פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 3, פרק 1: "ענבי זעם"

אחרי הקדמה קצרה ואינפורמטיבית שהתפרסמה לפני כמה ימים, אנחנו פותחים את העונה השלישית של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר עם יצירה של האדם על שמו היא קרויה. הרי רק הגיוני שאם מקדישים עונה לבמאי האגדי שזכה שלוש פעמים באוסקר הבימוי והפסיד את פרס הסרט, נתחיל דווקא אתו. המפסיד של הפרק הראשון אפילו מקבל את תואר "הסרט הוותיק ביותר בפרויקט עד כה". ייתכן מאוד וימשיך לשאת אותו עד הסוף. אבל ימים יגידו. לינקים לכל שאר הפרקים, כרגיל, בסוף הטקסט.

"ענבי זעם" (The Grapes of Wrath) הוא לא אוסקר הבימוי הראשון של פורד. קדם לו "המלשין" בשנת 1935. "ענבי זעם", שיצא לבתי הקולנוע בינואר 1940, היה האוסקר השני של פורד, שנה לפני שיזכה שוב עם "מה יפית עמק נוי", היחיד מבין הסרטים שביים שזכו גם בפרס הגדול. זה הפך אותו לבמאי הראשון שזוכה שנתיים רצוף, לפני ג'וזף ל. מנקוויץ ואלחנדרו גונזאלס איניאריטו. כלומר כבר בשלב הזה נחשב פורד לאחד הבמאים הגדולים של הוליווד, ומעמדו רק יתעצם בהמשך כאשר תפיסת עולמו השמרנית והפטריוטית תעזור לו להתחמק מציד המכשפות של מקארתי.

וכמו כל סרטי העונה השלישית, "ענבי זעם" סיים במקום השני, עם פרס הבימוי הטוב ביותר (ועוד אחד) כאשר הכתר המוזהב הונח על ראשו של סרט אחר לגמרי.

עוד לפני האוסקר…

הספר "ענבי זעם" יצא לאור בשנת 1939 והפך לספר המהולל ביותר של השנה. זה היה בסך הכל העיבוד השני לספר של ג'ון סטיינבק, אז בן 38, אחרי "על עכברים ואנשים" שנה לפני כן. לאחר מכן יעובד שוב סטיינבק הגדול לקולנוע עם "קדמת עדן", ויהפוך לתסריטאי מועמד לאוסקר בעצמו ("סירת הצלה", "מדליה לבני", "ויוה זאפאטה!").
המפיק העוצמתי דריל פ. זאנוק מיהר להשיג את הזכויות על הספר המתאר את קורותיה של משפחת ג'ואד הנודדת מאוקלהומה לקליפורניה בתקופת המשבר הכלכלי הגדול, ובמיוחד מתרכזת בטום, אחד מבני המשפחה שזה עתה השתחרר מהכלא על הריגה. את ההפקה לקח על עצמו נונאלי ג'ונסון שגם עיבד את התסריט למסך, והגה הבימוי ניתן בידיו של פורד.
האמת שלא חשבתי על זה עד שלא נתקלתי באינפורמציה הזו במהלך התחקיר, אבל באמת מוזר שפורד וזאנוק, שניהם רפובליקנים להדהים, לקחו על עצמם את הסיפור הזה שבמרכזו תלאות האדם הקטן שמופשט מנכסיו בגלל קפיטליזם. זאנוק חשש שיאשימו אותו בקומוניזם, כלומר בחתירה תחת "הערכים הפטריוטים", כאמור הפחד הכי גדול של יוצרי הקולנוע אז (יה, זה בכלל לא מה שקורה היום בישראל. מדהים), אבל כשגילה שבאמת אנשי הדרום אכן אכלו קש ושהכל אמת לאמיתה, הוא השתכנע שזה בסדר.

לתפקיד הראשי נבחר הנרי פונדה, שהיה ממש באותן שנים אחת התגליות האהובות על הוליווד אחרי "ג'יזבל", "ג'סי ג'יימס" ו"לינקולן הצעיר", וכמה שנים לפני שהעמיד את אחת משושלות האצולה של תעשיית הסרטים האמריקאית. עוד תואר שלדעתי חייב להיות מוענק לו, הוא שמדובר בפעם היחידה שזכור לי כוכב קולנוע בסדר גודל הזה שמופיע בסרט עם שערות על הכתפיים. כמה מרענן היה לראות את זה על המסך, וכמה אחורה הלכנו בתפיסת הגוף שלנו מאז 1940. דיכאון.

כבר ביציאתו זכה הסרט להצלחה גדולה והיה לחביב המבקרים של 1940. טוב, האמת שהיה סרט אחד שהתחרה אתו צפוף על התואר הזה…

מסלול הניצחון של פורד וההפסד של "ענבי זעם"

המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר ה-13 היו (קחו נשימה):
"רבקה", דרמת המתח הרומנטית, ועל הדרך הסרט ההוליוודי הראשון של אלפרד היצ'קוק, הוביל את החבורה העמוסה עם 11 מועמדויות ונוכחות בכל הקטגוריות החשובות. ואם אתם חושבים שזה הסרט היחיד של היצ'קוק שהיה מועמד באותה שנה, אתם טועים.
"ענבי זעם" חלק את המקום השני עם 7 מועמדויות גם הוא בלי שום היעדרות יוצאת דופן, אולי חוץ משחקן המשנה לג'ון קאראדין. ואם אתם חושבים שזה הסרט היחיד של פורד שהיה מועמד באותה שנה, אתם טועים.
"המכתב" של וויליאם וויילר בכיכובה של בטי דיויס היה לצדו של "ענבי זעם" עם 7 מועמדויות, ללא נוכחות בפרס התסריט.
"סיפור פילדלפיה" הנפלא של ג'ורג' קיוקור, "כתב זר" שהיה לסרט הנוסף של היצ'קוק ברשימה, "המסע הארוך הביתה" שהיה לסרט הנוסף של פורד ברשימה, ו"העיירה שלנו" צברו כל אחד מהם 6 מועמדויות. מתוכם רק "סיפור פילדלפיה" היה מועמד לבימוי.
"הדיקטטור הגדול" המונומנטלי של צ'פלין ו"קיטי פויל" בכיכובה של ג'ינג'ר רוג'רס נכחו ב-5 קטגוריות.
"כל זה והשמיים גם" היה האחרון בסך המועמדויות, עם 3 בסך הכל.

הדבר הראשון שבולט ברשימה הזו הוא יא אללה כמה סחתיינים מגיעים ל-1940. יש פה לפחות ארבעה סרטים שהפכו לנכס צאן ברזל בתולדות הקולנוע וזה עוד בלי להזכיר את "החנות מעבר לפינה", "פינוקיו", "פנטסיה" וכמובן יצירת המופת הקומית "נערתו ששת", שאפס המועמדויות אותו קיבלה ייזכר לדיראון עולם.
הדבר השני הוא שנדמה שבאמת היה פה מאבק ראש בראש בין שני סרטים, שניהם של במאים שכנראה לא התקלחו במהלך כל 1939 כי אחרת מתי היה להם זמן לביים שני סרטים שהצליחו להכניס לרשימת המועמדים: היצ'קוק הבריטי ("רבקה", "כתב זר") ופורד האמריקאי ("ענבי זעם", "המסע הארוך הביתה").

קשה לדעת לאן הרוחות נשבו, כי מה שאנחנו מכירים כ"עונת אוסקר" או "קמפיינים" לא היו קיימים אז, אבל בכל זאת אגיד שלטקס "ענבי זעם" הגיע עם שני פרסים מטעם ה-NBR לסרט ולמשחק (ג'יין דארוול) כמו גם שני פרסים מטעם מבקרי הקולנוע של ניו יורק, לסרט ולבימוי. "רבקה", שכידוע וכזכור ניצח את האוסקר של 1940, זכה רק בשני פרסי משחק מטעם ה-NBR.
המרוץ הזה מרתק, אפילו עוד לפני שזורקים פנימה למיקס את הקומדיות הבולטות של הקטגוריה ("סיפור פילדלפיה" ו"הדיקטטור הגדול"), כי מדובר בסרטים שונים מאוד. אמנם שניהם מבוססים על ספר ידוע ואהוב, אבל האחד הוא דרמה גותית אירופאית על רמי מעלה והשני הוא סרט מסע על האנשים הפשוטים בשולי אמריקה.

שנה לפני כן ניצח את האוסקר בנוק-אאוט סרט שעסק בדרום ארה"ב, ואולי האקדמיה רצתה קצת לשנות כיוון. אולי באמת החומר הספרותי של "רבקה" נחשב יוקרתי ומרשים יותר מרב המכר של הרגע. ואמנם סרטו של היצ'קוק זכה בפרס הגדול, אבל הניצחון עצמו היה די דחוק. למעשה, "רבקה" סיים את הערב ההוליוודי החגיגי עם שני פרסים בלבד, לסרט וצילום.
אתם יודעים מי עוד סיים עם שני פרסים? נכון, "ענבי זעם". וגם "סיפור פילדלפיה". וגם "פינוקיו". הסרט היחיד שזכה ביותר, היה "הגנב מבגדד" עם שלושה (צילום, עיצוב אומנותי ואפקטים).

הניצחון של פורד אל מול המעקף הסופי של היצ'קוק מאוד משונה בדיעבד, לא רק כי לפורד כבר היה אוסקר בימוי אז אין כל כך סיבה להביא לו עוד אחד, אלא בגלל ש"רבקה" הוא סרט הרבה יותר "מבויים" מזה של פורד. במותחן הרומנטי ממש מרגישים את הבמאי האוטריסט בכל פריים ופריים.
פורד, במה שמאפיין את רוב המבע הקולנועי שלו, לא מנסה לתפוס תשומת לב לעצמו וליכולת שלו להעמיד מצלמה או להאיר. הוא נותן לשחקנים ולתסריט את מרכז הבמה, מניח את המצלמה איפה שיהיה הכי נכון כדי להעביר את הרגש, ולא מנסה לאתגר את המדיום. ואם זה לא מספיק כדי להעיד את ההפסד המוזר, עוד אוסיף ש"ענבי זעם" מרגש ונוגע הרבה יותר מ"רבקה".
רוצה לומר, על פי כל מה שאנחנו יודעים על האקדמיה, המצב היה אמור להיות הפוך: היצ'קוק היה אמור לזכות כבמאי, וסרטו של פורד התאים יותר לנצח בקטגורית הסרט.

"ענבי זעם" ניצח בשתי קטגוריות, הבימוי כמובן, ופרס שחקנית המשנה לג'יין דארוול המגלמת את אם המשפחה. ואם יורשה לי, מדובר באחת הזכיות המוצדקות ביותר בתולדות קטגורית שחקנית המשנה, זו שהוענקה באותה שנה בפעם השנייה בלבד. זאת הייתה שנה מצוינת לשחקנית המשנה, כי מול דרנל התמודדה גם ג'ודית' אנדרסון בתפקיד האיקוני שעשתה ב"רבקה" כגברת דנוורס הערפדית.
בתחום הבימוי, פורד ניצח את סם ווד, וויליאם וויילר, אלפרד היצ'קוק וג'ורג' קיוקור. רק תסתכלו על השמות האלו. מדובר באחד הליין-אפים החזקים ביותר בתולדות הוליווד הקלאסית.

בתחום ההפסדים, "ענבי זעם" נוצח על ידי "רבקה" רק בפרס הסרט. פרס השחקן הראשי והתסריט נלקחו ממנו על ידי "סיפור פילדלפיה", אוסקר הקלטת הסאונד הלך ל"Strike Up the Band", ובקטגורית העריכה ניצח "North West Mounted Police". שני הסרטים האחרונים אינם שמות מוכרים במיוחד, אבל הם כן מהפילמוגרפיה של יוצרים אגדיים לא פחות מפורד, בזבי ברקלי וססיל בי דמיל, בהתאמה.

האם ההפסד היה מוצדק?

חד משמעית אחת הדילמות הקשות שהיו לי בכל 21 הפרקים עד כה.
מצד אחד, למרות שזה לא נאמר באופן נחרץ, בעיני "ענבי זעם" טוב יותר מ"רבקה". אבל א) זה לא בהכרח לוקח מ"רבקה" כי גם הוא נהדר, ו-ב) אם זה אומר שלפחות סרט אחד של היצ'קוק נחקק בלוח הזהב ההוליוודי, אני לגמרי חי עם זה בשלום.

"רבקה" איננו סרט מושלם, אבל הוא עדיין מהנה, עשוי נפלא ועל הדרך גם אחד המותחנים הבודדים שזכו באוסקר, וגם כזה שיש בו אלמנטים להט"בים, כך שאין פה שום טרוניה על זכייתו שהיא באמת אחת המשמחות בתולדות האוסקר. אבל עם יד על הלב, "ענבי זעם" פשוט סרט חזק יותר. ומעבר לכך, למרות שזה לא באמת שייך לדיון, גם הזדקן פחות מ"רבקה" שהיה קורבן של קוד הצנזורה ההוליוודי. אני חושב שאולי אפילו הייתי מציב את "סיפור פילדפיה" ו"נערתו ששת" לפני "רבקה", אבל אזדקק לצפיית ריענון שלהם.

אבל אנחנו לא פה כדי להוריד ל"רבקה" אלא כדי להרים ל"ענבי זעם", וזו פעולה הרבה יותר קלה. קודם כל, הדבר הכי בולט ומרשים בצפייה עכשווית של "ענבי זעם" זה כמה הוא הקדים את עצמו. בהתחשב בכך שהזרם הקולנועי של הניאו-ריאליזם – שזה שבישר את היציאה מהאולפנים ללוקיישנים וליהוק שחקנים שאינם מקצועיים בהכרח – ידוע ככזה שהתחיל כמה שנים לאחר יציאת "ענבי זעם" ובכלל בצד השני של האוקיינוס האטלנטי, ובכך שהשינוי בשיטת המשחק הקולנועי מיוחס בעיקר לקאזאן וברנדו כעשור לאחר מכן – ההפקה של פורד (כזו שתבלוט מאוד גם ב"מה יפית עמק נוי") מאוד יוצאת דופן לתקופה ויש לה אפקט מרשים.
לא מעט מהסצנות של "ענבי זעם" מתרחשות בחוץ ולא באולפן, וזה מביא לסרט תחושה ריאליסטית ואפית. בעקבות זו ההשמטה של גדול צלמי הקולנוע גרג טולנד ("האזרח קיין", "שנות חיינו היפות ביותר") מקטגורית הצילום של 1940 מאוד מפתיעה.
עם זאת, כמובן שלא כל הסרט יכל להצטלם בחוץ, במיוחד סצנות הלילה שבתקופה הזו היה עדיין קשה להאיר. באלו נאלצו בכל זאת להיכנס חזרה לאולפן, מה שיוצר דיסוננס מאוד חריף היום בין תחושת האמינות של סצנות היום למלאכותיות הקלה של סצנות הלילה.

זה תקף בדיוק גם לכל הקונספט של המשחק בסרט – הנרי פונדה כטום, ג'יין דארוול כאימו, וג'ון קאראדין כג'ים קייסי, רוב הזמן מעניקים הופעות שמזוהות יותר עם הוליווד פוסט קאזאן והשיטה הסטניסלבסקית, שהתחילה בראשית הפיפטיז עם "חשמלית ושמה תשוקה". המשחק שלהם מרוכז ומתודי, אבל גם הם, מדי פעם, נופלים ללא אזהרה לג'סטות הגדולות והמשחק הדרמטי מדי.

"ענבי זעם" ממש מרגיש כמו תוצר של אומנות שעומדת על סף של שינוי מהותי. המשחק, הצילום, העובדה שהוא נע ללא הפסק בין דידקטיות מעושה לכנות מאוד מרגשת, בין דיוק אלגנטי לשרטוט בקווים מאוד גסים. זה באמת ממשיך ככה מהרגע הראשון ועד האחרון, במיוחד בשתי סצנות הסיום של הסרט.
זו כמובן רק דעה אישית שלי, אבל בעיני הסרט היה הרבה יותר חזק אם היה מסתיים במונולוג המפורסם של טום, ובשוט המרוחק שלו על הגבעה. אחרי הרגע המרגש הזה, אנחנו ממשיכים לסצנה נוספת, עם עוד מונולוג מהדהד, אבל ישנה תחושה שהשיא כבר מאחורינו ועכשיו פשוט אומרים לנו את המסר.
תוספת אחרי הפרסום: מסתבר שהסיום המקורי אכן היה עם טום, אבל דריל זאנוק המפיק התנגד לאווירה המדוכדכת וצילם בעצמו את הסצנה האחרונה.

ב-1940 הוליווד פיצלה את האוסקר שלה לשני סרטים, ובדיעבד, ובאופן מאוד לא מאפיין של האקדמיה, נראה שנעשתה הבחירה הנכונה. ג'ון פורד יזכה בפרס הסרט שנה לאחר מכן (ויהיה לבמאי הראשון, מתוך שלושה, שיזכה בשני פרסי בימוי ברצף), והיצ'קוק לא יזכה לעולם, אז זה לפחות משהו.
הזוכה הנוספת של הסרט, ג'יין דארוול, לא תשוב עוד לאוסקר אך תמשיך לשחק עד ממש בסמוך למותה בשנת 1967. הופעתה האחרונה תהיה כאשת היונים ב"מרי פופינס". הנרי פונדה ייצב את מעמדו כאחד השחקנים האהובים של הקולנוע, אבל יצטרך להמתין ארבעה עשורים עד מועמדותו הבאה כשחקן על "האגם המוזהב" ב-1981. הוא גם יזכה. שנה לאחר מכן ילך לעולמו.

אנחנו עוד כנראה נשוב לפורד במהלך העונה.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"