סיכום 2017: 20 הרגעים הגדולים של השנה בקולנוע

2017 הייתה שנה מאתגרת. אני לא מתכוון להיות השכן הזה מהקומה למטה שכל היום מתלונן, אבל כן הייתה תחושה של יבול לא מרהיב. זה לא אומר שלא היו סרטים מצוינים, בטח כשלוקחים בחשבון את מעוכבי 2016 שהגיעו בינואר-פברואר, אבל כשזה מגיע לחיפוש אחר המצטיינים, איכשהו הייתה לי הרגש השנה שקשה יותר למצוא.
אולי בגלל זה השנה גם השקעתי יותר בצפייה בסרטים ישנים, השלמת חורים בהשכלה, וכמובן צפייה בכל 82 הסרטים הראשונים שזכו באוסקר, לטובת הפרויקט המתגלגל שהתחיל בפברואר ואליו נחזור בינואר. האמת היא שהשנה גם צפיתי ביותר סדרות טלוויזיה מאי פעם, וזה לקח לא מעט מהזמן אותו אני מקדיש לסרטים. הקדשתי שעות ארוכות ל"מיינדהאנטר", "סיפורה של שפחה", "סטריינג'רס ת'ינגס" (טעות מרה), "אימה אמריקאית", "שומרות הצדק" ועוד, כאשר האהובה עלי מכולן הייתה העונה של "אויבות" על מערכת היחסים בין בטי דיויס וג'ואן קרופורד, כנראה פיסת התוכן הכי מוצלחת של השנה. כמובן שגם צריך להכליל את שאיבת הזמן מספר אחת שלי במהלך 2017 – צפייה באחד עשר עונות של "מרוץ הדראג של רופול" שהשתלט לי החיים, ואני לא יכול להיות מאושר יותר מזה.

האתגר בבחירת הרגעים הגדולים של השנה הוא כשצריך לזכור שגם לסרטים לא מרשימים יש לעיתים רגע או שניים שמגיע להם להיכנס לפנתיאון, ולכן החיפוש והשחזור אחורה הופכים להיות מורכבים יותר. לכן לא בהכרח שכל הסרטים שמופיעים פה אהובים עלי במיוחד, אבל הרגעים שנבחרו הם ללא ספק המארג הכי טוב שיכולתי לחשוב עליו, רגעי שיא של קומדיה, מוזיקה, פחד, התרגשות, התאהבות, פעולה וביזאר מאת המון יוצרים מוכשרים.
אז אלו 20 סצנות שהשאירו אותי נדהם והדהדו אצלי בראש שעות, ימים וחודשים לאחר שצפיתי בהם (ועוד עשרים אלטרנטיבים בסוף), ודרכם אני רוצה לזכור את השנה הזו.

למצעדי השנים הקודמות:
2010
2011
2012
2013
2014
2015
2016

20 הרגעים הגדולים של 2017 בקולנוע

20. תחרות הכישרונות – "פאטי קייקס" (Patti Cake$)
דרמת ההתבגרות המוזיקלית המקסימה לא שרדה הרבה זמן בבתי הקולנוע בארץ, להפתעתי. אולי ראפריות הן לא בדיוק הדבר שהקהל הישראלי הכי מתחבר אליו, אולי פשוט היו אופציות טובות יותר בחוץ. ובזמן שזה אמנם לא סרט שעשוי מחומרי "טובי השנה", מבחינתי אין ספק שרגע השיא שלו, בו פאטי קייקס (דניאל מקדונלד הנפלאה) ולהקתה מבצעים את "טאף לאב", שיר שהוא בעצם מחווה לאמה של פאטי, הוא אחד הדברים המרגשים שראיתי השנה. זה נכון שהוא הונדס כדי ללחוץ על כל הכפתורים ברגע הנכון, אבל השילוב של המסע שעברנו עם פאטי יחד עם השיר המצוין שכתב והלחין במאי הסרט ג'רמי ג'ספר, לגמרי הופכים אותו לאחלה ספתח בשביל המצעד.

19. מסוקים – "קונג: אי הגולגולת" (Kong: Skull Island)
רובינו, ודי בצדק, שכחנו כבר שהיה לנו סרט קינג קונג השנה. אבל בשביל זה אני פה. להזכיר את הסרטים שאין שום צורך להזכיר. אבל האמת היא שעכשיו כשהשנה מסתיימת, אפשר להודות שסרט ההרפתקאות הזה אמנם היה מיותר לחלוטין ומקושקש באותה מידה, אבל בהחלט לא רע ואפילו סיפק לנו כמה רגעים מהנים ומרהיבים למדי. המרכזי שבהם, אם אתם שואלים אותי, הוא הרגע בחלקו הראשון של הסרט, בו להק המסוקים הצבאיים מגיע לראשונה לאי הגולגולת ושם ניצב לראשונה מול זעמו של קונג. בסרט הזה מדובר בגרסה מתבגרת של הקוף הענק, וכל אחד מאתנו שנכח בגיל ההתבגרות זוכר כמה זועמים אנחנו יכולים להיות. זהו סיקוונס ארוך עם אפקטים מעולים, אדרנלין גבוה, ובובת באבל-הד אחת קורעת מצחוק.

קונג: אי הגולגולת

18. ברוכים הבאים לווטרטאון – "הגיבורים של בוסטון" (Patriots Day)
עוד סרט שנולד ב-2016 אבל נחת במחוזותינו בינואר של השנה, הוא סרטו של פיטר ברג העוסק במצוד אחר הטרוריסטים של הפיגוע במרתון בוסטון. אני מאוד נהניתי מדרמת האקשן הסוחפת והלא נורא מתוחכמת הזו, אבל אני חושב שאני מהבודדים. הרגע שניצב במקום ה-17 הוא קרב היריות שתופס את גיבורינו בהפתעה ברחובות הליליים של הפרבר ווטרטאון, והופך להיות טירוף מוחלט של קליעים ופאניקה בעריכה וצילום משובחים. הייתי בטוח שהסצנה הזו לבדה יכולה להכניס את הסרט לאוסקר מיקס הסאונד הטוב ביותר, אך זה לא קרה בסופו של דבר.

17. ניתוח שדה – "הפרעה בקצב הלב" (Aritmiya)
הייתי חלוק בדעתי לגבי הסרט הרוסי הזה, שזכה בפרס כרמל של פסטיבל חיפה האחרון, בעיקר כי הרגשתי שיש בו שני סרטים שונים. האחד, והפחות מוצלח, הוא סיפור נישואיהם הכושלים של אולג וקטיה, שהרגיש כאילו הבמאי בוריס קלבניקוב איבד בו עניין איפשהו באמצע. השני והמצוין הוא קורותיו המקצועיות של אולג – פרמדיק צעיר שמסרב לתת לבירוקרטיה למנוע ממנו לבצע את עבודתו. הרגע ה-16 במצעד שייך כמובן לעלילה השנייה שהוזכרה. זו אחת מנקודות המפנה המאוחרות של הסרט, כאשר אולג מגיע לאירוע בו ילדה קטנה איבדה את הכרתה לאחר תאונה במדורה מאולתרת באחת השכונות המרוחקות. הפרוטוקול מכריח אותו לחכות לאמבולנס, אבל אולג יודע שזה יסכן את חייה של הילדה ומחליט לבצע בה ניתוח חירום בידיעה שזה יוכל לסגור לו את הקריירה. לא רק המיומנות של קלבניקוב הבמאי היא שעושה את הרגע הזה לכל כך חזק, אלא בעיקר ההופעה האדירה של אלכסנדר יאטצנקו בתפקיד אולג.

16. אין לי כוח – "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע"
זהו ללא ספק הרגע, והסרט, הכי פחות אובייקטיבי שלי במצעד, אז קחו בחשבון. כחבר של דפני ליף עוד מלפני תקופת מחאת האוהלים של 2011, ידעתי שסרטה התיעודי שהוצג בפסטיבל דוק-אביב האחרון ובעוד שבועיים ייצא להקרנות סינמטקיות, ירגש אותי ברבדים שאינם בהכרח מקצועיים, ועל כן גם נמנעתי מלכתוב עליו באופן מסודר עד עכשיו. עם זאת, ישנו בסרט רגע אחד ספציפי שפורר אותי לגמרי ולא עזב אותי מאז, ועל כן אני לא יכול שלא להזכיר אותו כאן.
לקראת אחת העצרות הגדולות של שיא תקופת המחאה, מחכה ליף מאחורי הבמה, מנסה למצוא לעצמה כמה רגעים הרחק מההמון הסוער. בשלב הזה מתקרב למקום גבר מבוגר שנעצר מהעבר השני של הגידור שהקימו בשביל העצרת, ומבקש לדבר איתה. כאשר המחסום ביניהם, ליף מאזינה לאיש, שנמצא גם הוא במצב של ייאוש מוחלט. כעבור כמה חילופי משפטים, ליף, אפילו בלי לשים לב, מזיזה את הגדר כדי להתקרב אליו, פוסעת החוצה מהאיזור הבטוח. "אין לי כוח" הוא אומר שוב ושוב בתוך כל הקרקס התקשורתי שמסביבם, מזכיר לנו שאנחנו צריכים להקשיב אחד לשני יותר, ולעיתים – מילולית – להזיז את המחסומים בנינו שאנחנו אפילו לא זוכרים מדוע הם שם.
אני לא בטוח אם ראיתי עוד סצנה השנה בה אנושיות מנצחת ייאוש כמו ברגע הזה. גם אם מדובר ברגע חולף, משהו במפגש הזה גרם לי להרגיש שעוד יכול להיות פה טוב.

15. חקירה – "אישה פנטסטית" (Una Mujer Fantastica)
התלבטתי הרבה האם זה הרגע שאני רוצה להבליט מתוך סרטו הצ'ליאני הפנטסטי (סליחה) של סבסטיאן ליילו, שפירק אותי בפסטיבל חיפה האחרון. מצד אחד, זוהי לא סצנה שמאפיינת את הסרט הזה, שהוא כל כך הרבה יותר מעוד מסמך חברתי מתיש על מצבם של הטראנסג'נדרים. מצד שני, זה באמת רגע כל כך מטלטל וחזק, שעל אף הרגעים הקסומים והמנחמים של הסרט, אי אפשר להתעלם ממנו. אתם מבינים מה בחרתי בסופו של דבר.
גיבורת הסרט מרינה (דניאלה וגה. אין מילים לתאר את האישה הזו) זה אך איבדה את אהובה, אבל מגלה שהסביבה שלה לא מקבלת את האבל שלה, ולא סופרת אותה כבת זוג לגיטימית. החלק הכי נורא דווקא מגיע מהמקום שאמור לדאוג לה, בדמות חוקרת לפשעי מין (אמפארו נוגוורה) שמנסה לברר האם מערכת היחסים של מרינה ובן זוגה הייתה אלימה או נצלנית על אף הכחשותיה של מרינה.
זה מטריד מהמון סיבות, העיקרית שבהן היא כי אנחנו רואים איך רשויות החוק מסרבות להכיר בכך שגבר סטרייט יכול לפתח מערכת יחסים רגילה ואוהבת עם טראנסג'נדרים, אבל זה מסתבך עוד יותר כשלוקחים בחשבון את העובדה שהחוקרת באמת באה ממקום של דאגה, כי היא יודעת שקורבנות מין לא תמיד מודים במה שעשו להם ולעיתים מגנים על המתעלל. בסצנה המדוברת נלקחת מרינה לחקירה גופנית כדי לבדוק האם יש עליה סימני אלימות (כמובן שאין) ונאלצת לחשוף את גופה שנמצא בתהליך שינוי בפני החוקרת והצלם המשטרתי. זו סצנה שקטה מאוד, שהזעקה שבה יכולה להעביר על הדעת.

אישה פנטסטית

14. רוח שכנה – "סיפור רפאים" (A Ghost Story)
יש כל כך הרבה רגעים נפלאים ביצירת המופת המפתיעה של דיויד לאורי, שלא זכתה להקרנות מסחריות בישראל וצצה כסרט הפתיחה של פסטיבל אוטופיה, שבאמת קשה לבחור. ועדיין, הרגע בו רוחו של סי (קייסי אפלק), שרודפת את הדירה שלו ושל בת זוגו, מגלה שגם הבית השכן מאוכלס על ידי רוח רפאים עטויה סדין שבוהה החוצה דרך החלון, הוא התמצית הכי יפה של געגועים שאני זוכר מהזמן האחרון, ועל כן מבחינתי אין לו מתחרים.
במפגש הראשוני הזה שתי הרוחות מתקשרות ביניהן ללא מילים, ואנחנו הצופים יכולים לקרוא את הכתוביות שמסמנות לנו את הנאמר: "מה אתה עושה פה?" שואל סי.
"מחכה", עונה הרוח השנייה.
"למי?"
"אני לא זוכר"
בום. בכי של חצי שעה.

13. קוקייה – "זה רק סוף העולם" (It’s Only the End of the World / Juste la Fin du Monde)
לקראת סוף המתקפה החושית האינטנסיבית בסרטו האקסטטי וההיסטרי של זאבייה דולאן הקנדי, רגע לפני שלואי (ג'ספר אוליאל, מהיפים שבבני התמותה) עוזב שוב את בית משפחתו ומשאיר מאחוריו רק הריסות, מגיע רגע השיא של המוזיקה, העריכה והצילום, שכמעט קשה להכיל מרוב עומס, ומתוך שעון הקוקייה שעל הקיר בוקעת ציפור שמתחילה לעוף בפאניקה לכל מקום בבית, וסופה כסופן של כל החיות שהבהלה מעוורת את עיניהן. יש פה בטח מיני סוגים של דימויים ומטאפורות, אבל אפילו עוד לפני זה, העוצמה הויזואלית והאודיופונית של הרגע הזה די שיתקה אותי.

12. כוס המים – "המשחקים של ג'ראלד" (Gerald’s Game)
בסיכום סרטי האימה של 2017 הזכרתי רבות את המותחן המצטיין הזה של נטפליקס ומייק פלאנאגן, ונתתי לו את המקום הראשון במצעד רגעי ה-WTF של השנה, אבל לא פרטתי מהו מחשש לספויילרים. הרגע במקום ה-11 איננו אותו אחד אליו רמזתי במצעד האימה, אלא קטע מוקדם יותר, שאולי איננו קיצוני במיוחד, אבל הוא מותח ונהדר בכל זאת.
לאחר שג'סי (קרלה גוג'ינו בהופעתה הטובה ביותר) מבינה שהיא בתסבוכת די רצינית כאשר היא אזוקה ביד אחת למיטתה, למרגלותיה הגופה של בעלה וכוחותיה הולכים ואוזלים, היא מבינה שיש משהו שיכול לקנות לה עוד זמן לפני שתאבד את הכרתה. מדובר בכוס המים הצוננים שהושארה על המדף מעל המיטה, ועליה עכשיו לנסות ולהביא אותה לשפתותיה. זהו בקלות אחד הרגעים הכי מורטי עצבים של השנה, בעיקר בזכות העריכה המעולה, גם היא של פלאנאגן.

11. טירוף בחניון – "בייבי דרייבר" (Baby Driver)
אמנם כשכבר הגיע הרגע הזה בשלביו המאוחרים בסרטו האחרון של האדמו"ר אדגר רייט, כבר הבנתי שהמילה אכזבה מרוחה על כל הפרויקט הזה, שהיה אמור להיות סרט השנה שלי אבל התסריט המאכזב וההופעות המרכזיות מנעו זאת משנינו. ועדיין, כאשר הגיעה סצנת שיא בחניון רב קומתי, לפתע התעוררתי לחיים. התאורה האקספרסיבית, העריכה המופלאה (מנת חלקו של כל הסרט. יברך אתכם האל, פול מאכליס וג'ונתן איימוס), הצילום והפעלולים, כולם חברו לסצנת האקשן השלישית האהובה עלי ביותר השנה. יש באמת אין ספור רגעים נפלאים בסרט, על אף שהשלם קטן מסך חלקיו, אבל ההתלהבות האמיתית שלי קשורה דווקא לרגע הזה.

בייבי דרייבר

10. חיוך אחרון – "ג'קי" (Jackie)
זה אולי הרגע הקצר ביותר מכל אלו של המצעד, אבל בזו גם גדולתו. מדובר בשוט לקראת סופו של הסרט, כאשר שוב משוחזרת לנגד עינינו ההתנקשות המזעזעת בנשיא ג'ון קנדי, אבל הדגש הוא על אשתו, ג'קי קנדי בגילומה המועמד לאוסקר של נטלי פורטמן יקירתנו.
המצלמה מתמקדת על פניה של ג'קי כאשר היא מחייכת להמון, נהנית מהיוקרה וממעמדה, בלי להעלות על דעתה שבעוד שבריר שנייה כל זה ייגמר וחייה לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו. המעבר המהיר בין המבט הרגוע והמרוצה על פניה לסוף העולם שלה, הוא ממש כמו סטירת לחי לקראתה בנה הבמאי פבלו לאריין במשך סרט שלם, והצליח להוציא את מירב האפקט מאירוע היסטורי שכולנו מכירים.

9. הגעת הניידת – "תברח" (Get Out)
-ספויילר-
השניות האחרונות של קומדיית האימה הנהדרת של ג'ורדן פיל הן באמת מורטות עצבים, כי על פניו אין סיכוי שכריס (דניאל קאלוייה) יצליח לצאת בשלום מהתסבוכת. גם אם ימלט מציפורני הרעים, סביר להניח שכאשר יחזור לציליוויזציה יחכו לו כוחות המשטרה הלבנים, והוא יצטרך להסביר מדוע השאיר אחריו את שובל גופותיהם של יקירי הקהילה שעל פניו הם חפים מפשע. הפאניקה הופכת לקיצונית כאשר כריס כמעט ויוצא מתחום הסכנה ואנחנו רואים ניידת משטרה מתקרבת, זוכרים את השוטר הגזען מתחילת הסרט ובטוחים שהנה התקווה של כריס הגיעה לקיצה. אבל כשהניידת עוצרת יוצא משם חברו הטוב רוד (לילריי האוורי), למה שהופך לאנחת הרווחה הרועמת ביותר שאני זוכר מהקולנוע של הזמן האחרון, שבמהרה הופכת לצחוק רועם. פיל משחק עם הציפיות שלו לא מעט במהלך הסרט, אבל התוצאה של הרגע הזה היא של תכנון מבריק בכתיבה ובבימוי, וכל הסחתיינים בעולם על זה.

8. קרב מכרות המלח – "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי" (Star Wars: The Last Jedi)
ישנם סרטים שככל שמתרחקים מהם כך הם מחווירים בזיכרון. נכון לרגע זה, מבחינתי הסרט החדש של "מלחמת הכוכבים" הוא בדיוק ההפך. בביקורת שלי על הסרט שהתפרסמה בכלכליסט הייתי זהיר ומסויג, מנסה שלא להגיד דברים גדולים מדי, אבל עכשיו אני מרגיש שזה היה טקסט קצת מפונק. "אחרוני הג'דיי" הוא באמת סרט ענק. רחוק ממושלם, אבל מגיעות מחיאות כפיים נלהבות לכל הנוגעים בדבר.
הרגע האהוב עלי מהסרט הוא סצנת השיא שלו במכרות המלח. רק ההברקה הויזואלית של הקרקע האדומה מתחת לשכבת המלח הלבן, שהביאה לכמה מהאימג'ים הכי מרהיבים בקולנוע, היא משהו שצריך להלל, וזה עוד לפני האקשן המדהים, הדינמיקה בין הדמויות והמשפט הכל כך שמאלצי והכל כך נפלא (והכל כך לא נכון) "אנחנו לא ננצח על ידי להילחם במי שאנחנו שונאים, אנחנו נעשה זאת על ידי להציל את מי שאנחנו אוהבים".

7. יוצרת הזיכרונות – "בלייד ראנר 2049" (Blade Runner 2049)
אחד הרגעים הכי חזקים ב"בלייד ראנר" המקורי של 1982 הוא כשדקרד מספר לרייצ'ל שהזיכרונות שלה למעשה שייכים לאחייניתו של טיירלר, הבוס שלה ויוצר הרפליקנטים, וזו ההוכחה הסופית לכך שהיא איננה אנושית. ב"בלייד ראנר 2049", סרט ההמשך הטוב ביותר של השנה שאני די בטוח שיקבל מעמד של קלאסיקה בעתיד, אנחנו רואים מול ענינו איך מייצרים זיכרונות כוזבים, כאשר קיי (ריאן גוסלינג) הולך לבקר את מי שאחראית על יצירת הזיכרונות שיושתלו לרפליקנטים, ויתנו להם את האשליה שהם אנושיים. זה לא רק שהביצוע מדהים מבחינה קולנועית, אלא גם הפאנץ' הרגשי שהוא מביא אתו מטלטל. הבמאי דני וילנוב גם בחר ברגע הזה לתת קלוז-אפ ארוך לגוסלינג, ארוך הרבה יותר ממה שאנחנו רגילים בסרטים מהסוג הזה, ואנחנו ממש רואים כשהגלגלים שלו בראש זזים ומתפוצצים לכל הכיוונים. גם ברגע הזה יש משפט בלתי נשכח, אבל זה יהיה בגדר ספויילר, אז אוותר.

בלייד ראנר 2049

6. רודיאו אחרון לליין סקוט – "הרוכב" (The Rider)
הסרט המפתיע ביותר של השנה הוא זה של הבמאית קלואי זהאו, אותו ראיתי במקרה לחלוטין בפסטיבל חיפה, ומאז לא הפסקתי לחשוב עליו. על אף שמדובר במשהו הכי רחוק שאפשר מסרטים עמוסים כמו "מלחמת הכוכבים" או "בלייד ראנר 2049", גם בסרט הזה יש כמות די מדהימה של רגעים בלתי נשכחים, אבל אחד מהם עוקף את כולם.
"הרוכב" מספר על בריידי, רוכב רודיאו צעיר ומבטיח (בריידי בלקבורן) שמתאושש מפגיעת ראש רצינית שלא רק מסכנת את הקריירה שלו בזירה, אלא גם את חייו. אבל הלב רוצה מה שהלב רוצה ובריידי פשוט לא מסוגל לוותר על החלום שלו ועל מה שהוא הכי טוב בו, גם במחיר של מוות. כדי להבין את הסיכונים שבמקצוע, בחרה זהאו לשלב בסרט את דמותו האמיתית של הרוכב ליין סקוט, שהפך למשותק בעקבות תאונת רכיבה (אותו מגלם ליין סקוט האמיתי, אבל במציאות סקוט נפגע בתאונת דרכים), ובזמן שהגוף שלו לא מתפקד, אפשר לראות בעיניים שלו שהתשוקה לחזור ולרכב עדיין שם. ואת זה בדיוק חברו הטוב בריידי מתכוון להעניק לו, בסצנה שכוללת את החיוך הכי מרגש של השנה בקולנוע.

5. מה זה מתרומם? – "אור ירח" (Moonlight)
זה אמנם נדמה שקרה בכלל בשנה שעברה, אבל זוכה האוסקר האחרון –והנפלא – הופץ בישראל רק בינואר. מכל הרגעים המרגשים שבו, אחד בולט במיוחד, בעיקר כי בשתי הצפיות שלי באולם הקולנוע הקשבתי איך הקהל משתתק ונדרך ואז פורץ בצחוק בדיוק באותה נקודה.
מעבר לכך שהמחזאי והתסריטאי זוכה האוסקר טארל אלווין מקרייני נתן את התשובה הטובה ביותר אי פעם לשאלה שבכותרת, אותה שואל שיירון בחלקו הראשון של הסרט, זו גם סצנה נפלאה בזכות הבימוי של בארי ג'נקינס, שמצליח להפוך סיטואציה סטטית של שלושה אנשים בשולחן ליקום רגשי מורכב למדי, וגם בזכות שלושת השחקנים של הסצנה. אלכס היברט הוא שיירון הקטן, מאהרשלה עלי (שעם כל הכבוד, היה אולי האוסקר המבוזבז ביותר בטקס הקודם) בתפקיד חואן שלוקח אותו תחת חסותו הוא זה שעונה לו על השאלה, אבל במיוחד בולטת ג'אנל מוניי (שגם הייתה נהדרת ב"מאחורי המספרים") שעל אף שהיא בקושי מדברת, משמשת כדבק שמחזיק את כל הסצנה הזו ביחד.

4. סירת הנייר – "זה" (It)
סצנת הפתיחה הטובה ביותר של השנה מגיעה מהעיבוד המצליח לספרו של סטיבן קינג, לא רק כי היא עשויה מעולה, אלא היא גם באמת הדרך הכי טובה שהיה אפשר לעבד את הפתיחה המצמררת והבלתי נשכחת של הספר "זה" לקולנוע. מצד שני, היא גם בעייתי במיוחד מכיוון שהיא מבטיחה סרט שמעולם לא מגיע.
הסצנה שמתניעה את כל מהלך הסרט, בה ג'ורג'י החמוד רודף אחרי סירת הנייר שלו באחר צהריים גשום ישר למלכודת שטומן לו פניווייז הליצן, היא קיצונית, מטרידה במיוחד ומפחידה בקטע אחר. השעתיים לאחר מכן הן לא. אבל בכל זאת אני מוקיר תודה לאנדי מושיאטי הבמאי על הרגע הזה. באמת שזה לא יכל להיות יותר טוב.

זה

3. אסון בלב ים – "דנקרק" (Dunkirk)
ומכלי שיט אחד בסכנת טביעה, לאחר. האמת היא שכמו "מקס הזועם: כביש הזעם", כמו "כוח משיכה", כמו "יפה לנצח", גם "דנקרק" יכל לאכלס בקלות את כל מצעד 20 הרגעים הגדולים של הקולנוע ב-2017 ועדיין היו כמה סצנות מתוכו שנשארות בחוץ. יצירת המופת של כריסטופר נולאן היא אחת החוויות הכי טוטאליות שהיו לי בקולנוע השנה, ובאמת שהיה לי קשה לבודד רק סצנה אחת. אבל כדי לא לעשות לעצמי הנחות, התאמצתי וסימנתי בעיגול את סצנת ההימלטות של החיילים הצעירים מהמשחתת הטובעת, המנסים להגיע לספינת הדייגים האזרחית לפני שהמטוס הפגוע שבשמיים יתרסק ויתפוצץ לתוך כתם השמן הדליק שמתקרב אליהם (זוהי תמונת הקאבר של הפוסט). אני לא ממעריציו הגדולים של נולאן, אבל אני חייב להודות שאת מה שהוא עשה ב"דנקרק" מעטי מעט היו יכולים לעשות.

2. פגישה בחצות – "קרא לי בשמך" (Call Me By Your Name)
בשנה שעברה הכרזתי על סרטו הקודם של לוקה גוואדנינו "גלים גבוהים" כסרט הטוב ביותר שלא הופץ בישראל, ואם סריטה היה קיים ב-2009, סביר להניח ש"אני אהבה" שלו היה זוכה באותו התואר. זה היה רק עניין של זמן עד ששאר העולם יגלה אותו, והנה זה הגיע השנה עם "קרא לי בשמך", סיפור האהבה-התבגרות הגאה שלו המתרחש באיטליה של שנות השמונים.
הסרט ייצא בינואר 2018 בארץ, ממש בזמן לניצול באזז האוסקר. אני צפיתי בו בפתיחת פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים, ממש בסמוך לכתיבת המצעד. לא אשקר, אני עדיין מאוד קרוע לגביו, אבל נניח לדיון הזה עד צאת הסרט. בינתיים אפשר להתייחס לאחד הרגעים הנפלאים של השנה אותו הסרט טומן בחובו, הפגישה הלילית של אליו (תימוטי צ'אלמה, רבות עוד ידובר בפלא הזה) ואוליבר (ארמי האמר, רבות כבר דובר בפלא הזה ועדיין אפשר עוד), הראשונה בה ינסו לממש את אהבתם.
מעבר לכך שגוואדנינו הצליח לתפוס את ההתרגשות של מפגש ראשון בצורה כל כך חיה ומרגשת, אני חושב שמה שעושה את הסצנה הזו לבלתי נשכחת היא הפיזיות של צ'אלמה הצעיר שהופך את הגמלוניות וחוסר הביטחון של גיל ההתבגרות למשהו ברמה של ריקוד בלט. האמת שהיא שסצנה הארוכה הזו יכלה להגיע אפילו עד למקום הראשון במצעד, אילולא תנועת המצלמה שמסיימת אותה – בחירת הבימוי המבאסת ביותר של גוואדנינו בכל הסרט הזה.

1. עלייתו של המשורר – "אמא!" (Mother!)
במצעד של 2010 נכנס "ברבור שחור" של דארן ארונופסקי למקום השני. ב-2014, "המבול" שלו התמקם במקום החמישי. ועכשיו הוא חוטף את המקום הראשון, ואני לא אשקר לכם, בלי הרבה תחרות.
אמנם אני אחד מאוהדי "אמא!" הגדולים, אבל אני לגמרי מבין כל מי ששנא או לא הבין או סתם רצה למות במהלך הצפייה. הסרט הזה הוא ממש לא לכל אחד, וגם אני יכול להודות שכתסריטאי ארונופסקי פחות חכם ממה שהוא חושב. אבל הסיקוונס הספציפי לשמו התכנסנו, שמתחיל באישה צעירה (ג'ניפר לורנס) עומדת לבדה במטבח ומכינה ארוחת ערב לבעלה, ומסתיים במשהו שיכול לגרום לסיקוונס הפתיחה של "להציל את טוראי ראיין" להרגיש כמו סרט של קורנליו פורומבויו, הוא ללא עוררין הדבר הכי מרהיב, מדהים, פסיכי, מסעיר, מתיש, מטריף, מופרך, מוגזם וקיצוני שחוויתי השנה בקולנוע. אני אפילו לא יודע מה לגמרי קרה שם, ואני בטח לא יודע איך הרימו את זה, אבל למה שארונופסקי, השחקנית ג'ניפר לורנס, הצלם מתיו ליבאטיק, העורך מתיו וויזבלום, המעצב האומנותי פיליפ מסינה ואנשי הסאונד קול אנדרסון, פולה פיירפילד וסיימון פודרט, עשו בסיקוונס הזה אין מספיק פרסים בעולם. מקווה שהם יסתפק במקום הראשון של מצעד הרגעים הגדולים של 2017 בקולנוע.

20 רגעים נוספים שכמעט ונכנסו:
"Divines" – הפרארי
"אהבה חסרה" – ביקור אצל הסבתא
"אוקג'ה" – מרדף ברכבת התחתית
"ג'ומנג'י: שורדים את הג'ונגל" – אוואטרים
"האי היפה ביותר" – אתגר העכביש
"הדשוט" – קרב משרדי
"המומיה" – התרסקות מטוס
"התנגשות" – תחת אש
"ולריאן ועיר אלף הכוכבים" – מרדף בשוק
"חזק יותר" – הסרת התחבושות
"מהיר ועצבני 8" – מרד אסירים
"סימן חיים" – צווחה בחלל
"סיפורי מאירוביץ'" – שיר אב ובתו
"ספיידרמן: השיבה הביתה" – ברכב לפני הנשף
"פיגומים" – סצנת הסיום
"פצצה אטומית" – חדר המדרגות ומרדף המכוניות שלאחריו
"קוקו" – פרידה קאלו
"שומרי הגלקסיה 2" – כתוביות פתיחה
"תור: ראגנארוק" – תור נגד האלק
"תנו לשמש להכנס" – הפסיכולוג

שתהיה לנו שנה מעולה.