• אוסקר 2020/21: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • יומני האפלצ'ים
  • זורקת
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 35
  • אימת החודש - נובמבר 2020
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2020: מה לראות
  • ״כל החיים לפניו״, סקירת נטפליקס
  • הצעה גורלית
  • פסטיבל הקולנוע הגאה 2020: שלושה סרטים נוספים
  • מתמודדי האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר - 3
  • ״הכישוף״ זכה לרימייק עכשווי, ההשוואה בלתי נמנעת
  • ״לגמרי תחת שליטה״, סקירה דוקומנטרית
  • סקירה סקנדינבית כפולה: ״תקווה״ ו״צ׳רטר״
  • סקירה כפולה: סרטי אימה חדשים בדרכם לאוסקר

"תמיד השטן", סקירת נטפליקס

17 בספטמבר 2020 מאת אור סיגולי

הרצון לפענח את הקשר בין אלימות לנצרות – על פניו שני הפכים, אבל בפועל כוחות שהזינו זה את זה די מההתחלה – הדליק לא מעט יוצרים ואמנים אמריקאים. כמובן שזה לא משהו שהם המציאו (פאזוליני וברגמן צללו למקומות האלו לא פעם, וזה רק במאה ה-20) אבל הספרות והקולנוע האמריקאים מתעסקים והרבה במערכת היחסים המפותלת של שני קצוות הסקאלה הזו, שני עורקים ראשיים בחברה שלהם.
מדברים מתוחכמים יותר כמו "ענבי זעם", "הסנדק" ו"בלתי נסלח" ועד ההפך הגמור שמיוצג על ידי "הפסיון של ישו", "ממלכת גן עדן" או "כנסיית הפחד", אם לזרוק דוגמאות מיידיות יחסית, אפשר למצוא רבבות של יצירות שחקרו את הדרך בה אלו מתנגשים ומפעילים אחד את השני.

הסרט החדש של נטפליקס, "תמיד השטן" (The Devil All The Time), המבוסס על ספרו של דונלד ריי פולוק מ-2011, גם הוא בוחן את התימות המוכרות האלו בדרכו שלו. הסרט נפתח בתום מלחמת העולם השנייה (עם פלאשבק מהפך קרביים משדה הקרב ההוא) ומסתיים כאשר ארה"ב נכנסת בראש מורם ועיניים עצומות למלחמת וייטנאם, דרך חוויותיו של בחור צעיר שנולד אל תוך העולם המרוסק הזה, ארווין ראסל. המסע שלו משובץ בסיפורן של דמויות נוספות, כולן קרועות בין קצוות הכפרה והחרטה של הנצרות, לבין יצר האדם שכידוע רע מנעוריו – בין אם זה חייל שמראה הצלב מעלה בו זיכרונות מחרידים מהמלחמה והוא מפתח אליו אובססיה קטלנית, בין אם אלו רוצחים סדרתיים שמביימים את קורבנותיהם לצילומי הפייטה (מראה של מריה האוחזת בישו שהורד מהצלב), ובין אם זה איש דת המשתמש בכוחו כדי לנצל ולספק את יצריו המיניים, העולם של "תמיד השטן" הוא שדה קטל מצולם היטב של כפרה ורוע, רצון להביא את הטוב שברצון האל, לבין שימוש בו לדברים הנלוזים ביותר.
אולי זה לא מפתיע שאת הספר האמריקאי הזה ביים אנטוניו קמפוס, שגם הוא אמריקאי אמנם, אבל מוצאו איטלקי וברזילאי.

אנטוניו קמפוס כבר זכה להתעניינות, בעיקר מפסטיבלי הקולנוע, עם סרטו השני ועוכר השלווה (והדי משעמם, אם תשאלו אותי) "סיימון קילר" ב-2012, וארבע שנים אחר כך בזכות "כריסטין", המוצלח הרבה יותר, המביא את סיפורה האמיתי של כתבת טלוויזיה אמריקאית שב-1974 התאבדה בשידור חי (בסרט מגלמת אותה רבקה הול, שטרם התאוששתי מכך שלא הייתה מועמדת עליו לאוסקר). קמפוס גם ביים פרקי טלוויזיה ל"המעניש" הנטפליקסי ו"החוטאת", ובנוסף חתום על הפקת "מרתה מרסי מיי מרלין" ושני סרטים של אחד מהקולות הבולטים בעולם האימה לאחרונה, ניקולס פש ("העיניים של אמי", "פירסינג").
קל מאוד לראות את החוט המקשר בין כל הפרויקטים לשמם הוא קשור, אפלה הצפה לפני השטח בתוך חברה אנושית שמחלתה מוסתרת היטב, ו"תמיד השטן" בהחלט לא רחוק משם. למעשה, זה מרגיש כמו שילוב שנועד להיות. רק שבשונה משאר סרטיו, הפעם קמפוס מגובה בתקציב לא קטן ובקאדר שחקנים מרהיב. בסרט רב הדמויות הזה תוכלו למצוא את טום הולנד ורוברט פטינסון (פעם שנייה ביחד על המסך אחרי "העיר האבודה Z"), ג'ייסון קלארק, ריילי קיו, סבסטיאן סטן שאני אף פעם לא מצליח לזהות אותו מחוץ ליקום המשותף של מארוול, מיה וואסיקאווסקה, ביל סקארסגארד הפעם בלי האיפור של פניווייז והיילי בנט בין היתר.

זה אולי משהו שכדאי לגעת בו, כי הוא יכול לעורר תסכול או לפחות ציפיות כוזבות. רוב השיווק שאני נתקלתי בו בהקשר של "תמיד השטן" מתרכז, באופן טבעי, בטום הולנד ורוברט פטינסון. לכן אולי כדאי שתדעו מראש שספיידרמן הנוכחי ובאטמן העתידי מופיעים לראשונה משהו כמו 45 דקות טובות אל תוך הסרט. זה אמנם לפני נקודת האמצע, אבל זה מספיק זמן כדי להתחיל לתהות מתי הסיפור עומד להתחיל אחרי מה שמרגיש כמו אקספוזיציה שיצאה משליטה.

אז כן, רעיונות מעניינים מאוד יש ל"תמיד השטן" בכל מה שנוגע לשאיפה האמריקאית לחרטה ולמלחמה באותו הזמן, כאילו אחד מהם סם ממריץ והשני סם מרגיע – ולא תמיד מי שאנחנו חושבים שצריך להיות. בנוסף הצילום מצוין, הפס-קול כולו משובח, והמשחק באופן כללי טוב מאוד. אבל מאדך, הבנייה שלו היא ברמת הבלתי מספיק. כמעט חצי ממנו עובר כמו פרולוג, הוא מחליף הילוך משהו כמו שעה וחצי פנימה וגם אז זה מרגיש אנטי-קליימטי בלא מעט מהרגעים, כמו למשל סצנה שמפגישה שני קצווי עלילה שחיכינו שיתנגשו בדם, אש ותימרות עשן, ועוברת כנמהרת ולא מספקת.
משהו במעבר מהמבנה הספרותי למבנה התסריטאי לא לגמרי הבשיל, ובנוסף נדמה שקמפוס, כבמאי וכתסריטאי, מפחד לצלול באמת לאפלה של החומר. לא שהוא חייב להראות לנו את כל הזוועות בעולם, אבל רגע של השתהות על התגובות של הדמויות או דרך לקרב אותנו אליהן היה הופך הכל להרבה יותר אפקטיבי. קמפוס בעיני גם נשען יותר מדי על הליווי הקולי של המספר הכל-יודע (בקולו של פולוק הסופר), שכביכול מעניק ליצירה אווירה של The Great American Novel בסגנון פוקנר וסטיינבק, אבל בפועל מספק פתרונות פשוטים מדי ומצדיק חוסר התעמקות במתרחש על המסך. זה הרגיש לי כאילו צריך עוד סיבוב של המפתח כדי לגמרי להכניס את העניינים למקום הנכון.

בהרבה מקומות, "תמיד השטן" הזכיר לי סרטיהם של דרק סיאנפרס ("בלו ואלנטיין" אבל בעיקר "המקום בתוך היער") וסקוט קופר ("אחים בדם", "אויבים"). התחושה היא שיש פה מצע לקלאסיקה אמריקאית אמיתית, יצירת מופת שיכולה להדהד לשנים ארוכות, אבל משהו בולם אותה ומונע ממנה להיות גדולה ממה שהיא. זה יכול להיות הקצב בעריכה, ההתפזרות הנראטיבית, או מבע קולנועי יציב מחד אבל גם מעט שגרתי מאדך, אבל משהו לא לגמרי בשליטה. משהו נותר ברמת הדיון, לא חודר לנשמה.

"תמיד השטן" היה אחד הסרטים שהכי התרגשתי לקראתם השנה. מיהרתי לחזור הביתה מהעבודה, תוך חמש דקות התיישבתי מול הטלוויזיה ואפילו, בשונה מרוב הסרטים שאני רואה בנוחות ביתי, הרחקתי את הנייד ולא התפתיתי לבדוק מה קורה בעולם על פני כל 130 הדקות שלו. לא ידעתי עליו דבר וחצי דבר לפני הצפייה, וקיוויתי לטוב.
אז בכל לשון, רע זה בטח לא היה. יש פה הופעה מעולה של פטינסון, נוכחות נהדרת של טום הולנד וריילי קיו, היקסמות אמיתית מאיזורי הספר של אמריקה, ואפילו קצת חומר למחשבה לאחר הצפייה. אלו דברים שאין לזלזל בהם. ועדיין "תמיד השטן" איננו סרט שאזכר בו כחוויה עוצמתית. למעשה, ייתכן ולא אזכר בו בכלל.