• סרטים חדשים:
  • מחווה לבית הקולנוע ששינה את חיי
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 11
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 10
  • אימת החודש - מרץ 2017
  • סימן חיים
  • פאוור ריינג'רס
  • ״נמל בית״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • כל סרטי אינגמר ברגמן: פרק 22
  • סקירת נקמה כפולה
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - פרק 9
  • ״קונג: אי הגולגולת״, סקירה
  • האמון
  • ״הסוכן״, סרטו זוכה האוסקר של אסגר פרהאדי
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי 2017
  • ״תברח״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • ״נורמן״, סקירה לסרטו של יוסף סידר

"Divines" + "Always Shine", סקירה כפולה

9 בינואר 2017 מאת אור סיגולי

לאחרונה נחשפתי לשני סרטים שצצו לראשונה בעולם לקראת סוף 2016, עליה השלום. הראשון הוא דרמת התבגרות צרפתית שסחפה את פסטיבל קאן ונחתה אצל טריליוני מנויי נטפליקס בעולם, והשני הוא דרמה מתח עצמאית מארה"ב. הרבה במשותף אין בין שני הסרטים, מלבד העובדה שהם בוימו על ידי במאיות בתחילת דרכן, ובמרכזן צעירה שלא לגמרי יכולה לשלוט על הטמפרמנט שלה.

"Divines"

divine-second

 

כשהוכרזו המועמדים של קטגורית הסרט הזר הטוב ביותר בבדיחה היקרה שמכונה "גלובוס הזהב", הוזכרו ארבעת החשודים המידיים: "נרודה" מצ'ילה, "סוכן מכירות" מאירן, "טוני ארדמן" מגרמניה" ו"היא" מצרפת. החמישי ברשימה הזו היה ללא ספק בגדר הפתעה, מכיוון שהוא טרם הוזכר בעונת הפרסים הנוכחית – "Divines", גם הוא מצרפת.
עם זאת, קשה לומר שהוא הגיח משום מקום. בתחילת הקיץ, הוכרז סרטה של אודה בנימינה (או "הודה", תלוי מאיפה אתם) כמנצח של תחרות "מצלמת הזהב" היוקרתית של פסטיבל קאן האחרון, פרס המוקדש לסרט הביכורים המצטיין של הפסטיבל. "Divines" זכה שם גם בפרס מיוחד במסגרת שבועיים של במאים, לאחר מכן צבר פרסים בפסטיבל מינכן ו-AFI, ובתהליך נרכש על ידי נטפליקס. יכול להיות שזו הסיבה שהסרט נעדר מפסטיבלי הקולנוע בארץ.

"Divines" הוא ממש עונה להגדרה של סרט פסטיבלים קלאסי. זהו סיפורה דוניה, נערה מתבגרת ממוצא מוסלמי, שחיה בשכונת עוני הסמוכה לפריז עם אימה האלכוהוליסטית. יחד עם חברתה הטובה מיימונה, בת כיתתה של דוניה המגיעה ממשפחה דתית ושחורת-עור, היא שואפת לקרוא תיגר על הקלפים שנתנו לה החיים ולהרוויח מספיק כסף כדי לחיות בגדול. את זאת היא מנסה לעשות על ידי כניסה לעולם הפשע השכונתי, כאשר תוך כדי קשר נרקם בינה ובין מאבטח צעיר (וחתיך ברמות של ג'יימי דורנן) ששואף להיות רקדן.
לא אסתיר מכם את הציניות המוטבעת בי לגבי קו העלילה הזה. אין ויכוח על כך שסיפורים כאלו חייבים להמשיך להיות מסופרים, וקולנוענים וקולנועניות צריכים לכוון את מצלמתם אל אותם איזורים מוכי עוני ופשיעה כדי שאנחנו נדע מה קורה בעולם, אבל עדיין ישנה הרגשה שבשנים האחרונות זהו אותו סיפור שוב ושוב, שאין בו שום שינוי. הדוגמא הבולטת האחרונה לכך היא כמובן "חבורת נערות" (Girlhood), סרט שכולם אהבו מלבדי כפי הנראה. אבל אם לזרוק עוד כמה דוגמאות מאז "רוזטה", נוכל להזכיר את "וואג'דה" מערב הסעודית, "Pariah" האמריקאי, "פרשס", "היופי שלך אינו שווה דבר", "אחי, השטן", "פינת ליטוף" של מיקה מגי, או "שבורה" של רופוס נוריס.

אבל בזמן שבעבר הלא-רחוק סרטי ההתבגרות-בשיכון היו משוייכים כמעט כולם ל"סרטי העורף", בהם המצלמה המוחזקת על הכתף עוקבת אחרי הגיבורה במשך שעות ברחוב כאשר עורפה במרכז הפריים, שלוחצים על הריאליזם הקולנועי בעזרת עריכה מינימליסטית, צילום מקורקע וסאונד דיאגטי, לאחרונה אנחנו רואים שינוי מעניין. אני מאוד רוצה לזקוף זאת לטובת סלין סיאמה, הבמאית של "טומבוי" ו"חבורת נערות", אם כי אני לא בטוח אם זו תהיה האמת, אבל אין ספק שסרטיה בולטים בהקשר הזה. השינוי שאני מדבר עליו הוא שאת החספוס המכוון החליף הריאליזם-הפיוטי, או האימפרסיוניזם, או האימפרסיוניזם-הפיוטי (לא הצלחתי למצוא סימוכין להגדרה אחת כוללת).
אחרי "חבורת נערות" דיברו כולם על סצנת "דאימונדס" שבו, הרגע הכחלחל בו פוצחות הנערות בשירה לצליליה של ריהאנה, אני מניח שבגלל שהוא היה כל כך יוצא דופן. ב-"Divines", מעצבת בנימינה הבמאית סצנות שלרגע קל מתרוממת מעל המציאות, והן ללא ספק החלקים החזקים והמרשימים של הסרט. סצנת הפרארי היא בוודאי הבולטת והקיצונית שבהן, אבל גם הריקוד בחנות זכור במיוחד.
אגב, דוגמא נוספת לסרט התבגרות-בשיכונים שלוקח את האימפרסיוניזם-הפיוטי למקומות גבוהים במיוחד הוא "אור ירח" (Moonlight) עליו אני מבטיח שנדבר המון כאשר יצא בסוף ינואר להקרנות מסחריות.

בנימינה משתמשת בריאליזם הפיוטי במינון מאוד יפה, לא מתמסרת אליו יותר מדי, ומאזנת בינו ובין הריאליזם בצורה שמשאירה את הסרט אחיד למדי על השינויים בטון. זה בניגוד לתסריט, שלא רק נופל לקלישאות רבות, אלא גם לעיתים פשוט מאבד את הצפון. ישנו, למשל, מונטאז' "פני צלקת" בו מטפסת דוניה במעלה היררכית הפשע, מונטאז' שכולל אותה מתאמנת באגרוף בעזרתו של זקן אסייתי. אני לא בטוח אם זו קריצה של בנימינה, אבל בכל מקרה זה מרגיש מטופש במיוחד, כי מה הקשר עכשיו קראטה קיד? גם את נקודת השיא של סוף הסרט (אני מנסה כמה שאפשר לרקוד סביב הספויילרים) לא הצלחתי לקנות בכלל, והבום הרגשי שהיה אמור להיות מונחת עלי פוספס בגדול. למרבה השמחה, הופעתה של אולייה אממרה בתפקיד דוניה הוא עוצמתי מאוד, ולכן עוזר במקומות בהם התסריט מחפף. דבורה לוקומואנה בתפקיד מיימונה גם היא מעניקה הרבה רגש לסרט, והסצנות המשותפות להן עוברות נפלא.

"Always Shine"

always-shine

סופיה טקאל היא שחקנית ("V/H/S") ובמאית ("Green") אמריקאית, שהרגישה את העומס הרגשי שיוצרת התחרות בין השחקניות בלוס אנג'לס. בעזרת בעלה, לורנס מייקל לוין, גם הוא שחקן ובמאי, כתבה את סרטה האחרון המתאר בדיוק את זה, "Always Shine" שהוקרן לראשונה בפסטיבל טרייבקה, שם עוטר בפרס השחקנית הטובה ביותר למקנזי דיויס.
בסבב הפסטיבלים שלו אפשר גם למצוא את פסטיבל סרטי הז'אנר הספרדי הנחשב סיטג'ס, וכאן עלתה הסקרנות. ואכן סרטה של טקאל יכול בקלות להיחשב מותחן פסיכולוגי במתח גבוה. והאמת היא שהוא הזכיר לי יותר מהכל את "מלכת העולם" שביים אלכס רוס פרי בשנה שעברה. הם אפילו מתחילים באותו שוט. בערך.

"Always Shine" נפתח בקלוז-אפ קרוב במיוחד על בת' (קייטלין פיצ'ג'רלד, מין שילוב בין דקוטה ג'ונסון ואומה תורמן), אשר מבצעת מונולוג במה שאנחנו מבינים במהרה שהוא אודישן לסרט. מאחורי המצלמה אנחנו שומעים רק גברים מדברים אליה, מנתבים את השיחה לגבי כמות העירום הנדרשת לסרט לו היא נבחנת. חוסר הנוחות של בת' בולט מאוד, אבל היא ממשיכה באופן מקצועי. טקאל והמצלמה שלה מניחים אותנו, הצופים, במקום של הגברים הבוחנים, ואני חשבתי שהסרט הולך למקום של מבט גברי על נשים ושחקניות, אבל די טעיתי.
משם הסרט חותך לסצנת כתוביות פתיחה בקצב מהיר במיוחד, כזה שלא לגמרי מאפשר לקלוט את כל האימג'ים שמשובצים בו, אשר מכניסה למקום של חרדה. הדמות הראשית הנוספת של הסרט, אנה (מקנזי דיויס), תחשף באותו אופן – קלוז-אפ צפוף על פניה בזמן שהיא חוטפת קריזה על מוסכניק. באופן הזה אני מניח שטקאל שואפת לייצרת הגבלה א-לה "פרסונה" בין שתי גיבורותיה, שתיהן מעוצבות באופן זהה מבחינת תסרוקת ואיפור. הגבלה שתקבל מימד משמעותי יותר בהמשך. מדי פעם, תחדיר טקאל לסרט פריימים קצרים ומהירים של העומד לבוא (או אולי של משהו אחר), ותנסה להשאיר אותנו על קצה הכסא.
ככה מבקש מאתנו הסרט להיות בלחץ, ורומז בעדינות של מפולת שלגים על העומד לבוא. הרי מה יכול להשתבש בסרט על שתי חברות שנוסעות לסוף שבוע בבקתה מבודדת?

בזמן שקל להבין את העוצמה של החיבור בין הבמאית והחומר אותו היא מביאה למסך, בעיני סרטה נשאר ברמת התרגיל בלבד. לא מאוד הערכתי את אותה טכניקה שהזכרתי מקודם על מנת לייצר מתח קל, שתי הדמויות הראשיות מאופיינות בתו אחד בלבד ולא הרגישו מעניינות מספיק, ההתקדמות העלילתית הייתה צפויה נורא ומוטיב ההתדרדרות הנפשית והחלפת הזהויות נעשתה טוב יותר אצל במאים ובמאיות אחרים, והסיום של הסרט הוא ההגדרה של לא מספק. אנחנו לאחרונה רואים לא מעט סרטים העוסקים במחיר הנפשי שנאלצות לשלם שחקניות צעירות בהוליווד, מסרטי אימה כמו "עיניים נוצצות" ועד מחזות זמר קלילים כמו "לה לה לנד", ועדיין זה לא מרגיש כאילו מישהו הצליח לפצח באמת את הקושי, ההשפלה והכאב, באופן שמרגיש מעבר לקלישאה.
ב-"Always Shine" ישנה סצנה אחת מצוינת של שיחת טלפון שהיא כולה תנועת פן ימינה ושמאלה, שמייצרת מתח על אף שהיא צפויה בצורה קיצונית, הופעה אינטנסיבית ומרשימה של דיויס, וצילום טוב, כך שקשה לפסול אותו לחלוטין – וגם בהחלט אין צורך. העניין הוא שבתחילתו הוא נטען ביותר ממה שהוא יכול לספק בסופו, ועל אף כמה רגעים מהנים במהלכו, הוא מסתיים מוקדם מדי ובלי להשאיר חותם כפי שהיה יכול.

השאר תגובה