סיכום 2020: הסרטים הגרועים ביותר של השנה

2020, שתהיה בריאה, הייתה שנה כל כך בעייתית שאפילו תהינו לרגע האם בכלל לעשות את מצעד הסרטים הגרועים המסורתי שלנו. כשהקולנוע אוכל כל כך הרבה קש, חלק מהמטרות שלנו הן להרים ולהזכיר כמה זה הדבר הכי נפלא בעולם.
מצד שני, ראינו ממש הרבה סרטים גרועים השנה.
אז אנחנו לוקחים רק יום אחד לאוורר את הרע, המשעמם, המתיש, החפיפניקי והמרגיז שהיה בקולנוע השנה, לפני שנחזור להעריך את כל הטוב שהיה – והיה. אפילו ב-2020.

עוד דילמה שהייתה לנו היא קצת יותר ממוקדת, וזה מה לעשות עם "קאטס". כמו "הולמס ו-ווטסון" בשנה שעברה, גם הפעם הגיע פרי ביאושים קולנועי ממש בדקה האחרונה של השנה הקאלנדרית, אחרי שרוב הסיכומים שלנו היו מוכנים לשיגור. תהינו האם שווה להכליל את המחזמר פוקע העצבים של האיש שלקח את האוסקר מדיויד פינצ'ר לפני עשר שנים, כי הרי אין רשימת "הכי גרועים" בלעדיו, או האם לפסול אותו בקטע טכני ולהתפלל שלא נשמע עליו שוב.
בסוף הלכנו על משהו באמצע: "קאטס" לא יהיה אחד משלושים הגרועים של השנה, אבל הוא כן יקבל מקום של כבוד בפסקת הפתיחה. ובזאת נניח לזה ללכת לצוף בכדור פורח אל עבר עולם החרטות של הקולנוע, לא לפני שנזכיר לכם שחתולים אינם כלבים.
ושטום הופר לא יודע לביים. ומעולם לא ידע.

בדרך כלל רשימת הגרועים מורכבת רק מסרטים שהופצו בקולנוע, אבל מיותר לציין שזה מעט מורכב השנה, ולכן החלטנו להכליל את כל סרטי הקולנוע והטלוויזיה של 2020, לא משנה כיצד צרכנו אותם, העיקר שלפחות מישהו מאתנו צפה בהם מההתחלה ועד הסוף. הבחירות הן משותפות לכל ארבעת חברי סריטה, שיחדיו בחרו את רגעי השפל המשותפים לנו.

אתם מוזמנים להצטרף אלינו לטקס הטיהור השנתי. נשתדל שזה יהיה מהיר, אבל לא מבטיחים שבלי כאבים.

30 הסרטים הגרועים ביותר של 2020
(בסדר כרונולוגי)

"365 ימים"
גם אם נשים בצד את פנטזיית החטיפה, נניח שיש רעב לסרט עם גבר קשוח כמו פעם, ונודה בכך שסצנות הסקס בסרט עושות את העבודה שלהם (עבור חלק מן הקהל), עדיין נשאלת השאלה איך כל כך הרבה אנשים שורדים את הדיאלוגים, עלילת המתח המוזרה והסיום התמוה?
אבל עדיין, הפנטזיית חטיפה נותרה הדבר הכי תמוה/מטריד.

לסקירה של אור (למרבה האימה הטקסט הנקרא שלנו ביותר ל-2020, בפער)

"בחורים רעים לתמיד" – Bad Boys for Life
ייתכן והסרט לא נכנס לרשימה הזו אילולא התגובות הנלהבות שהוא קיבל בתחילת השנה, כשעוד החיים שלנו היו נורמליים ולכן לא היו תירוצים. הצמא לאיחוד של מרטין לורנס ו-וויל סמית' הוא כמובן שריר וקיים, אבל הסרט השלישי במותג הניינטיז (וגם הפריצה של מייקל ביי) היה כל כך מקושקש וחבוט שהיה כבר עדיף להמנע ממנו.

לסקירה של אור

"בלאדשוט" – Bloodshot
על אף התגובות מהסיבוב שלו בקולנוע, כשהסרט צץ בנטפליקס משהו ברעיון של וין דיזל חובט את דרכו כדי להבין למה הוא מת אבל עדיין חי ולמה אין לו זיכרון אבל יש לו זיכרון, אולי יכל להתאים לצפייה ביתית לא מחייבת. אבל התגלה שאפילו גיא פירס וגם הרצינות התהומית של דיזל לא הצליחו לדרדר את הסרט עד לקאמפ מהנה. הם גם לא מנעו את כאב הראש שהגיע עם צילומי קרבות כל כך רוויים בצבע אדום שאי אפשר להבין מה קורה בהם, או למה, או למי אכפת.

לסקירה של אור

ממש כמו לנסות להירדם ליד בית השחי הגדול ביותר בעולם. כל מה שאפשר זה להביט בעצב ולא להאמין. "365 ימים".

"ג'ארהד 4: חוק השבות" – Jarhead: Law of Return
הכלאה מוזרה בין זבלון אקשן אמריקאי לדרמת מלחמה ישראלית עם אג׳נדה פטריוטית, שהצליחה לשעשע אותנו שלא במתכוון. עדיין מנסים להבין אם דמיינו, או שעמוס תמם באמת ציטט מ״חגיגה בסנוקר״ באוזני אמורי נולסקו באחד הרגעים המייצגים.

"דוליטל" – Dolittle
בואו רק נגיד שהרגע בו רוברט דאוני ג׳וניור תוחב את ידו אל תוך אחוריו של דרקון, ואז חוטף בתמורה את נפיחת המאה, זה לא הדבר הכי בלתי סביר שקורה כאן. הזייה מוחלטת המשווקת כסרט ילדים במקום להימצא ברשימת החומרים האסורים של משרד הבריאות.

לסקירה של אורון

"הדבר האחרון שהוא רצה" – The Last Thing He Wanted
הדבר האחרון שרצינו היה להכניס לרשימה סרט של במאית מוכשרת כמו די ריס (״פרחים בבוץ״) או לעמוד לצד שונאי אן הת׳אווי אפילו רק לרגע. אבל העיבוד המקושקש והנלעג לג׳ואן דידיון לא הותיר לנו ברירה, כי צחקנו בקול רם ברגעים המותחים והדרמטיים.

לסקירה של עופר

"הטינה" – The Grudge
אור כבר השתמש פעמיים השנה בבדיחה שלו על הסרט, הן בסיכום המחצית והן בסיכום האימה, אז הפעם נחסוך את זה. למרות שאם הסרט הזה לא השקיע בעלילה חדשה, פיתוח דמויות (ויותר מזה, כנראה היה בזבוז הקאסט הנפשע ביותר של 2020) לא באמת מגיע לו שנחשוב על משהו חדש.

לאימת החודש

"הייתי פה" – I Used to Go Here
יש משהו ארס-פואטי בסרט כל-כך נפול על סופרת שבטוחה שהיא כושלת ויוצאת למסע להוכיח שאינה כזאת, ואז נכשלת. השם העברי רק מוסיף לרדידות של הדרמה המרוכזת בעצמה והקומדיה שמסבירה את הבדיחות שלה.

לסקירה של אורון

"הכישוף: מורשת" – The Craft: Legcy
איך תחריבו סרט קאלט? קחו את הסגנון הגותי של הגיבורות שלו, ותעדכנו אותו לנצנצים חסרי משמעות. קחו את הדמויות עצמן, ותחליפו שלוש מהן בפלקטים שכל תפקידן הוא לייצר דיאלוג טינאייג'רי עם הגיבורה. קחו את הקונפליקט, ותשימו במקומו דיוויד דוקובני שחושב שהוא טום קרוז מ"מגנוליה", מינוס הקוקו, פלוס נחש. הכניסו סאבטקסט פמיניסטי שכתוב כל כך רע שהוא הופך לטקסט ועושה נזק לכל התקדמות שנשים עשו עד כה. תקשטו בפס קול שמתאר מה קורה בכל סצנה, תבלו במונולוג על מחיקה ביסקסואלית שהיה יכול להיות חשוב אם כל מה שמסביבו לא היה מביך, ותקנחו בציטוט מהסרט המקורי שנמצא שם רק כדי לשבור למעריצות את הלב. בתיאבון.

לסקירה ההשוואתית של לירון

"הצדק של ספנסר" – Spencer Confidential
אנחנו עדיין לא בטוחים אם מדובר בפארודיה מוחלטת או בניסיון חסר מודעות להרים מותג אקשן חדש. מה שבטוח, יש כאן את סצנת הסקס הגרועה של השנה שאינה בפולנית, ושפל חדש עבור צמד הגברברים המביך פיטר-מארק וולברג-ברג.

לסקירה של אורון

בתקווה שהם מנסים לדרוס את התסריטאי. "הצדק של ספנסר"

"השמרפטית מכה שנית" – The Babysitter: Killer Queen
הסרט הראשון היה כל כך חמוד שמישהי מאתנו אפילו התעקשה להכניס אותו לרשימת הטובים ביותר של נטפליקס. הסרט השני הוא צל חיוור, מה זה חיוור, מופע עליבות של בדיחות מתאמצות שלא עובדות כשכותבים אותן בפעם השנייה, גיבור ש"השתגע" רק כי מישהו השיג מימון לסרט המשך וצריך לייצר מאורע מחולל איכשהו וגיחה קצרצרה של סמארה וויבינג כדי להזכיר לנו את כל מה שאין כאן – כריזמה או כיף.

לסקירה של לירון

"זוג יונים" – The Lovebirds
איך שני קומיקאים מעוררי חיבה במתכונת עלילתית שנוסתה בהצלחה מיליון פעמים לפני, מצליחים להוציא את אחד הסרטים העבשים והלא מצחיקים של השנה? איך אפשר לפשל עם רגע שירה ספונטני של קייטי פרי? אין מה לעשות, כנראה שהשם "זוג יונים" מביא מנחוס.
אם פספסתם אותו בנטפליקס, עשיתם בשכל.

לסקירה של אור

"יומני האפלצ'ים" – Hillbily Elegy
תוך דקה נעלם הסרט הזה מהתודעה. דקה. מה שהיה אמור להיות אחד מסרטי האוסקרים הבולטים של העונה (ולכו תדעו, זה עוד יכול להתהפך שוב) היה פאנץ'-ליין הוליוודי ליומיים ואז אפילו זה לא תפס. רון הווארד, שאנחנו רק רוצים לאהוב, שוב יצר סרט חיוור וקלישאתי שאין סיבה לבזבז עליו זמן.

לסקירה של אור

"כוחות" – Freaks: One of Us
לא שמעתם על הסרט הזה. אנחנו יודעים. וזה הכי לג'יט. מדובר בעוד משהו שצץ בנטפליקס ודי בטעות, תוצר של חוזה גרמני שבגדול לא היה אמור להשפיע על החיים שלנו. אבל הפקאקט הקלישאתי הזה היה בזבוז זמן כל כך רציני, שאנחנו צריכים שהעולם יידע.

לסקירה של אור

"כל המקומות המוארים" – All the Bright Places
נסיון נטפליקסי נוסף לחזר אחרי הצעירים בעיבוד לספר רומנטי-טרגי א-לה "אשמת הכוכבים" ו"ללכת בדרכך", כאילו שזה מה שאנחנו צריכים בחיים. אז נכון, זה לא בשבילנו, ואולי אנחנו כבר קצת ציניים, אבל אם אפשר פחות רומנטיזציה והאדרה של התאבדות – אנחנו נעריך את זה מאוד.

לסקירה של אור

"לוסי בשמיים" – Lucy in the Sky
בתקופה בה הסדרה המעוטרת ״פארגו״ שבה לעונה רביעית, מתבקש להשיג צו הרחקה ליוצרה, נואה האולי, מפורמט של סרטי קולנוע בכלל ומשחקים עם יחס מסך בפרט. המעשייה הנבובה שלו על אסטרונאוטית מעורערת התרסקה עוד על קן השיגור.

לסקירה של אורון

"מדרון תלול" – Downhill
אם מישהו יגיד לכם פעם שרימייקים אמריקאיים ליצירות פאר אירופאיות זה רעיון טוב, הושיבו אותו מול גרסת המקאנצ׳יז של ״כוח עליון״ ותנו לו להתפתל. חיבוקים שלוחים מכאן אל וויל פארל וג׳וליה לואי-דרייפוס שנעלמו במפולת השלג חסרת הברק או הטעם.

לסקירה של אורון

"מיסי מסתבכת" – The Wrong Missy
אף אחד:
אף אחת:
חברת ההפקות של אדם סנדלר: את מי ללהק כקודקוד של משולש רומנטי, הגבר ששתי נשים מהממות ושונות מאוד חושקות בו? דייויד ספייד! נוסיף לתסריט נקודת מוצא לא הגיונית, קצת מיזוגניה והרבה הומור השפלות, ויש לנו את זה.

לסקירה של אורון

אפילו השיער של דיויד ספייד לא אמין. "מיסי מסתבכת"

"מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית" – The Social Dilemma
נטפליקס מציגה: איך לקחת נושא ראוי ומעניין, שלטון האלגוריתמים והרשתות החברתיות, ולהציב גם את מי שמסכימים כנגד הסרט. האמצעים: דוקו מניפולטיבי וסנסציוני, סצנות המחזה ילדותיות של הבפנוכו של האינטרנט, ושילוב סצנות עלילתיות שלא היו עוברות אפילו בתור פארודיה על סטיבן קינג.

לסקירה של אור

"מלכת הלבבות" – Queen of Hearts
הסרט הזה נחשף לראשונה בפסטיבל ירושלים 2019 ובאותה שנה גם ניסה לייצג את דנמרק באוסקר, אבל את רוב התהודה שלו (ואנחנו משתמשים במילה הזו בנדיבות) עשה השנה עם סיבוב סינמטקי ונחיתה בערוצי הסרטים. זוהי דרמת ארט האוס בוגרת על רומן בין אישה וילד שצעיר ממנה בהרבה, לא משהו שלא ראינו בעבר, רק עם דמויות כל כך לא מעניינות ועלילה כל כך צפויה ומתישה, שאין לנו מושג מה בער לבמאית מיי אל-טוקי לעשות אותה. אור למה היינו צריכים לבזבז על זה קצת יותר משעתיים.

"משבר זהות" – The Rythem Section
שלושה שמות עבריים היו לסרט המבולבל והטיפשי הזה, אחד מהם הוא ״משבר זהות״, שזה צדק פואטי והאירוניה בהתגלמותה. הכוכבת בלייק לייבלי והבמאית ריד מורנו משתלבות בטרנד המרגלות-מתנקשות בעל כורחן, שנמאס עוד לפני שהתחיל.

לסקירה של אורון

"מתחת למים" – Underwater
קהילת האימה הייתה די חלוקה בקשר לסרט המפלצות התת-מימי, ואכן יש לו אפקטים מצוינים וכמה סיקוונסים חביבים למדי. אבל לא רק שכשלנו מלהבין האם הסרט הזה לוקח את עצמו ברצינות או שזו פארודיה, אלא גם הבחירה בקריסטן סטוארט לתפקיד הראשי מבהירה שאף אחד פה לא חשב עד הסוף על כלום.

לאימת החודש

"ערפדים נגד ברונקס" – Vampires vs. the Bronx
מכירים את זה שסרט כל כך מפוספס עד שהוא כבר מרגיז? זה בדיוק המצב עם קומדית האימה הנטפליקסית הזו, שעלתה במקביל ל"יובי יציל את האלווין" ורק עזרה לו לצאת טוב. "השכונה vs חייזרים", כמעט אחד לאחד, רק במקום אנגליה ברונקס, ובמקום חייזרים ערפדים. אה, וגם במקום בדיחות קלישאות, ובמקום אקשן שעמום.

"קאפונה" – Capone
מעניין לשמוע מה התירוץ הנוכחי של ג׳וש ״ארבעה מופלאים״ טראנק למפגן חוסר הכשרון ועודף היומרה שלו כשאין לו אולפן להתחבא מאחוריו. טום הארדי ממלמל לעצמו בעודו לבוש חיתול, עם גזר בפה ורובה מוזהב ביד – זה ממש לא אימג׳ שהיינו צריכים בחיים.

מאה שעות איפור בשביל זה? "קאפונה"

"רבקה" – Rebecca
ליהוק לא נכון ותסריט מבולבל שלא יודע מה להדגיש, הופכים את הסרט הזה ללא טוב גם בלי כל צורך להשוואה הבלתי נמנעת להיצ'קוק. השוואה שהייתה אמורה להניע את הבמאי המוכשר בדרך כלל בן וויטלי מלרצות לביים את הסרט הזה. במהלך הצפייה זה בהחלט נראה שהבמאי לא ממש רוצה להשקיע, למרות שמחלקת העיצוב עבדה יפה עם התקציב הגדול.

לסקירה של עופר

"רומן גורלי" – Fatal Affair
גברים שהופכים לשתלטניים כלפי נשים שהיה להם קראש עליהן פעם מזמן זה מפחיד? ברור. האם אפשר לעשות מנרטיב כזה סרט מתח מעולה? כן. מה קיבלנו? עוד סרט שגורם לגיבורה להיראות מטופשת כי היא נכנסת לפאניקה במקום לומר לבן הזוג ולחברה שלה על ההתחלה "היי, רודף אחרי פסיכופת". חבל, הקשקוש הזה היה יכול להיחסך מאיתנו.

לסקירה של לירון

"רצח אמריקאי: המשפחה בבית הסמוך" – American Murder: The Family Next Door
בדיוק כשחשבנו שאין תהום שז׳אנר הפשע האמיתי לא צלל לתוכו, הגיע הדבר הזה של נטפליקס. דוקו זה בטח לא וסרט בקושי, עם חומרים משטרתיים שאינם מקיימים את ההבטחה, וסיפור חדשותי מזעזע שהיה מגיע לו טיפול הולם ולא נצלני.

לסקירה של אור

"שיר השמות" – Song of Names
הסרט הזה מכניס לבלנדר את כל הרכיבים של "סרט חשוב" בגלל העיסוק בשואה וזהות היהודים ומערבב עם כל הרכיבים של "סרט מרגש". התוצאה כל כך מזיעה מחוסר אמינות שלא הצלחנו לשתות הערבוב, שנראה כאילו נוצר בשנות התשעים והוגש רק עכשיו.

"תיאטרון השחיטה" – Kadaver
הוויזואליה מהממת והמסר ראוי, אבל סרט האימה הנורבגי של נטפליקס כל כך מטופש שקשה להביט בו בפנים רציניות. לא רק ששתי דמויות ההורים בתפקיד הראשי ממש לא טובים בשום דבר שהם עושים, גם הדרך בה התסריט מתקדם בחוסר אמינות רק בשביל להתקדם הופכת אותו לסוג של בדיחה.

לאימת החודש

"תמיד השטן" – The Devil All the Time
עושה רושם שכל המעורבים בסרט חשבו שהם עושים סרט "חשוב", מה שעושה את הצפייה בסרט הזה לכואבת במיוחד, כי דברים רדודים כואבים שיותר כשהם מתחפשים לאמירה עמוקה. הסרט מעביר את הפוקוס כל פעם לדמות חולנית אחרת, אך המסר של כל פרגמנט הוא פחות או יותר זהה, והתוצאה היא רצף סיפורים קצרים בנאליים ודומים יותא מאשר רומן אמריקאי גדול.

לסקירה של אור

זהו. הוצאנו מהסיסטם. מעכשיו מבטיחים להתרכז רק בדברים הטובים.