• אוסקר 2020/21: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • ״Fireball: Visitors from Darker Worlds״
  • יומני האפלצ'ים
  • זורקת
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 35
  • אימת החודש - נובמבר 2020
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2020: מה לראות
  • ״כל החיים לפניו״, סקירת נטפליקס
  • הצעה גורלית
  • פסטיבל הקולנוע הגאה 2020: שלושה סרטים נוספים
  • מתמודדי האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר - 3
  • ״הכישוף״ זכה לרימייק עכשווי, ההשוואה בלתי נמנעת
  • ״לגמרי תחת שליטה״, סקירה דוקומנטרית
  • סקירה סקנדינבית כפולה: ״תקווה״ ו״צ׳רטר״
  • סקירה כפולה: סרטי אימה חדשים בדרכם לאוסקר

״תצילו את עצמכם!״ ו״הייתי פה״, סקירה כפולה

16 באוקטובר 2020 מאת אורון שמיר

בניסיון לגוון מעט את פלטפורמות הצפייה שאנחנו מתייחסים אליהם כאן בסריטה, אני סורק בכל שבוע את ספריות ה-VOD לטובת מדור סרטים חדשים (שהפך בזמן המגפה ל״במקום סרטים חדשים״). אפשר לומר שהמקום היחיד עם דופק יציב הוא נטפליקס, שמקפידים לפחות על סרט מדובר אחד בתדירות של פעם בשבוע, גם אם על האיכות אפשר להתווכח. וזה רק יתגבר מעכשיו ועד סוף השנה אם להסתכל על רשימת הסרטים המתוכננים להפצה אצל ענקית הסטרימינג. אבל מה בדבר גופי השידור הישראליים? קשה לי לומר שהם מצליחים לעניין אותנו בכל שבוע, בכל הקשור לבכורות. אם כן מגיעים סרטים שהם גם טריים מבחינת שנתון וגם חדשים לצופה הישראלי, לפעמים הם רק בסדר כאלה או אפילו נוטים לצד המבאס של הסקאלה. לכן, הרבה פעמים האזכור שלהם במדור השבועי הוא הפעם הראשונה והאחרונה שהם מוזכרים אצלנו.

כדי לא להתעלם לגמרי, החלטתי לאגד שני סרטים לפוסט אחד, בידיעה שאני אולי לא נהנתי עד הגג אבל אולי יש מי שהם יהיו בדיוק בשבילו או בשבילה. אלו הם ״הייתי פה״ (I Used to Go Here) שזמין ב-yes מתחילת החודש, אחרי בכורת אונליין אמריקאית באוגוסט, ו״תצילו את עצמכם!״ (!Save Yourselves) שהגיע לפני שבוע אל סלקום tv ממש במקביל לבכורה בארצות הברית. שניהם סרטים אמריקאיים עצמאיים ואם תסלחו לי גם היפסטריים לאללה, עם נטייה להומור וקריצה ועם שחקנים מהסוג שמושך את הקהל המתאים, לצד שמות מעניינים מאחורי הקלעים. בשני המקרים חשבתי שאני קהל היעד אבל סיימתי את החוויה הרבה פחות מרוצה מהרצוי, אפילו שמה שהובטח לי זו צפייה אגבית וקלילה. גם הטקסטים יצאו לי, במקרה (הם נכתבו בהפרש זמן אחד מהשני), די דומים מבחינת מבנה ונקודות התייחסות. אנסה להסביר איך כל זה קרה ומה בכל זאת אפשר אולי למצוא בסרטים הדי בסדר האלה. נתחיל עם היפסטרים נגד חייזרים ונעבור למאבק הפנימי של סופרת.

תצילו את עצמכם!
!Save Yourselves

סצנת הפתיחה של קומדיית המד״ב הזו ודאי תהיה מוכרת לזוגות שבינינו. למעשה, ייתכן והיא תשמש כמראה לרגעים של לפני או אחרי הצפייה. על המסך, זוג חולק ספה אך כל אחד קבור במסך האישי שלו או שלה. הסצנה כוללת הדגמה לחלוקת קשב בעייתית, את הרגע המטריד שבו אחד מן השניים חוזר להביט במסך הטלפון הסלולרי והשנייה מיד מושיטה יד אינסטינקטיבית אל הנייד שלה, וגם טרגדיה קומית סביב סגירת לשוניות בדפדפן האינטרנט. רגע קלאסי מסוגת ״תסתכלו עליהם ותראו אותנו״, או ״למי מאיתנו זה לא קרה״. זה אמנם בהכרח לא שיא המקוריות, אבל כן דרך יעילה יחסית להכניס את הצופה מיידית לאווירה וליצור הזדהות שטחית עם הדמויות, בתקווה להעמיקה בהמשך. אז איפה הבעיה? זו הסצנה הכי טובה בסרט, גם אם הוא לא מתדרדר לשום תהום.

הזוג מן הפתיחה הם שני ברוקלינאים, שגרים בדירה הרבה יותר סבבה, אותם מגלמים סוניטה מאני (״GLOW״) וג׳ון ריינולדס (״Search Party״). שניהם מבינים כי הם מכורים לרשת בכלל ולסמארטפונים בפרט, ומפגש עם מכר שמציע להם את הבקתה שלו בצפון המדינה מוביל אותם לרעיון של ריטריט – שבוע שיוקדש לטבע ולזוגיות, לגמרי אופליין. עכשיו, מילא הדירה המעט גדולה מדי והנה משליכים עליהם בקתה. אלה האנשים שאני אמור לחבב ולרצות בטובתם. מזל שהסרט לא לוקח את עצמו ברצינות יתרה ובשלב זה אפשר לצחוק יחד עם הגיבורים על חוסר הכישורים שלהם ועל אי יכולתם לשרוד מבלי לגגל איך להסתדר בכוחות עצמם. כפי שיודעים ויודעות כל מי שצפו בסרט אימה, שום דבר טוב לא יכול לצאת מנופש בבקתה מבודדת. הסרט הנ״ל אמנם לא פוסע אל מחוזות האימה, הוא כן מכניס לתמונה בשלב מוקדם נתון מאיים – בזמן שגיבורנו הקלולסים התנתקו מן הציביליזציה, העולם חווה פלישת חייזרים. מאבק ההישרדות עומד לעלות מדרגה.

עוד לפני סצנת הפתיחה מגיעה ההפתעה הראשונה בסרט – הלוגו של חברת ההפקות הישראלית קשת. לא מדובר ברימייק נוסח ״היפה והאופה״, או אפילו בקופרודקוציה בסגנון ״הנערים״, אלא בסרט אמריקאי למהדרין שאחת מחברות ההפקה שלו היא הזרועה הבינלאומית של קשת. ממש כמו ״צלילי השקט״ מהשנה שעברה. הפתעה פחות נעימה היא שחלק מן ההבטחות מכותרות הפתיחה לא לגמרי מתממשות. כוונתי היא לנוכחות של שחקני משנה יחסית מוכרים שמגיחים רק לרגע, דוגמת בן סינקלייר (״סדר אותי״) או ג׳ון ארלי (גם הוא מ״משלחת חיפוש״). או אפילו רק נשמעים אך לא מופיעים במקרה של איימי סדריס, אם כי את פרינסס קרוליין מספיק לשמוע כדי לזהות. הופעות האורח הללו מספקות שמות להתהדר בהם בלי יותר מדי ימי צילום, כנראה החלטה תקציבית אם לשפוט על פי כמה וכמה בחירות נוספות שנעשו בהפקה הצנועה הזו.

״תצילו את עצמכם!״, כי לכתוב ״הצילו״ בציווי כנראה היה הורג מישהו, הוא סרטם הראשון באורך מלא של הבמאים-תסריטאים אלכס יוסטון פישר ואלינור ווילסון. הוא מלא בבחירות הפקתיות ואמנותיות חסכניות כמו אלה שהוזכרו, או כמו ההחלטה להותיר את פלישת החייזרים כאירוע שמתגלה לגיבורים בדיעבד. גם עיצוב החוצנים עצמם, המקורי למדי יש לציין, משחק לטובת הסרט בפן הכלכלי ומבלי שהרגשתי כאילו חסכו עליי. הגיבורים מכנים אותם ״פוף״ ואכן מדובר בכדורי פרווה בעלי תכונות מפתיעות, שהיו מתוקים ומבהילים, לפעמים באותה סצנה. האכזבה היחידה שלי בנושא היא שמה שרואים בטריילר זה פחות או יותר כל מה שרואים מהם בסרט עצמו. עוד נקודת מחלוקת ביני ובין הסרט היא שאני די בטוח שאין חובה לרפרר אל ״2001: אודיסיאה בחלל״ בכל סרט מדע-בדיוני, אבל שאלה יהיו הצרות שלנו.

מאני וריינולדס טובים בתפקידים הראשיים, גם אם הם נראים כאילו מישהו ביקש מההורים שלי לצייר היפסטרים – החל מהבגדים יד-שנייה וכלה בשפם ובמשקפיים שלו והשיער הקצר שלה. אבל הם חמודים מאוד ביחד (וגם לחוד) ומחזיקים היטב את היצירה בכל שלביה, הרציניים למדי או המופרכים בקטע טוב. השאלה היא מה קורה כשהשעשוע נגמר והטירוף מתחיל, כלומר כשצריך להתחיל לחשוש לגורל הדמויות מרגע שהן מודעות לסכנה. כאן מתגלה צניחה מסויימת ברמת העניין, דווקא במערכה שלישית בה קורה הכי הרבה. עד אז, הסרט מנסה לומר לא מעט דברים על הזוג המחובר-מנותק בכלל, אבל גם על גבריות עדינה מצד אחד ונשיות קרייריסטית מן העבר השני. בעיניי הוא לא מפתח את האמירות עד תום ואם לנקז ממנו מסר אחיד הוא יוצא די שמרני. כך שלמרות צפייה שהיא ההגדרה של ערב מהנה באופן בלתי מחייב, ככל שחשבתי על הסרט יותר חיבבתי אותו פחות.

הייתי פה
I Used to Go Here

מוסכמה תסריטאית ידועה היא שרצוי לגרום לצופה לחבב את הדמות הראשית כמה שיותר מהר. אולם, יותר מדי סרטים מבלבלים בין חיבה לרחמים. את הפרוטגוניסטית של סרט זה, קייט (ג'יליאן ג'ייקובס), אנחנו פוגשים ברגע שפל שכואב דווקא משום שהיה אמור להיות משמח. היא בדיוק הוציאה לאור ספר ביכורים, אבל שיחת טלפון מבאסת מבשרת לה שבוטל הסיור המתוכנן לקידומו. היא גם בדיוק קיבלה חבילה גדולה בדואר, שיכולה להיות ארגז העותקים של המהדורה הראשונה, אך לא. אלה ההזמנות לחתונה המבוטלת שלה. בשלב זה כמובן שריחמתי עליה, אני בנאדם בסופו של דבר, אבל קשה לומר שנוצר חיבוב. גם לא כשבסצנה הבאה קייט פוגשת את חברותיה, כולן בהריון מלבדה.

אלה הרגשות עימם יצאנו קייט ואני למסע בעקבות הזמנה מהמורה שלה לשעבר (ג'מיין קלמנט), לבוא להרצות על ספרה החדש בקולג׳ בו למדה בשיקגו. קייט בת ה-35 מרגישה לרגע דחויה פחות ומוצאת עצמה מעורבת בחיי הסטודנטים הצעירים, שלא לומר ברגרסיה. בשל כך, השם העברי שנבחר לסרט מייצג בערך רבע מכוונת המקור. אני מניח ש״למדתי כאן״ אינו ביטוי שגור מספיק, בעוד ״הייתי פה״ זה מה שאמרתי לעצמי אחרי המערכה הראשונה והמדשדשת. אבל בכל זאת המשכתי לתת צ׳אנסים לסרט שבו אף אחד לא אומר ״She doesn’t even go here״ בשום שלב, על אף שזה כה מתבקש. ולוותר על הזדמנות לרפרר אל ״ילדות רעות״ זה כבר ברמת הבלתי נסלח מבחינתי.

לצד היותו דרמה על מי שמחפשת גם אישור חיצוני כאמנית וגם להיות נאהבת שוב אחרי פרידה מרסקת, הסרט מבקש גם להצחיק. או אולי בעיקר, אם לשפוט לפי הסדר בו כתובים הז׳אנרים בעמוד הימד״ב. לצערי גם זה לא הקליק בינינו, ולא בשל מחסור בבדיחות או ברגעים מביכים. האלמנט השני נוכח בנדיבות רבה מאוד, מה שמעקר את הצחוק בעיניי, והבדיחות מתחלקות לשני סוגים: פשטניות להכאיב או מוצלחות עד שהן שמות לעצמן רגל. דוגמה לאופציה הראשונה היא דמות בשם ״ברנדון הגבוה״, המגולם על ידי שחקן גבוה. זהו, זו הבדיחה. את אופציה השנייה אפשר לחוש בשלב מוקדם בסרט. זה קורה ביציאה לדרך אל הקולג׳ שלה לשעבר, כאשר קייט עומדת מול דמות קרטון של עצמה, כזו שנועדה לקידום ולפרסום. הנה בדיחה ויזואלית נהדרת ואפילו חכמה משום שהן לבושות אותו הדבר, מה שאומר שאין לגיבורה יותר מדי בגדים רשמיים ויוצר פער קומי בין דרגות הביטחון שהן מקרינות. אשכרה צחקתי בקול רם, עד שסתמו לי את הפה. זה קורה כשנהג שנשלח לאסוף את קייט נעמד לצידה, מביט בדמות הקרטון ואומר ״זה אותו ז׳קט״. הלוואי שזו הייתה הפעם האחרונה שזה קורה בסרט, אך הנטייה להסביר את המובן מאליו נמשכת. ומה זה אם לא חוסר ביטחון, במקרה זה של היוצרת.

הבמאית-תסריטאית היא קריס ריי, המוכרת יותר בשם קריס סוואנברג, שהייתה עד השנה זוגתו ואם ילדיו של מלך המאמבלקור, ג׳ו סוואנברג. כמובן שהיא קולנוענית בזכות עצמה, וזהו למעשה סרטה הרביעי באורך מלא כבמאית. אבל הוא כן הראשון שלה מאז הפרידה, ותחת השם ריי, כך שקשה להפריד בין היוצרת ויצירתה. זו בדיוק הנקודה שבה אני כמבקר מתחיל להתפתל. כי קייט כל-כך נואשת בהתחלה לתשומת לב מקצועית לגבי הספר שלה, אבל אז כשהיא מקריאה חלק ממנו – זה פשוט נורא. מכאן התחלתי לתהות האם אני בעצם רואה סרט על סופרת בינונית עד כושלת, או שלא הבנתי טוב את ההקראה שלה. ככל שהסרט התקדם, בעודו מועד קלות אל תוך בורות קלישאתיים או מנסה להפתיע בדרכים עלובות וביזאריות לסירוגין, התחילה לנקר במוחי מחשבה מפחידה אף יותר. כי מה אם זה מכתב ״הודאה באשמה״? יצירה של קולנוענית שמצד אחד לא מרימה ידיים ומצד אחר גם השלימה כבר עם העובדה שכנראה אינה עילוי. איך אומרת הדמות של קלמנט בשלב מסויים: ״מבקרים הם הגרועים שבאנשים״.

כמובן שאני כל-כך אוהב את ג׳מיין שסלחתי לו, גם על הדמות הדוחה, וכמובן שהמשפט ההוא נכון בהרבה רמות. לעומת זאת, הגעתי לצפייה בלי שום מטען לגבי ג׳ייקובס וסיימתי אותה בלי רושם מיוחד ממנה. אולי זה כי לא צפיתי בה בסדרות ״קומיוניטי״, ״אהבה״ או אפילו ״בנות״, כך שלא נותר לי אלא להניח שהסרט ייחווה אחרת לגמרי לאוהדים ולאוהדות שלה. או שלפחות עניין החיבה/רחמים שהזכרתי יסתדר אחרת למי שישמחו בה מיד בפתיחה. עוד בקטגוריית המשחק אפשר להזכיר גם את ג׳וש וויגינס בתור החתיך (נגיד), את זואי צ׳או המגלמת הריון, ואת האנה מרקס שהתפקיד שלה הוא הטוב בסרט בעיניי. היא הסטודנטית שנראית לגיבורה כספק מאיימת, ספק חברה אפשרית וספק גרסה צעירה שלה. מארקס מוסיפה הרבה במעט הסצנות בהן היא נמצאת. בהופעות אורח מצומצמות עוד יותר אפשר למצוא את ג'ורמה טאקונה, ששם הדמות שלו היא הבדיחה המוצלחת בסרט מבחינתי, ונוכחותו מרמזת שחבורת ״לונלי איילנד״ נמצאת בין המפיקים. מה שאומר שלא מעט אנשים מוכשרים מצאו עניין ביצירה הזו. חבל לי שלא יכולתי להצטרף אליהם.

תגובות

  1. נדב הגיב:

    כרגיל, אני מתקשה לקבל את חוסר ההבנה בבחירה או תרגום שמות סרטים לעברית. To go here זה מושג ייחודי למוסדות לימוד, וזה כל כך פשוט לתרגם I Used to Go Here = "למדתי כאן". כל כך פשוט שבא לבכות.

  2. "תצילו את עצמכם! "- כמנוי סלקום טיוי- לא מצאתי אותו, אבל פוסט נחמד ומושקע, עדיין. חבל רק- שאין יותר המלצות על *כל* מה שבכלל מומלץ- מכל מאגר הויאודי, גם בני שנתיים, גם דנד"שים, גם סדרות, בתור הזהב האמריקאי- המון איכות קולנועית.

  3. ש הגיב:

    סלקום הורידו את זה. יתכן שיחזירו ב19.12

    1. אורון שמיר הגיב:

      מתנצל, כשכתבתי היה זמין (ומאז ה-8.10 לפי ההודעה לעיתונות)

      1. ש הגיב:

        זה ממש הזוי…. הם טוענים שהם בכלל לא העלו את זה. האם עיתונאים מקבלים גישה לסרטים לפני המנויים? (יעני כדי לסקר?)

        1. נדב הגיב:

          עקרונית כן. ייתכנו הקרנות מיוחדות למבקרי קולנוע ועיתונאים. לא יודע אם זה המקרה

        2. אורון שמיר הגיב:

          אני מוכן להראות את ההודעה לעיתונות שקיבלתי, לא הייתי ממציא על דעת עצמי שסרט התווסף להיצע של סלקום tv.
          ספציפית במקרה שלי, אני מתגורר בארה״ב וראיתי את הסרט כפי שהוא זמין כאן. אבל שמחתי שהוא זמין גם בישראל כדי שאוכל לכתוב עליו בקטע רלוונטי.
          מסתבר שלא אבל את הנעשה אין להשיב, רק להתנצל (למרות שזו לא באמת אשמתי).

      2. ש הגיב:

        אחלה, מה שקרה זה שהארץ הוציאו ביקורת על הסרט, וכשחיפשתי אותו ב17.10 או ב16.10 הוא כבר לא היה וזה כבר היה נראה ביזארי. סלקום אמרו שתאריך ההפצה בארה"ב נדחה ולכן דחו אותו גם כאן ומזה הבנתי שהוא פשוט מעולם לא עלה

        1. ש הגיב:

          וברור, ראיתי את ההודעה שהם פירסמו ומחקו כנראה אח"כ, לא חשבתי שהמצאת שהוא התווסף… פשוט התהיה היתה איך המבקרים הצליחו לצפות בו

        2. אורון שמיר הגיב:

          אפרופו ביזאר, זה פשוט לא נכון מה שהם אמרו. הפצת הסרט בארה״ב ממש לא נדחתה.
          ב-2 באוקטובר הוא הוקרן באופן מצומצם מאוד בבתי הקולנוע (מבין אלה שפועלים) ויש לו אפילו בוקס אופיס וביקורות משוייכות ברוטן טומייטוז.
          ב-6 באוקטובר נעשה זמין לצפייה ביתית, בפלטפורמות VOD ובבתי קולנוע וירטואליים במחיר של 6 דולר.
          ה-8 באוקטובר הוא התאריך הרשום בקומוניקט של סלקום כיום בו הוא זמין אצלם. מניח שעל זה הסתמכו ב״הארץ״, אבל לא יודע פרטים.
          כן יצא לי בעבר לקבל סקרינרים מסלקום (וכל ספק אחר בעצם) לצפייה מוקדמת, במקרה הזה לא ביקשתי אפילו כי ידעתי שיהיה לי זמין בארה״ב.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.