פמיניזם בקולנוע של אחרי MeToo# – בואו נתקדם מעבר לגיבורות "חזקות"

אנחנו עדיין נמצאים בעיצומה של סערה. ואני מתכוונת לכך במובן החיובי של המילה. שנה ומשהו אחרי שהזוהמה שמפיק העל הארווי וויינשטיין פיזר בדמות תקיפות מיניות יצאה החוצה, ניקוי האורוות בהוליווד במוסדות התרבות הפופולרית, בפוליטיקה ובכלל – נמשך. וכמו כל מהלך גדול שמטלטל את עולמנו התרבותי, היצירות שמלוות אותנו, מבדרות, עוזרות להתמודד, לעבד ולעכל – כל אחת בדרכה שלה ובז'אנר שלה – מושפעות ומשפיעות. אפשר לראות את התנודות בקולנוע בקלות בסרטי תעודה, יצירות שהיכולת שלהן להשפיע על המציאות היא ישירה יותר, בגלל אופיין. סרטים כמו "Survivng R Kelly" ו"Leaving Neverland" עשויים היו להיות בעבודה לפני שתנועת MeToo# קיבלה מומנטום, אבל ההנחה היא שבקולנוע, כמו באמנויות אחרות, יש נטייה להשפעה מזרמים של שינוי גם קצת לפני שהם עולים לתודעה.  

בראיון איתה בפודקאסט של מגזין אמפייר הבריטי, ג'יימי לי קרטיס סיפרה שהתסריט של "האלווין" החדש היה מוכן לפני שפרשת הארווי וויינשטיין פורסמה. אבל זה לאו דווקא מקרי שסרט (רווי פגמים) שעוסק בפוסט טראומה של אישה שמתמודדת איתה כעת בעזרת נשים אחרות יצא בעיתוי הזה. נושאים של פמיניזם ומגדר נמצאים בתודעה ותופסים נפח בעיסוק תרבותי כבר אי אלו עשורים. זה לא חדש. גם העיסוק בייצוגי נשים על המסך איננו חדש. ועדיין, אי אפשר להתעלם מהתחושה שמשהו זז לאחרונה ובאופן בולט. זה לא שיש פתאום במאיות במספר שווה או קרוב לכך לבמאים, אנחנו ממש עוד לא שם. אבל כן, יש יותר סרטים עם דמויות של נשים במרכז גם בז'אנרים שלא הצטיינו עד כה בגיבורות.

קל להיזכר מיד ב"וונדר וומן" (היא משלנו!). סרט שכלל גם במאית (פטי ג'נקינס), גם כוכבת חדשה בתור הגיבורה הראשית (גל גדות נו), וגם הצלחה קופתית תקדימית ברמה כזו שלשם שינוי נתנו לג'נקינס את האפשרות לביים גם את סרט ההמשך, ולא "שרפו" אותה אחרי סרט אחד, כמו שנוטים לעשות לבמאיות בתעשייה. ההצלחה שלה בולטת עוד יותר כשנזכרים שעם כל הכבוד למארוול, רק ב-2019 קיבלנו את "קפטן מארוול" (גם הוא מצליח בקופות), וסוף סוף גם האלמנה השחורה תזכה לסרט מיוחל בכיכובה.

האם הקולנוע מטפל בחוכמה במומנטום הפמיניסטי?

ארחיב עוד על הנשים בז'אנר האקשן הפנטסטי של גיבורי העל בהמשך, אבל לפני כן, הנה עוד כמה דגימות מהשנה-שנתיים האחרונות של סרטים ששמים נשים במרכז במגוון ז'אנרים. אפשר לראות סיפורים כמו "Eighth Grade" מלא הרגישות של בו בורנהם, שמתעסק בהתבגרות "רגילה" מצד אחד, ואת "The Tale" המופתי והמטלטל של ג'ניפר פוקס שמתעסק בעיצוב זהות על רקע פוסט טראומה של תקיפה מינית באופן כל כך רלוונטי ורגיש. גם בז'אנר האימה האהוב עליי, שמלכתחילה נותן לנשים יותר זמן מסך ויותר שורות (גם אם חלקן הגדול כולל צרחות) השינוי ניכר. נשים הן כבר מזמן לא רק "פיינל גירלז" ו"סקרים קווינז", וגיבורות כמו קארי וריפלי נמצאות איתנו אי אלו עשורים טובים.

ועדיין, תענוג לראות סרט כמו "מז"ל טוב", קומדיית אימה שחורה עם אישה צעירה שעוברת תהליך התבגרות נהדר ומצחיק, או לראות איך מותג "הרוע שבפנים" לא חשש לשים את הפוקוס בסרטי ההמשך על גיבורה מבוגרת. אלו חיים בשלום לצד יצירת מופת (אני רצינית) כמו "סוספיריה" החדש, שאמנם נוצר כל כולו על ידי גברים, אבל העיסוק שלו בנשים מכבד אותן, שם אותן במרכז, מציף מורכבויות שונות ולא מתעלם מהפיל בחדר. זה סרט שמודע ומתייחס לכך שהוא נעשה על ידי גברים הרוצים לספר את סיפורן של נשים.

הסרטים שמניתי הם רק קצה קצהו של קרחון, ולא נגעתי בדוגמאות מסרטי אנימציה, שם יש שינוי מבורך לאורך שנים עם סרטים כמו "מואנה". אז יש יותר ייצוגים לגיבורות, חלקם אפילו נכתבים או מבוימים על ידי נשים. נהדר. עשינו עוד צעד, עוד כברת דרך. אבל אני חושבת שמתחילים להבשיל התנאים כדי שנעבור אל השלב הבא, לפני שהנרטיבים שאנחנו רואות ורואים על המסך יתחילו לעייף. אני אסביר.
אני פמיניסטית. זה עניין פשוט – אני חושבת שנשים, כל הנשים, צריכות להרגיש בטוחות ולהיות שוות בעולם הזה, ושאנחנו עוד לא שם. ובאותה נשימה שבה אני מודעת לחשיבות האדירה שיש לכל סרט ששם דמות של אישה במרכזו, אני גם יודעת שאנחנו בסוג של טרנד, ושבסופו של דבר הוליווד עושה את מה שנכון בעיקר כשמה שנכון מכניס כמה שיותר כסף. אם "וונדר וומן" לא היה מצליח, לא היינו מקבלים סרט המשך. קיבלנו את "הפנתר השחור" על חשיבותו החברתית האדירה בגלל שמישהו חישב חישובים וידע שזה הימור כלכלי נכון.

הוליווד מונעת מכסף, זה ציני ולא חדש, וכל עוד הנרטיבים שמכניסים גם יכולים לעזור לשנות דרכי חשיבה ולהשפיע לטובה על ייצוגים – כולנו מרוויחות ומרוויחים. המקום שבו זה נהיה מתיש עבורי, הוא כשלצד סרטים נפלאים יש עוד עלילות ודמויות שהן, איך לומר, רוכבות על הגל וקצת הופכות אותו למסטיק לעוס. זה מהלך מאוד הגיוני. כשמשהו מצליח, יהיו לו השפעות. חלק מהיצירות ייקחו את ההצלחה למקום חדש משלהן ויניעו את דרכי החשיבה והאופן שבו מספרים סיפור קדימה, וחלק ימחזרו את אותם רעיונות. אם נחשוב על דרמות עם נשים במרכז אפשר לציין את "האישה" שבסוף לא הביא לגלן קלוז את האוסקר, ואת "קולט" – שני סרטים על נשים וספרות, אחת בדויה ואחת אמיתית, שתיהן רוצות שקולן יישמע, שהקרדיט יגיע להן. ובשתיהן חלק גדול מהזמן קיבלנו שיעור מבוא לפמיניזם עם עידון של לום בראש, ופיהוק גדול.

גיבורות על יכולות להיות דמויות עגולות – ממש כמו גיבורי על

קראתי לאחרונה (סוף סוף) את הטקסט של טאשה רובינסון על נוכחותן המבורכת מצד אחד של דמויות משניות של נשים "חזקות" בקולנוע, אך על האופן שבו לרוב הן שם רק כדי להתפייד לטובת גיבור גברי בסופו של דבר. חלקן הגדול קיימות רק כדי להוות שיקוף, אתגר לכיבוש או קורבן להצלה כדי לבסס אותו כגיבור. אני חושבת שהטור הזה שנכתב ב-2014 עדיין נכון מאוד ברוב המקרים, אבל שיש גם תנודות חיוביות קלות פה ושם. קחו למשל את "אקוומן". נכון, הנשים החזקות – אמא שלו אטלנטה (ניקול קידמן) והמורדת שעוזרת לו, מרה (אמבר הרד) – נוכחות בסרט כדי להדגיש תכונות חיוביות אצלו, וכדי לסייע לו להשלים את מסע הגיבור שלו. ובכל זאת, מרה היא לא רק עניין רומנטי בקוספליי של אריאל בת הים הקטנה. הנוכחות של מרה מאפשרת לאקוומן להפוך לגיבור שלם וחומל יותר. איתה הוא מדבר על כך שנהג בפזיזות אלימה בעבר, על כך שעליו לקחת אחריות על המעשים שלו, על כך שמותר לו להתחרט. היא מאפשרת לו להיות גיבור גברי שכולל גם אלמנטים שנתפסים כנשיים: הססנות, רכות, חמלה.

–פסקת ספוילרים קלים ל״אקוומן״-

בסופו של דבר, מרה גם יוצרת היפוך מדויק של סצנות ה"תפוס אותה ותנשק אותה בכוח עד שהיא תיראה משותקת ובטח תיהנה מזה" של הוליווד הקלאסית. היא חופנת ומנשקת אותו, הזרוע שלו נשמטת, ורק אחר כך הוא ממשיך ומחבק אותה בחזרה. הוא עושה את זה עם יד אחת, כי ביד השנייה הקלשון שלו מתרומם לאיטו בזווית שאי אפשר לטעות בה, וג'יימס וואן כבר הודה שמדובר בבדיחת זקפה לכל דבר ועניין. למה אני מתעכבת ומתפעלת כל כך מהמחווה הזו של מרה? כי היא חכמה. אמנם בוטה ונטולת עידון כמו כל הסרט, אבל מייצרת היפוך של מוסכמה הוליוודית ותרבותית בעייתית, בלי לדבר עליה. היא מראה איך אפשר "לתקן" את כל הסצנות בהן גברים תופסים נשים בכוח ומנשקים אותן עד שהן מתרצות, היא לא מספרת לנו עליהן. ויותר מכך, אקווהמן כן נמצא בעיצומו של קרב אלים. הסרט עדיין מספק אקשן "קלאסי", אבל עם זאת הייעוץ, הליווי והתשוקה של מרה הם שמאפשרים לאקווהמן להיות גיבור גברי שלם ו"רך" יותר שהתקבל בחיבוק גם בקופות – וגורם לדימויים הנוכחיים של בטמן וסופרמן להיראות מיושנים בכוחנות החד ממדית והזועפת שלהם.

-סוף ספוילרים קלים ל״אקוומן״-

הדמות של מרה היא עדיין דמות משנית, אבל היא מציגה הבדל מעניין. זה אותו ההבדל בין להראות גיבורות חזקות שנמצאות במרכז העלילה, לבין לדבר על כמה הן גיבורות חזקות שצריכות להיות במרכז העלילה כי הן נשים חזקות ונשים יכולות להיות חזקות ובמרכז גם אם אמרו להן כל החיים שהן לא יכולות. הראייה לעומת אמירה היא כלי חשוב, במיוחד בקולנוע. העדפת האמירה לעומת ההנכחה שלה צרמה לי במיוחד ב"קפטן מארוול". קשה להאשים את הסרט בכך שהפמיניזם שלו בוטה. עם כל הטרולים שם בחוץ שניסו לפגוע בדירוג שלו ב"Rotten Tomatoes" עוד לפני שהוא יצא, אני מבינה שאנחנו עוד לא שם. שיכול להיות שצריך עדיין סיפורים בהם חוזרים שוב ושוב על איך אמרו למישהי "את לא יכולה כי את אישה!" ו"למה את לא מחייכת?" ואז היא מראה להם שיש לה כוח בעצם. כל מה שהיא צריכה כדי להפיל את הפטריארכיה הוא להבין שהיא הרגישה חלשה עד כה כי היא למעשה כל כך חזקה שזה מאיים על סדרי העולם הקיים. עוצמה נשית היא כל כך מפחידה לחלק מהאנשים, שצריך לנסות ולשכנע אותה שהיא פגומה או חסרת יכולת לשלוט בעצמה, היסטרית נניח, עם יותר מדי רגשות – רק כדי שלא תבין כמה היא לא צריכה שירסנו אותה.

זה מסר יפה. זה מסר חשוב. אבל הייתי שמחה לקבל אותו בגרסה פחות פשטנית, ובלי מונטאז' שנראה כמו גרסת הנשים לפרסומת (החשובה!) של ג'ילט. אני חוששת שאנחנו נמצאים כרגע שנייה לפני הצפה של סיפורים על דמויות ראשיות של "נשים חזקות" שכל מהותן היא בהיותן נשים. חזקות. אני מבינה איך זה נשמע. אני אמורה לשמוח שסוף סוף יש יותר סרטים כאלה. ואני אכן שמחה שאנחנו בתזוזה. באמת. אבל אני מעריכה אותנו כצופות וכצופים, אני חושבת שכבר מגיע לנו יותר. כשם שרובינסון הצביעה על בעיה בכתיבה השטוחה וביחס לגיבורים גברים של חלק גדול מדמויות המשנה הנשיות, עלולה להיווצר בעיה דומה עם דמויות ראשיות של נשים – כי הן עדיין מגדירות את עצמן כל הזמן ביחס לגברים או למוסכמות חברתיות ותרבותיות שאומרות להן מה הן יכולות ולא יכולות להיות. ודמויות של נשים הן הרבה יותר מ"לא מה שגברים חושבים שהן יכולות לעשות", או "חזקות וטובות כמו גברים". השאיפה שלי היא שיום אחד, בעוד מיליון שנים, נמוטט לחלוטין את הבינאריה המגדרית המעיקה הזו ונחיה בתרבות שבה זה לא מפחיד להיות ג'נדר-פלואיד. אני מקווה שהצעד הקולנועי הבא בקולנוע ששם נשים במרכז יוביל אותנו לשם, ולא יקבע אותנו.

אולי העתיד נמצא בעבר – אלן ריפלי ואלמנות שחורות

וזה מחזיר אותי לז'אנר האימה. מה לעשות, הוא פורץ דרך. הדמות של ריפלי (סיגורני וויבר ב"הנוסע השמיני") מתמודדת כבר בסרט הראשון עם סוג של פאלוס בדמות עיתון מגולגל שהגבר הרובוטי שבחבורה מנסה להרוג אותה בעזרתו. זה כשהקסנומורף עצמו (מופת של מפלצת שמשלבת גברי ונשי יחד, אגב) לא מנסה לחסל אותה. אין התעלמות מכך שהיא אישה בעולם של גברים, אבל גם אין עיסוק יתר בכך. הסיבה היא שריפלי, כידוע, נכתבה במקור כדמות של גבר. וכשליהקו אישה, היא פשוט יצאה דמות הרבה יותר שלמה. כמובן שבסרטי ההמשך העיסוק בנשיות שלה הפך הרבה יותר בולט ובוטה, לטוב וגם לרע.

מגיעות לנו עוד ריפליות, לא משנה באיזה ז'אנר. הן לא מבטלות את הצורך לספר סיפורים קולנועיים על נשים שמתמודדות עם פוסט טראומה, עם תקיפה מינית ועם נגזרות נוספות שקשורות להיותנו נשים. אבל הן יכולות להצטרף ולספק עוד קולות, כאלו שיתחילו להזיז אותנו מהמשבצת של "האחר", ויהפכו אותנו לחלק מהמיינסטרים, או יודעות ויודעים מה? לחלק מורכב יותר מהמגוון האנושי שמגיע לנו לראות על המסך.

ואני רוצה לחדד ולסיים את הנקודה עם משהו שאמר גבר חכם, כי זו ההתייחסות הכי עדכנית ומדויקת שמצאתי לנושא קרוב, על ייצוגים ואידיאולוגיה בקולנוע. בראיון איתו לרולינג סטון, אמר ג'ורדן פיל שהוא כבר העלה והבהיר את הנקודה האידיאולוגית שרצה להבהיר ב"תברח". הוא ציין כמה חשיבות יש לכך שנוכל לספר סיפורים עם דמויות שחורות שלא יהיו ספציפית על גזע. ב"אנחנו" הוא ביקש ליצור סרט בו הגיבורים השחורים הם פשוט אנשים. באותה נשימה הוא לא מתחמק מכך שגם זו הצהרה שקשורה בגזע. רק שאת הנקודה הזו, מבחינתו, הוא כבר הוכיח בסרטו הקודם. ברור לו שהכל עוסק בגזע. ברור גם שהכל עוסק במגדר. ומי שכבר הספיק לצפות ב"אנחנו" – יש בסרט הזה עיסוק בשני הנושאים, אבל עוד כל כך הרבה יותר. אז עכשיו, תנו לנו סיפורים שנכנסים יותר לעומק בבקשה. אפשר להתחיל עם לחלום שזה מה שיקרה בסרט של "אלמנה שחורה", נניח.