמויות. קיים משחק שלם בפני עצמו בין הרגעים בהם ג׳ורג׳י משקרת בלי למצמץ ומישירה מבט אל בן שיחתה, לבין רגעים בהם היא נבוכה ומביטה אל הארץ, כאשר לאורך הסרט הפאזות הללו מתחלפות ביניהן ודרכן אנו למדים להכירה. שאפו מגיע כאן לא רק לבימוי של רייגן אלא גם לשחקנית הצעירה שלה, שטובה בסצינות של פטפוטי סרק כמו גם בשתיקות. הקטעים היחידים בסרט בהם היא נדמית ״מבוימת״ מגיעים כאשר העלילה זקוקה לקידום בעזרת הדיאלוג בלבד, אבל גם אותה מבצעת קמפבל הצעירה בטבעיות יחסית.

לצד זאת, חלק מן הרגעים הנ״ל גם משתייך לקטגוריה החזקה של שיתוף הפעולה בין קמפבל, חסרת הניסיון אך בעלת האישיות הקורנת, לבין דיקינסון המנוסה ממנה אבל יודע גם לחלוק במה. הופעותיו בסרטים מתוקשרים כמו ״משולש העצבות״ או ״שירת סרטני הנהר״, או בסדרה בדיסני+ ״רצח בקצה העולם״ שעלתה במקביל לסרט זה, כמעט ומשכיחות את העובדה שהיה אלמוני עד 2017. גם השחקן הלונדוני הזה החל את דרכו בדרמת התבגרות עצמאית (וסאנדנסית) של במאית, ״עכברי החוף״ של אלייזה היטמן, על נער הבורח מבית הוריו ומתפרנס משירותי מין. הפעם דיקינסון הוא ההורה, המבוגר הלא-אחראי עם השיער המחומצן שנטש את זוגתו ההריונית וכעת נוטש את עבודתו באיביזה כדי להכיר את הילדה שלו, באיחור של תריסר שנים. זהו מסע ההתבגרות שלו לא פחות משלה, בהיפוך המוכר עד קלאסי בין הורה וילד. במקרה זה, סיפור על ילדה שהחיים אילצו אותה להבשיל מהר מדי, לבין אב שברח מהתבגרותו שלו ומנסה לתקן את המעוות בכלים ילדותיים.

באופן הכי סטרייטי שאפשר, אסגיר שאני די מאוהב בשחקן הזה וחושב שהנוכחות הפרחחית-אך-מבוישת שלו כאן מוסיפה רבדים גם לדמות הראשית של ג׳ורג׳י. הקשר מלא המהמורות בינה ובין ג׳ייסון הוא הסיבה המרכזית להמליץ על צפייה בסרט, רק אל תצפו לאיזה ״אחרי השמש״ של 2023, לטוב ולרע. נזכרתי יותר בסרטים כמו ״שיני חלב״, ואם לא תזכרו במה מדובר – בדיוק לשם כיוונתי. כי בתור סרט ביכורים, ״הכל בסדר עם ג׳ורג׳י״ לא רק מצליח לעורר אמפתיה לגורלן של הדמויות, אלא גם מעורר רצון להמשיך ולעקוב אחר המשך דרכה של שרלוט רייגן. היא אפילו לא בת 30, כאמור, ונראה שלא רק בנתה סרט צנוע לתפארת אלא כבר ניקתה מהמערכת סוגים שונים של יצירתיות קולנועית בהם רצתה להתנסות. מעניין יהיה לעקוב האם תבחר אחד מן הקווים, הריאליסטי או הדמיוני, או תשכיל לשלב ביניהם טוב יותר בעתיד.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.