פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 2, פרק 4: "נשיקת אשת העכביש"

את ויליאם הארט פגשנו כבר פעמיים מאז תחילת העונה, עם שני סרטים בכיכובו שהפסידו את הפרס הגדול: "החברים של אלכס" של 1983 ו"תייר מזדמן" מ-1988. אבל הפרק הרביעי הוא הראשון שבו אנחנו לראשונה מתמקדים אך ורק בשחקן המצוין הזה, אחד מארבעת עמודי התווך של העונה (לינקים לכל הפרקים תוכלו למצוא בסוף הפוסט).

"נשיקת אשת העכביש" (Kiss of the Spider Woman) שהפסיד ב-1985 את פרס הסרט ל"זיכרונות מאפריקה", הוא לא רק כרטיס הכניסה הראשון של הארט לאוסקר, אלא גם זה שמבדיל אותו משאר כוכבי העונה. זאת מכיוון שבשונה מגלן קלוז, לורנס קסדן וסטיבן ספילברג שהפסידו הלוך והפסד, ויליאם הארט נקרא לפודיום באותה שנה כזוכה האוסקר לשחקן הטוב ביותר. זה התרחש כמה חודשים לאחר שלקח את פרס השחקן של פסטיבל קאן, ופחות או יותר באותו הזמן בו היה מועמד לטוני על "הארלי ברלי". הוא לא יזכה שוב באוסקר מאז, אבל יהיה מועמד שלוש פעמים נוספות, שתיים מהן ממש אחרי הניצחון הזה: "ילדים חורגים לאלוהים" ו"משדרים חדשות" (שעוד יקבלו פרקים משלהם במהלך הפרויקט), וב-2005 עם "היסטוריה של אלימות", מועמדותו היחידה בפרס שחקן המשנה.

כיום הארט הוא אחד השחקנים המוכרים שיש לקולנוע האמריקאי, ולאחרונה גם הפך לחלק מהיקום הקולנועי של מארוול כסנטור רוסו. אבל בעת זכייתו באוסקר ה-85 הוא היה עדיין בגדר תגלית.
הארט נולד ב-1950 בוושינגטון (מה שהפך את זכייתו בגיל 35 לאחד הצעירים שזכו בקטגוריה הראשית), ותפקידו הראשון בקולנוע היה בסרט האימה/מד"ב של קן ראסל מ-1980 "מצבים משתנים". מאותו הרגע הקריירה שלו נסקה במהירות, במקביל לעבודותיו על הבמה, עם תפקיד ראשי באחד הלהיטים של 1981 "חום הגוף" ואז במועמד לאוסקר ומגדיר הדור "החברים של אלכס". באמצע שנות השמונים, כאמור, זכה עם מועמדותו הראשונה וגרף עוד שתי מועמדויות נוספות, מקבל מעמד של אחד מהשחקנים הטובים ביותר של התקופה.
בשנות התשעים משהו קצת נבלם, ועל אף שהארט המשיך לעבוד ללא הפסקה, סרטיו זכו לפחות יחס, ביניהם "הדוקטור", האפוס רחב היריעה של וים ונדרס "עד סוף העולם", "ג'יין אייר", "מייקל", "הכפר" ו"ההצעה". רק "עישון" ב-1995 החזיר אותו חזרה לחיק הביקורת.
וזה מוזר, כי הפריצה שלו הייתה מרהיבה בההתחשב בתפקידים שלקח ובפרסים שזכה. יחד עם המראה שלו, הוא היה צריך להפוך למרלון ברנדו החדש, לשחקן האמריקאי הטוב והמעוטר ביותר של סוף המאה ה-20. זה לא קרה, והשאלה מדוע עדיין באוויר.

על אף ההאטה, הארט מעולם לא הפסיק לעבוד, ובאלף החדש זכה לשבחים על עבודותיו בטלוויזיה ("גדול מכדי להיכשל" ו"דמג'ס"), ועל הדרך גם הוזכר בנסיבות פחות נעימות כבן זוג מתעלל וכאדם די נורא להיות אתו על סטים. חשבתי שכדאי להזכיר את זה.

עוד לפני האוסקר…

"נשיקת אשת העכביש" (לקח לי כמה שנים מילדותי להבין שזה לא סרט אימה. תארו לכם את אכזבתי) הוא הפקה ברזילאית-אמריקאית שהתבססה על ספרו של מנואל פואיג מ-1976. הספר גם עובד לאחר מכן למחזה שעלה בכל העולם (אני ראיתי את הגרסה הישראלית עם ג'וליאנו מר ויורם חטב) ולמחזמר.
עלילת הסרט מתרחשת כמעט כולה בין כותלי בית כלא ברזילאי, ובעיקר בתאם של שני אסירים: מולינה (הארט) הגיי שנאסר לאחר שהואשם ב"השחתת קטין", והאסיר הפוליטי ואלנטין (ראול ג'וליה). שני האסירים לא יכולים להיות שונים יותר זה מזה – האחד רומנטיקן שברח לעולם של פנטזיה והשני אידיאליסט שרואה רק את המציאות הכואבת – אבל בכל זאת נרקם ביניהם קשר של חברות שאפילו גולשת ממחוזות האפלטוניות, כל זאת בזמן שמולינה לא רק שמסתיר סוד אפל מחברו לתא, אלא גם הולך ומתאהב בו.
איך אומרים אצלנו? טוב זה לא ייגמר.

את התסריט עיבד לאונרד שריידר, והגה הבימוי ניתן לברזילאי הקטור בבנקו בן ה-41 שביים עד כה שלושה סרטים במולדתו, ולפי הדיווחים לא באמת דיבר הרבה אנגלית על הסט. התפקידים של מולינה ו-ולאנטין היו מיועדים לברט לנקסטר וריצ'רד גיר, אבל זה נפל די מהר. מכיוון שרוב הכסף של ההפקה הגיע מברזיל היה אפשר להביא לתפקידים הראשיים שני שחקנים פחות מוכרים כמו הארט וראול ג'וליה הפורטוריקני – זה שלימים התפרסם כגומז של "משפחת אדאמס" בגרסה הקולנועית, והלך לעולמו תשע שנים אחרי "נשיקת אשת העכביש" בגיל 54.

את בכורתו עשה "נשיקת אשת העכביש" בפסטיבל קאן של 1985, שם כאמור סיים הארט את הטקס עם פרס השחקן הטוב ביותר ומסלול ישיר עד האוסקר, מביס את האריסון פורד ("העד"), ג'יימס גארנר ("הרומן של מרפי"), ג'ק ניקולסון ("הכבוד של פריצי") וג'ון ווייט ("רכבת הבריחה").
הביקורות היו בעד הסרט ועונת הפרסים הלכה אתו די רחוק, אבל בהתחשב בכך שמדובר בדרמה קאמרית, פוליטית וכזו שבמרכזה דמות להט"בית, להיט גדול בקופות זה לא היה. ועם זאת, באוסקר ה-58 הסרט נכח באופן די מרשים, גם אם הצלחתו הייתה מוגבלת.

מסלול ההפסד של "נשיקת אשת העכביש"

המועמדים לאוסקר ה-58 היו:
"זיכרונות מאפריקה", הדרמה התקופתית של סידני פולאק צברה 11 מועמדויות כולל בכל הקטגוריות החשובות, כאשר ההיעדרות המשמעותית שלה הייתה מפרס השחקן הראשי (רוברט רדפורד).
"הצבע ארגמן" של סטיבן ספילברג ניצב גם הוא בראש עם 11 מועמדויות, שלוש מהן על משחק (שחקנית ראשית ושתי שחקניות משנה). עם זאת, ספילברג הושמט מפרס הבימוי לטובת אקירה קוראסווה ו"ראן" – על אף שזכה באיגוד הבמאים של אותה שנה.
"הכבוד של פריצי", קומדיית הפשע של ג'ון יוסטון, ואחת היציאות המשונות ביותר של האקדמיה אי פעם, קיבלה 8 מועמדויות בהן כל הקטגוריות המרכזיות.
"העד", המותחן של פיטר וויר, גם הוא צבר 8 מועמדויות בכל המקומות הראויים והעניק לכוכב שלו, האריסון פורד, את מועמדותו היחידה לאוסקר אי פעם.
"נשיקת אשת העכביש" היה הרחק מאחור עם 4 מועמדויות (בתיקו עם "בחזרה לעתיד" ו"ראן"), אבל כל אחת מהן חשובה: סרט, בימוי, שחקן ראשי ותסריט מעובד.

מבט מהיר על החמישייה מציגה תמונה מאוד מגוונת של נושאים ועלילות: סרט על העבדות והחוויה השחורה (בחסות במאי לבן. נדבר על זה בהמשך העונה), קומדיית פשע, סרט מתח וסרט פוליטי-להט"בי. כמובן שזה החמישי, הדרמה האפית והמרהיבה לצפייה בה מריל סטריפ מצחצחת את יכולת המבטאים שלה, היה לזוכה.
בין האיכויות ה"ז'אנריות" של "הכבוד של פריצי" ו"העד", והסרט שעסק באופן כמעט בלעדי בדמות של גיי מוצהר שאיננו מתיישר לאמות המידה הסטרייטיות, כנראה שלאף אחד מהם לא היה סיכוי.
ואמנם בהתחלה זה נראה כמו קרב בין "זיכרונות מאפריקה" ל"הצבע ארגמן" אבל בטקס עצמו התברר שזה רחוק מלהיות האמת.

הדרך לשם, עם זאת, לא הייתה מאוד סלולה. במהלך עונת הפרסים "זיכרונות מאפריקה" אמנם הוזכר בכל מקום תחת השמש אך בסופו של דבר התכבד "רק" בפרס הדרמה של גלובוס הזהב; דווקא "הכבוד של פריצי" היה טכנית לסרט המעוטר של השנה אחרי שפירק את פרסי גלובוס הזהב עם ארבע זכיות בהן הסרט-קומדיה/מחזמר, הבימוי ושני השחקנים הראשיים בקומדיה/מחזמר (ג'ק ניקולסון וקת'לין טרנר). הוא גם זכה בפרס איגוד התסריטאים (תסריט מעובד). לצדו, זכה "העד" באיגוד התסריטאים (תסריט מקורי); ו"הצבע ארגמן" כאמור קיבל את הפרס מטעם איגוד הבמאים.

"נשיקת אשת העכביש" לא נפל מאף אחד מהם. על אף שהושמט מפרס איגוד הבמאים הוא היה מועמד לחמישה פרסי גלובוס הזה, כולל הסרט-דרמה, שני השחקנים הראשיים, ושחקנית משנה (סוניה בראגה. אין לי שמץ של מושג למה). הארט, כמובן, ניצח את ג'וליה. הארט גם צבר את פרס המבקרים של לוס אנג'לס, ואת ה-NBR (יחד עם ג'וליה). דווקא את איגוד המבקרים ותא המבקרים של ניו יורק הפסיד לג'ק ניקולסון. עוד תעלומה שלא לגמרי פענחתי.

באוסקר המצב היה קצת אחרת. "זיכרונות מאפריקה" ניצח בגדול עם שבעה פרסים: הסרט, הבימוי, התסריט המעובד, הצילום, המוזיקה והסאונד. לעומת זאת, שותפו ל-11 המועמדויות, "הצבע ארגמן", הפסיד כל אחת ואחת מהקטגוריות שלו. כמובן שאין לי את הנתונים, אבל אם יורשה לי להמר, אני חושב שהמרחק בין "זיכרונות מאפריקה" לסרט במקום השני היה עצום. אולי אחד מהגדולים ביותר בתולדות הטקס.
"נשיקת אשת העכביש" זכה, כאמור, בפרס השחקן הראשי, ואת כל שאר המועמדויות שלו הפסיד ל"זיכרונות מאפריקה". גם "העד" ו"הכבוד של פריצי" לא יצאו בידיים ריקות כאשר הראשון ניצח בפרסי התסריט המקורי והעריכה, והשני בפרס שחקנית המשנה לאנג'ליקה יוסטון הפלאית.

האם ההפסד היה מוצדק?

החמישייה של 1985 נחשבת בדיעבד מהיציבות והטובות של האוסקר. כמובן שלכל אחד מהסרטים יש אוהדים ומאוכזבים, אבל באופן כללי אף אחד מהמועמדים האלו לא נתפס בדיעבד כפאדיחה או טעות. זה כמובן בהקשר המצומצם של האוסקר, כי רשימת הסרטים הטובים ביותר של אותה שנה תכלול קבוצה די אחרת מ"בחזרה לעתיד", דרך "ברזיל" ו"שושנת קהיר הסגולה" ועד "רציחות פשוטות", "מועדון ארוחת הבוקר", "סילברדו". וכמובן "קומנדו".
באופן אישי אני דווקא חושב ש"הכבוד של פריצי" הוא החלש מבין המועמדים הסופיים, ולא בגלל שהוא סרט רע אלא רק באופן יחסי.

על אף הפסדו הידוע מראש, "נשיקת אשת העכביש" בכל זאת סימן אבן דרך משמעותית ביחס בין האוסקר והקולנוע הלהט"בי. בהסתכלות לאחור קשה למצוא סרטים שעסקו בסיפורים של דמויות על הספקטרום הגאה שהגיעו עד המעמד הזה, כאשר שתי האופציות היחידות שאני יכול לחשוב עליהן היו "קברט" ו"אחר הצהריים של פורענות". בשני הסרטים הנפלאים הללו (שתראו איזה פלא – הפסידו בסופו של דבר) הגיבור הגאה היה הרבה יותר קל לעיכול מאשר מולינה העדין והצבעוני.
סרט עם דמות ראשית בסגנון של מולינה לא נראה שוב בקטגורית הסרט הטוב ביותר משהו כמו עשרים שנה, עד "קפוטה" ב-2005, שבאותו טקס יתחרה מול "הר ברוקבק" במרכזו שני הגיבורים הלהט"ביים הכי סטרייט-אקטינג מהצד הזה של אמיר אוחנה. באופן אירוני, זאת גם השנה בה הארט חזר לאוסקר עם דמות אחרת בתכלית ממולינה במותחן "היסטוריה של אלימות". עד לשם היו כמה תחנות נעימות בסגנון "משחק הדמעות", "הכי טוב שיש" ו"השעות", אבל שם הלהטב"קים היו דמויות משנה משמעותיות ולא הגיבורים.
רק ב-2016, שנת מותו של במאי "נשיקת אשת העכביש", יזכה סרט העוסק באופן ישיר בגיבור להט"בי – "אור ירח" כמובן.

אבל לעניינו – זכייה של "נשיקת אשת העכביש" כמובן שהייתה משמחת בהקשר היסטורי, אבל גם בלי קונטקסט, מדובר בסרט טוב מאוד. אמנם הזמן קצת פגם בו, יש בו יותר מדי רגעים שנוגעים בתיאטרליות, ועל אף שהוא כמעט כולו על חיבור בין שתי דמויות נדמה שהתהליך ביניהן חפוז מדי והיה צריך יותר רגעים כדי להקנות אמינות.
מה שעוזר לרגעים המאולצים הוא הבחירה של היוצרים לברוא על המסך את עלילת הסרט-בתוך-סרט, אותו מספר מולינה לוואלנטין. על פי מולינה מדובר בסרט רומנטי ומוגזם (כאשר ואלנטין שב ומוכיח אותו שכנראה מדובר בסרט תעמולה ניאו-נאצי) ובבנקו הבמאי בחר להבליט את המלאכותיות של הפנטזיה ההיא. זה באופן ישיר מקרקע מחדש את המציאות של הסרט והופך אותה לאכזרית ומחוספסת בהשוואה.

מה שעוד מעניין היא הדרך בה הזמן שינה את ההסתכלות על הדמות של מולינה. כתבתי על העניין הזה לא מעט בפרק על "JFK – תיק פתוח" בהקשר של נוכחות קווירית.
הארט (וזה הזמן לזרוק איזו מילה על הליהוק של שחקן מאוד לבן לתפקיד דרום-אמריקאי, מה שהיום לא היה עובר טוב בכלל) לקח את מולינה למקום מאוד מעודן, שבקלות יכול להיתפס כסטריאוטיפ של גייז "חלש" ו"רכרוכי", אבל דווקא הבחירה להבליט את הקוויריות של הדמות מעניק אומץ לסרט הזה, ומבהיר שבבנקו והארט לא ניסו לרצות ולהתחבב על הקהל של שנות השמונים, אלא לתת מקום לייצוג הלהט"בי הספציפי, שלרוב קיים רק כקורבן או הפוגה קומית.
ובגלישה קלה לספויילרים – למרבה הצער גם מולינה לא זוכה לרכוב לעבר השקיעה יד ביד עם אהובו (בגדול, די ההפך מזה) אבל הוא מוביל את הסרט, הוא עושה החלטות המשפיעות על כולם, ואפילו לוקח את גורלו בידיו. בערך. גם סוג של ניצחון.

בסיכון של לצאת דודה, אני חייב להתוודות שלדעתי "זיכרונות מאפריקה" מחזיק טוב יותר, והפער בין חולשותיו והצלחותיו קטן יותר משל "נשיקת אשת העכביש". זה קשור כמובן לזה שהסרט הזוכה לקח פחות סיכונים באופן ניכר. ובזמן שאין ספק שההשפעה והמורשת של סרטו של סידני פולאק פחותה באופן מובהק מזה של בבנקו – למעשה, הייתי אפילו מגדיל ואומר שזהו אחד מזוכי האוסקר הנשכחים ביותר – הוא סרט שאותי הפתיע לטובה, ואני לגמרי חי בשלום עם הזכייה שלו בהתחשב בשאר המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר 1985.

לאחר המועמדות לאוסקר, ויקטור בבנקו אומץ על ידי הוליווד והמשיך ל"עשבי פרא" שהעניק מועמדויות לשחקניו הראשיים מריל סטריפ (כמובן) וג'ק ניקולסון, אבל אז עף קרוב מדי לשמש. הוא נשכר לביים את העיבוד היקר לספרו של פיטר מתיסן "משחקים בגנו של אלוהים", שיצא לקולנוע ב-1991, התרסק לחלוטין, ובגלל סכסוכים עסקיים גם נבלמה הגעתו למדיה הביתית. תוכלו למצוא עותק וידאו שלו ביוטיוב. לא יודע אם המפלה האכזרית של הסרט היא הסיבה, אבל בבנקו לא ביים שום דבר שבע שנים תמימות, וזה היה סוף הרומן ההוליוודי שלו. הוא חזר לברזיל וביים שלושה סרטים נוספים לפני שהלך לעולמו בגיל 70.

את ויליאם הארט נפגוש גם בשני הפרקים הבאים שיעסקו ב"ילדים חורגים לאלוהים" ו"משדרים חדשות", ומשם נמשיך לספילברג (עם גיחה נוספת של קסדן). זה אומר שעוד נחזור ל-1985 לסיבוב עם "הצבע ארגמן" אז תהיה לנו הזדמנות גם להסתכל על העונה דרך הפריזמה של אחד המפסידים הגדולים ביותר בתולדות האוסקר.

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"