אוסקר 2016/17: פוסט מורטם מאוחר ובלתי מעונב

אין באמת טעויות או תקלות באוסקר. זה אחד מכללי האצבע שלימד אותי אור, בשלב די מוקדם של ההיכרות שלנו. כיוון שאני מחזיק ממנו עד היום כסמכות הגבוהה לענייני פרסי האקדמיה האמריקאית, בואו ניקח את זה בתור אקסיומה. כלומר, נבחר להאמין מה שקרה ברגעי הסיום של טקס האוסקר ה-89 וייזכר בתור ״הפאשלה״ ״הבלבול״ או איך שתרצו לקרוא לזה, הוא לא טעות – אלא תיקון טעות. אני לא אומר חלילה שהרגע בו וורן ביטי ופיי דאנאוויי הכריזו על הסרט הלא נכון כמנצח היה מבויים, כפי שקראתי פה ושם ברשת. זאת משום שאני עדיין לא ציני ברמה שלא תאפשר לי להנות ולהתרגש מרגע טלוויזיוני מופרך אך אמיתי לגמרי, ובחיי שצר לי על מי שכן חושב שלקחת פרס לצוות שלם שעבד על סרט דקותיים אחרי שזכו בו, הוא קונספירציה שמישהו יסכים לקחת בה חלק.

כוונתי בתיקון טעות הוא הסמליות של האירוע והרגע, שבניגוד לאגדות האורבניות שכבר צומחות מסביב למאורע, אליה קשה להתכחש – ״לה לה לנד״ האסקפיסטי וה״לבן״ מעניק את הפרס הראשי והמסיים של הערב ל״אור ירח״ הריאליסטי וה״שחור״. הסרט שמוקדש לאלה שחולמים, כך בפוסטר ובשיר מתוכו שלא זכה באוסקר, יורד מהפודיום לטובת במאי שאומר ״אפילו בחלומותיי זה לא יכול להיות אמיתי, אבל לעזאזל עם חלומות! סיימתי עם לחלום, זה אמיתי!״. אני לא יודע אם בארי ג׳נקינס התכוון לעקוץ את הסרט שכרגע הוא ניצח בתוספת הזמן, אבל זה היה הדבר הכי נכון שהוא יכול היה להגיד. וכך, למרות המבוכה הניכרת של כל העומדים על הבמה, ובזכות המעשה הג׳נטלמני שעשה מפיק ״לה לה לנד״ ג׳ורדן הורוביץ שהכריז בקול גדול על השגגה, היה ברגע הזה משהו נפלא ואיקוני לפחות כמו סיום של סרט ענק. אישית, לא יכולתי להפסיק לחשוב על הטקס לאורך כל היום שלמחרת, ולקח לי יממה לכתוב את הפוסט הזה, שהוא מעין סיכום אישי לעונה כולה. אבל לא רק בגלל הסיום המוחץ נרעשתי כל כך, אלא משום שמדובר בטקס היסטורי מכל בחינה אפשרית: לאמאזון ונטפליקס יש אוסקרים ראשונים שיכולים לשנות את התעשייה כולה, הוליווד הכתירה רשמית ילד פלא חדש, מעתה יש לומר אמה ״זוכת האוסקר״ סטון, ומעל לכל – סרט על צעיר שחור והומוסקסואל הוא סרט השנה של הוליווד.

האופן שבו זה קרה על הבמה כנראה השכיח משום מה את גודל ההישג של הזכייה של ״אור ירח״. וזה לא רק הנוקאאוט בשניות האחרונות מול ״לה לה לנד״, שבו אני אישית שמחתי פעמיים בלי להתבייש. למרות שהאוסקרים בהחלט אוהבים לנקז טקסים לסיפור דוד מול גוליית. זוכרים איך ״מטען הכאב״ שהתחנן להפצה מעל בימת האוסקר הועדף לבסוף על פני ״אווטאר״ שובר הקופות? או כיצד בשנה שעברה חטף ״ספוטלייט״ הקטנטן את הפסלון החשוב של הטקס מידיו של ״האיש שנולד מחדש״ שכולו על טהרת הספקטקל? אין ספק שאפשר לראות בטקס שידור חוזר של אשתקד, אז שווה לזכור שגם סרטו של איניאריטו הבריק בקטגוריות הטכניות ואפילו חזר הביתה עם פרס ראשי בקטגוריית המשחק ובפרס הבימוי, אבל לא זכה להצטרף למועדון זוכי פרס הסרט הטוב ביותר. ההבדל הוא שבניגוד ל״ספוטלייט״ הנשכח והזניח, ״אור ירח״ ייזכר ועוד איך.

ראשית בגלל חשיבותו כסרט שלא סתם מייצג את הקהילה השחורה בארה״ב, ולא סתם מציף את נושא ההומוסקסואליות, אלא כזה שעושה זאת כאן ועכשיו. הוא לא מתרחש בהיסטוריה הרחוקה כמו ״12 שנים של עבדות״ שזכה לפני כמה שנים, ולא מדבר על שנות ה-50 כמו ״גדרות״ הדידקטי והתיאטרלי, ולא על שנות ה-60 כמו ״מאחורי המספרים״ החנפני והפשטני, שני מועמדים נוספים השנה לפרס הסרט הטוב ביותר. הוא עוסק בשכונה במיאמי שנראית אמנם כמו יקום קולנועי סגור (בו אין אנשים לבנים כלל), ובהחלט מציג סיפור שמוגש דרך פילטר שהופך את הריאליזם לפיוטי או דוקרני, אבל הוא המראה השחורה האמיתית לאמריקה של שנות ה-2000. זו לא סיבה לבחור בו כסרט הטוב של השנה, אבל היות והאוסקר מייצג את מה שהוליווד חושבת על עצמה בכל שנה נתונה, זה מעודד ומשמח אותי לראות שזו הייתה הבחירה שנעשתה, בהתחשב באופציה הנוספת.

מה שמוביל אותי להצהרה שהיא עוד יותר פרטית, אבל אני יודע שיש לי שותפים בעניין, למשל עופר שעזר לי לנסח את המחשבה הבאה – ״אור ירח״ ייזכר גם בזכות היותו הסרט הבאמת מעולה הראשון שזוכה בפרס בעשר השנים האחרונות, כלומר מאז ״ארץ קשוחה״. נכון שבאופן אישי העדפתי השנה את ״המפגש״ ואת ״מנצ׳סטר ליד הים״, אבל לא היה להם סיכוי אמיתי לזכות. ובהשוואה לחוויה הבינונית והריקנית שעברתי ב״לה לה לנד״, בדומה ליותר מדי זוכי אוסקר סבירים מהעידן הנוכחי, ״אור ירח״ הוא בהחלט האופציה החביבה עליי מבין המועמדים השנה שהיה להם סיכוי לזכות. כתבתי עליו ועל כך יותר באריכות אחרי הצפייה בו בפסטיבל ניו יורק בשלהי אשתקד, אבל מאז ההערכה והחיבה שלי אליו רק התעצמו, ומעניין יהיה לראות האם הוא יחזיק מעמד אצלי עד סיכומי השנה בעוד כמה חודשים.

גם שתי הזכיות הנוספות של ״אור ירח״ היו מוצדקות מאין כמוהן. זה נכון שמהרשלה עלי, הנהדר בתפקיד דמות האב הפרובלמטית של הגיבור, לא בדיוק נתן תפקיד בסדר הגודל שעליו זוכים באוסקר, אפילו אוסקר כשחקן משנה. אבל הוא בהחלט ראוי לשבח על הופעתו, והעובדה שרק הוא ונעמי האריס היו מועמדים בקטגוריות המשחק מטעם הסרט רק ממחישה את גודל ההישג – ״אור ירח״ הוא באמת סרט עד כדי כך קטן שהגיע משום מקום, עד כי אין לי ספק שחברי האקדמיה הצביעו לשחקן ושחקנית היחידים שהם מכירים. או שאולי הליהוק המשולש של הדמויות הראשיות שיירון וקווין, פיצל את המצביעים בין ששת השחקנים השונים ואף אחד מהם לא הגיע לקו הגמר. שמחה רבה אף יותר התחוללה עם זכייתו של הסרט בפרס התסריט המעובד, ללא ספק הנקודה החזקה של הסרט בעיניי. העובדה שהסיבה להיכללותו כאן היא טכנית בלבד (הוא מבוסס על מחזה, אבל כזה שמעולם לא הועלה), סידרה בדיעבד שני זוכים ראויים בפרסי התסריט. זאת משום שאת המקום שהתפנה תפס ובגאון ״מנצ׳סטר ליד הים״, כנראה היצירה הכתובה המבריקה ביותר שצרכתי השנה, כסרט וכתסריט. ומתי לאחרונה היו שני זוכים ראויים בפרסי הכתיבה באוסקר?

זה ממשיך בעיני כמעט אל כל הקטגוריות, וגם כאן אני מרשה לעצמי לכתוב כגיבוי חבר לבלוג, הפעם את אור. פרס הבימוי הלך אל שד מוכשר מאין כמותו, צעיר במאי האוסקר – דמיאן שאזל (המבוגר ממני בשבוע אחד בדיוק). עכשיו הוא רק צריך להצמיח אישיות, כי הוא הרי כבר יקיר האקדמיה מאז ״וויפלאש״, ועכשיו באופן מוצהר ורשמי. שנמשיך? ״המפגש״ היקר לי לא יצא בידיים ריקות, וגרף את פרס עריכת הסאונד ההולם אותו מאוד. ״הסרבן״ זכה בפרס המקביל, של מיקס סאונד, וסיים בכך את בצורת 20 המועמדויות ללא ניצחון של קווין אוקונל הנרגש (בטח יחסית לאיש סאונד). גם הפרס הנוסף של ״הסרבן״, העריכה, נדמה מוצדק ביותר, ולא רק משום שזכה בו ג׳ון גילברט, האיש שהתמודד עם עריכת ״שר הטבעות״ בעברו. מה עוד? הסרט המצולם הכי טוב השנה זכה וכך היה גם בקטגוריה המוזיקלית (שניהם ״לה לה לנד״ למי שחושב או חושבת שאני לא יודע לפרגן), הדוקומנטרים הארוך (מאוד) והקצר (הלא קצר) מצויינים, המצויירים בכל האורכים שווים ביותר. שאתבאס על השיר הטוב ביותר? לא באמת.

מה שמחזיר אותי אל הקטגוריות המרכזיות. על ההופעה של ויולה דייויס ב״גדרות״ לא השתגעתי, בלשון המעטה, אבל היא הייתה לא רק הדבר הטוב ביותר בסרט אלא גם היחיד שמנע ממני לאבד עניין. ואם זה אוסקר של ״הגיע לה כבר קודם״ (נגיד על ״ספק״, או אפילו ״העזרה״ המעצבן), אז טוב מאוחר מאף פעם לא. על זכייה ראשונה באוסקר של אמה סטון יקירתי אני ודאי שלא יכול להתלונן, למרות שמאז החיבוק הדביק של המיינסטרים (אני מאשים את וודי אלן הורס השחקניות) קשה לי באמת להריע לה, בטח שבסרט הזה. אז בואו נעמיד פנים שזה אוסקר על ״סופרבאד״, ״באה בקלות״ או כל סרט אחר בעצם בו השתתפה בעשור הקודם. ואיך אפשר לדבר על קייסי אפלק בלי להתנצל או להתגונן? קודם כל, אני מודה שצהלתי ובעיקר שהוקל לי שדנזל וושינגטון לא זכה על ״גדרות״. אני כמעט תמיד בעד וושינגטון, אבל לא מטעמים פוליטיים נטו ובטח לא כשמולו הופעת השנה בקולנוע, ושחקן שהיה חייב לזכות כבר לפני עשור (בעוד לדנזל יש כבר שני פסלונים בבית).

אחרי שהוצאתי את זה החוצה, אני משוכנע שזו הפעם האחרונה שאני מריע למשהו שאפלק עושה או יעשה בעתיד, בשל כל הפרשה שהכתימה ואף כמעט מנעה את זכייתו. אבל למה אפשר לצפות מהוליווד, שנראה כאילו סלחה למל גיבסון (שעשה דברים חמורים מאפלק), שהצטלם מחוייך לאורך כל הטקס בליווי בתו? מה זאת אומרת אשתו? זאת אשתו? היא יותר צעירה אפילו מדמיאן שאזל! בכל מקרה, העובדה שלמטרידים מינית, בכל חומרה שהיא, יש קריירות לפני ואחרי טקסי הפרסים, היא שצריכה להדליק נורה אדומה – לא הזכיות שלהם. עברו שנים לא מעטות בין ההאשמות כלפי אפלק מצד שתי קולגות על הסט של סרטו ״אני עדיין כאן״, שנסגרו בעסקת טיעון מחוץ לכתלי בית המשפט. שנים בהן המשיך לעבוד באין מפריע בהוליווד, עד אשר זכה לתשומת הלב המחודשת בעקבות הצלחתו בעונת הפרסים. העובדה שהגיע לטקס בלוק שמזכיר את זה של חואקין פיניקס ב״אני עדיין כאן״, רק הזכירה לי כמה זמן עבר, וכמה לאיש לא היה מספיק אכפת מהפרשה מלבד למתלוננות.

בעיניי זו בדיוק הבעיה עם עירוב של פוליטיקה וקולנוע, כלומר זה מה שקורה כששיקולים חיצוניים מכתיבים את ההכרה האמנותית – אי אפשר לנצח ככה. תמיד יהדפו את המתלוננות בטענות של תזמון, הזכייה עצמה לא תהיה קונצנזוס למרות שעל איכות ההופעה אין עוררין, וכל העסק פשוט יגלוש לאינסוף דיונים פוליטיים עקרים בהם אף צד לא מקשיב לרעהו. ואל תגידו לי עכשיו ש״אור ירח״ זכה בגלל טראמפ, כי גם כל נשיא (או נשיאה) אחר יכול להיחשב כתירוץ או סיבה אם משתמשים נכון בדמגוגיה ברמה של שיעור חברה. ובטח שאל תגידו לי ש״הסוכן״ גבר על ״טוני ארדמן״ מאותה סיבה. בעוד שבועיים כשיגיע סרטו של אסגר פרהאדי לישראל, אני רוצה לשמוע מי חושב שהוא לא מתעלה על סרטה של מארן אדה, מעולה ומשובח בעיניי ככל שיהיה. סיבות פוליטיות מנותקות מהיגיון או הקשר, הן המפלט האחרון של מי שאין לו דעה אמיתית, ואני אישית מתכוון להחזיר לבוחרים בדרך זו באותו המטבע ולסתום אוזניים. לעומת זאת, בנושא של הטרדות מיניות בתעשיית הסרטים בפרט ובחברה בכלל, אני מרגיש אבוד בשיח ורוצה רק להקשיב, או לקבל חיזוק לתחושה שמשהו יסודי חייב להשתנות (אבל אני לא בטוח מה ואיך).

בנקודה זו נזכרתי שלא כתבתי כלום על הטקס עצמו, וזו כבר פסקת סיום. אז למרות לפטופ על הברכיים לטובת לייב-טוויטינג, את כל העבודה עשה אור בסיקור החי שלו, בעוד עופר היה אחראי על דיווח אלטרנטיבי בפייסבוק (ועכבר העיר שחררו אותי לחלוטין ממחוייבויות הקשורות לדיווח עיתונאי בזמן הטקס). זה קצת מוזר, אבל יצא שללא משימות בזמן הטקס דווקא התרכזתי יותר במסביב. בכל זאת ארצה ללהג ולהעיר שהנאמברים בעיניי היו מסודרים מהסוחף למרדים. לגבי ג׳ימי קימל, הוא התחיל היטב במונולוג הפתיחה אבל בהמשך הזכיר לי למה אני לא סובל את הלייט נייט שלו -הצנחת פרסים מהשמיים, מתיחה שאפילו וילפרד מ״טוני ארדמן״ היה מתפדח ממנה, ושאר רגעים אינפנטיליים. מגיע לו הרייטינג הנמוך אי פעם באוסקר שאותו קיבל, אבל זו כמובן לא רק אשמתו – סת׳ רוגן יוצא מדלוריאן עם מייקל ג׳יי פוקס? זה הקטע המדובר של הערב? ברצינות? כמו כן, ג׳אנל מונה זוכה אצלי בתואר מלכת השטיח האדום, שכן היא לקחה את הטרנד השנתי של זהב ושחור לקצה והתחפשה לקבר פרעוני. מה עוד שכחתי? למי אכפת, עוד שבוע-שבועיים איש כבר לא יזכר דבר מהטקס, מלבד אותה פאשלה בשידור חי. כלומר, חוץ ממני, שמתחייב לזכור את הזכייה של ״אור ירח״, ומזמין אתכן ואתכם להצטרף אליי בעניין הזה.