• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

בעקבות "או.ג'יי.: תוצרת אמריקה" – על סדרת סרטי הספורט התיעודית "30 על 30"

11 בפברואר 2017 מאת עופר ליברגל

הפרויקט התיעודי המדובר של השנה הוא "או.ג'יי: תוצרת אמריקה" (O.J.: Made in America), יצירה בת קרוב ל-8 שעות שהוקרנה גם בקולנוע מעט מאוד פעמים על מנת לזכות בפרסים, אבל בעיקר כסדרת טלוויזיה בת חמישה פרקים (בשידור המקורי) או עשרה פרקים (בשידור בחלקים מן העולם, כולל בימים אלו בערוץ 8 של HOT). אור כבר התייחס ליצירה כחלק מסקירה על סרטי דוקו-פשע ולכן לא אדון בה בהרחבה בפוסט זה, אלא בהיותה חלק ממכלול גדול יותר. אחד מן הדברים היפים ב״תוצרת אמריקה״ הוא הצגת הקונטקסט החברתי הכללי בו פעל או.ג'יי. סימפסון, כספורטאי, כמפורסם וכחשוד ברצח. הסיפור הוא לא רק הסיפור האישי, אלא האופן שבו הוא נובע ומשקף את החברה כולה. לכן, אין זה מפתיע לגלות כי היצירה נועדה להיות חלק מיוחד בתוך הפרויקט אדיר המימדים ״30 על 30״ של הערוץ האמריקאי ESPN. מדובר בסדרה ארוכה של סרטים, אשר יוצאים לכאורה לספר סיפורים קטנים ואישיים על ספורט, אבל בפועל מעמידים את המציאות הספורטיבית בתור הקשר חברתי רחב המצטבר ככל שרואים יותר ויותר סרטים מן הסדרה, שכל פרק בה מבויים בידי במאי אחר, נודע או אלמוני. עבורי, כמה מן הסרטים התיעודיים הבולטים ביותר של השנים האחרונות נוצרו עבור סדרת סרטים זו, בחמישה מהם אגע בהרחבה בפוסט זה.

דומני כי ״30 על 30״ היא דוגמה לפרויקט שיצא הרבה יותר גדול וחשוב ממה שתכונן תחילה, אבל גם מה שתוכנן היה שאפתני. בשנת 1979, לרגל חגיגות 30 שנה לרשת שידורי הספורט המצליחה, הזמינו אנשי הרשת 30 סרטי תעודה על אירועי ספורט שהתרחשו מיום הקמת הרשת. כל סרט נוצר כאמור על ידי במאי אחר והרבה במאים חובבי ספורט נרתמו למשימה, תוך שהם זוכים לשיתוף פעולה עם הארכיון העצום של הרשת. אבל מה שהתקבל אינו רצף של סרטי ספורט שגרתיים, אלא סדרה אשר שומרת כמעט תמיד על תו של איכות. יש בסדרה כמה סרטים שהם שפשוט חזרה לאירועי ספורט מוכרים או לדמויות שנשכחו או שלא, אולם רובם עוסקים בדרך שבה ספורט מייצג ומשפיע על החברה. הספורט נותן לאנשים משהו להזדהות עמו, מעניק תקווה למעוטי יכולת ומאפשר לפרוץ גבולות חברתיים, ומי שנולדים עניים לא פעם מצליחים בו אף יותר מבעלי רקע מבוסס. אלא שחלק ניכר מן הסרטים מדגימים עד כמה פריצת הגבולות היא לרוב רק אשליה. בעיקר בכל הנוגע למצב של אפרו-אמריקאים בחברה, נושא אשר עולה מזוויות שונות ברבים מן הסרטים. חלק לא מבוטל מן היוצרים שייכים למיעוט הזה, אשר הספורט לכאורה איפשר לו כרטיס כניסה למיינסטריים התרבותי. צפייה בסרטים מראה עד כמה ההצלחה של הבודדים היא רק חלק ממציאות עגומה שמתנפצת פעם אחר פעם, גם עבור כוכבים.

לאחר ששודרו 30 הסרטים המקוריים, הזמינה הרשת שלושים נוספים. ואז עוד שלושים, אשר משודרים בארה"ב בימים אלו, בהם גם הסרט עמו פתחתי את פוסט זה. אף כי כל סרט בסדרה מושך לכיוון אחר, ולמרות שכמעט תמיד הרמה גבוהה, הרי שיש כמה יצירות בולטות, לפחות עבורי. לכן, הנה המלצה על חמישה סרטים נהדרים מתוך הסדרה, לפי סדר השידור המקורי שלהם בארה"ב (בארץ ערוץ ספורט גולד משדר את הסרטים בסדר שונה – חלק מסרטי העונה השלישית כבר שודרו, אך אחריהם צצים סרטים מן העונה הראשונה בבכורה מקומית). שאפתי לכלול רשימה סרטים מגוונים יחסית, הן בסגנון הקולנועי והן בתחומי העיסוק.

המשפט של אלן אייברסון
No Crossover: The Trial of Allen Iverson

No Crossover- The Trial of Allen Iverson

הבמאי סטיב ג'יימס ביים בשנת 1994 (במקרה השנה בה הואשם או.ג'יי סימפסון שביצע את הרצח של אשתו) את הסרט ״Hoop Dreams״, שעקב אחר החלומות של שני שחקני כדרוסל תיכונים להצליח להפוך לשחקני NBA ולצאת מן הסביבה הענייה בה הם חיים. זהו אולי אולי אחד מן סרטים שהוא אב קדמון של ״30 על 30״ כולה. בתרומה שלו לעונה הראשונה, הוא שב לעולם של כדורסל התיכונים, אבל מספר סיפור בעל אופי אחר – סיפור על משפט של ספורטאי מפורסם, בו הגזע שיחק תפקיד חשוב.

בפברואר של שנת 1993, אלן אייברסון היה הכוכב של נבחרת התיכון בעיר המפטון שבמדינת ווירג'ינה (אותה עיר בה מתרחשת עלילת הסרט ״מאחורי המספרים״). כוכב ברמה שמכללות רבות נאבקו על שירותיו בעתיד, במידה ולא ינסה לקפוץ ישר לNBA. אבל ערב אחד הוא יצא לשחק באולינג עם כמה חברים אפרו-אמריקאים, באולם הממוקם בשכונה לבנה. התפתחה תגרה בין ההמון הלבן לחבורת בני המיעוטים והיא תועדה בווידיאו, גם אם לא ברור מי התחיל בקטטה או מי עשה מה. קשה למשל להבין בצורה חד משמעית האם אייברסון עצמו אכן היכה אישה במהלך המאבק. למרות שהראיות (אשר מובאות בסרט) אינן חד משמעיות, חלק מן הצעירים הועמדו למשפט. רק החלק בעל גוון העור הכהה יותר.

המשפט הוביל לקרע על רגע גזע ברחבי העיר, והעמיד מראה מול הפערים החברתיים והגזענות במדינה שהשתייכה לדרום במהלך מלחמת האזרחים. בנוסף, המשפט העלה את השאלה של סלחנות החוק כלפי גיבורים ספורטיביים, כאשר מה שכאב לרבים הייתה הפגיעה בגאווה המקומית דרך הקבוצה המצליחה של התיכון. למעשה, הסרט מציג גרסה מצומצמת של המשפט של סימפסון, רק כמה חודשים לפני ומבלי שלספורטאי השחור יהיה כסף רב. כמו במקרים רבים בקרב ספורטים מצטיינים, אייברסון היה בן לאם חד הורית ענייה שילדה אותו כשהייתה נערה מתבגרת. לכל מי שצפה באחד מן הסרטים או הסדרות על סימפסון שיצאו לאחרונה, הקשר בין המשפט הכי מתוקשר בהיסטוריה לבין אפליה משפטית מתמשכת הוא ברור, גם אם במקרה של אייברסון לאחר המשפט המקורי גזר הדין הומתק ובסופו של דבר בוטל.

בסופו של דבר אייברסון הפך לאחד מן הספורטאים הידועים והמצליחים בארה"ב למשך כמה שנים, אם כי החיים שלו מחוץ למרגש כללו עוד מספר תקריות לא נעימות והתנגשויות עם החוק, כולל בשנים שאחרי צאת הסרט. הוא גם נקלע לקשיים כלכליים אחרי הפרישה, נושא אשר נידון בסרט אחר שנעשה באותה המסגרת. היצירה של ג'יימס מראה היא עד כמה מקום הלידה מעצב את האופציות לעתיד, גם עבור אלו שהינם בעלי כשרון ספורטיבי יוצא דופן. הוא גם מראה רק חלק אחד מחיים של כוכב על, שתמיד יהיו מי שיסתכלו עליו כסוג של פושע.

איפה היית ב-17 ביוני 1994?
June 17th, 1994

june-17-1994-simpson

הבמאי ברט מורגן מתמחה בסרטים המתבססים על חומרי הארכיון וזהו גם המצב בסרט זה, אשר מורכב אך ורק מחומרי ארכיון ולא מכיל אף לא דבר קריינות אחד. התאריך בכותרת הוא התאריך בו התנהל המרדף המשטרתי המפורסם אחרי או.ג'יי סימפסון (הסיפור שלו גדול מדי על מנת שרק סרט אחד בסדרת סרטים יעסוק בו), שבמהלכו היה חשש כי אליל הספורט ינסה להתאבד או לחמוק מעונש בצורה אחרת.

אף שפורסם כי או.ג'יי הוא חשוד ברצח עוד קודם לכן, בראשית היום אף אחד לא ניחש עד כמה גדול ושובר שיאי צפייה יהיה המרדף אחריו, וזאת מכיוון שהוא הסכים להסגיר את עצמו למשטרה. שידור ההסגרה אמור היה להיות חלק ביום שידורים די עמוס באירועי ספורט: שחקן הגולף האגדי ארנולד פאלמר שיחק בבוקר את סיבוב הגולף המקצועני האחרון שלו, בליגת הבייסבול נשבר שיא כלשהו, קבוצת הניו יורק ריינג'רס קיימה בניו יורק מצעד ניצחון אחרי זכייה באליפות, ובשיקגו התקיים אחר הצהריים טקס נוצץ בו צפו מיליונים ברחבי העולם, אם כי פחות בארץ בה הוא התרחש – פתיחת גביעה עולם בכדורגל, כולל נוכחות של הנשיא ביל קלינטון ודיאנה רוס בטקס הפתיחה. בשעת הערב גם תוכנן להתרחש משחק מכריע בפלייאוף ה-NBA, אלא שבדיוק במקביל למשחק התרחש המרדף, וגם באיצטדיון עצמו לא רבים התרכזו במאבק.

כאמור, הסרט של מורגן מדלג בין כל האירועים הללו רק דרך מה ששודר ברשתות הספורט בזמן האמת, ביום שמראש תוכנן כיום גדול אבל איש לא שיער עד כמה ובעזרת איזה אירוע. במידה רבה, הסרט מהווה מסמך על תקשורת הספורט וגם שואל את השאלה מה מושך אנשים לספורט – הסיפור האנושי או ההישגים המקצועיים.

אחים
Once Brothers

Once_Brothers

אין לי יותר מדי מושג מי זה מייקל טולג'יין, אבל הוא ביים את אחד הסרטים הכי אפקטיביים בסדרה. גם אם מדובר בסרט שניתן לחוש בחלק מן המניפולציות שהוא מבצע. הסרט משלב תיעוד של שתי אגדות ספורט עם מסע אישי לבקשת מחילה, ונגיעה של אחת מן המלחמות האכזריות ביותר של העת האחרונה.

במחצית השנייה של שנות השמונים, מפת הכדורסל באירופה החלה להשתנות לכיוון יוגוסלביה, שנתנה פייט של ממש לברית המועצות באליפויות עולם ואולימפיאדות. שני שחקנים זרחו מעל כולם: הראשון היה דראזן פטרוביץ', הגארד המהיר ובעל השליטה המדהימה בכדור והיכולת לקלוע מכל טווח ומול כל שמירה (משהו כמו סטף קרי בלבן) השני הוא ולאדה דיבאץ, גבוה עם יד רכה והבנת המשחק אשר גבוהה מן הטיפוסי בענף (מאוחר יותר בלט גם טוני קוקוץ', קרואטי נוסף). לקראת סוף העשור השניים אף עשו משהו בלתי נתפס עד אליהם – בעודם שייכים למדינה מן הגוש המזרחי, הם עברו לשחק ב-NBA. זה מרשים לא רק מבחינה פוליטית – בעוד בימינו מובן כי שחקנים מכל העולם משחקים בליגה, באותן שנים כמות האירופאים הייתה זעומה וכללה בערך סיפור הצלחה אחד. פטרוביץ' היה זה שניבאו לו גדולות, אבל בעונה הראשונה מצא את עצמו כשחקן ספסל בפורטלנד, מבלי לקבל צ'אנס של ממש. זאת בעוד דיבאץ הפך במפתיע לשחקן מוביל בלוס אנג'לס לייקרס מצמרת הליגה. במהלך השנה, דיבאץ ניסה לעודד את חברו אשר התקשה לקבל דקות או תשומת לב. בקיץ הכל השתנה – שניהם חזרו לנבחרת הלאומית וזכו עם יוגוסלביה באליפות העולם בכדורסל. אחרי הזכייה, הם כמעט ולא החליפו מילה.

העניין הוא שפטרוביץ' (ורוב השחקנים הבכירים בנבחרת) היה קרואטי, בעוד דיבאץ' סרבי. הגוש הקומוניסטי החל להתפרק וגם ביוגוסלביה הלאומים השונים דרשו עצמאות. לצד דגלי יוגוסלביה, החלו לצוץ גם דגלים של הלאומים השונים אשר מרכיבים את המדינה המלאכותית הזו. הנבחרת החליטה להיות מאוחדת וזה החזיק מעמד עד לרגע הזכייה בזהב. אחריו, דיבאץ ראה לצידו אוהד חוגג עם דגל קרואטי, לקח ממנו את הדגל וזרק אותו לרצפה, ״מתוך כוונה לשמור על הפוליטיקה מחוץ לנבחרת״, לדברי השחקן. פטרוביץ' פירש את הדברים בדרך שונה. השניים חזרו לארה"ב בעוד במולדת המחלוקת הפנימית הפכה למלחמה של ממש – המלחמה הכי אכזרית שידעה אירופה מאז מלחמת העולם השנייה, כולל פשעי מלחמה מחרידים עליהם השניים שמעו מרחוק. פטרוביץ' עבר קבוצה והחל להוכיח את עצמו ככוכב של ממש. ב-92׳ הוא זכה עם קרואטיה במדליית כסף אולימפית. עם דיבאץ הוא סירב לדבר, גם כשהם שיחקו אחד מול השני היחס שלו היה קר, אך לא אלים. ב-93׳ פטרוביץ' נהרג בתאונת דרכים.

הסרט עוקב אחרי דיבאץ כעשור וחצי לאחר האירועים, נוסע לקרואטיה במטרה להיפגש עם משפחתו של חברו לנבחרת, להביע את הצער שחש על מותו המוקדם ולא יכל לבטא בזמן במלחמה. כאשר הוא מגיע לקרואטיה, ארץ חובבת כדורסל, ניגש אליו אדם אחד בודד, שאינו מאמין כי אף אחד אחר לא מזהה את השחקן המפורסם. דיבאץ משיב לו כי הוא היחיד עם האומץ לגשת – השאר תמיד יראו בו אויב, סמל ספורטיבי למחלוקת שקרעה את האומה. השחקן מנסה להגיע לשלום פנימי עם תחושת הפספוס האישית שלו, ועם המחשבה כי הוא יכל להגיע להישגים יותר גדולים במדינה מעורבת (אף כי לאחר כמה שנים הוא הוביל את סרביה לזכייה במדלית כסף אולימפית ולאליפות עולם גם כמדינה עצמאית). בעיקר כואב לו שהשותף למקצוע אבד לו פעמים – פעם דרך סכסוך ופעם דרך מוות, כאשר ייתכן ואת שני הדברים הוא לא יכל למנוע, אך הוא מבטא דרך קולו רגשות אשמה וכאב עם כל צעד.

מן הצד הביקורתי, קצת צורם שהסרט מנסה להסוות את העובדה (הנוכחת גם בדברי דיבאץ מדי פעם) על כך שרוב השנים הקשר בין הכוכבים היה יותר דומה לידידות מאשר לחברות קרובה, אולי פרט לתקופה בה שניהם היו היחידים בארה"ב טרם הסכסוך היוגוסלבי. הוא גם לא מספר כי המסע של דיבאץ הנראה בסרט הוא למעשה שחזור של המסע הראשון שלו לקרואטיה, שנערך כשנה לפני הצילומים. אבל הסרט כן מראה כיצד הפער בין אויבים לשותפים לדרך הוא עניין מקרי למדי לפעמים.

לרכב על הגירית
Slaying the Badger

Slaying-the-Badger

הבמאי הבריטי ג'ון דאוור מרבה לעסוק ביצירותיו בענפי ספורט שונים, והפעם במה שהוא אולי המירוץ הקשה ביותר פיזית בין כל ענפי הספורט עטורי התהילה – מירוץ האופניים של הטור דה פראנס. מה שלא רבים יודעים על המירוץ שזכה לפרסום רחב בשנים האחרונות, עקב הזכייה והפסילה של לאנס ארמסטרונג, היא שמדובר בתחרות בה הקבוצה חשובה במיוחד. חברי הקבוצה עוזרים לרוכב המוביל בכך שהם חוסמים עבורו את הרוח, מונעים מיריבים לפרוץ או קובעים קצב אשר ישרת אותו. זה עניין מאוד טקטי. מה כנראה קצת יותר ידוע הוא שלא מדובר בענף עם מסורת ארוכת שנים של הצלחות אמריקאיות, כאשר גם בארה"ב ההצלחה של ארמסטרונג הייתה הפעם הראשונה בה רבים שמעו על התחרות. אבל ארמסטרונג הוא לא האגדה הראשונה של המירוץ שהגיעה מארה"ב.

גרג למונד האמריקאי החל לזכות בתחרויות רכיבה כנער בשלהי שנות ה-70 ובשנות ה-80 כבר זכה להצלחה כמקצוען. בשנת 1984 הוא סיים את הטור דה פראנס הראשון שלו כרוכב הצעיר המצטיין, מה שגרם לו לעבור לקבוצה הכי מצליחה בטור – לה וי קלייר. המטרה שלו היייתה לעזור לרוכב המוביל של הקבוצה, ברנאר אינו, אשר כונה "הגירית". אלא שלקראת סיום הטור של 1985, הוא הרגיש כי הניצחון הקבוצתי מובטח והוא יכול אף לזכות במירוץ בעצמו. אולם, ראשי הקבוצה הורו לו לתת לאינו לנצח תוך הבטחה כי בשנה הבאה הוא היה זה אשר יהיה הרוכב המוביל. כך גם טען אינו בפומבי לפני המירוץ של 1986, אבל במהלך הטור עצמו אינו רכב בצורה התקפית ולמונד חש כי הקבוצה בוחרת בצד של האלוף הותיק. למונד יצא לרכיבה עצמאית בשלבים האחרונים של הטור, שהוכרע באופן נדיר בקטע המסיים, שהוא לרוב רכיבה נינוחה של כל הרוכבים לתוך פאריז.

היופי של הסרט הוא התיאור של המאבק הפנימי מלא התככים בתוך קבוצת ספורט סגורה לכאורה. מאבק אשר חושף גם סוג של התנשאות אירופאית על האמריקאים, למרות השם הצרפתי של למונד. יש בכך היפוך למצב ברוב ענפי הספורט, ובטח לרוב הסרטים המוצגים במהלך הסדרה – האמריקאי הלבן הוא זה הנמצא כאן בעמדת נחיתות. הנחיתות הזו גדלה בחלקו האחרון של הסרט, בו מובהר כי הקרב הניצב כאן במרכז הוא שריד לעידן אחר בו הטור דה פראנס אכן נתפס כמאבק ספורטיבי שדורש מן האתלטים סיבולת בלתי נתפסת. אינו פרש לאחר הטור של 1986, אבל למונד הצעיר המשיך לעוד שתי זכויות (אחרי שהתגבר על פציעה שנגרמה כשקרוב משפחה ירה בו בטעות), בטרם מצא את עצמו באופן מפתיע הרחק מאחורי הרוכבים המובלים בשנות התשעים. הוא טוען כי אז החל עידן הסימום, אשר הותיר רוכבים כמוהו מאחור, מה שגורם למאבק המלוכלך של שנות השמונים להיראות הגון.

על ניסים ואנשים
Of Miracles and Men

of-miracles-and-men

הבמאי ג'ונתן הוק הוא סוג של במאי בית של ESPN שביים סרט לכל אחת מן העונות של ״30 על 30,״. אבל בסרט זה הוא עושה מהלך שאפשרי בספורט יותר מאשר במלחמה – הוא הופך את מי שהיה האויב השנוא לגיבור מעורר ההזדהות, והוא עושה זאת תוך שהוא הופך על פניו את אחד מן הסיפורים הכי ידועים ורבי אתוס בתולדות הספורט האמריקאי.

באולימפיאדת החורף של 1980 התמודדה נבחרת ההוקי של ארה"ב מול ברית המועצות בשלב הגמר. אף אחד לא נתן לאמריקאים יותר מדי סיכוי, אף כי המשחקים נערכו בארצם. זאת מפני ששחקני ההוקי הטובים שיחקו בליגת ה-NHL ובאותה תקופה ספורטאים מקצועניים לא הורשו להתחרות. בברית המועצות הקומוניסטית כמובן שהספורטאים נותרים חובבים באופן רשמי, כך שהנבחרת כללה את השחקנים הבכירים יותר. בכלל, נבחרת ההוקי הלאומית של הסובייטים כמעט ולא הפסידה במהלך שנות ה-70 לנבחרות אחרות והיא גם ניצחה במשחקי ראווה מספר קבוצת NHL. מול הנבחרת המאיימת והמנוסה שיחקו שחקני קולג'ים. ארה"ב ניצחה, השדר האמריקאי שאל את הקהל "האם הוא מאמין בניסים" בשניות הסיום, ונכנס לפנתאון של ציטוטי הספורט.

הסובייטים היו המומים לא רק בגלל ההפסד, אלא בגלל שהם ידעו כי מצפה להם עונש לא נעים במולדת. הסרט חוזר לשחקני ההוקי האגדיים של ברית המועצות וחושף את הדרך בה התנהל הספורט מאחורי מסך הברזל – ספורטאים שכמעט לא קיבלו שכר או זכויות מול מאמן קשוח שמקבל יחס מועדף מן המשטר, ובעיקר אפס אפשרות לבחירה חופשית בעוד ההמונים רואים בהם גיבורים לאומיים או אחראים להפסד המביך. הוק הופך את מי שנראו על הקרח כמאיימים וחסרי לב עד לרמה שהיו יכולים להיות מלוהקים ל״רוקי 4״, והופך אותם לאנשים מדוכאים שיותר מששאפו לגבור על ארה"ב, קינאו בחיים של הכוכבים שם, או לפחות בתנאי מחייה אפשריים. הסרט לא עוצר במשחק המפורסם ומראה איך במהלך שנות ה-80, השחקנים הסובייטים החלו לנסות לשבור את החומה להצליח להגיע גם הם לליגה האמריקאית.

הפיכת האויב למעורר הזדהות משלבת בין מספר מהלכים המאפיינים את מקבץ הסרטים. ראשית ישנו ערעור על המיתוסים של הספורט כפי שעוצבו בידי התקשורת, באופן ספציפי על ידי התקשורת הלבנה. בנוסף, ישנה חשיפת מציאות פוליטית סבוכה דרך סיפור ספורטיבי. ובעיקר ראוי לציין את הראייה של כל מקרה דרך כמה נקודות התייחסות, בסרט זה ספציפית ועל פי רוב בסדרת ״30 על 30״ שזוהי רק טעימה מן התפריט שלה.

השאר תגובה