״לרוץ על החול״, סקירה

חודשיים בדיוק אחרי אירועי הזוועות של ה-7 באוקטובר, סרט ישראלי חדש עולה לאקרנים. לכבוד הספק-בעייתי הזה זוכה סרטו של אדר שפרן "לרוץ על החול" – קומדיה מסחרית עם לב גדול. זה סרט שיש לו בהחלט פוטנציאל להיות להיט והוא אחד מן הסרטים הראשונים עם פוטנציאל כזה להיות מופץ בארץ בכלל בתקופה הזו, כחלק מגל של סרטים כאלה שיצאו לקראת חנוכה. זהו סרטו הראשון של שפרן כבמאי, אבל כמפיק יש לו ניסיון בלהיטים קומיים, כגון: "מכתוב", "מחילה", "שאיפה לחיים" וכמפיק-שותף ב"לעבור את הקיר". הסרט עונה על כל הגדרה של קולנוע מסחרי, אבל הוא זכה לכבוד שלא תמיד נופל בחלקן של קומדיות מסחריות בארץ – ארבע מועמדויות לפרס אופיר, כולל בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, ושני פרסים בפסטיבל חיפה, לסרט הביכורים ולתסריט. אף כי תמיד יש עוד סרטים ראויים, "לרוץ על החול" בהחלט ראוי לקבל את הפרסים הללו, למרות שתמיד יהיו מי שיעקמו את האף.

הסיבה לרתיעה אליטיסטית אפשרית מן הסרט היא שהסיפור שלו, בדומה להרבה קומדיות מסחריות ישראליות לאורך כל תולדות הקולנוע המקומי, פשוט לא אמין. לא נקודת המוצא, לא התפניות בעלילה, לא חלקים מן התגובות של הסביבה למתרחש. זה סיפור מופרך מיסודו והוא לא מנסה להעמיד פנים שהוא משהו אחר. לצד חוסר הסבירות של העלילה, יש הרבה כנות בתסריט שכתבו יובל הבל, אסף זליקוביץ ושראל פיטרמן, כנות הנמצאת בכל סצנה ובטח בכל דמות. אין הגיון ריאליסטי בעלילה, אבל יש אמינות וחמלה בכל תיאור של התנהגות אנושית בסרט. "לרוץ על החול" הוא סרט עם הגיון רגשי וזה הופך אותו לחווית צפייה מספיק סוחפת, לצד ההומור שהוא לפרקים אבסרודי ובלא-מעט מקרים ממש סאטירה שנונה על המציאות הישראלית.

גיבור הסרט הוא אומארי (שון שונסולה מונגוזה) פליט אריתראי שחי בתל אביב מספיק זמן על מנת לשלוט לגמרי בעברית, בעודו שואף להתאחד עם אחיו שמנסה לברוח אף הוא אל ישראל. אומארי חי בדירה עם פליטים נוספים ומפתח חברות עם נייג'ל (מייקל קביה אהרוני). סמוך לפתיחת הסרט, אומארי נתפס בידי משטרת ההגירה ומובל לנתב"ג לקראת גירוש, אלא שבשדה התעופה עצמו הוא מצליח לברוח. בנתיב הבחירה הוא מגיע לאולם מקבלי הפנים, שם הוא פוגש את שימי (צביקה הדר), בעלי קבוצת הכדורגל מכבי נתניה שממתין לשחקן רכש ניגרי שאמור לחלץ את קבוצתו מתחתית הטבלה. הוא מזהה את אומארי בטעות כשחקן הזה ואוהדי הקבוצה ממהרים לחבק את הרכש המבטיח.

מכיוון שאין לו יותר מדי ברירות, אומארי נאלץ לזרום עם הזהות החדשה. אין לו ניסיון בכדורגל, אבל יש לו ניסיון בריצה ובהסתגלות למצב. כיאה לקומדיה, מסתבר שיש לו בדיוק את הכישורים להושיע את הקבוצה, בעיקר דרך אינטליגנציה רגשית שעוזרת לחבר קבוצה מפורקת מנטלית, במשהו שהוא קצת גרסה ישראלית ל״טד לאסו״ בשילוב בין כדורגל שלא מתואר בצורה הכי נאמנה למציאות, מבט על מצוקות בחברה, ואמונה בטוב לב ובעזרה לבני אדם. אומארי מצליח לשנות את הדינמיקה בתוך הקבוצה ולשפר גם את המצב האישי של חבריו הכדורגלנים המקצועיים. הם נראים בתחילה כמו מערכון חד-מימדי אבל כמה מהם זוכים לא רק למהלך רגשי שמתפתח לאורך עלילת הסרט, אלא גם לחשיפת צדדים נוספים.

מערכת היחסים שזוכה לזמן המסך הרב ביותר היא זו הנרקמת בין אומארי לבין נטע (קים אור אזולאי), בתו של בעלי הקבוצה ומנהלת מועדון הכדורגל. היא מבצעת את עבודתה בנחישות אבל לא תמיד מוצאת את הזהות שלה מול האב. האופי שלה אסרטיבי יותר מטבעו, אך לא תמיד יש לה מקום להדגיש אותו במבנה החברתי בו היא נמצאת, עם כל מה שנלווה לקבוצת כדורגל בישראל. הקשר בינה לבין אומארי שואל תבנית של קומדיה רומנטית על שני אנשים שצריכים לעזור אחד לשניה נוכח הנסיבות וגם חולקים סוד משותף, אבל לומדים בסופו של דבר להכיר את עצמם טוב יותר בעזרת מה שנרקם ביניהם.

ברקע, כל הזמן, הסרט חוזר לדרום תל אביב ולפער בין מגורי הפליטים ומהגרי העבודה לבין התנאים המוצעים לשחקני כדורגל, אפילו בקבוצה הנמצאת בקשיים כמו מכבי נתניה של גרסת הסרט. ״לרוץ על החול״ לא מנסה לרגע להיות ״סרט עם מסר״, אבל דווקא בשל כך ייתכן והוא עשוי להצליח ולהדהד יותר מסרטי ריאליסטיים המנסים לחשוף את הקיפוח והמציאות המורכבת באזור התחנה המרכזית בתל-אביב. בעזרת קאסט של שחקנים לא מקצועיים בתפקידי משנה, הקומדיה הלא-הגיונית הזו מציגה אמפתיה של ממש לזרים ולאנשים במצוקה באשר היא מצוקה.

יש לא מעט גונבי הצגה לרגעים ספורים, בסרט שמראה קבוצת אנשים מגובשת, כאשר גם בחלקים הקומיים הבדיחה היא אף פעם לא על חשבונם. הרבה מן ההצלחה של הסרט נובעת מן הליהוק המוצלח, עליו אחראית קרן אלרום, בעיקר בכל הנוגע בבניית שתי קבוצות שונות באופיין: קבוצת שחקני הכדורגל וקבוצת העובדים הזרים.
יש בסרט שתיים-שלוש סצנות שחורקות מעט בניסיון לקדם את העלילה או להסביר לקהל יותר מדי, אבל מולן יש כמות גדולה למדי של רגעים שמצליחים לעבוד היטב הן כדרמה והן כקומדיה. הרבה מזה נובע מן המשחק של מונגוזה בתפקיד הראשי. זהו תפקיד דרמטי מורכב בקומדיה מטורפת ומונגוזה מספק תצוגה כריזמטית שמשדרת כנות, חשש ופתיחות גם ברגעים הכי אבסורדיים, מה שלא פוגע ביכולת שלו להצחיק.

כעת נותרת השאלה האם הקהל יבוא לראות את הסרט בקולנוע, שאלה שלגבי סרטים ישראליים כמעט תמיד קשורה לא רק לאיכות היצירה. והפעם הנסיבות החיצוניות קשות במיוחד. אבל ייתכן ואחרי חודשיים יש רעב למפלט מן המציאות בישראל, אולי דרך סרט על כדורגל שיציאתו סמוכה גם לחידוש ליגת העל בכדורגל, אולי בתור אור בתוך החשכה סביב חג האורים.