סריטה מתכוננים לקיץ 2017: ציפיות וחששות

עם סרטים כמו "היפה והחיה", "הרוח במעטפת", "פאוור ריינג'רס" ו"קונג: אי הגולגולת", שהוכיחו שמרץ הוא חודש מצוין בקופות, אפשר לומר שמה שאנחנו מכירים כ"עונת הקיץ בקולנוע" כבר החלה באופן לא רשמי.
אנחנו פה בשביל לעשות את רשמי.

פוסט פתיחת הקיץ המסורתי שלנו קורה בכל שנה בשבוע הראשון של אפריל, אז גם ל-2017 מגיע. כמו תמיד, כל אחד מאתנו עבר על כל סרטי הקולנוע שמתוכננים לקבל הפצה בין מאי לאוגוסט הלוהטים, ולבחור את הסרט שהוא הכי מצפה לו, וזה שהוא הכי חושש ממנו. השנה הצטרפה לירון ועל כן הפוסט הזה כולל אפילו יותר סרטים מבדרך כלל.
מעניין להסתכל על כך גם ברטרוספקטיבה, לראות איפה צדקנו ואיפה טעינו. ב-2016, למשל, אורון ציפה יותר מכל ל"קובו – אגדה של סמוראי", ואכן הסרט השתבץ בעשירית סרטי השנה שלו. החשש שלו הגיע מכיוון "מכסחות השדים" מסיבות די מובנות שגם הוכיחו את עצמן. עופר שם את ציפיותיו על "העי"ג", שהתגלה כאחד הכשלונות הגדולים של שנה שעברה, אבל לא גדול כמו החשש העיקרי שלו – "אליס בארץ המראה" שאף אחד מאתנו לא טרח לראות אפילו. אור תלה ציפיות ב"בלשים בע"מ" והם כנראו היו גבוהות מדי, ועל כן נרשמה אכזבה מכיוונו (ומכיוון שאר הקהל, שלא נהר בהמוניו). החשש של אור היה "אקס-מן: אפוקליפסה" שהתגלה כהרבה יותר גרוע ממה שמישהו מאתנו העז לחשוב.

את כל ההכנות שלנו לקיץ משנים עברו, אפשר לקרוא בקלות:
מתכוננים לקיץ 2012
מתכוננים לקיץ 2013
מתכוננים לקיץ 2014
מתכוננים לקיץ 2015
מתכוננים לקיץ 2016

אתם יותר ממוזמנים לחלוק אתנו מהם הסרטים שאתם הכי מחכים להם והכי מודאגים לגבם בקיץ הקרוב. הנה הבחירות שלנו…

אורון שמיר

הסרט שאני הכי מצפה לו: ״בייבי דרייבר״ (Baby Driver)

כיוון שאני ראשון, אתחיל בכך שבעיניי כל הכיף הקולנועי בכלל לא יקרה בקיץ השנה. רק בחודשים שקוראים לעצמם סתיו-חורף 2017 יגיעו אל המסכים סרטים כמו ״בלייד ראנר 2049״ מאת דני וילנב, סרט מקורי חדש של פיקסאר (כלומר לא המשכון) בשם ״קוקו״, וכמובן את הפרק השמיני בסדרת ״מלחמת הכוכבים״ בבימוי ריאן ג׳ונסון. בכל זאת, אולי שווה להזכיר שיש בי תקוות לגבי ״אבירי השולחן העגול: המלך ארתור״ של גאי ריצ׳י, שהסרט שאני באמת הכי רוצה לראות הקיץ נקרא ״Colossal״ ואין לי מושג האם יופץ בארץ, ושיש גם את ״דנקרק״ של הבמאי שלא מסוגל לפשל, כריסטופר נולאן (ועליו בהמשך). אבל יש יוצר אחר שמצאתי את עצמי מצפה לסרטו הבא אפילו יותר – ״בייבי דרייבר״, סרטו החדש של אדגר ״קורנטו״ רייט. ההרפתקה הנוספת של הקולנוען הבריטי מחוץ לגבולות הממלכה, אחרי ״סקוט פילגרים״, נחשפה כבר בפסטיבל SXSW הטקסני בחודש שעבר. אחד היוצרים החביבים על הבלוג באופן כללי, ועליי באופן אישי, הצליח עד כה להפוך כל סרט שלו לחגיגה שאנו מדברים בה רבות אחרי הצפייה. הסרט הבא של רייט היה אמור להיות ״אנט-מן״, אבל הקולנוען פרש/הופרש בשל חילוקי דעות יצירתיים עם מארוול, האולפן ששונא במאים שאוהבים קולנוע. מאז לא רק שאני מצפה לפרוייקט ההתאוששות של רייט, אלא גם מחרים את היקום הקולנועי של סרטי ״הנוקמים״.

הטריילר של ״בייבי דרייבר״ לא חשף הרבה, הפוסטר מעורר אסוציאציות סבנטיזיות/אייטיזיות בואך סרטי גריינדהאוס, והעלילה נשמעת כמו גרסת הפופ של ״דרייב״ – אבל לי יש הרגשה שרייט שומר את רוב ההפתעות לסרט עצמו. מה שכבר ידוע הוא שאנזל אלגורט מגלם נהג שודים חובב מוזיקה בשם בייבי, שמסתבך גם קרימינלית וגם רומנטית. את הקאסט החלומי למדי משלימים קווין ספייסי, ג׳ון האם, ג׳יימי פוקס, לילי ג׳יימס, ג׳ון ברנתל, אייזה גונזלס ופלי (הבסיסט של ״רד הוט צ׳ילי פפרז״). אולי זה לטובה שהסרט יגיע רק באוגוסט, כלומר בסוף הקיץ, כי לא משנה מה תהיה איכותו, כנראה שלא ממש ארצה לראות אף סרט אחר אחריו. לפחות לא עד הסתיו, כאמור.

הסרט שאני הכי חושש ממנו: ״שומרי הגלקסיה: חלק 2״ (Guardians of the Galaxy: Vol. 2)

מספיק רק להסתכל על הטריילרים של כמה מהיצירות שאמורות לשבור את הקיץ, כדי להיווכח כמה המצב יכול להיות משעמם. דוגמאות? ״הנוסע השמיני: קיבינימאט״ (חפשו גם אותו בהמשך), ״כוכב הקופים: הקרב״ בבימויו של מאט ריבס חסר הכישרון, החידוש של ״המומיה״ שנראה יותר כמו ״משימה בלתי אפשרית: פרעונים ונהנים״, וכמובן ״שודדי הקאריביים: אם מתים לא מדברים״ (לא היה כבר סרט בסדרה הזו עם מתים בכותרת?). ואלה עוד המותגים שאכפת לי מהם או שחיבבתי בעבר, ולכן קיים איזשהו רגש כלפיהם שאינו אדישות. אבל באופן די משונה, דווקא פרנצ׳ייז שאני כבר מזמן לא מחובר אליו, היקום הקולנועי של מארוול, נראה מעורר תקווה. זאת משום שאחרי הקיץ יגיע ״ת׳ור: רגנרוק״ בבימויו של טאייקה וואיטיטי (״החיים בצללים״, ״המצוד אחר אנשי הבר״), שעשוי להכניס קצת פאן דרוש לגיבור-העל הבומבסטי מכולם. אבל עוד קודם לכן הצד השני של התקליט האהוב עליי מבית ״הנוקמים״ – ההמשכון של ״שומרי הגלקסיה״.

כפי שכתבתי בסעיף הקודם, מאז שאדגר רייט נפרד ממארוול כך עשיתי גם אני. הפרק האחרון מהיקום הקולנועי של ״הנוקמים״ בו צפיתי היה ״שומרי הגלקסיה״ הראשון. בעיניי הוא חרג מן התבנית המארוולית המאוסה, והפך לסרט הראשון שלהם שבאמת נהנתי ממנו עד אנדרומדה וחזרה. אחד היתרונות הבולטים שלו היה אלמנט ההפתעה – ג׳יימס גאן היה עד אז סתם במאי אימה שעשה לי בחילה, כריס פראט היה קומיקאי שמנמן ולא גיבור אקשן שנון, וללהק את וין דיזל לתפקיד עץ היה נשמע כמו הרעיון ההגיוני היחיד. אבל לסרט ההמשך לא רק שאין את הפריבלגיה להפתיע, אלא שהוא עלול להתרסק תחת עול הציפיות עוד לפני שתיגמר הסצנה הראשונה. נורא קשה להיות קליל ומבדר כשזה כל מה שהקהל מצפה לו. הוסיפו לכך טריילר שמציג הרבה יותר מודעות עצמית, ואת העובדה שבמקום הדמות האהובה עליי מהסרט הקודם ישנו בייבי גרוט שנראה כמו מסחטת צחקוקים זולה במיוחד. האם בסוף השנה ייצא שדי.סי. נתנו פייט למארוול בעזרת ״וונדר וומן״ והסרט הראשון של ״ליגת הצדק״? קשה להאמין, אבל נראה שהפעם, לראשונה מאז 2014, תהיה לי דעה על סרט של מארוול.

עופר ליברגל

הסרט שאני הכי מצפה לו: "דנקרק" (Dunkirk)

דומני כי יש סוג של באז שלילי, או לפחות חששות, סביב העלייה של הסרט זה. כאילו כולם מחכים לכך שכריסטופר נולאן (טרילוגיית "האביר האפל", "התחלה", "בין כוכבים" ועוד) ייפול ברגע שהוא זונח את סרטי הז'אנר לטובת סרט היסטורי על אחד מן הקרבות המכוננים של מלחמת העולם השנייה. העובדה כי הסרט קיבל דירוג צפייה של PG-13, מה שאומר שלא נראה בו יותר מדי דם, העלה את החשש וגם את הטענה כי לא ניתן לעשות סרט מלחמה "גדול" בלי להראות קרבות ברוטליים. אבל: 1. דנקרק הוא קודם כל סיפור על נסיגה, על מצב של מצור, בריחה על מנת לנצח במועד מאוחר יותר. סיפור על הצלת חיים יותר מאשר על הרג. זה יכול לעבור גם בלי סצנות קרב בהם רואים את מלוא הזוועות הפיזיות של המלחמה, מה גם שמדובר בבמאי שנמנע עד כה מייצוג בוטה מדי של אלימות גם בסרטים בהם היה יכול ללכת לכיוון זה. כיוון של אימה פסיכולוגית יכול להפוך את סיפור הקרב למרתק. 2. זה כריסטופר נולאן, כנראה הבמאי הגדול ביותר של סרטי קיץ במאה ה-21, אם לא מבחינת הצלחה קופתית, לפחות מבחינת העומק שהוא הצליח להכניס לסרטים הבידורים פעם אחר פעם. הוא עדיין לא ביים שום דבר שאומר שלא ניתן לסמוך עליו. 3. המעבר שלו לכיוון קולנועי אחר מראה יוצר שלוקח סיכונים ובתקופה בשנה בה רוב הסרטים מנסים ללכת על נוסחאות מוכרות, יש בכך משהו מרענן ולו כשבירת השיגרה.

הסרט שאני הכי חושש ממנו: "ולריאן ועיר אלף הכוכבים" (Valerian and the City of a Thousand Planet)

לוק בסון אולי התחיל את הקריירה שלו בתור במאי אירופאי בועט, אבל בהדרגה הפך במהותו לבמאי אשר מקצין את הרוח של סרטי הקיץ (בלי קשר לתקופה בה הם יוצאים בשנה). הסרטים אשר הוא מביים יוצרים קולנוע מהיר, עם קטעים מרהיבים, לרוב עם עלילות מורכבות ואלמנטים של מד"ב – אבל גם עם מעט מאוד הגיון פנימי וקטעים מטופשים עד מטופשים מאוד, ועם מודעות עצמית אשר לא שואפת לשום ריאליזם. במצב רוח נכון, הסרטים שלו הם מהנים למדי – אבל ברגעים אחרים, המופרכות שלהם יוצרת בעיקר כאב ראש. לא משנה עד כמה מעמיק ומורכב הוא הקומיקס עליו הוא מתבסס, התחושה היא שבסון יהפוך אותו לרדוד ומטופש – זה מה שהוא אוהב בכנות וכאמור יכול להיות בכך גם קסם. הטריילר של "ולריאן ועיר אלף הכוכבים" מבטיח משהו שמנסה לייצר חזון מקורי ומפעים, אבל גם כולל לא מעט שורות דיאלוג שנראות איומות מחוץ להקשר ויכולות להיראות גרוע אף יותר בסרט עצמו. וכשאני מנסה לחשוב מתי בפעם האחרונה היה סרט של בסון שממש אהבתי אני צריך לחזור לאמצע שנות התשעים. מצד שני, יש משהו יפה בהתלהבות שלו. כמו כן, סרט זה מכיל ג'ון גודמן – והנתון הזה לבדו מצמצם את האפשרות שאוותר על הצפייה.

לירון סיני

הסרט שאני הכי מצפה לו: "וונדר וומן" (Wonder Woman)

אני חייבת להוציא את זה: בן אפלק הוא יופי של בטמן. הגרסה שלו לאביר האפל כשהוא מבוגר יותר, לא מסוגל לשלוט בכעס שלו ובפוסט טראומה משכנעת אותי. אבל, וזה אבל גדול, הוא וכל הסרט "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" היו כבדים מאוד, כבדים וחשוכים מדי. ובתוך כל הברדק הזה וזעקות ה"מרתה! אמא! מרתה!" בלטה לטובה וונדר וומן של גל גדות. נכון שלא היה לה חלק גדול בסרט, ושלא הייתה לה הרבה תחרות כי רוב מה שקרה בו היה מעיק ומסורבל מדי. ובכל זאת, אפשר להסתייג ולפחד ולהישמע פרובינציאלית עד מחר – אני שמחה לראות אותה מגלמת את וונדר וומן. האופן שבו היא משחקת את הדמות משכנע אותי עד כה, והיי, כמה נחמד שזו דמות שהגיוני שיהיה לה קצת מבטא זר. גם האופן שבו היא מדברת בתקשורת העולמית על נשיות מאז הוא עוד משב רוח פמיניסטי בכיוון הנכון בעידן שבו אנחנו יכולים להמשיך לחלום שהאלמנה השחורה תקבל סרט משלה אצל מארוול.

הטריילר של הסרט מציג אפוס מלודרמטי מלא התרחשויות אך גם לא נטול הומור לחלוטין, השבח לאלות. אני מקווה לקבל כאן בידור קיצי מרהיב, כזה שייקח את גיבורי העל של די. סי. לעבר אופק קולנועי פחות אפל ויותר מסעיר. מי שמביימת היא פטי ג'נקינס שביימה את "מונסטר", סרט בטון שונה מאוד, אך כזה שמעיד על כישורי בימוי טובים בכל הנוגע לדרמה ומתח. אלן היינברג שאמון על עיקר התסריט כתב בעבר לסדרות דביקות יותר ופחות ביניהן "האנטומיה של גריי", "The O C" ו"שולחן לחמישה", כך שאפשר לקוות כאן בזהירות לאיזון בין מלודרמה ואקשן. הוסיפו לכך את רובין רייט, דיוויד ת'יוליס (ובסדר, גם כריס פיין והעיניים היפות שלו) – ויש סיכוי שיהיה כיף הקיץ, ושנקבל גיבורה (היא משלנו! סליחה) שתרענן קצת את בטמן וליגת הצדק המתקרבת אלינו בצעדי ענק.

הסרט שאני הכי חוששת ממנו: "הנוסע השמיני: קובננט" (Alien: Covenant)

סרטי "הנוסע השמיני" הם סוג של מיתוס עבורי. אמא שלי אמנם מנעה ממני את הצפייה בסרט הראשון בהתחלה (הייתי בגיל חד ספרתי, בכל זאת) אבל פיצתה בתיאור קולח של עיקרי העלילה כולל רגעי המתח בחלל המצומצם של החללית בין ריפלי לחייזר. שנים אחר כך כשהרביעי יצא כבר הייתי בגיל שמותר להתחיל והלכתי לראות אותו בקולנוע. על "הנוסע השמיני נגד הטורף" דילגתי, אבל אני אשמח לראות עוד קזנומורפים על המסך הגדול, וגם את סיגורני וויבר בתור ריפלי מבוגרת יותר. אני עשויה אפילו לקבל את מבוקשי, אבל זה לא יקרה בסרט המתקרב ובא של רידלי סקוט. ריפלי אמורה לחזור בסרט שיהיה המשך (כנראה) של הסיפור בבימוי ניל בלומקמפ ("מחוז 9" ו"צ'אפי"). אבל הסרט הזה נדחה כדי לפנות מקום לטיפול של סקוט באפוס החייזרי. חבל רק שהוא לא נותן, מבחינתי, שום סיבה לסמוך עליו.

החשש וחוסר האמון נובעים משתי סיבות עיקריות (יש עוד, אבל אני לא רוצה לדבר על ההמשך ל"בלייד ראנר" עכשיו). הראשונה היא "פרומתאוס". הסרט היה גוש יוהרה קולנועי שכל מה שזכור ממנו הוא עיצוב חביב אך לא מרגש, ודמויות שלא מבינות שכדאי לרוץ הצידה ולא קדימה כשרודף אחריכן משהו ענק שמתגלגל. ועכשיו נראה שהוא רוצה לעשות צל חיוור נוסף של הילת העבר של "הנוסע השמיני" הראשון. הסיבה השנייה לדאגה היא הטריילרים שיצאו לסרט החדש. לסרט הראשון הייתה שורת מחץ שיווקית מבריקה: "בחלל אף אחד לא שומע אותך צורח". היום היא נשמעת בנאלית, אבל זה כי התרגלנו לצפות בעוד ועוד סרטי ז'אנר שמושפעים ממנו. הסלוגן של הסרט החדש הוא "הדרך לגן עדן מתחילה בגיהינום" או משהו גנרי וזניח שכזה. וכך נראה כולו – כמו שעתוק נטול ריגושים של המקור. שוב יגיעו אסטרונאוטים לטריטוריה לא מוכרת, שוב הסקרנות תהפוך לאימה, שוב משהו יחבק להם את הפרצוף וייצא מתוכם ונשים וגברים ירוצו במסדרונות חללית חשוכים בדגמ"חים וגופיות. ואין לי אף אחד להיבהל עבורו ולהזדהות איתו. איפה ריפלי ואיפה הרובוט שמגלם פאסבנדר? לא מדובר באותו מטען רגשי, ומאתגר מאוד ליצור חיבור חדש עם דמויות שנראות כמו תבניות שטחיות מהטריילר. התסריטאי הראשי ג'ון לוגאן כתב בעבר בעיקר תסריטים בומבסטיים ומעט מופרכים, עיינו ערך "גלדיאטור", "רנגו" ושני סרטי ג'יימס בונד האחרונים. אולי הוא יספק לי סרט מודע לעצמו עם המון הומור? קשה לי מאוד להאמין.

אור סיגולי

הסרט שאני הכי מצפה לו: "זה מגיע בלילה" (It Comes at Night)

האינסטינקט שלי היה לבחור במשבצת הזו את "משמר המפרץ" כי מבחינתי זאק אפרון הוא פשוט מתנה שלא נגמרת, אך התחוור לי שהבמאי הוא סת' גורדון, שסרטו האחרון היה "חשבון משותף" הנורא ועל כן נמלכתי בדעתי. כשהמשכתי לחקור את לוח ההפצה הקיצי, נזכרתי שבשנה שעברה כמעט והימרתי פה על סרט אימה לא ברור ששובץ לסוף אוגוסט, ועליו ויתרתי כי הנחתי שאין לו חשיבות. הסרט היה "לא לנשום", ובסופו של הקיץ הרגשתי מטופש.
על כן, אל מול פרישת סרטי הקיץ הקרוב שאיננו מסעיר אותי במיוחד, אתוודה שהסרט שאני הכי מצפה לו הוא פרויקט עלום ומסתורי בשם "זה מגיע בלילה" שאיש טרם ראה או הביע עליו דיעה. בכוונה לא ביררתי הרבה על עלילתו מחשש לספוילרים לא קרויים, אבל רק הספיק לי הפוסטר המצוין, העובדה שהוא מגיע מבית היוצר של חברת A24 ("אור ירח", "המכשפה") ויש בו את גם את ג'ואל אדג'רטון וגם את ריילי קיו ("אמריקן האני"), שניהם האהובים עלי עד מאוד. הבמאי הוא טריי אדוארד שולץ, שאחראי על "קרישה" שאמנם לא ראיתי אבל זה משהו שאין ספק שאתקן בקרוב.
אני מניח שהוא יקבל מקום של כבוד בלוח ההפצות הישראלי רק אם יוכיח את עצמו כלהיט גדול מאוד בארה"ב, אז אני לא לגמרי בונה על כך. כנראה שאצטרך לחכות לתום הקיץ עד שאוכל לדעת אם ציפיותיי היו נכונות, אבל אני מרשה לעצמי להישאר אופטימי.

הסרט שאני הכי חושש ממנו: "לילה קשוח" (Rough Night)

סקרלט ג'והנסן היא מבחינתי פלא עולם. קייט מקינון היא סיבה מספיק טובה לראות סרט, גם אם הוא מקרטע. ג'יליאן בל היא קומיקאית שאני רוצה לראות יותר על מסך הקולנוע. ובואו לא נתחיל בכלל לדבר על דמי מור. כך שעל פניו, מה יש לחשוש מקומדיה פרועה שכוללת את השחקניות האלו, ויחד איתן עוד בונוסים נפלאים בדמות קומיקאיות משובחות אחרות?
ובכן, מילה אחת יש לי בשבילכם – "הרווקה". אני יוצא, ברשותכם, מנקודת הנחה שאין לכם מושג על מה אני מדבר, אז ארחיב: בשנת 2012, נישא על גבי הצלחת "מסיבת רווקות" (המושלם), הגיע לבתי הקולנוע סרטה של לזלי הדלנד, ובו שובצו כמה פלאות כמו רבל ווילסון, ליזי קפלן, איילה פישר וקירסטן דאנסט. הטריילר המשעשע הבטיח קומדיה פרועה על כמה חברות שמתאחדות לקראת מסיבת רווקות של חברתן, והכל משתבש. וכשאני כותב "הכל" אני מתכוון גם לתסריט, לבימוי ולמשחק. זה היה נורא.
"לילה קשוח", עליו אחראית לוסיה אניילו (הסדרה "ברוד סיטי"), מזכיר קצת על פני השטח את הסרט הנורא ההוא, וכל הרצון הטוב שלי לא יכול להדחיק את שעבר עלי. בטריילר לסרט החדש היו רגעים מעולים, אבל קשה לומר האם כל הבדיחות הטובות הצטופפו לשתי דקות, או שאולי יש עוד דברים שהוסתרו מאתנו. כך או כך, זה יכול להיות הדבר הכי מצחיק הקיץ, ובאותה מידה יכול להיות מופע מבוכות שמבזה כמה מהשחקניות האהובות עלי. נחכה ונראה.