• במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 43
  • אוסקר 2020/21: פרסי מבקרים ראשונים והספיריטס
  • וולווט גולדמיין
  • אימת החודש - ינואר 2021: פותחים שנה
  • ״עלי: פחד אוכל את הנשמה״, סקירה
  • מה השתבש ברימייק של ״מולאן״? פחות או יותר הכל
  • ״עליות ומורדות״, סקירה
  • מקום יפה למות בו
  • ״אלף חתכים״, סקירה
  • ״לילה אחד במיאמי״, סקירת אמזון פריים וידאו
  • לא הפסד גדול: ״המוטנטים החדשים״ ו״ראן״

אוסקר 2020/21: כל המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – חלק ה'

2 בדצמבר 2020 מאת אור סיגולי

למרות שהזהרתי את עצמי, בפרק הקודם מיהרתי להכריז על "עוד סיבוב" כמנצח הכמעט ודאי של האוסקר בקטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר של השנה, בעיקר בזכות המטען שהוא מביא והחוסר בתחרות. בחלק הזה – והלפני אחרון – של הסקירה המתעדכנת בנציגי המדינות, אני מתחיל לפקפק בקביעה הנמהרת שלי בעקבות שני סרטים שעומדים לתת לדנים פייט קשוח. ואלו ממש לא אלו שהייתם חושבים שיש להן את הכוח הזה.

אז כדי להפסיק עם הטיזינג ולהתחיל את העניינים, הנה החלק החמישי במסגרת כל מתמודדי האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר, עם עוד 15 נציגויות חדשות (עלינו ל-80 בטוטאל). החלק הבא, כנראה, יהיה רק לאחר שהאקדמיה תכריז על הרשימה הרשמית שלה – בניכוי הפסולים והמדינות שהחליטו לשנות ברגע האחרון, כנראה כוונדטה אישית נגדי – עם הרחבה לאלו שהתווספו בינתיים.

אם פספסתם ויש לכם מלא זמן פנוי, הנה הלינקים לחלק א', חלק ב', חלק ג', וחלק ד'.

המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר באוסקר ה-93
חלק 5

אורוגוואי – "עלה לי" (Aleli)
רק מתחילים את הרשימה וכבר אני מגזים עם התרגום לשמות. אבל נו, תבינו אותי, חמישה פרקים כבר אני כותב על סרטים שנעשו במערות באפריקה, אז צריך איכשהו להחזיק את הראש מעל המים. וחוץ מזה, יכול להיות שהשם הזה גם יתאים לנציגות האורגוואית שביימה לטיסיה חורחה רומרו, במרכזה שלוש אחיות שרבות על בית ילדותן לאחר אביהן שנפטר.
אורוגוואי הייתה מועמדת פעם אחת בעבר, עם "מקום בעולם" ב-1992, אבל זה נגמר בפסילה כי האקדמיה הרגישה שהוא ארגנטינאי מדי ולכן לא כשיר. החוקים אמנם השתנו מאז, אבל אורוגוואי לא חזרה לאוסקר.
סיכוי להיכנס לעשירייה: ירד לי. (ההומור שלי משתפר מהנקודה הזו. מבטיח)

איסלנד – "אגנס ג'וי" (Agnes Joy)
אחרי שהאקדמיה פסחה מעל איסלנד עם שתי הנציגויות המצוינות שלה מהשנים האחרונות, "אישה במלחמה" ו"יום לבן, לבן", הפעם מנסה הבמאית סילייה האוקסדוטיר להיכנס בשערי האוסקר ולהביא למועמדות השנייה בסך הכל של המדינה (אחרי "ילדי הטבע" ב-1991).
זוהי דרמה משפחתית העוסקת בראנוויג, אישה שהחיים שלה די תקועים, העבודה נאחס, הבעל מתרחק, הילדה מתבגרת, ולפתע מגיע שכן חדש שמערבל את הכל. כנראה.
הסרט הוקרן בפסטיבל בוסאן, וסחף את פרסי הקולנוע האיסלנדים שם זכה בשישה פרסים כולל הסרט הטוב ביותר.
סיכוי להיכנס לעשירייה: נראה לי שחלש למדי.

אגנס ג'וי

אירלנד – "מפלצת" (Attracht)
הנציגות השביעית בתולדות אירלנד היא סרטו התקופתי של תומס או. סאליבן, שמתחיל ב-1845 עם המחלה שהשמידה את גידולי תפוחי האדמה באי נטול הנחשים והביאה ל"רעב הגדול". הסרט עוסק בחקלאי שיוצא בחברת אחיו וחייל לשעבר על מנת לבקש עזרה מהלורדים, ואתם מתארים לעצמכם איך זה מסתדר.
בשנה שעברה שלחה אירלנד את הסרט התיעודי "עזה", שהוקרן בארץ במסגרת פסטיבל חיפה ופסטיבל הקולנוע הפרנקופוני. כמו בשאר הניסיונות שלה, גם הוא לא היה מועמד.
סיכוי להיכנס לעשירייה: לא גדול.

איטליה – "נוטורנו" (Notturno)
כמה חיכינו להכרזה של איטליה שאולי תיתן איזו טלטלה למירוץ, אבל מדובר באנטי-קליימקס. אני לא מדבר כמובן על איכות הנציגות, בעיקר מכיוון שטרם ראיתי את הסרט, אבל לשלוח דוקו על החיים במזרח התיכון הוא לא בדיוק מה שייגרום לנציגות הדנית להידרך.
אחד הדוקומנטריסטיים המהוללים בעולם ג'יאנפרנקו רוסי (אני חושב שהוא האדם היחיד שזכה גם בדב הזהב של ברלין וגם באריה הזהב של ונציה בזכות סרטי תעודה) חוזר עם יצירה העוסקת בתושבי סוריה, לבנון, עירק וכורדיסטן שחייהם נקרעים ממלחמות ומאבקים.
הסרט כבר זכה בשלושה פרסים בוונציה, התגובות אליו די חיוביות, והוא כמובן חזק בהימורים לקטגורית הסרט התיעודי. זה הגיוני – הרי זה כבר קרה בעבר לרוסי, שנשלח כנציג לאוסקר עם "אש על המים" אך היה מועמד רק בקטגורית סרט התעודה (הפסיד ל"או.ג'יי.: תוצרת אמריקה").
איטליה היא עדיין שיאנית הזכיות ובמקום השני מבחינת המועמדויות, אבל בעידן שלנו התקופה הזו נראית כמו זיכרון רחוק. מאז תחילת האלף איטליה הייתה מועמדת פעם אחת ("אל תספרי" – 2005) וזכתה פעם אחת ("יפה לנצח" – 2013).
סיכוי להיכנס לעשירייה: אפשרי, אבל די מאמין שזה יסתיים שם.

ארגנטינה – "סהרוריות" (The Sleepwalkers)
דרמה משפחתית שכתבה וביימה פאולה הרננדז, שהספיקה להגיע לטורונטו, סאן סבסטיאן ובוסאן. אין לי שום אינפורמציה יוצאת דופן על הסרט הזה, אז רק אזכיר שלארגנטינה יש שני ניצחונות עם "הגרסה הרשמית" ו"הסוד שבעיניים", ועוד חמש מועמדויות, האחרונה בהן מ-2014 עם "סיפורים פרועים".
סיכוי להיכנס לעשירייה: מי אני שאדע? סתם, נו. ברור שלא.

בוליביה – "צ'אקו" (Chaco)
סרט מלחמה, או סרט מסע מלחמתי, שמתרחש במהלך מלחמת בוליביה-פראגוואי בשנת 1934 נמצא במרכז הנציגות הבוליביאנית. זהו סרטו של דייגו מונדקה, שעד כה ביים סרטים תיעודיים.
עד כה בוליביה לא רשמה לעצמה מועמדות, אבל כן איכשהו הצליחה להיפסל פעמיים. לא נראה הפנימה את חוקי הפורמט.
סיכוי להיכנס לעשירייה: זעום.

בלארוס – "שיעורים בפרסית" (Persian Lessons)
יכול להיות שהבלארוסים הביאו בסיבוב השנה. עד כה המדינה ניסתה להתמודד ארבע פעמים, ללא הצלחה, אבל לקראת האוסקר ה-93 כנראה עשתה שיעורי בית. הנציג שלה השנה הוא לא רק סרט שואה עם קטע מגניב, אלא של במאי שנחשב מבטיח בשמי הוליווד בתחילת האלף, ואפילו סידר כמה פרסים רציניים לשחקנים שלו. למעשה, הוא הזניק קריירה של לפחות זוכת אמי אחת. בטח יש אנשים שרוצים להחזיר לו טובה.
אז בלי הקידודים: ב-2003 יצא אחד הסרטים האמריקאים הטובים ביותר של אותו עשור, "בית של חול וערפל", בבימויו של ואדים פרלמן האוקראיני. הוא זכה לשבחים וצבר לא מעט באזז אוסקר שהסתכם בשלוש מועמדויות: למוזיקה של ג'יימס הורנר, שחקן ראשי לבן קינגסלי, ושחקנית משנה לשחקנית איראנית לא מוכרת בשם שורה אגדאשלו, שבהמשך לוהקה לסדרה "24" וזכתה באמי על "בית סאדאם".
פרלמן ביים סרט נוסף לאחר מכן, עם אומה תורמן, שכנראה פחות תפס כי א) בחיים לא שמעתם עליו, ו-ב) פרלמן התקפל חזרה למזרח אירופה.
עכשיו פרלמן חוזר עם סרט בהפקת טימור בקממבטוב ("חיפוש", "הסר חבר"), ובכיכובו של נאהואל פרז ביסקאיירט המהמם ("120 פעימות בדקה", "להתראות שם למעלה"), העוסק ביהודי שעל מנת להתחמק ממוות במחנה נאצי מכריז על עצמו כאיראני, ומתבקש להפוך למורה לפרסית. זה החומר ממנו עשויים אוסקרים.
סיכוי להיכנס לעשירייה: מדבר בעד עצמו.

נוטורנו

בנגלדש – "שלך, דאקה" (Sincerely Yours, Dhaka)
לאחר הצלחת "ניו יורק, אני אוהב אותך", "פריז, אני אוהב אותך" וחד משמעית "סיפורי תל אביב", רצו הבנגלדשים סרט אנתולוגיה עירוני משלהם, בו ידברו על המרקם החברתי העשיר והמגוון של בירתם. ועל כן אספו 11 במאים ל-11 סיפורים קצרים – שעתיים ורבע זמן מסך כל הסיפור הזה – העוסקים בדברים כמו פשיעה, אומנות, מצב הכבישים, ו… נו, רגע רגע רגע… היחסים המורכבים בין גברים לנשים.
מכיוון שקשה לי להאמין ששמות הבמאים הבנגלדשים יגידו לכם משהו, אוותר על פירוט על ה-11.
סתם, נראה לכם? יאללה!
טאנוויר אשם, אבדולה אל נור, סעייד סאלה סובהן, סעייד אחמד שאווקי, רוביול אלם רובי, רהאט ראהמן, נוהאש אומאיון, מיר מוקאראם חוסיין, גולם קיבריה פארוקי, קרישננדו צ'אטפודיאיי, אונים, ואחרון חביב מהלקרול וואבאבי חריפלי. רק אחד מהם המצאתי.
סיכוי להיכנס לעשירייה: לא. אבל חלום שלי שכן, רק כדי לשמוע בטקס עצמו את מציג הפרס האומלל מדקלם 11 שמות של במאים בנגלדשים.

הודו – "ג'אליקאטו" (Jallikattu)
יש לי הרבה מה להגיד על הנציגות ההודית. קודם כל, אני מודה בתבוסתי, הפעם לא לגמרי הצלחתי לפענח את שם הסרט. התרגום שלו ממלאית זה "סוכריית ג'לי" אבל "ג'ליקאטו" זה גם אירוע מסורתי מחליא בקטע לא סביר, בו פר אומלל משוחרר לקהל גדול של אנשים שמנסים לתפוס ולהרוג אותו. בבקשה על תעשו לזה גוגל, בטח לא תמונות. אין לתאר כמה צריך להשמיד את האנושות הזו כבר. אני גם לא מעוניין לדעת מה הקשר בין המסורת הפושעת הזו והמאכל. פשוט לא מעוניין.
בכל מקרה, בסרט הזה שלעולם לא אראה, פר שעומד להגיע לשחיטה בורח ומייצר כאוס בכפר, והאנשים מתחילים לאבד את זה. כל שנותר לי להתפלל הוא שלא יותר מדי פרים סבלו על הסט של הסרט, שביים ליג'ו חוסה פליסרי על פי סיפור קצר של האריש.
הודו הייתה מועמדת שלוש פעמים, האחרונה ב-2001 עם "לאגאן".
סיכוי להיכנס לעשירייה: מקווה שאין.

הונג קונג – "בנעוריו, ביופייה" (Better Days)
הרבה רעש עשה הסרט הסיני/הונג קונגי הזה במהלך השנה. הוא היה אמור להשתתף בפסטיבל ברלין אך נמשך על ידי סין בגלל צנזורה עצמית. גם הפרימיירה שלו נדחתה בגלל ענייני שלטון, אך ברגע שבכל זאת יצא לבתי הקולנוע הפך ללהיט היסטרי וזכה בהמון פרסים.
בסרטו של השחקן-בדרך-כלל דרק טסאנג, המבוסס על ספר נעורים של ג'ו יושי, תמצאו סיפור אהבה של נערה העוברת התעללות לבין פושע צעיר. כנראה שיש בו תכנים די קשים אם הסינים כל כך נבהלו (למרות שזה מבוסס על ספר לבני הנעורים, אז לא ברור), והם כפי שוודאי שמתם לב לא בחרו בסרט הזה כנציג שלהם. למעשה, נכון לרגע זה סין עוד לא הודיעה על הנבחר שלה לאוסקר. אבל אולי הוא יחזיר את ההונג קונגים לאוסקר לראשונה מאז הניינטיז, שם היו מועמדים עם "הפנסים האדומים" ו"שלום לפילגש".
סיכוי להיכנס לעשירייה: זה לא יהיה קל.

בנעוריו, ביופיה

הפיליפינים – "מינדנאו" (Mindanao)
מינדנאו הוא אי גדול בדרום הפיליפינים, כך סיפר לי דוד גוגל, והוא כנראה מקום ההתרחשות העיקרי של נציגות המדינה. סרטו של ברילאנטה מנדוזה (שביים את נציג הפיליפנים "מא רוזה" שאף זכה בפרס השחקנית של פסטיבל קאן 2016) עוסק באישה המטפלת בבתה החולה בסרטן בזמן שבעלה הודף את המורדים בדרום.
"מינדנאו" פרק את פרסי פסטיבל מטרו מאנילה עם שמונה פרסים כולל הסרט הטוב ביותר, משאיר מאחור את "לכתוב על אהבה" ו"סונוד". חשבתי שיהיה לכם חשוב לדעת את זה.
הפיליפינים מעולם לא היו מועמדים לאוסקר.
סיכוי להיכנס לעשירייה: וגם לא יהיו השנה.

לבנון – "קלידים שבורים" (Broken Keys)
אחד מסרטי הליין אפ של קאן 2020 מייצג את לבנון, שלאחרונה האקדמיה האמריקאית התאהבה בה למדי: לבנון קיבלה שתי מועמדויות ברציפות על "העלבון" ו"כפר נחום", אך בשנה שעברה הנציג לא שחזר את ההישגים האלו. אולי סרטו של ג'ימי קיירוז יעשה זאת, ואם יורשה לי להסגיר את ההימור שלי – הוא בהחלט יכול.
מדובר בסרט על מוזיקאי שנאלץ לברוח מעירו (הסרט צולם בביירות ובמוסול) לאחר השתלטות של דאע"ש, על מנת להגשים את חלומו לנגן בפסנתר.
עכשיו עזבו הכל, הדבר הכי משמעותי שלמדתי מהנציגות הלבנונית היא שהמלחין זוכה האוסקר גבריאל יארד ("הפצוע האנגלי", "הכישרון של מר ריפלי", "חיים של אחרים", "קאמיל קלודל") הוא לבנוני. בחיים לא תנחשו מי הלחין את "קלידים שבורים".
סיכוי להיכנס לעשירייה: מאוד ובהחלט, ואולי אפילו מועמדות על מוזיקה אם יוכל להיות כשיר לכך. אגדיל ואומר, ייתכן והוא הפייט של "עוד סיבוב".

מצרים – "כשאנו נולדים" (When We Are Born)
סרטו של טאמר אזאט מספר שלושה סיפורים שונים שכנראה משתלבים זה בזה: מוזיקאי שנאבק באביו הקשוח ושמרן, נוצריה המתאהבת במוסלמי, ובחור שמאוד רוצה לפתוח חדר כושר.
גם אני רוצה שכבר יפתחו את חדרי הכושר. אני הכי מבין אותך, בחור מצרי. מבין אותך מאוד.
מצרים לא הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס לעשירייה: לא.

סרביה – "דארה ביאסנובאץ" (Dara in Jasenovac)
מחנה יאסנובאץ, שנודע כ"אושוויץ הבלקני", היה מחנה ריכוז והשמדה שהוקם על ידי ממשלת קרואטיה בשיתוף פעולה עם הנאצים. את האימה המחרידה הזו מביאים הבמאי הוותיק פרדראג אנטונייביץ' והתסריטאית נטשה דרקוליץ', דרך עיניה של ילדה קטנה, דארה משם הסרט. דבר אחד נדע בוודאות – פשוט לצפייה זה לא יהיה.
סרביה לא הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס לעשירייה: אני לא מתכוון לשבת פה ולהמר נגד סרט שואה. זה האוסקר, בכל זאת.

פקיסטן – "קרקס החיים" (Zindagi Tamasha)
סרטו של סרמאד קוסאהט הוא סוג של "פוקסטרוט" הפקיסטני – נשלח לאוסקר על אף שהותקף על ידי פוליטיקאים מהימין שטענו שהסרט הזה הוא חילול הקודש. שמישהו יספר להם שזה כאילו הכי מירי רגב 2018 לעשות דבר כזה. יאללה, תתקדמו.
הסרט עוסק באיש מאמין המבלה את חייו בלהלל את הנביא, כאשר סרטון שלו רוקד הופך לוויראלי, והוא לתופעה שיוצאת משליטה. ממש קרקס, אם תרצו.
מאז 1959 ועד היום פקיסטן שלחה עשרה נציגים (כולל זה), אבל לשווא.
סיכוי להיכנס לעשירייה: הגזמת החיים.

ובזאת נסיים. כאמור, הפרק יהיה האחרון ובו נסכם את כל המתמודדים של השנה. בהצלחה לכולם, אבל בעיקר ל"אסיה".

שיעורים בפרסית