• אוסקר 2018/19: רשימת המועמדים המלאה
  • אליטה: מלאך קרב
  • ״קולט״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״אליטה: מלאך קרב״ של רודריגז וקמרון
  • הכהנים הגדולים: פרק בונוס על צמד סרטים קצרים
  • אוסקר 2018/19: פרסי השחקן הראשי ושחקן המשנה
  • אוסקר 2018/19: השחקנית הראשית ושחקנית המשנה
  • ״מרדף קר״, סקירה
  • ״ציפור בשחקים״, סקירת נטפליקס
  • ״מים שקטים״, סקירה
  • (?)חזרה אל 1939 - השנה הגדולה בתולדות הוליווד
  • ?אולי די עם ההגדרה ״היקום הקולנועי של די.סי.״
  • ״מסור חשמלי מקטיפה״, סקירת נטפליקס
  • המועדפת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת פברואר 2019
  • אוסקר 2018/19: דירוג כל המועמדים לסרט הטוב ביותר

״כפר נחום״ (Capharnaum), סקירה

25 בינואר 2019 מאת אורון שמיר

זאת השנה השנייה ברציפות שלבנון מגיעה אל חמישיית הגמר של האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה. לא עניין של מה בכך בהתחשב ש״העלבון״, הנציג דאשתקד, היה הראשון אי פעם שהגיעה מן המדינה אל הטקס. הבמאית נאדין לבאקי נשלחה כבר שלוש פעמים לייצג את מולדתה, ורק כעת הצליחה להתברג לרשימה. אחרי "קרמל" ו"לאן הולכים עכשיו?" הגיע ״Capernaum״, ששבר את הנאחס הפרטי של הבמאית ומצטרף אל ארבעת המועמדים בקטגוריה עליהם כבר כתבנו: ״רומא״ נציג מקסיקו שגם מוביל את מספר המועמדויות (יחד עם ״המועדפת״), ״אהבה בימים קרים״ הפולני בעל שלוש המועמדויות, ״יצירה ללא מחבר״ הגרמני שגם הוא השיג מועמדות נוספת מחוץ לקטגוריה, ו״המשפחה שלי״ נציג יפן. את הארבעה אפשר היה או יהיה לראות בבתי הקולנוע בישראל בתקופת הזמן הנוכחית, מה שאי אפשר לומר על הסרט הלבנוני.

זה מבאס כבר שנה שנייה ברציפות שהשכנה הצפונית של ישראל מגיעה לאוסקר ורובנו לא יכולים לצפות בסרט מסיבות שאינן קשורות לקולנוע. אלא אם האוזן השלישית ישיגו איזו הוצאת די.וי.די. אירופאית, או בדרכים עקלקלות. אגב, לבנון גם מככבת גם בקטגוריה התיעודית באוסקר עם הסרט ״על אבות ובנים״ (Of Fathers and Sons), כאחת משש מדינות השותפות להפקה. זה כאילו הפוקוס העולמי עבר כמה קילומטרים צפונה מישראל ואיזה גל קולנועי חדש ומרתק גואה בים התיכון. כלומר, הייתי כותב זאת אלמלא ראיתי את הסרטים הנ״ל בעצמי כדי להעיד על איכותם, ומצד אחר אין לי כוונה לנחש את הסיבות שמובילות את העולם להיות מרותק לסרטים מן המדינה הערבית באחרונה. אך כיוון שבכל זאת יש לי את הפריבילגיה לגור בארץ שמקרינה את הסרטים הללו, ניצלתי את ההזדמנות לעשות זאת ממש כפי שאני עושה עם אוכל או תרבות לבנוניים בשנתיים וחצי האחרונות. הדוקו יקבל את המקום שלו בסקירה נפרדת על המועמדים התיעודיים, ובסקירה זו אתרכז בהשלמת חמישיית השפה הזרה.

עוד לפני המועמדות לאוסקר, סרטה של לבאקי הוצג בבכורה בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, שם זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן ובעיטורים נוספים. כמעט בכל מקום בו הוצג מאז הפך לחביב הקהל, וכרגע הוא מסתמן כמיני-להיט ארטהאוס לפחות בקולנועי ניו יורק, אם כי עדיין לא סביר שיכסה את תקציבו, המוערך בכ-4 מיליון דולר. מדובר בקופרודוקציה אמריקאית-לבנונית למי שהחל לקנא בתקציבי הקולנוע של שכנינו, שנרקמה בזכות השם העולמי שקנתה לה הבמאית. לבאקי גם חתומה על התסריט יחד עם ארבעה שמות נוספים: שותפה הקבוע גי׳האד חוג׳לי, מישל קאסרוואני, ג׳ורג׳ חבז, וחאלד מוזאנר, שגם הלחין והפיק את הסרט ואת הקודמים של בת זוגו. סליחה מראש וגם הלאה על התעתיקים לעברית של שמות ערביים הכתובים באנגלית, אשמח לשנות אם לא דייקתי.

עוד בענייני לשון, משמעות המילה ״Capharnaüm״ בצרפתית היא ״בלאגן״ או ״כאוס״. האמריקאים סביבי טובחים בשם הסרט עם הגייה משובשת שנשמעת כמו ״קאפרנם״ (עם פ׳ דגושה וסיומת נבלעת), אז לדוברי עברית בטח שמותר לתרגם את המשמעות המקורית ולקרוא לסרט בשמו – ״כפר נחום״, אותו יישוב הסמוך לחופי הכנרת שמוזכר במקורות ואף היה חביב על ישו ותלמידיו. עם זאת, הסרט לא מבהיר בשום שלב היכן הוא מתרחש, ומה שברור הוא שזה קורה היכנשהו בעיירה מוזנחת במזרח התיכון.

כמו במקרה של ״העלבון״, גם עלילת סרט זה נסמכת על פתיח וסגיר של דרמה משפטית. על ספסל הנאשמים מצויים סועד וסלים, בעל ואישה, והתובע הוא בנם, זאין (שוב סליחה על התעתיק). הילדון אפילו לא בטוח בן כמה הוא, אבל משוכנע בצדקתו לתבוע את הוריו על שהביאו אותו לעולם. השופט מזכיר כי זאין מצוי בזמן המשפט הנוכחי במהלך ריצוי עונש על פשע אלים שביצע, מה שאמור לגרום לנו לחשוב ״מעניין מה הוא עשה!״ בזמן הצפייה שאכן פורשת המון מאורעות שהובילו לתביעה הנוכחית. במהלך הסרט בהחלט אפשר להתחיל להבין מדוע ילד ירצה לתבוע את מולידיו, שכן מדובר באב ובאם הגרועים ביותר שנראו על מסך מאז ההורים של בוג'ק הורסמן.

אם זאין לא בטוח בן כמה הוא (כנראה 12 לפי הערכות הוריו), אני כצופה לא ממש בטוח כמה אחים ואחיות יש לו. הוריו לא ממש מטפלים בהם ומותירים אותם לגורלם מהרגע שהם מפסיקים להיות פעוטות, ואת העוללים הם נוהגים לקשור ברצועה כדי שלא יתפלשו בזוהמה יחד עם יתר הזאטוטים. סגנון החיים בבית ההרוס וברחובות המטונפים גורם לילדים להתקרב ולדאוג אחד לשנייה, מה שנכון בעיקר לגבי הגדולים שבהם – זאין ואחותו האהובה סאהר. אלא שעם בוא הווסת הראשונה ברור לצמד הצעיר שהגיעה גילה של הילדה להינשא, מה שלא מקובל על גיבורנו המבקש להגות תוכנית פעולה. הוא מוצא עצמו בפארק שעשועים, מחפש פתרון ומוצא חן בעיניה של עובדת ניקיון שהיא פליטה אתיופית נטולת אישור שהייה, שגם מגדלת את תינוקה בהסתר. זה לא נראה כך אבל באמת שאני חוסך כאן בתיאורי האומללות והעליבות, ואנחנו אפילו לא בשליש הראשון מתוך כשעתיים של עוני, שפלות וחוסר תקווה.

כפי שאפשאר להבין מהתקציר, הסרט משתייך לסוגה קולנועית פופולרית למדי במאה הנוכחית, שאפשר לכנות כ״סרטי ילדים עניים ברחבי העולם״. קצת כאילו מישהו החליט על גרסה אפלה לסדרת ספרי ״ילדי העולם״ של אנה ריבקין בריק ואסטריד לינדגרן (אלה שהפכו לטרילוגיה קולנועית מאת דבורית שרגל). כי משום מה הקולנוע העולמי פשוט חייב להציג עוד ועוד ילדים שחיים בתת-תנאים בברזיל, אפריקה, מזרח-אירופה, הודו, ולפעמים גם במקומות מתקדמים, לכאורה. כתמיד, בהתחלה רק מתחשק לנגב לילדים האלה את הנזלת מהאף, להעיף מעליהם את הזבובים, או לפחות לקחת מידם את הסיגריה הדולקת. וכרגיל, בהמשך מסתבר שזה כנראה המצב כי הדאגות שלהם קיומיות והישרדותיות יותר מאשר המקלחת הבאה.

באופן אישי, אני מוצא את הסרטים האלה לא רק נצלניים וצבועים, אלא פשוט מניפולטיביים עד כדי פורנוגרפיה רגשית וגלוריפיקציה של סבל. הרי מספיק לשים על המסך ילד בסיטואציה של חיים ומוות כדי לעורר תגובה רגשית, אבל לעשות רק את זה במשך שעתיים סצנה אחר סצנה זאת אשכרה התעללות בצופים, שכנראה כל-כך מודים לאל הטוב כשהסרט נגמר עד כי אפשר להתבלבל בין זה לבין ״עברתי חוויה חזקה בקולנוע!״. מבלי לזלזל בדעות של אחרים על היצירה ובכלל, להיכלא בצינוק בלי לדעת מדוע ואז להשתחרר כעבור שעתיים בלי הסבר או פשר – גם זו חוויה עמוקה.

עוד עניין שאני ממש לא מתחבר אליו, כפי שכתבתי יותר מדי פעמים בעבר, הוא שחקנים-ילדים. במיוחד כאלה שצריכים לשאת יצירה שלמה על כתפיהם כפי שקורה כאן. זאין אל-רפיע, המגלם את גיבור הסרט הקרוי על שמו, הוא פליט סורי שכנראה חווה מספיק זוועות בחייו בשביל לשחזר את תחושת חוסר האונים על המסך, או סתם ילד חמוד שיש בו זיק אמין של שובבות. אבל הוא לא מחזיק סרט שלם, עם כל הכבוד. בהתחשב בכמות המבוגרים חסרי הכישרון שמופיעים על מסכים אני לא אמור להיטפל דווקא לילדודס, אבל להם עושים הרבה יותר הנחות בכל הקשור לכישורי משחק. עם זאת, גם יתר המשתתפים בסרט לא בדיוק חורכים את המסך, ולכך אפשר להוסיף את הבחירה של הבמאית ללהק את עצמה לתפקיד עורכת הדין של הילדון. למקרה שזה לא היה ברור מספיק מעצם היותה הבמאית, לבאקי בעצם ממנה עצמה גם על המסך לתפקיד המייצגת של הילדים הסובלים, חושפת את מצוקתם מול העולם. סוג כזה של פטרונות הוא מעט מביך בעיניי.

מכל בחינה קולנועית אחרת, הסרט דווקא די בסדר, גם אם חסר ייחוד. הצילום נסמך על קונבנציות שהתעדכנו לפני עשור (מצלמה רועדת העוקבת אחרי הגיבור מהעורף), בשילוב עם צילומים אוויריים עכשוויים מהסוג שהפך לקלישאה מאוסה כבר בפעם הראשונה שהשתמשו בדרואון בסרט עלילתי. מבחינת קצב, הסרט מבצע קפיצות חדות אחרי ״הרדמה״ של הקהל, או מנסה לפייס ברגע פיוטי, סימבולי או אנושי, אחרי עוד בעיטה של החיים בפרצופם של הגיבורים. הריאליזם מחניק ומדגיש את עליבות הסביבה, והקלוז-אפים על הפנים המלוכלכות והעצובות של הגיבור סוחטים פעם אחר פעם עוד קצת רגש, גם אם כבר לא נשארו דמעות או טישו ונדמה כאילו נוצר גבול מטפורי בין לבנון ומצריים דרך קונבנציות של סרט ערבי של שישי בצהריים.

כדי להוכיח שבכל זאת יש לי לב, אתוודה שהלחיצות החוזרות על כפתורי הנפש כן עבדו גם עליי מספר פעמים, בעיקר בסצנות של קירבה אנושית או מעט חמלה. צריך ואף נחמד להיות נאיבי כמו הגיבור כדי ליפול בפח הזה, כי הסרט רק נותן על מנת לקחת הכל ברגע הבא. זו מלכודת שאפשר לדרוך עליה פעם או פעמיים, אך ישנן עשרות כאלה (לא מגזים) במהלך הסרט, כך שאטמתי את עצמי יותר ויותר במהלך הצפייה. את המערכה האחרונה כבר ראיתי מבעד לחומת בוז של צופה מערבי שביקש חוויה אקזוטית וקיבל תפריט ״מיוחד״ לתיירים, במקום להיזכר שיש כאלה עם הרבה פחות מזל ממנו. אולי זה לא כזה הפסד גדול שהקהל הישראלי לא ייחשף לסרט הזה, ואם הוא זה שיזכה את לבנון באוסקר הראשון שלה אני אתבאס במקום לשמוח.

תגובות

  1. ravidag23 הגיב:

    תודה על הסקירה, עוד כשצפיתי בסרט בפסטיבל קאן הרגשתי שאני מאבד אחיזה במציאות מרוב הקונטרסט שבין התגובה האדישה שלי להררי התשבוחות של כולם.

    אני לא רוצה לספיילר, אבל עוד דבר שהפריע לי הוא הסיבה שבגינה הילד תובע את הוריו והדרישה שהוא מציב בפני אימו. כשהדבר הזה נחשף, זה גרם לי לאבד את מעט הסימפטיה שעוד הייתה לי כלפי הילד.

  2. יניב הגיב:

    אם הסרט לא משהו, לפחות הסקירה ברמה של אוסקר 🙂 נהנתי לקרוא את הטקסט כולו מההתחלה ועד הסוף וגם ספציפית את משפט הסיכום הלפני אחרון שלך.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.