• סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • עם רדת ליל
  • קריאות ב״הצד האחר של הרוח״
  • אלמנות
  • המועמדים לפרסי הקולנוע העצמאי לשנת 2018
  • חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018

פרסי אופיר 2018: חזרה מהפגרה אל השלב המכריע

14 באוגוסט 2018 מאת אורון שמיר

על פי תיבת המייל שלי, המתפקעת מהזמנות להקרנות האקדמיה המתחדשות, כנראה שחזרנו אל עונת האופיר. זו שאנחנו כאן בסריטה כל-כך חיכינו לה ולבשורות שהייתה אמורה להביא, אבל הפכה לאחת הפחות מסוקרות על ידינו, ולא רק. אבל כל זה לא אשמת הסרטים ובטח שלא הקוראים והקוראות, אז לטובת התחדשות ההקרנות באופן רשמי החל מאתמול, חשבתי להזכיר את מצב העניינים ובעיקר לבדוק מה השתנה בהפסקה בת החודשיים מאז הכרזת המועמדים. הפסקה שכללה את פסטיבל ירושלים ואשר הביאה את השלב שהיה אמור להיות החידוש השנה, הקרנות הסרטים בפני הציבור, לעוד יותר משונה ממה שהייתה נראה מלכתחילה. ודאי נפרסם בסריטה תמונת מצב נוספת לקראת ההצבעות עצמן ובתום טבילת האצבע במי התחרות בשבועיים-שלושה הקרובים, כפי שעשה עופר בסיבוב הקודם, ואולי נתלבט כאן בקול רם לגבי הקטגוריות השונות. אבל בפוסט זה מטרתי היא קודם כל להזכיר איפה אנחנו נמצאים מבחינת העונה הנוכחית ובהמשך להעלות תהיות ואולי לנסות לעשות סדר בבלאגן, כי יש.

חלון ההקרנות הנוכחי מיועד להקרנות חוזרות של כל הסרטים שעלו לשלב הגמר ומרכיבים את החמישיות בקטגוריות השונות. הוא יימשך בעצם רק כשבועיים וחצי משום שהחל מה-2 בספטמבר כבר מצביעים לזוכים ולזוכות, וב-6 בספטמבר יתקיים הטקס. בתקופה זו יצטרכו הסרטים לא רק לחזר אחר חברי וחברות האקדמיה באופן אינטנסיבי כדי שיגיעו אל סינמטק תל אביב וישלימו צפייה או יצפו שנית לסיוע בהתלבטויות, אלא שלחמישיית הסרט הטוב ביותר יש משימה נוספת השנה. הסרטים מצווים בהקרנות בפני הפריפריה כדי להמשיך להחזיק בזכות להשתייך לקטגוריה שמהווה בשנים האחרונות בעיקר כרטיס לאוסקר (כלומר לא עד האוסקר עצמו, זה לא קרה לישראל מאז ״הערת שוליים״ ב-2011). מספר ההקרנות החוץ-תל-אביביות היה במקור 15 ובהמשך הורד ל-5, אבל בכל מקרה רציתי לבדוק איך זה הולך בינתיים – ואין לי ממש מושג.

אני כן זוכר שאמצע אוגוסט, כלומר עכשיו, היה השלב בו הסרטים אמורים להגיש דו״ח להנהלת האקדמיה המוכיח כי כבר עמדו ביעד. האם זה המצב? ניקח לדוגמה הודעה לעיתונות שקיבלתי לפני שבועיים, לפיה בלהבות חביבה מקרינים פעם בשבוע סרט מתוך חמישיית הגמר במקום ושמו ברל׳ה מיוזיק קלאב. אבל ההקרנה שם של ״הנשף״ (בתמונה בראש הפוסט) תתקיים ב-4 בספטמבר, רגע לפני סיום ההצבעות ויומיים לפני הטקס, בו הוא המועמד להכי הרבה קטגוריות השנה. האם זה עומד בכללי התקנון או שתהיה כאן התגמשות? שאלות נוספות מעין אלה יכולות להתייחס לסרט כמו ״האופה מברלין״ שכבר סיים מזמן את הפצתו בבתי הקולנוע, חלקם בוודאות יכולים להיחשב פריפריה, אך עשה זאת מחוץ לתאריכים הנקובים בתקנון. ומה לגבי הקרנתו של ״פרא אציל״ בפסטיבל קולנוע דרום אשר בשדרות? התחושה היא שככל שהעונה מתקדמת כך היא נעשית מבלבלת יותר ויותר.

מה שבטוח לגבי העונה הזו הוא שהיא אינה באמת שונה מקודמותיה בכל הקשור להד ציבורי חיובי, אולי להיפך. על היעדר או דלילות הסיקור כבר הצבעתי, ונדמה כי הסרט היחיד שהגיע לכותרות החוצות את מדורי התרבות היה ״נולד בדיר יאסין״ התיעודי. זה היה באדיבות מכונת היח״צ של משרד ושרת התרבות, שמצאו לעצמם מטרה חדשה לרכוב על גבה הפוליטי בדרך לעוד קצת תשומת לב על חשבון יצירה של אחרים (עם או בלי לראות את הסרט עצמו, זה כבר באמת לא משנה כפי שכבר הוכח בעבר). ״נולד בדיר יאסין״ הוא גם דוגמה טובה לאחד מ-15 סרטים שמתמודד רק בקטגוריה הייעודית שלו, שאינם משחקים את משחק האוסקר. כמוהם גם 13 סרטים עלילתיים עם מועמדות אחת או יותר שאינם חלק מחמישיית הסרט הטוב ביותר, אבל עדיין אמורים להשתתף בשלב הקמפיינים והחיזור אחר קולות. בגלל כל עניין הקרנות הפריפריה ושאר חוקי ההשתתפות באוסקר, הם שוב נדחקו הצידה ושוב שווים פחות, מדוברים פחות ומוקרנים פחות. כלומר, הסיכויים של סרט המועמד בקטגוריה המרכזית לזכות גם באחרות עדיין גבוה יותר.

אחת הדרכים ליצור הד ציבורי היא מה שנעשה בארצות הברית טרום האוסקר למשל, תקופה שקרויה עונת הפרסים ובה האיגודים המקצועיים מנסים להבליט מועמדים ופסטיבלי הקולנוע מבקשים לנחש או אפילו לדחוף קדימה סרטים מסויימים. בישראל נדמה כי עניין האיגודים פחות רלוונטי משום שמבנה האקדמיה וסדר הגודל הוא אחר, אבל גם לנו יש פסטיבלים ובשפע, שמתרחשים בזמן מה שקרוי עונת האופיר – שהשנה מתפרשת על אפריל עד אוגוסט, עם שיא בדמות הטקס בתחילת ספטמבר. לו האופיר היה מתקיים בסוף השנה האזרחית אפשר היה להכליל גם את פסטיבל חיפה, שתמיד מצוי בעמדה חצי חופפת בשל קיומו בסוכות, אבל את ההצעות שלי כולם כבר מכירים ולא ניכנס לזה עכשיו. מה שכן מעניין לעשות הוא להסתכל על האופירים בכל זאת כעונה ולראות עד כמה הכלי המשמעותי שהוא פסטיבלי הקולנוע אינו מנוצל כמעט בכלל, וגם עד כמה הסרטים ויוצריהם מצליחים לתקן את הליקויים באקדמיה בכוחות עצמם.

״האופה מברלין״ – אם יזכה הסרט היחיד שכבר הופץ, מה יגידו אנשי האקדמיה על האופיר כמקפצת יח״צ לסרטים שטרם הוקרנו?

רשימת המתמודדים הראשונית התפרסמה השנה מספיק מוקדם כדי להפוך את כל פסטיבל האביב והקיץ לשותפים לעונה. ההצבעות וההכרזה על המועמדים הסופיים התקיימו ממש עם סיום דבוקת הפסטיבלים של חודש יוני, והנה חלון שהיה יכול להיות מושלם להציג בו גם את האופירים. בפועל אין כמעט סנכרון, ונדמה שאם יש הוא מקרי בהחלט כפי שאציין בפסקה זו. אחרי פסטיבל דוקאביב הגיעו אל מועמדות לאופיר שני סרטים בשני אורכים שונים – ״פרא״ הקצר יותר שגם מוקרן כעת בסינמטקים ו״אתה מת רק פעמיים״, שגם כבר הופץ מסחרית. בפסטיבל הקולנוע הגאה הוקרנו ״האופה מברלין״ ו״מונטנה״, שניהם כבר אחרי סבב בתי הקולנוע שלהם, וגם ״בדרך חזרה״ העלילתי הקצר שהשיג מועמדות. בפסטיבל קולנוע דרום הוצגו לראשונה ״פרא אציל״ ו״קריאה לחלומות״ שהיו למועמדים, וההשפעה של פסטיבל סרטי הסטודנטים על קטגוריית הסרטים הקצרים הייתה בעיקר למראית עין. מן המהדורה הנוכחית הגיעו ״בדרך חזרה״ (שכבר הוזכר) ו״קילומטר 147״, שניהם הוצגו מסחרית כחלק מ״3 סיפורי ערבה״, וגם ״תמונת משפחתי בשנתי הי״ג״, שכבר זכה בפסטיבל ירושלים 2017.

אם כבר הגענו אל פסטיבל ירושלים, ששוב התמקם השנה בבטן של עונת האופיר ובתקופה בה אין הקרנות אבל כבר יש מועמדים, כאן חוסר הסנכרון הוא כבר מדהים בעיניי. סרט הפתיחה של ירושלים, ״הבלתי רשמיים״, ויתר על האופירים כדי להיות מוכן בזמן לפסטיבל ולבתי הקולנוע בהם הוא מוצג כעת. אליו ניתן לצרף עוד שני פורשי אופיר בשלב הראשון, שהפכו לזוכים מרכזיים בירושלים – ״הצלילה״ ו״גאולה״. הזכיות שלהם לא משפיעות על האופיר, אבל זה נכון גם במקרה של ״פרה אדומה״ שכן משחק העונה. הסרט הטוב ביותר בירושלים? נהדר, אבל הוא לא מתמודד בקטגוריה זו באופיר. פרס השחקנית הטובה ביותר לאביגיל קובארי? מצויין, אבל מי שמועמדת לאופיר היא מורן רוזנבלט. אולי הסרט יצליח איכשהו למנף את תשומת הלב להצבעות באופירים, אבל קשה לבנות קמפיין עם כזו חוסר התאמה. ומה יגידו ״אין בתולות בקריות״, ״הד״, או ״כאן ועכשיו״ שהשתתפו בתחרות בירושלים בדיוק בזמן לאופיר אבל יצאו משם ללא פרסים? האם זה מגדיל או מקטין את הסיכויים שלהם להתחמק מגורל דומה גם באופירים? שלא לדבר על התחרויות הקצרות והתיעודיות בירושלים שאין בינן ובין האופיר קשר, למעט ״מכתב אהבה למ״מ שלי״, שיצא עם צל״ש מירושלים ממש כפי שהיה בפסטיבל טרייבקה הניו-יורקי באפריל. קשה לדעת האם זה ישפיע על חברי האקדמיה, אולי יספיק בשביל לפחות לצפות בו.

הבא בתור בלוח השנה הפסטיבלי הוא חיפה, שלכאורה אין לו קשר לאופיר שכן הוא מתקיים אחרי סיום העונה. אבל אם לחזור רגע לקטגוריה המרכזית, שבאקדמיה הישראלית עדיין מלופפת יחד עם האוסקר, יש כאן לפחות שני תרחישים מסובכים שלא לצורך. ראשית, אציין שגם בחיפה התחרות מורכבת בחציה מסרטים שאין בינם ובין האופיר קשר, ומבין החצי שכן ״עירום״ אינו חלק מן הקטגוריה הבעייתית ויכול לבנות על היח״צ שישיג לו פסטיבל ונציה המתקיים במקביל להצבעות. שני הסרטים שזכייה שלהם באופיר תיצור מצב מסועף מול חיפה הם ״עץ תאנה״ ו״פרא אציל״, שעל פי חוקי האקדמיה האמריקאית יזדקקו להפצה בבתי הקולנוע עד סוף ספטמבר על מנת להיות כשירים לייצג את ישראל באוסקר. תיאורטית, יכול לקרות מצב (עליו התרענו מראש) בו ההקרנה שלהם בחיפה תתקיים ממש במקביל ליציאה לאקרנים, מה שהופך את הבכורה לכזו על פי הגדרה יבשה בלבד. אם להוסיף גם את חוקי האקדמיה הישראלית החדשים, המחייבים מספר הקרנות לציבור שחלקן בפריפריה, הסרטים האלו יכולים להגיע לחיפה לבכורה שאיננה בכורה כלל.

עוד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, אפשר לשוב ולדבר על ענייני הפצה. אז ״האופה מברלין״, כאמור, כבר פתר את הנושא בכך שהגיש עצמו לאופיר רק בתום סיבוב בפסטיבלים ובבתי הקולנוע, שהיה מוצלח מאוד. שלא לדבר על היתרון שיש לו בגזרת האוסקר מבחינת היכרות פוטנציאלית עימו מצד הקהל האמריקאי, עם הקרנות סדירות בערים הגדולות וגם יחס ביקורתי אוהד בשפה האנגלית, כך שהוא לא מגיע משום מקום כמו האחרים (וכפי שטורחים לציין בקמפיין שלו, הוא גם כשיר לקטגוריית השפה הזרה מכיוון שיש בו יותר גרמנית ועברית מאשר אנגלית ובאחוזים ניכרים). שני ה״חיפאים״ שהוזכרו לעיל, ״פרא אציל״ ו״עץ תאנה״, אמורים להיות מוקרנים בתחרות בסוג-של-בכורה אז אין מה לדבר על הפצה עדיין, אבל התאריכים של שני המתמודדים הנותרים מעניינים בעיניי. ״שרוכים״ ייצא לאקרנים ב-30.8 כלומר רגע לפני ההצבעות והטקס. ״הנשף״ לקח את זה צעד קדימה ויגיע אל בתי הקולנוע ביום חמישי ה-6 בספטמבר – ערב הטקס. האם שני הסרטים הללו מבקשים להשתמש בטענת האקדמיה לפיה האופיר הוא ״מקפצת יח״צ״ לסרטים המועמדים?

ויכוח הביצה והתרנגולת הזה ודאי יתחדש, אבל היות ורק אחד מהם יכול לזכות יהיה מעניין לראות כיצד כל זה (לא) ישפיע על הישגיו בקופות. ואם אחד משני ה״חיפאים״ יזכה, אבל יופץ רק שבועיים אחרי הטקס ובמקביל לפסטיבל חיפה, יהיה מעניין לשמוע את המקהלה המצדדת בפרס אופיר כמגנט קהל עוצמתי. כמובן שקולה יידום לגמרי במקרה של זכיית הסרט היחיד שהיה לקהל צ׳אנס אמיתי להכיר הרבה לפני הטקס, ״האופה מברלין״, תרחיש לגמרי סביר ובעיניי גם סוג של מתנה משמיים לקולנוע הישראלי אם אכן יתחולל. אפילו אם נשים את דעתי האוהדת על הסרט בצד, שכן יש לי חיבה גם לסרטים האחרים שראיתי, יכול לקרות כאן שוב מצב בו הטענות על חשיבות האופיר לקידום סרטים יושלכו לפח עם זכייה של סרט שמזמן לא זקוק לאופיר כדי להביא קהל (שוב, בהנחה שנקבל את הטיעון הבלתי ניתן להוכחה הזה). יתרה מזאת, המצב בפסטיבלים שחצי מהתחרויות שלהן זר לאופיר (בשונה משנים עברו) מראה על אופציה לתהליך הבראה מן הכיוון ההפוך – האקדמיה לא מחייבת את היוצרים להגיע לאופיר עם סרט שכבר הוקרן מסחרית? אין שום בעיה, היוצרים הם אלה שלא ירשמו את סרטיהם עד אחרי שיעמדו בתנאי הזה, וזאת על דעת עצמם.

כדי לשוב ולהבין את חשיבות העניין, אזכיר שיש עוד שישה סרטים שהם שליש מהתחרות השנה, שכלל לא הזכרתי עדיין. מתוכם שניים שלקהל כבר הייתה הזדמנות להכיר, ״ילדי הסתיו״ ו״אנתרקס״ שהוקרנו בפסטיבל אוטופיה, כאשר האחרון גם הופץ מסחרית. ארבעת האחרים טרם השתחררו מבועת האופיר וקיימים רק בה – ״ליידי טיטי״, ״מראות שבורות״, ״הסוסיתא של הרצל״ ו״התשיעית של אסי״. גם עם כל הרפורמות והרצון הטוב של האקדמיה, הארבעה האלה עומדים להילחם על הפרסים בקטגוריות בכלים לא שווים לשאר. הם יצטרכו לעשות את כל המסלול של פסטיבלים והפצה מסחרית בידיעה שהאופיר, שאמור להיות פרק מסיים בחייו של סרט, כבר מאחוריהם. הקהל כנראה לא יידע, כי פרס אופיר חשוב לו הרבה פחות ממה שבאקדמיה כנראה מוכנים להאמין, אבל המפיצים שאמורים למצוא להם בתי קולנוע בהחלט כן. אבל אלה לא רק ארבעתם – אפשר לצרף את אלה שיצאו מהטקס בידיים ריקות, ותמיד יש כאלה. אז הנה שוב הצד של פרסי אופיר שהרבה יותר מהותי בעיניי – יש יותר מפסידים מזוכים, בטח אם מנקזים את כל הטקס לפרס אחד ויחיד שהוא הכרטיס לאוסקר. אם זו אכן המהות של האופיר, זו עוד סיבה לשינוי והפעם אמיתי.

״עץ תאנה״ – אם יזכה באופיר עליו להזדרז עם ההפצה כדי להיות כשיר לאוסקר, מה שיעיב על בכורתו בפסטיבל חיפה

תגובות

  1. איליה הגיב:

    יש גם יום הקולנוע הישראלי שסביר להניח ייתן איזה בוסט קטן לטקס (כי זאת בערך ההזדמנות היחידה של הקהל הרחב להיחשף לסרטים לפני הטקס). האם יש מידע מתי הוא ייתרחש השנה (29.08/05.09 או שמה יבוטל יהיה אחרי החגים)?

    1. דור הגיב:

      אם לא יהיו שינויים, יום הקולנוע הישראלי השנה אמור להידחות אל תאריך 17/10 ויום הקולנוע הכללי לתאריך 22/11. אולי זו הטעיה כי מדובר בתאריכים מאוד מוזרים ומאוחרים, אבל זה כרגע מה שרשום בלוח השנה של החברות… ואולי זה יכול, כאמור, עוד להשתנות. שנה שעברה נראה לי היו שינויים כמה שבועות לפני בתאריכים.

  2. אקדמאי הגיב:

    האופה מברלין צריך לקחת השנה את האופיר ללא שום ספק, הוא הסרט הטוב והשלם ביותר. הוא גם לא רק מוקרן בערים הגדולות כפי שאורון ציין אלא מופץ בהצלחה בארצות הברית וביחס לכמות המסכים שהוא מקבל (בארה"ב הוא ארט האוס מובהק שלא נטעה) הוא מושך המון צופים גם יחסית להרבה במאים מוכרים וסרטים מדוברים שפסטיבלים אוהבים להתהדר בשמותיהם, הביקורות בארה"ב בהחלט מפרגנות. הוא סרט חזק וחשוב ולעומתו הסרטים שעלו לקטגוריה המרכזית של הסרט הטוב מחווירים ובעייתיים. עכשיו כל מה שנותר לחברי האקדמיה הוא לעשות את הבחירה הנכונה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.