פסטיבל חיפה 2016: המלצות ואזהרות על סרטים שכבר ראינו מהתוכניה

בחול המועד סוכות יתקיים פסטיבל הקולנוע ה-32 של העיר חיפה, בין ה-15 ל-24 באוקטובר. מכירת הכרטיסים החלה כבר ביום שישי האחרון, וכאן אנחנו חברי סריטה מבקשים לשוב אל המסורת הפרטית שלנו סביב חגיגת הסרטים שבכרמל ולהיחלץ לעזרת קוראי וקוראות התוכניה החיפאית עם מגוון המלצות (ואזהרות) על סרטים שכבר ראינו. חשוב להזכיר שלא מעט מן הסרטים היותר מדוברים טרם נחשפו לעיתונות, ולכן הרשימה היא אמנם המקיפה ביותר שתוכלו למצוא באינטרנט בעברית, אבל גם ממש לא מתיימרת לכסות את כל הטוב שמציעה התוכניה השנתית. עוד שווה לציין כי סרט הפתיחה יהיה ״חיים משוגעים״ של פאולו וירזי (״הון אנושי״), שבזכותו מגיעה לארץ אהובת הבלוג הנצחית ולריה ברוני טדסקי, אותה פגש אורון בפסטיבל קאן שם הציג הסרט בבכורה (ועל כך בהמשך). סרט הנעילה יהיה ״החטאים״ של אבי נשר, שמאז בכורתו בפסטיבל טורונטו הציג טיזרים מעוררי סקרנות, ולא ביזבז זמן עד הבכורה הישראלית. הסרט מהווה מעין השלמה לטרילוגיה אותה מכנה היוצר ״העבר הנוכח״, שהחלה עם ״סוף העולם שמאלה״ והמשיכה ב״פעם הייתי״.

מבין משתתפי התחרות הישראלית העלילתית, כמחצית מהסרטים כבר זכו להתייחסות כאן בבלוג. על ״לעבור את הקיר״, סרטה זוכה שלושה פרסי האופיר (תסריט, שחקנית ראשית ועיצוב תלבושות) של רמה בורשטין, עופר כתב במסגרת דיווחיו מפסטיבל ונציה. סרטו של יניב ברמן, ״מדינת הגמדים״ נצפה על ידי אורון במסגרת פסטיבל קולנוע דרום, וזכה לטקסט מקיף של אור באתר הפסטיבל השדרותי. ״נמל בית״ של ארז תדמור, ״הפורצת״ של הגר בן אשר ו״אנשים שהם לא אני״ של הדס בן ארויה, כולם התכבדו בטקסטים קצרים שלנו לכבוד יום הקולנוע הישראלי. התיעודיים יהיו עבורנו בגדר תגלית, ואל יתר הסרטים הארוכים והקצרים טרם התייחסנו באופן ראוי ומעמיק. הפסטיבל שבכרמל יספק הזדמנות מצויינת לנסות ולעשות זאת.

מתוך ההיצע הבינלאומי כתבנו כאן בסריטה על לא מעט סרטים. מן הפסטיבל החיפאי הקודם חוזר אלינו ״לילותיו הלבנים של הדוור״ של אנדריי קונצ׳לובסקי, שהשנה מגיע להתארח עם סרטו החדש ״גן עדן״. מפסטיבל ונציה האחרון נציין את הסקירה של עופר על ״ספארי״ של אולריך זיידל, ומפסטיבל ״אופקים חדשים״ שבוורוצלאב הפולנית יגיע צמד סרטים בהם צפה אורון – ״ארצות הברית של אהבה״ של תומאש וצ׳ילבסקי, ו״הכפור השחור״ מאת מקסימיליאנו שונפלד. עוד משיטוטיו של אורון בפסטיבלי תבל השנה, שווה לציין סרטים נוספים שהגיעו מקאן לכרמל – ״אמריקן האני״ של אנדראה ארנולד שזיכה אותה בפרס חבר השופטים (והתכבד בתמונה לעיל), ״אמריקאית בפריז״ (או ״קניינית אישית״ אם להיצמד למקור) של אוליבייה אסייאס שהעניק לו את פרס הבימוי, וגם ״רכבת לבוסאן״ שיצטרף למסגרת הכיפית של טירוף בחצות (שתזכה לאזכור בהמשך).

מפה לשם יצא שכבר סקרנו כאן בבלוג כ-15 סרטים שיוקרנו השנה במסגרת התוכניה (אפילו יותר אם מחשיבים קלאסיקות שיוקרנו בעותקים מחודשים כמו ״נשף מכבי האש״), כולל סרטי המאסטר הרומני כריסטיאן מונג׳יו, שהפסטיבל יקרין את הסרט שזיכה אותו בפרס הבימוי בקאן האחרון (במשותף עם אסייאס שהוזכר לעיל), ״בגרות״ (חפשו את סקירת הבזק עליו בהמשך), יחד עם סרטיו הקודמים שגם עליהם לא פסחנו – ״מעבר לגבעות״ ו״ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים״. בהמשך הפוסט אפשר יהיה למצוא כמות כפולה של סרטים שראינו במיוחד לקראת הפסטיבל והפוסט הנ״ל, ובסוף כל סקירונת יינתן קרדיט לכותב. כך אפשר לגלות כי הרוב המכריע של הטקסטים נכתב בידי עופר החרוץ. הסרטים מסודרים בסדר אלפבתי, ולחיצה על שמם העברי תוביל לדף של כל אחד ואחד מהם באתר הפסטיבל, שם אפשר לקרוא פרטים נוספים וכמובן להזמין כרטיסים. כמו תמיד, הטקסטים לא כוללים הכרעה חד-משמעית של לראות או לוותר, אלא אמורים לסייע לכל קורא וקוראת להבין את רוחם ואופיים של הסרטים.

אחרי האהבה
After Love / L'économie du Couple

השם ״אחרי האהבה״ הוא אמנם תרגום מדויק לשם האנגלי של הסרט, אך פירוש השם הצרפתי של הסרט הוא "הכלכלה של בני הזוג", שם אשר הולם את הסרט הרבה יותר. זאת משום שלאורך רוב הסרט הוויכוחים בין שני הגיבורים נוגעים להיבטים הכלכליים של חייהם. מארי ובוריס היו זוג נשוי + שתי תאומות בנות 8, אולם הם החליטו על פרידה שגוררת שורה של ריבים, רבים מהם לאוזני הילדות. מארי גדלה בבית עשיר והיא נכנסה למערכת היחסים עם הרבה יותר כסף וגם מימנה את רוב החיים בבית המשותף, אך בוריס טוען כי יש לו זכות על חצי מן הבית שכן הוא היה אחראי על השיפוצים נוכח מקצועו, וכי העבודה שביצע שווה חצי מן הרכוש. בנוסף, בוריס לא ממש מוצא מקום אחר לישון בו ואת רוב הלילות הוא מעביר על הספה בבית שבו חי במשך שנים, גם אם ברוב הימים מארי מבקשת ממנו לבוא רק לאחר שהבנות יירדמו. צרות כלכליות נוספות פוקדת את הגיבורים, אבל ייתכן והדיונים הולכים לנושא זה מכיוון שבו ניתן להגדיר במונחים ובמספרים את נושאי המחלוקת.

כמעט לאורך כל הסרט, אנו חוזים אך ורק במתרחש בין כתלי הבית, שהוא גם הנושא לוויכוח. בניגוד לכותרת, עדיין יש סוג של אהבה בין בני הזוג בעבר, אך אין די ממנה על מנת לאפשר חיים ביחד. חלקו האחרון של הסרט יוצא מן הבית לאתרי התרחשות אחרים, מה שנראה בהתחלה כיציאה נגד סגנון הסרט, אבל המהלך מוביל לרגעים היפים ביותר בו, אחרי שחלק מן הזמן הסרט החל לחזור יותר מדי על סצנות דומות. הדיאלוגים, אשר נכתבו על ידי ארבעה תסריטאים שונים, בהם גם הבמאי יואכים לאפוס, לא מבריקים אבל יעילים. זה מונע מן הסרט לשעמם, למרות שלא תמיד יש לו מה לחדש בז'אנר הזוגות במריבה. הסיבה העיקרית שהסרט עובד הינה השחקנים, בעיקר ברניס בז'ו בתפקיד מארי.
(עופר ליברגל)

האי
Isola

האי שבכותרת נמצא בים התיכון, דרומית לאיטליה. למקום מגיעים הרבה מהגרים מאפריקה ומסוריה אשר מנסים למצוא נתיב לאירופה. הבמאית הצרפתייה פביאני דושאן צילמה את הסרט מתוך תחושה של שליחות פוליטית ורצון לחשוף דרך סרט נראטיבי את המתרחש במקום. הקטעים הטובים בסרט הם אכן אלו אשר משלבים את השחקנית שלה, אשר מגלמת דמות פיקטיבית בתוך ההתרחשויות השונות באי, כלומר קטעים אשר משלבים בין העלילתי לתיעודי. הצרה היא שרוב הסרט הוא עלילתי לחלוטין – ובתור סרט עלילתי, מדובר במוצר פגום מאוד מכל בחינה אפשרית. הגיבורה של הסרט היא אישה סינית הרה החיה במערה באי ומתקשה להבדיל בין דמיון למציאות, מתפרנסת מסוג של זנות ומתפללת לים שיביא לה את בעלה המלח. הים אכן מביא לה גבר שהיא מבינה כי הוא בעלה, אך הגבר הזה בכלל אינו דובר מנדרינית. יש לסיפור הזה פוטנציאל, אך הוא אינו ממומש כלל. כל הניסיונות של הסרט לפיוטיות בצילום או במונולוגים של הגיבורה אינם עולים יפה ומרגישים מזויפים, וככל שהסרט מתקדם הוא הולך ונהיה יותר מגוחך, כולל כמה מן הסצנות המביכות של השנה.
(עופר ליברגל)

אלויס: בלש פרטי
Aloys

אלויס הוא בלש פרטי לא רק במקצוע, אלא גם באופן שבו הוא מאפשר לזרים גישה אל חייו – דומה כי הוא עובד על לבודד את עצמו מכל מגע אנושי, לא רק מטעמים של שמירה על מקצועיות. הקשר היחיד שהיה לו היה עם אביו וזה נפטר בראשית הסרט. עולמו של אלויס משתנה כאשר הוא נרדם באוטובוס ומצלמה ובה סרטים שצילם נגנבת. האישה שלקחה את התיק יוצרת עמו קשר ועל מנת לזכות בפרטיותו ובציודו בחזרה, עליו להצטרף אליה למשחק טלפוני של דמיון מודרך ומסע תודעתי מעורב דרך השיחה. אלויס מתחיל תחילה לחקור כבלש ולברר פרטים על האישה שהכניסה את עצמה לחייו, אבל עד מהרה המסע שלו הופך למסע פנימי ונפשי, מסע מן הצורך להתבודד אל הכרה בצורך ביצירת מגע אנושי. אך המגע הזה נעשה באמצעות דמיון והיכולת של הגיבור לזהות את המציאותי אובדת בהדרגה, כשם שהרצון שלו לייצר קשר עם המציאות גובר. סרט הביכורים של הבמאי השוויצרי טוביאס נולה נצמד לאופי הבעייתי של גיבורו, מה שגורם לו להיות מוזר מדי לפרקים והקשה עלי להתחבר ליצירה. אולם, מן הרגע שהחיבור הרגשי נוצר, חזיתי ביצירה סוחפת, מפתיעה ומעוררת מחשבה, בעיקר לגבי הצורך במרפא לבדידות ולמלנכוליה ועל הקושי שבלהיפתח בפני הזולת, לחלוק עמו את הסודות ואת החריגות מן הנורמה.
(עופר ליברגל)

אני, אולגה הפנארובה
I, Olga Hapnarova

אולגה הפנארובה שבכותרת הייתה צעירה צ'כית שחשה ניכור הולך וגובר כלפי משפחתה בפרט והחברה בה היא חיה בכלל, כנראה אחרי שנים בהם לא חשה נאהבת וסבלה מבריונות ומחוסר הבנה של הסביבה. הסרט עוקב אחר מספר פרגמנטים מחייה בצ'כיה של ראשית שנות השבעים, כאשר היא מנסה לבנות את חייה בתור אישה בוגרת, למצוא בנות זוג למין או מערכת יחסים, ומדי פעם גם לקבל עזרה פסיכולוגית או פסיכיאטרית שכן היא חשה זרה יותר ויותר לעולם אשר מקיף אותה. הסרט מבוסס על פרשיה אמתית מפורסמת למדי, אולם בניגוד לדעתם של רוב התקצירים של הסרט, אני חש כי עדיף לא לדעת את כל הפרטים עליה לפני הצפייה ולבחון היטב את התנהגות הגיבורה והסביבה. הסרט לא מנסה להלל את הגיבורה שלו, אך הוא מנסה להבין אותה, גם אם לא לייצר הזדהות שלמה או להציג פרשנות חד משמעית לחידת דמותה.

צמד הבמאים של הסרט, תומש ויינרב ופטר קאזדה (פיצ'ר ראשון עבור שניהם) בחרו במתכוון בסגנון קר ומנוכר, אשר תואם במידה מסוימת את האופן בו הגיבורה חווה את העולם וגם מאפשר ריחוק ממנה. הסגנון בא לידי ביטוי דרך הבחירה לצלם בשחור-לבן ולא לגלות תמיד את כל האינפורמציה לגבי הדמויות עימן נפגשת אולגה. הסרט מראה פיסות קטנות מחייה ולחלק מקווי העלילה והתרחשויות אין נקודת התחלה ו/או סיום. התוצאה היא דיוקן לא רק של דמות, אלא גם של חברה שלמה בעת משבר בהגדרה העצמית ובעיקר בדאגה לזולת, גם ברגעי אהבה. הסרט נטוע עמוק בתקופה אותה הוא מתאר, אך יש בו לא מעט רלוונטיות לימינו. לא מדובר ביצירה אשר מנסה להתחבב על הקהל ויש בה משהו מתריס במתכוון, כולל באופן שבו היא מצליחה לעורר הזדהות כלפי מעשים של כמה מן הדמויות, גם כאשר המעשים הללו מבטאים חוסר הבנה או סתם אכזריות. הסרט יודע כי גם רגשות נקם, ייאוש וריחוק הם משהו שכל אדם מרגיש, ובמידה רבה נדמה כמו זעקה לעזרה, לא של הגיבורה, אלא של מצב האדם אז ובימינו.
(עופר ליברגל)

אשליה אופטית
Afterimage / Powidoki

בגיל 90 ממשיך הבמאי הפולני הדגול אנדז'י ויידה לעבוד ללא הפסקה. סרטו החדש, "אשליה אופטית", מתחקה אחר השנתיים האחרונות בחייו של האמן ולדיסלב סטשמינסקי (בגילומו של בוגסלב לינדה), שבערוב ימיו נרדף על ידי השלטון בגלל דעותיו הליברליות.
ויידה אחראי על כמה מהסרטים הגדולים של הקולנוע ("אפר ופנינים" הוא אחד האהובים עלי בכל הזמנים), וזו הפעם העשירית שסרטו נשלח לייצג את מדינתו באוסקר. סרטו הקודם, "ולנסה – איש של חופש" הוקרן גם הוא בפסטיבל חיפה והתגלה כדרמה ביוגרפית סוחפת ומוצלחת. זה לא המצב הפעם.
על אף התאורה המדהימה של הסרט והעיצוב היפה, בטח ובטח הדמות המרתקת שבמרכזו, "אשליה אופטית" התגלה כביוגרפיה קולנועית חיוורת ומשעממת. המשחק, התסריט והמיזנסצנה מרגישים כמו הצגת תיכון חינוכית שעובדה למסך, הזמן זוחל והסרט לא מתקדם לשום מקום. בהתחלה הייתי מעוניין בנעשה על המסך, ואפילו תחושה לא נעימה עברה בגבי, כשחשבתי באיזו קלות מקרה כזה יכול להיות פה אצלנו בישראל אם הדברים ימשיכו להתדרדר. אבל חוסר העומק והמלאכותיות המוזרה בה הסרט מתנהל טשטשה את זה די מהר, והותירה אותי בעיקר מייחל לסיומו.
(אור סיגולי)

בגרות
Graduation

אורח הפסטיבל, הבמאי הרומני הבכיר כריסטיאן מונג׳יו, הפך לשם דבר בזכות שני סרטים המתארים קשר מסועף ורב-עוצמה בין צמד נשים שיעשו הכל אחת בשביל השנייה – ״מעבר לגבעות״ המתרחש כולו במנזר סגפני, ו״ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים״ ששולח את הגיבורות שלו ללילה מסוייט ברומניה הקומוניסטית בניסיון להיפטר מהיריון לא רצוי. סרטו החדש, שזיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון, מציג סיפור על אב שלהגיד כי ״יעשה הכל למען בתו״ לא יתחיל אפילו לתאר את המערכה הראשונה. אם לנסות ולתאר את גודל ההקרבה, מדובר באב השנה בקולנוע – כזה שיגרום לליאם ניסן של טרילוגיית ״חטופה״ להיראות עצל. ההצלחה של מונג׳יו לחדש בנושא שחוק למדי בקולנוע, יחסי הורים ילדים בכלל ואבות ובנות בפרט, היא עוד עדות לכך שמדובר בקולנוען גדול באמת.

אדריאן טיטיאני מגלם בהופעה מוחצת את הדמות הראשית, רופא המנהל נישואין כבויים לצד רומן שגם הוא נראה שגרתי, ודוחף את בתו היחידה (מריה ויקטוריה-דרגוש, הזכורה מ״סרט לבן״) להצליח בלימודים. הנערה זכתה במלגה באנגליה, והאב הקשור אליה מאוד יודע שעתידה במקום אחר ומסביר לה את חשיבות ההצלחה בבחינות הבגרות כדי לעמוד בתנאים שיאפשרו לה רילוקיישן. אלא שעוד לפני שנחשפת התמונה המלאה, תקרית מטרידה משבשת את התוכניות של כל הנוגעים בדבר, בזמן שעוד ועוד צרות נוחתות על הגיבור ומשפחתו. הסרט מכיל יותר עלילה מרוב מה שריצד על המסכים הקיץ ביחד, והאופן בו מונג׳יו טווה אותה, ובעיקר מנווט בסבך הרגשי, הוא מלאכת מחשבת קולנועית. שווה גם להזכיר שכבר בתחילה נחשף כי הבמאי חובב השוטים הארוכים והסטטיים גילה את הקאטים ואת תנועות המצלמה, אבל הרגעים בהם הסרט מתעלה לגבהים של רגש ואינטלקט הם עדיין אלה בהם הצילום והעריכה נרגעים ונותנים את הבמה לשחקנים המצויינים.
(אורון שמיר)

בלפסט היא אני
I Am Belfast

הז'אנר של סרטים אשר מנסים לתאר עיר הוא אחד מתתי-הז'אנרים הבולטים בקולנוע התיעודי והניסיוני. הבמאי מארק קאזינס מרענן אותו בסרט על עיר הולדתו, אותה נטש בצעירותו. הוא עושה זאת על ידי שיחה עם אישה מבוגרת הטוענת כי היא עצמה העיר בלפסט – והיא מלאה בכל הזיכרונות על ההיסטוריה העשירה והעגומה של העיר. בכך, הסרט מייצר מספר הקבלות מעניינות בין היחס לעיר ולהיסטוריה לבין יחס לזיקנה ולבני האדם. יש מספר קלוז-אפים ארוכים על השחקנית הלנה ברין המגלמת את העיר, כאשר קמטיה מקבילים לכאבי העיר, אשר גם היא מצולמת הרבה בסרט מן הסתם. אף כי הבמאי עושה שימוש במספר קטעי ארכיון, רוב הזמן הסרט מראה את העיר בהווה, בחלקים היפים והפחות-יפים שלה, כאשר מדי פעם הוא עוצר לדבר על היבט מסוים. אך בעיקרו, הסרט דן בהיסטוריה ובעיקר במלחמת האזרחים הכואבת ומרובת הפיגועים שידעה העיר וצפון אירלנד כולה.

קאזינס כתב לסרטו תסריט לירי אשר משלב בין השיחה המופשטת לתובנות על בלפסט בפרט והמצב האנושי בכלל, והוא נעזר בצילומים יפים של הצלם הנודע כריסטופר דויל, אשר ניתן לראות את המגע שלו בחלקים רבים בסרט, בעיקר בדקות הפתיחה הנהדרות. הסרט מנסה לאזן בין החלקים הקשים והכואבים לבין מבט אוהד יותר הן בהווה והן בעבר, דבר אשר לא תמיד עובד, אבל יצירות ניסיוניות (וסרט זה הוא סוג של סרט ניסיוני אך נגיש) צוברות כוח בגלל שיש דברים שלא ממש עובדים.
(עופר ליברגל)

בתים של אחרים
House of Others

משפחה של פליטים מן המלחמה בין גיאורגיה לאבחזיה מובלת לביתה החדש, אשר מצוי בכפר שננטש כולו על ידי הצד השני במלחמה. הם מתחילים לגור בבית הזר, לעשות שימוש בריהוט החדש שלהם, שהוא הריהוט הישן של האנשים אותם לא הכירו. מדובר בזוג עם ילד בן 10 וילדה קטנה יותר, אולם למעשה המשפחה העיקרית בסרט היא זו אשר יושבה מחדש בכפר הנטוש מעט קודם לכן: נערה מתבגרת בשם נטה החיה עם אמה ליזה, אשר כמהה לנוכחות גברית בחייה, ודודתה אירה, אשר עבורה המלחמה עדיין נמשכת והיא עסוקה באימוני ירי ובמעקב במשקפת אחר המתרחש. דרך דמויות אלו, הסרט דן בהתמודדות הן עם זוועת המלחמה והן עם תחושת התלישות מן הסביבה, יחד עם תהיה לגבי הבעלים המקוריים של הרכוש שננטש (וגעגועים לרכוש שהגיבורים עצמם הותירו מאוחר).

מדובר גם בסרט התבגרות וגם בסרט על מציאת החיבה והתקשורת מחדש בזוגיות ובמשפחה. הדבר יוצר עומס רב, אבל הבמאית רוסודאן גלוז'ידזה מצליחה להתמודד יפה, בסרטה הראשון, עם הגודש הזה ולייצר סרט אסתטי ומעמיק שאין פלא כי נבחר לייצג את גיאורגיה באוסקר. הבמאית לוקחת את הזמן בטרם היא מסבירה את התמונה המלאה ובונה על כך שהלוקישן עצמו יספר חלק ניכר מן המתרחש. יש בסרט הרבה הדים ליוצרי קולנוע מזרח אירופאים גדולים אחרים, בראשם אנדריי טרקובסקי, אבל דומני כי ההשוואה ליצירות העבר עושה עוול עם הבמאית המתחילה – היא עדיין לא ברמה של המאסטר הגדול, ומאידך יוצרת קולנוע נגיש יותר ופחות אינטלקטואלי. אבל אין הדבר אומר כי הסרט שלה רדוד, גם לא ברגעיו הפחות מוצלחים. וברגעיו המוצלחים, יש בסרט הזה משהו מפעים.
(עופר ליברגל)

גחלת
Ember

הרבה סרטים טורקיים יוצגו השנה בפסטיבל תחת הכותרת "קולנוע טורקי חדש". מבין כל במאי הסרטים הללו, זקי דמירקובוץ הוא הבמאי הוותיק ביותר, כאשר מאחוריו כבר 10 סרטים, שאמנם לא נמנים עם הסרטים המדוברים ביותר שיצאו מן המדינה, אך ברובם הוא שמר על רמה גבוהה של עשייה, דבר אשר נכון גם בסרטו החדש. ״גחלת״ עוסק בנושא הישן אך המעניין-תמיד של משולש רומנטי, אם כי בסרט עצמו יש מעט מאוד רומנטיקה. הסרט נפתח עם דמותה של אמינה, אישה המתקשה לשרוד כלכלית – בעלה כאמל נסע לרומניה לצרכי עובדה ונעלם, הילד הקטן שלה סובל ממום בלב, והיא אינה יכולה לממן את הטיפול. פגישה מקרית עם זיאה, שהיה בעבר המעסיק של בעלה, מובילה לפתרון הבעיה. למרות שאמינה לא מבקשת ממנו דבר או מספרת על מצבה, זיאה מממן את הטיפול הרפואי של הבן ומתחיל לחזר, לא בעדינות, אחרי אמינה. לאחר שכאמל חוזר, לא חולף זמן רב עד שהוא מבין כי משהו ארע. דמירקובוץ (שגם צילם את הסרט) מביים סרט שיש בו התפרצויות של אלימות וצעקות, אבל הוא מפרט יותר ברגעים של שקט, רגעים בהם הדמויות מבינות היטב את המתח הדרמטי אך הן אינן מדברות בגלוי. הן לא רוצות לפגוע בזולת, אך זה מה שמוביל לפגיעה גדולה אף יותר.
(עופר ליברגל)

גלים גבוהים
A Bigger Splash

"גלים גבוהים" נקנה להפצה בארץ, כך שיש סבירות רבה שתוכלו למצוא אותו בבתי הקולנוע במהלך 2017, אבל אני אומר לכם – אל תקחו סיכון כזה. לכו לראות אותו עכשיו בפסטיבל חיפה, כי מי יודע מה יעלה בגורלו, ואתם מאוד רוצים לראות את הסרט הזה ועל מסך גדול כמה שניתן.
סרטו החדש של לוקה גואדאנינו האיטלקי (אבהיר בשלב הזה שסרטו הקודם משנת 2010, "אני אהבה", הוא בעיני יצירת מופת) מבוסס על הסרט "הבריכה" משנת 1969, גם הוא יוקרן בפסטיבל ואת שניהם תוכלו לראות בכרטיס מוזל. זהו סיפור על יצרים וחרטות, ובו גואדאנינו שב לשתף פעולה עם טילדה סווינטון, שחקנית שאין מילים בלקסיקון של הפלאנטה כדי לתאר את היכולות שלה. בסרט החדש זה מדהים עוד יותר, כי דמותה עוברת את רוב העלילה כאשר היא סובלת מבעיות במיתרי הקול, ולכן מתקשרת בעיקר בהבעות ובתנועות. אבל סווינטון לא לבד פה, אלא מגובה בהופעה יוצאת דופן של רייף פיינס, ותמיכה ממטיאס שונארטס ודקוטה ג'ונסון. את כל אלו משדרגת עבודת הצילום המרהיבה של אריק לה סו (הצלם הקבוע של פרנסואה אוזון ולאחרונה גם של אוליביה אסייאס). ועזבו, עוד לא סיפרתי לכם על המוזיקה, והתלבושות, והעריכה…
מתוך כל סרטי התכנייה שראיתי לפני הפסטיבל, לא היה סרט שאהבתי יותר מ"גלים גבוהים". סמנו אותו לעצמכם.
(אור סיגולי)

ג'רי לואיס – האדם מאחורי הליצן
Jerry Lewis: The Man Behind The Clown

ג'רי לואיס הוא אחד מן הקומיקאים הכי מצליחים בתולדות ארה"ב ואחד מיוצרי הקולנוע הכי מוערכים בצרפת, אך לא במולדתו. קל להבין מהיכן נובעת הרתיעה מלואיס – בהומור שלו, ובעיקר בסגנון המשחק, יש נטייה למוקצן ולמטופש. ניתן למשל לומר כי אדם סנדלר של ימינו הוא גרסה מעודנת בהרבה למה שלואיס היה בעבר. אבל למרות הרתיעה הראשונית והחזות המגוחכת, לואיס יצר לא מעט דברים מצחיקים ואף מבריקים לאורך הקריירה שלו – כחלק מן הצמד עם דין מרטין, בסרטים עבור הבמאי היצירתי פרנק טשלין, ולבסוף גם כבמאי-כוכב שלא הסתפק רק בהומור ושאף להציב לעצמו רף חדש בכל יצירה חדשה.

הסרט התיעודי הזה, שבויים באופן לא מפתיע בידי במאי צרפתי (גרגורי מונרו), נראה רוב הזמן כמו סרט מוזמן המעריץ את מושאו – הוא משלב קטעים ממיטב סרטיו עם ראיונות עם מעריצים, חוקרי קולנוע ויוצרים שאוהבים את לואיס, כלומר צרפתיים ומרטין סקורסזה. לבסוף, גם לואיס עצמו מדבר בסרט. היצירה דומה יותר למבוא מאשר לדיון מעמיק והיא חומקת מן הצדדים היותר בעייתיים באישיות של לואיס. למשל אמירות מעוררות מחלוקת לגבי נשים, או סרט השואה הגנוז שלו, ״היום בו הליצן בכה״. הסרט הזה מספק הצצה אל יצירותיו ואישיותו של לואיס, אך הוא רחוק מלפענח את חידת דמותו.
(עופר ליברגל)

דיוויד לינץ': אמנות החיים
David Lynch The Art Life

לטובת מי שתוהה מה עושה דייויד לינץ׳ בזמן שהוא לא מביים סרטים שאי אפשר להפסיק לדבר עליהם, מגיע הסרט התיעודי הזה הישר מפסטיבל ונציה לחיפה. ג׳ון נווין, שכבר הפיק בעברו סרט על לינץ׳ בעת שהאחרון יצר את ״אינלנד אמפייר״, מתפקד הפעם כבמאי, במשותף עם ריק ברנס ואוליביה נירגארד הולם. הסרט, שהחל כפרוייקט מימון המונים רב שנתי, אינו מסכם את הקריירה הקולנועית של לינץ׳ כלל ועיקר, ולמעשה מגיע לשלב הקולנועי בחייו של מושאו רק כעבור 50 דקות, ומסתיים עם ״ראש מחק״ (סרטו הראשון של לינץ׳ באורך מלא). מה שהסרט כן עושה הוא לספק לחובבי וחובבות הקולנוע האניגמטי של דיוויד לינץ׳ הצצה לא רק אל מצבו הנוכחי של האמן, המעדיף לצייר בסטודיו הביתי שלו, אלא ממש מחטט בתוככי מוחו, בעזרת הצגת סיפור חייו במילותיו ובקולו של לינץ׳ עצמו: החל מילדותו השמשית שכללה מעברי דירות ורגעים מעצבי חיים, ודרך שאיפות הציור שהובילו אותו להמשיך בנדודים גם כאדם בוגר הנתון באורבניה המאיימת של פילדלפיה, עם אישה טרייה (פגי) ותינוקת (ג׳ניפר) שצריך לגדל. לא פלא שיצא מזה ״ראש מחק״ – כנראה שהקלישאה נכונה וקושי גדול בהחלט יכול להוביל ליצירת אמנות גדולה.

הציורים של לינץ׳, שחציים מפוסל בכלל, מזכירים את סרטיו במובן של גשר בין האמנויות, בין העולמות. וזה מכשף ומרתק לשמוע אותו מתאר את האופן בו הוא ראה את העולמות השונים עוד מילדות, ואיך ביקש להפריד ביניהם ולרדוף אחר ״חיי האמנות״. אין זה מפתיע שהסרט נהיה מוזר למדי בתוך 10 דקות בלבד, ואף מתנסה בסגנונות שונים של חומרי גלם (או יותר נכון מחקה אותם), ואין זה פלא שבתוך סיפוריו של לינץ׳ על עברו מבצבצים רמזים לכמה מהאימג׳ים הקולנועיים שהוא עצמו ברא לאורך השנים, כולל האובססיה שלו לפסי הפרדה בכבישים שקשורה, או לא, לפעם הראשונה שצרך מריחואנה. כל זה מתכתב עם האמירה עימה נפתח הסרט, לפיה לינץ׳ טוען כי גם הרעיונות הנדמים לנו טריים מוכתמים בצבעי העבר. לא בכדי מוקדש הסרט התיעודי לתינוקת לולה לינץ׳, המעניקה הופעת אורח בסטודיו של אבא דייויד, שבגיל 70 חי בדיוק את חיי האמנות עליהם הוא עדיין מדבר כעל אידיאל נשגב.
(אורון שמיר)

היא
Elle

נתקלתי בלא מעט מקומות אשר הגדירו את סרטו הראשון של פול ורהובן מזה עשור, כ"מותחן נקמה", ואני חושב שכדאי לאפס ציפיות – לא מותחן, ולא נקמה. לפחות לא בתצורה המיידית והקלאסית של הז'אנרים. איזבל הופר, באחד מתפקידיה הטובים ביותר, מגלמת את מישל לבלנק – אישה מצליחה, חזקה, עצמאית ויפה, שכשאנחנו פוגשים אותה לראשונה היא עוברת אונס על ידי גבר במסיכה. לאחר מכן היא משתדלת להמשיך את שגרת חייה, אבל אותו תוקף ממשיך להטריד אותה באמצעים שונים. עד כאן, זה באמת נשמע כמו מותחן, וגם הדרך לנקמה מרגישה כמו הדבר הטבעי בעולם לסיפור כזה. אבל "היא" לא הולך למקומות הברורים, אלא למשהו שמזכיר לא מעט את הקולנוע של האנקה.

אינני מעוניין להכנס לפרטי עלילה, על אף שזה מפתה, אז רק אומר שבעיני "היא" הוא סרט על התמודדות נשית בעולם של גברים, בין אם אלו קולגות, מאהבים, חברים או משפחה. זוהי דרמה ארוכה, לא פשוטה לצפייה כלל וכלל, בה כל הנשים הן קורבנות או גרוטסקיות, ולעיתים גם וגם, וכל הגברים הם תוקפים, אומללים או טיפשים. לעיתים גם וגם. מישל מנסה לשבור את המעגל הזה, והתהליך שלה מובא באופן איטי וקליני, כזה שלעיתים מרגיש סתום לחלוטין. זה מעט מוזר, כי הספר עליו מתבסס הסרט, התסריט, והבימוי, כולם עבודתם של גברים, אבל כך אני חוויתי את "היא" ושוט הסיום שלו לגמרי גרם לי להרגיש שתחושותיי מהצפייה נכונות. אין ספק ש"היא" יעורר הרבה מחלוקות והרבה דיונים מעניינים, ויחד עם הופעתה של הופר, אלו כבר סיבות טובות לצפות בו.
(אור סיגולי)

הרמוניום
Harmonium

דרמת המתח של הבמאי היפני קוג'י פוקאדה מגיעה לחיפה אחרי שזכתה בפרס חבר השופטים במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן. אבל בניגוד לזוכי העבר בקטגוריה, קשה לאתר ביצירה הזו אלמנטים חדשניים מבחינת התוכן או הסגנון, ובמקום זאת יש סרט אשר מבוצע היטב רוב הזמן. הסרט מתחיל עם משפחה שלווה – ההורים מנהלים בית מלאכה, הבת מתאמנת לקראת קונצרט בו עליה לנגן בהרמוניום. ההרמוניה במשפחה משתנה כאשר האב נתקל במכר ותיק שזה עתה השתחרר מן הכלא לאחר עשור. הוא מחליט להעסיק את האיש ואף לתת לו להתגורר בבית המשפחה, מבלי להתייעץ עם אשתו או להסביר לה על עברו של האיש. מובן שהמהלך משנה את היחסים בין האישה לבעלה, אך היא מתחילה להימשך יותר ויותר לעולמו של הזר החי בביתה, המנסה לכפר על פשעי עברו. זה רק החצי הראשון של הסרט, ואחרי אירועים סוערים המתוארים במהירות ולא במלואם, הסרט קופץ לפתע כעשור קדימה, כאשר אירועי העבר מתחילים להיחשף. סרטו של פוקאדה עובד טוב בתור מותחן, אבל הוא בשיאו בבנייה של דרמות קטנות יותר, דרך שימוש מדויק בניואנסים. עם זאת, כאשר הסרט מנסה לצלול לתודעה של אחת הדמויות ולהיות מופשט יותר, אני חש כי הוא נופל דווקא במקומות בהם הוא שואף להדהים את הקהל.
(עופר ליברגל)

הווידויים
The Confessions

הבמאי האיטלקי רוברטו אנדו (״יחי ההבדל הקטן״) ביים מותחן המתרחש על רגע ועידה של שרי האוצר של מדינות ה-G8. על מנת לתת את התחושה כי הועדה הסגורה לתקשורת לא מוסתרת מעיניי הציבור, מוזמנים אליה גם שלושה כותבים פופולריים על מנת שיכתבו על המתרחש: מוזיקאי רוק, מחברת ספרי ילדים מצליחה ונזיר הכותב ספרי הדרכה רוחניים. בערב הראשון של הועדה, הנזיר נקרא לחדרו של הבנקאי המארח את הועידה על מנת לשמוע וידוי. החל מבוקר המחרת, שרי האוצר חוששים שהנזיר יודע יותר מדי לגבי החלטה גורלית עליה הם עתידים להצביע, החלטה אשר כנראה תגדיל עוד יותר את הפער בין המדינות המפותחת למדינות עניות.

אנדו נעזר בצוות שחקנים משובח בראשות טוני סרבליו שרק משתבח עם השנים, וגם מהדהד את הקולנוע של פאולו סורנטינו, אשר ההשפעה הסגנונית שלו ניכרת גם בסגנון הצילום והעריכה. אולם, השילוב של מסר חברתי, מותחן, הרהורים תיאולוגים רוחניים ויצירת קשר בין בני אדם, יוצר סוג של עומס יתר על הסרט, אשר לא מצליח לעמוד בכל היומרות שלו. במקום לספק מסר נוקב, הוא מצליח לייצר מספר אמירות די רדודות. הצפייה עדיין נעימה למדי, אבל לא הרבה יותר מזה.
(עופר ליברגל)

זואולוגיה
Zoology

נטשה היא עובדת יחסית מבוגרת בגן חיות בעיירת חוף רוסית. היא עדיין גרה עם אמה הזקנה ודומה כי חייה נטולים קשרים אנושיים אחרים, או ריגושים. אבל היא מתחילה לסבול מכאבים עזים עקב מחלה בעלת טבע יוצא דופן – מסתבר כי גדל לה זנב של ממש, כאילו יוצרי הסרט שאבו השראה מסרט קצר של רוני קידר. סרטו של הבמאי איוון טוורדובסקי משתייך למסורת של בניית עולם ריאליסטי עם אלמנט לא-טבעי בודד, והוא מתאר באופן מאופק את המופנמות של הגיבורה, את האמונה הדתית של הסביבה, את הבירוקרטיה הכרוכה בטיפול, ואת הרכילות החוששת מפני האישה השטנית. ככלל שהסרט מתקדם, נטשה לומדת לאמץ את התופעה הייחודית ודומה כי לראשונה בחייה היא חומקת מן הנוכחות הדומיננטית של האם ולומדת ליהנות מן החיים – דרך ריקוד, התנהגות פרועה יותר בגן החיות ורומן עם טכנאי רנטגן, שדומה כי הוא היחיד שלא נרתע מן הזנב. הסרט ממצה היטב את הסיטואציה הלא טבעית, אולי אפילו יותר מדי, ולא תמיד מצליח לשמור על רעננות. בסופו של דבר, אין בו דבר מקורי פרט לנקודת המוצא. מאידך, יש בסרט משהו אלגנטי אשר גורם לו להיות חביב וגם לא מעט סצנות קומית-טראגיות שעובדת היטב.
(עופר ליברגל)

זיכרונות של הרוח
Memories of the Wind

הבמאי הטורקי אוזקן אלפר מראה סוג של תעוזה בכך שהוא עוסק בתמיכה הטורקית בנאצים במלחמת העולם השנייה, וגם בטבח בבני העם הארמני שביצעו הטורקים במלחמת העולם הראשונה – דברים אשר בוודאי לא הופכים אותו לחביב המשטר בארצו. הוא עושה זאת בדרך החזקה ביותר בה סרטים פוליטיים יכולים להשפיע: דרך סיפור אנושי המצוי בשולי ההיסטוריה. העלילה מתרחשת בשנת 1943, ומתמקד בארם – צייר, משורר ועיתונאי בעל השקפת עולם הקרובה לקומוניזם, מה שמסכן אותו במאסר וכנראה במוות אם ימשיך לחיות את חייו באיסטנבול. הוא מוברח מן העיר לבקתה קטנה בכפר בקרבת הגבול בין טורקיה לגיאורגיה, בתקווה לקבל שם מסמכים אשר יאפשרו לו לברוח לברית המועצות ולא להיחשב שם למרגל טורקי. בינתיים, הוא מסתתר בעליית גג ומאוחר יותר בבקתה ביער, מה שמעורר אצלו זיכרונות מן הבריחה הקודמת שלו בתור ילד ארמני שחזה ברדיפת משפחתו ונאלץ גם אז לברוח לתוך יער מלא בערפל. אולם הקו המרכזי של הסרט הופך להיות מערכת היחסים המורכבת אשר נבנית בינו לבין הגבר והאישה אשר מסתירים אותו, תוך סיכון חייהם – מערכת זו נבנית בלי הרבה מילים ועם חשיפה הדרגתית של הבנה ומתחים.

אלפר משתמש בצילומים המרהיבים של אנדריאס סינאנוס, שהיה השנה שופט בפסטיבל ירושלים, ומפורסם עקב שיתוף הפעולה שלו עם תיאו אנגלופולוס. הסרט של אנגלופולוס שהכי מזכיר את זה של אלפר הוא דווקא הסרט האחרון שנוצר טרם שיתוף הפעולה עם סינאנוס – ״נוף בערפל״. הבמאי הטורקי אמנם נמנע באופן יחסי משימוש בשוטים ארוכים, אבל ההשפעה של אנגלופולוס ניכרת ביצירה שלו, כמו גם ההשפעה של ג'יילן אשר דומה כי הוא נוכח בדרך זו או אחרת בכמעט כל סרט טורקי עכשווי. אלפר משלב השפעות אלו עם נגיעות של קיטש וקלישאות בתיאור האופן בו הזיכרון מעצב את הווה, מה שהופך את הסרט לכזה המשלב בין הקולנוע האמנותי לבין המיינסטרים, אך רוב הזמן עושה זאת בכישרון רב.
(עופר ליברגל)

חיי כקישוא
Ma Vie de Courgette

נציג שוויץ לאוסקר השנה הוא סרט אנימציה בסגנון סטופ-מושן, המבוסס על ספר ילדים מפורסם ("אוטוביוגרפיה של קישוא") ולעיבוד שלו למסך תרמה גם הבמאית/תסריטאית האהובה מאוד סלין סיאמה ("טומבוי", "חבורת נערות").
איקר הוא ילד קטן, שאמו הלא מתפקדת מכנה אותו "קישוא". בעקבות תאונה מחרידה (לא מהסוג שסרטי ילדים בדרך כלל יביאו למסך), קישוא נשלח לבית יתומים חביב, שם הוא מתמודד עם בריון שעושה לו קצת צרות בהתחלה, ובעיקר מתאהב בילדה חדשה שעלולה למצוא את עצמה תחת המשמורת של דודתה המרושעת. כך כל ילדי בית היתומים מתאחדים כי להצילה.
"חיי כקישוא" של קלוד ברס הוא סרט סנטימנטלי ומרגש מאוד, שיש בו המון אהבה וגם האנימציה חמודה מאוד. אני הופתעתי לטובה מכך שהסרט נוגע-לא-נוגע בכמה דברים יחסית אפלים בסרטי ילדים, כמו התעללות מינית במשפחה, הזנחה, בדידות וחוסר תקווה. אבל בזמן שכאדם בוגר זה הרשים אותי מאוד, אבל אני חייב להודות שאם הייתי יושב בסרט הזה עם זאטוט עליו אני אחראי, יכול להיות שהייתי קצת מודאג. לשיקולכם.
(אור סיגולי)

חיים משוגעים (סרט הפתיחה)
Like Crazy / La Pazza Gioia

שתי משוגעות (ולריה ברוני-טדסקי, אורחת הפסטיבל, ומיכאלה ראמצוטי) בורחות מן המוסד בו הן חוסות. הראשונה לא מפסיקה לפטפט על חייה כאשת החברה הגבוהה, אבל לא ברור עד כמה היא נאמנה לאמת ומהו פרי דמיונה – אנשי הקשר בטלפון שלה, למשל, יכולים להעיד לשני הכיוונים. השנייה כמעט ולא פותחת את הפה עקב דיכאון וסימני התעללות עצמית, תזכורת מחייה באשפתות. לאחר הבריחה, השתיים פוצחות במסע שטיבו נחשף לאט, כמו גם המניעים הרגשיים שלהן. בדרך, הן זורעות כאוס קומי-טרגי בכל אשר הן עוברות.

הבמאי של הסחרחרה הרגשית הזו הוא האיטלקי הנוירוטי פאולו וירזי, שביים את ברוני-טדסקי ב"הון אנושי", המוכר לקהל הישראלי, ואת רמאצוטי ב-"The First Beautiful Thing". השילוב בין שתי השחקניות הוא שעושה את הסרט, והאנרגיות המאוד שונות שהן מביאות משלימות אחת את השנייה באופנים מגוונים ומעניינים. כיוון שמדובר בקומדיות מהסוג שאפשר למצוא את עצמך בוכה בהן בסוף, ואם לשפוט על פי ההקרנה מלאת האהדה שהייתה לסרט בפסטיבל קאן, אפשר לנחש שיהיה זה ערב פתיחה זכור לטובה עבור הפסטיבל החיפאי, גם אם אמנות נשגבת זה לא.
(אורון שמיר)

חלומות מתוקים
Sweet Dreams

בשנה שעברה, הבמאי האיטלקי הותיק מרקו בלוקיו בלבל ותסכל לא מעט צופים בפסטיבל חיפה עם סרטו האניגמטי ״קשר דם״. השנה הוא חוזר עם יצירה נגישה בהרבה, אשר שומרת על הסגנון המפואר שמאפיין את עבודתו, בעיקר בשלב המאוחר של הקריירה. הסרט מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של מאסימו גראמליני, סופר ועיתונאי תושב טורינו אשר ניסה ביצירה זו לעסוק בטראומה של מותה של אמו בהיותו ילד. הסרט מתחיל בשנת 1969, כאשר גיבור הסרט הנו ילד המצוי בקרבת אמו אשר מראה סימנים של אי יציבות נפשית, ומשם קופץ מדי פעם לתקופות שונות עד שנת 1999, בה הגיבור עומד למכור את בית ילדותו. למרות הקפיצות בזמנים, קל לעקוב אחר המתרחש בסרט, אשר דן בעיקר ביחסים בין הורים ילדים, אך גם בקושי במציאת זוגיות וקשרים חברתיים כשנותר דבר לא פתור ביחסים עם ההורים, וגם בהצדעה למקצוע העיתונאות הכתובה, באופן הממחיש עד כמה השתנה עולם התקשורת מאז שנות התשעים. יש בסגנון של בלוקיו כבמאי משהו כבד, אשר גורם לסרטיו להרגיש מעט ארוכים מדי, אך הפאר והדיוק בעיצוב העולם מפצים על כך, גם הודות לתצוגות משחק מוצלחות של הקאסט, שכולל גם הופעה גונבת הצגה של ברניס בז'ו.
(עופר ליברגל)

המבט
Insight

אחת מן ההפתעות הנעימות של פסטיבל חיפה לפני שנתיים הייתה סרטו של אלכסנדר קוט שנקרא ״ניסוי״ – דרמה קומית היסטורית וקטנה שהצליחה להיות נגישה למרות היעדר דיאלוגים, דרך בניית סצנות קצרות ומדויקות והומור שאיזן את הפיוט. השנה מגיע לפסטיבל סרט חדש של קוט, והפעם מדובר בסרט שכולל דיאלוגים ועלילה סוערת בהרבה, אף כי הבמאי שומר בו על הסגנון המעוצב היטב שלו – והתוצאה היא סרט מענג נוסף. הסרט מתחיל בכך שצעיר בשם זואב מתעוור בעקבות תאונה. נרקם קשר של משיכה הדדית בינו לבין נדיה, האחות אשר מטפלת בו בבית החולים. המבט בכותרת הוא המבט של נדיה, גם המבט שלה שנועד לעזור לזואב אשר אינו יכול לראות וגם המבט שלה עליו, שיש בו משהו נצלני ולעתים לא שוויוני. גם אם הכוונות של נדיה טובות, כבר מן ההתחלה ניתן להבחין כי היא לא תמיד כנה בדבריה כלפי הגבר אשר תלוי בה, ולדבר יכולות להיות תוצאות קשות. קוט יוצר סרט שיכל להיות מלודרמה צעקנית, אבל הודות לדרך ההבעה שלו נותר קטן ועדין לכל אורכו, דבר אשר רק מוסיף ליצירה ייחוד וכוח.
(עופר ליברגל)

מוכי ירח
Moonwalkers

מסגרת "טירוף חצות" של הפסטיבל היא אחת המבטיחות השנה. מתוכה, עד כה, צפיתי ב"רכבת לבוסאן" (עליו אורון, כאמור, הרחיב בקאן) ובסרט הזה, "מוכי ירח", של אנטואן ברדו-ז'ק. אז אם "רכבת לבוסאן" הוא כנראה אחד השיאים של המסגרת, אני מהמר ש"מוכי ירח" הוא נקודת השפל.
זהו סרט צרפתי דובר אנגלית ובו מככבים רון פרלמן ורופרט גרינט. הוא מספר על סוכן CIA רדוף ממלחמת ויטנאם היוצא ללונדון כדי לשכנע את סטנלי קובריק לפברק את הנחיתה על הירח, למקרה שאפולו 11 יכשל. בגלל טעות בזיהוי הוא מסתבך עם הבוהמה המוזרה של לונדון, ובמיוחד עם אמרגן בחובות שמנסה למזער נזקים.
הומור הוא בדרך כלל תחום סובייקטיבי להחריד, אז העובדה שאפילו לא חייכתי פעם אחת במהלך הסרט לא אמורה להעיד על כך שהסרט באופן אבסולוטי לא יצחיק אף אחד. אבל גם אם אניח לזה, קשה להתעלם מהדמויות הבלתי נסבלות, האלימות הקיצונית שאינה מסעירה או מהנה ולמעשה לא ממש קשורה לסרט, לפיתולי "לוק סטוק" המטופשים נורא, ולכך שלא ברור למה הסרט נעשה ומה היה הרעיון מאחוריו מעבר ל"יאללה, יהיו צחוקים". אפילו השירים שנבחרו לפס-קול מרגישים טחונים ומעייפים.
הרשו לי לחסוך מכם שעה וחצי בשעת לילה מאוחרת, ולהמליץ לכם לוותר על "מוכי ירח". זה נכון שרון פרלמן בתפקיד ראשי זה תמיד כיף, כך שאם במקרה תקלעו להקרנה הזו תוכלו להתנחם בזה, אבל למרבה הצער זה לא מספיק.
(אור סיגולי)

מוקה
Moka

בסרטו של הבמאי פרדריק מרמו, השחקנית עמנואל דבוס מגלמת אישה אשר בנה היחיד נהרג בתאונת פגע וברח. המשטרה לא מצליחה לאתר את הפוגע, אך היא חוקרת את המקרה באופן פרטי. היא מאתרת אישה שיש לה את כל הסיבות להאמין שהיא הנהגת הפוגעת – מוכרת מוצרי קוסמטיקה (נטלי ביי) החיה בעיירה הצרפתית אוויאן, השוכנת מול העיר השוויצרית לוזאן, בה חיה הגיבורה. עם הזיהוי, הגיבורה חוצה את האגם ומתחילה להיפגש עם האישה אשר הרסה את עולמה ועם משפחתה, במסע שהוא גם מסע לגילוי האמת על בנה אבל בעיקר מסע נקמה, אשר מידת היעילות שלו אינה ברורה. ״מוקה״ הנו סרט שקשה מאוד למצוא דברים רעים להגיד עליו – הוא נבנה באמינות ומבוצע ביעילות. אבל יחד עם זאת, הוא לא ממש סוחף או מקורי ואינו מעניק חוויה יוצאת דופן.
(עופר ליברגל)

מחוץ לחוק
Illegitimate

אם אתם זקוקים לעוד שם של במאי רומני ששווה לעקוב אחרי יצירתו, רשמו את שמו של אדריאן סיטארו. סרטו החדש מתחיל בסצנה אשר נראית כמו סיכום של רבים מסרטי הקולנוע הרומני החדש – ארוחת ערב משפחתית ארוכה שמסתיימת בריב צעקני, עקב הגלוי כי אב המשפחה הלשין על נשים שרצו לבצע הפלה במהלך שנות המשטר של צ'אושסקו, וכי הוא לא מתחרט על הדרך בה פעל. האב אף מטיח בשני ילדיו הצעירים ביותר, תאומים שנולדו לאחר נפילת המשטר, כי אמם רצתה להפיל גם אותם אך הוא התנגד עקרונית. משם הסרט ממשיך לתאר את קורות בני המשפחה, בעיקר את ילדיו השונים והבוגרים של אותו אב אשר נהג באופן שנוי במחלוקת. הדיון על הפלות מקרין לא רק על העבר, אלא גם על ההווה. השאלה לגבי הצורך לציית לחוק עולה גם בהקשר אחר בסרט, כאשר נחשפים סודות נוספים שמאיימים לשנות את כל הדינמיקה בתוך המשפחה ואולי אף להוביל לניתוק ארוך שנים.

החומרים בהם עוסק הסרט יכלו לגרום ליצירה להפוך לפרובוקטיבית, צעקנית, סנסציונית או מטיפנית. אבל סיטארו נמנע מלהציג כל בחירה כנכונה או שגויה ומתמקד בתיאור אמין של דינמיקה בין דמויות, בסרט שיכול לגרום לחלק מן הקהל לבחון מחדש את השקפת העולם שלו. הבמאי מתמקד על חלקים מסוימים בעלילה לאורך זמן ומעביר אירועים אחרים בחטף או מבלי שהקהל ידע מה בדיוק אירע, דבר אשר לרוב תורם לדרמה. לא מדובר ביצירה שלמה ובדקות הסיום הייתה לי תחושה כי הבמאי לא יודע כיצד בדיוק לסגור את היצירה שלו מבחינה סגנונית (את העלילה הוא מנתב למקום ברור), אך המעלות של הסרט גדולות מפגמיו.
(עופר ליברגל)

המטפלת
The Carer

לפני מספר שנים החליטו במשרד התרבות ההונגרי לשנות את אופי הסרטים אשר מופק בתמיכת המדינה – פחות ניסיונות אמנותיים נוסח בלה טאר, יותר קולנוע מסחרי קל להבנה, עם עדיפות להפקות משותפות דוברת אנגלית שאולי יוכלו גם להצליח בקופות במדינה ומחוצה לה. סרטו של יאנוש אדלני נראה כמו סרט הדגל של השינוי בגישה – מספיק להאזין למוזיקה הסנטימנטלית והמסבירנית המלווה את הסרט על מנת להבין כי אנו נמצאים בלב ליבו של המיינסטרים.

הסרט עוסק בשחקנית הונגריה צעירה אשר מנסה ללמוד משחק באנגליה ובינתיים מוצאת עבודה כמטפלת בקשישים. לשמחתה, היא מקבלת הזדמנות לטפל בשחקן שיקספירי נערץ שמתבודד מעיני הציבור עקב מחלת הפרקינסון בה חלה. למרות שהשחקן לא שש לקבל מטפלת, קשר נרקם בינו לבין הצעירה ויחד הם מצטטים משייקספיר, לומדים לקבל את פגעי הזקנה, לאהוב את החיים בדרך חדשה וכל מה שקורה בסרטים מסוג זה, מבלי שהסרט מצליח לומר משהו עמוק על זקנה, משחק, טיפול, תיאטרון או כל נושא אחר. הסרט כן מצליח למצוא כמה הזדמנויות להלל את בני העם ההונגרי, אבל באופן אשר אינו מכביד. בסך הכל, מדובר ביצירה זניחה לחלוטין, אבל עם נקודת זכות אחת – ההופעה של בריאן קוקס בתור השחקן הקשיש, הופעה שיש בה הצדעה לא רק לקריירה של השחקן, אלא גם למסורת של סגנון המשחק הבריטי.
(עופר ליברגל)

המרגל-סנודן
Snowden

אחרי ״על חבל דק״ מהשנה שעברה, בו גילם ג׳וזף גורדון-לוויט דמות שכבר זכתה לסרט תיעודי זוכה אוסקר, מגיע השנה ״המרגל-סנודן״ שעושה בדיוק את אותו הדבר. אוליבר סטון לקח על עצמו לביים את סיפורו של האמריקאי הנמלט מפני המדינה עליה נשבע להגן, לאחר שגילה ואף חשף לעולם כי ממשלת ארה״ב עוקבת לא רק אחר טרוריסטים בפוטנציה, אלא אחרי כולנו, כל הזמן ובכל מקום. הבמאי הוותיק עושה זאת בעיקר בשני סגנונות וסוגות בהם הצטיין לאורך הקריירה. ראשית, ניתן לראות את ״המרגל-סנודן״ כמותחן פוליטי, כמעט מהאסכולה הישנה, וסטון מתייחס אל סנודן באותה הרצינות אותה הקדיש ל-״JFK״ ו״ניקסון״, מה שמוביל לכמה רגעים אמריקאיים מלהכיל, לצד אווירת פראנויה ושיחות ברומו של עולם עם אנשים שעדיף שלא ינהלו אותו (את העולם, הכוונה).

שנית, אפשר לחוש השפעות מרחיקות לכת של ז׳אנר סרטי המלחמה (מהרזומה של סטון אפשר לציין את ״פלאטון״), שהרי המלחמה הקרה החדשה כבר מזמן בעיצומה ומתרחשת יום יום בשדה הקרב הקיברנטי. זה כולל מוסכמות ז׳אנריות כמו המפקד אחריו כרוך הגיבור שמתגלה כמישהו אחר משחשב, אבל בעיקר ניסיון לייצר רגעים קולנועיים גדולים מהחיים – חלקם מוצלחים ומקצתם מגוחכים. סטון גם מבקש להציג את הגיבור שלו כשמרן (רפובליקני) שהפך לליברל (דומקרטי), מה שקצת מצחין מתעמולת בחירות בשנה כמו זו, אבל חטאו העיקרי הוא בעלילה רומנטית מופרזת, בה שיילין וודלי מגלמת את בחירת ליבו של איש התוכנה והביון המגלה כי בחזהו פועם לב. כך שבתור דיוקן המורכב מפנים רבות וסותרות, הסרט בהחלט תואם את מושאו (בניגוד לכותרת העברית הבוחרת פן בודד וחוטאת לסרט בצורה מטופשת מאי פעם). אבל השאלה היא האם הסרט מצליח לומר משהו על סנודן בכלל וסוג המוסר שהוא מתיימר לייצג בפרט, והתשובה על כך דווקא מורכבת הרבה פחות – מדובר בדרמטיזציה עשויה היטב של אירועים שרובנו קרא עליהם שוב ושוב, בלי הרבה מידע חדש.
(אורון שמיר)

הסטודנט
The Student

הסרט עוסק בתלמיד תיכון שגילה את אמונתו באל, בצורה קיצונית למדי. למרות שהוא בן לאם חד-הורית שלא מאמינה בדת, הנער לוקח על עצמו את תפקיד גואל הנצרות בתיכון בו הוא לומד – החל מהתנגדות ללבישת ביקיני של חברותיו לכיתה בשיעור שחייה, דרך ערעור על הצורך ללמוד את תורת האבולוציה או סוג של חינוך מיני. הוא גם מתחבר עם תלמיד אחר בכיתה הסובל מפגם גופני, על מנת שזה יהיה סוג של שליח (במובן של עוקב נוצרי) עבורו ויעזור לו למשימת הקודש. נוצר עימות בינו לבין המורה למדעים בבית הספר, אשר מנסה להציב חזית כנגדו. מנהלת בית הספר, אישה מאמינה בעצמה, נוטה להעדיף את התלמיד המתפרע מתוך אמונה, לעתים בניגוד להיגיון.

סרטו של הבמאי הרוסי קיריל סרברניקוב מבוסס אמנם על מחזה גרמני, אבל הוא נטוע היטב במציאות של רוסיה של ימינו ויכול להיקרא כביקורת נוקבת על ממשל פוטין שכולא את החופש במדינה, בדומה לקומוניזם או לצאר בעבר. מדובר ביצירה שאינה תוקפת את הדת, אבל כן את הפאנטיות ובעיקר את האופן שבו מנגנוני כוח יכולים לחסל או לפגום בעולמו של היחיד. סרברניקוב מביים את הסרט בתנופה, תוך שימוש בשוטים ארוכים מחושבים היטב ובנייה אמינה ומורכבת גם של דמויות המשנה. התוצאה היא סרט סוחף ומעורר מחשבה. סוג של מפגש בין "לוויתן" ו"תחנות הצלב" – אבל בסגנון  קולנועי שונה שמעניק ליצירה הזו גוון ייחודי. עבורי, מדובר באחד מן הסרטים המרשימים ביותר של השנה.
(עופר ליברגל)

סערה
Tempestad

סרטה התיעודי של הבמאית המקסיקנית טטיאנה הואסו משמיע שתי עדויות מצמררות של שתי נשים, כל אחת מספרת את סיפורה האישי. מרים נאסרה באשמת שווא של מערובות בסחר בבני אדם והיא נשלחת לבית כלא, אשר מנוהל בידי ארגון פשע אלים. אדל היא ליצנית בקרקס ובתה בת ה-20 נחטפה. לאחר שרשויות החוק במדינה לא עוזרות, היא מנסה לברר בעצמה פרטים על הגורל של הבת וזוכה לאיומים על חיי משפחתה, גם מצד השלטון.

ברמה החזותית, הסרט נוקט בגישה שונה ליחס בין התמונה לפסקול בכל סיפור – בתחילת הסרט נמסר כי ברגע שחרורה מן הכלא, מרים הייתה צריכה לנדוד מן הגבול הצפוני של מקסיקו לביתה בדרום, ולכן על רקע הדברים שלה רוב הזמן אנו חוזים בתמונות ממסע לאורך המדינה, כאשר היחס בין הפסקול לתמונה לפעמים מתקשר בצורה מובהקת ולפעמים רק בדרך מופשטת בלבד. מכיוון שאדל נותרת בעולם הקרקס, לאורך רוב העדות שלה אנו רואים תמונות מחיי הקרקס, כולל שגרת יומה של הגיבורה, אך אף אחת מן הנשים לא מדברת ישירות למצלמה בעודה מספרת על גורלה העגום והמזעזע. הבחירה הסגנונית של הואסו הופכת את הסרט למאתגר ולעתים למתיש, והיא מבטאת השקפה לפיה שתי הסיפורים שנשמעים הם רק חלק ממכלול עצום של סיפורים בלתי נתפסים של נשים במקסיקו, ובו בזמן הם צריכים לגעת ולהטריד את כל מי ששומע אותם. זהו סרט מאתגר גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הריכוז שהוא דורש מן הצופה, אבל זהו גם סרט מרשים שמומלץ לחובבי קולנוע תיעודי בעל השקפת עולם מגובשת הן מבחינה חזותית והן מבחינה פוליטית.
(עופר ליברגל)

עולם גדול גדול
Big Big World

הבמאי ריאה ארדם הוא אחד מן היוצרים הבולטים בקולנוע הטורקי של העשור האחרון, כאשר הוא משלב את העיסוק הפיוטי בהבדלים בין המסורת לבין העולם המודרני בסגנון יחסית נגיש וקל להבנה. כך גם בסרטו החדש, סרט התבגרות על שני יתומים שבאופן לא מוצהר מחפשים סמכות הורית וגם ילדות אבודה. עלי גדל בבית יתומים וכאשר הוא מגיע לבגרות, הוא שואף להתאחד עם זוהאל, נערה שהוא מאמין כי היא אחותו (אף כי הדבר מוטל לעתים בספק). זוהאל אומצה על ידי משפחה לא ממש אוהדת ששואפת למכור אותה ככלה בעודה בראשית גיל ההתבגרות. עלי "חוטף" את זוהאל והשניים בורחים מן החוק ומוצאים מקלט בסוכה נטושה בסבך היער, כאשר עלי מקווה כי תוך כמה חודשים איש כבר לא יחפש אחר השניים. במהלך היום עלי מנסה להתפרנס מתיקון אופנועיים בעוד זוהאל נותרת לבדה ביער, דבר אשר יכול לערער את השפיות, בעוד יריד נודד מציב בפני עלי פיתויים אשר יכולים לאיים על התא המשפחתי הקטן שיצר.

מדובר בסרט עדין ונוגה, אשר מתאר בצורה יפה כמיהה למציאות טובה יותר. העולם בסרט אמנם גדול, אך דומה כי לגיבורי הסרט אין דרך למצוא בו מקום, או דמות אשר תנתב אותם לבחירות נכונות. יש רגעים בהם גם הסרט הזה הזכיר לי את ״נוף בערפל״ של אנגלופולוס. אבל ההשוואה ליצירה זו, כמו גם לסרטים הגדולים ביותר שיצאו מטורקיה בתקופה האחרונה, חושפת כי ארדם הוא אומנם יוצר חכם ומוכשר, אבל הוא לא מצליח לייצר רגעי התפעמות של ממש, או עלילה אשר תישאר גם זמן רב אחרי הצפייה. לכן, אף כי מדובר בסרט יפה ומחושב, זוהי אינה יצירה שאסור להפסיד.
(עופר ליברגל)

הקור של קלאנדאר
Cold of Kalandar

מהמט חי עם אמו, אשתו ושני בניו בחווה צנועה בלב אזור הררי בטורקיה, ללא שכנים ובקרבה לכפר קטן. המשפחה מצויה בחובות ומהמט מעדיף לזנוח את העבודה בחווה או את האפשרות לעבודה קבועה במכרה הסמוך, לטובת משימה נואשת שהוא מקווה שתרגום לו להתעשר במהירות -מציאת אבנים יקרות אשר לא רק ימכרו, אלא גם יכניסו לכיסו סכום אשר יכסה את החובות. כאשר תנאי מזג האוויר הופכים לקשים יותר, הוא מוצא נתיב אחר לעושר ומאמן את הפר שברשותו על מנת שישתתף בקרבות שוורים (מול שור אחר, לא מול אדם), אך דומה כי אין בו את האכזריות הדרושה בתור מאמן.

אם סרטו של  מוסטפה קארה נשמע עמוס בעלילה מן התקציר, הרי שהסגנון שלו מתרחק מתפניות בהתרחשות ומתמקד בתיאור ארוך של השגרה. זהו סרט איטי מאוד, אך הוא מרהיב בדרכו, בעיקר דרך צילום הן של נופים עוצרי נשימה והן של חללים קטנים וסגורים. הסרט אינו קל לצפייה, גם נוכח המיקום של קרבות בעלי חיים בעלילה (גם אם אין להם הרבה זמן מסך בסרט), אבל כמו לא מעט סרטים מן הקולנוע הטורקי החדש, הוא מצליח להיראות אותנטי ולספק חוויה עשירה ומרתקת, לפחות רוב זמן. במילים אחרות, הקור של מקום ההתרחשות בהחלט עובר, בכל תנאי מזג האוויר המתוארים ובעיקר בסופת שלגים מפעימה. לא מדובר ביצירת מופת בסדר גודל של הסרטים של נורי בילגה ג'יילן, אבל הסרט מצליח לייצר אווירה דומה ויש לו כוח בעיקר בגלל שהוא נמנע מדרמות סוערת מדי או פתרונות עלילתיים נוחים לאורך רוב היצירה.
(עופר ליברגל)

קמרה פרסון
Cameraperson

בעשור וחצי האחרונים צילמה קירסטן ג׳ונסון עשרות סרטי תעודה, ביניהם ״סיטיזנפור״ זוכה האוסקר, אחרים שהיו מועמדים (כמו ״מלחמה בלתי נראית״) וכמה סרטים נוספים עבור שמות בולטים כמו מייקל מור. אבל מה עם כל אותם רגעים שתועדו בעדשותיה ולא נכנסו לבסוף לסרטים של כל הבמאים הנ״ל? סרטה השני באורך מלא של ג׳ונסון כבמאית בפני עצמה מוקדש ואף מורכב מכל הקלטות וההקלטות שלא הפכו לבסוף לסרטים. בין אם ״נהרסו״ כי אחד ממושאי הצילום הסתכל ישירות למצלמה, הפריימינג לא היה נכון, או מכל סיבה אחרת, כולל הנצחת רגעים שלא תאמו את המניפולציה שהסרט עבורו צולמו ניסה לייצר. ג׳ונסון לוקחת אסופה של קטעים שכאלה, שלכאורה אין בהם קשר ויש בהם פגם אינהרנטי, ובעזרת העורך נילס באנגרטר הופכת אותם לסרט קוהרנטי, הומוגני ובעיקר אסתטי על עבודתה של צלמת קולנוע דוקומנטרי.

בפתיחה, ג׳ונסון מבקשת מן הקהל לראות את היצירה כספר הזכרונות שלה. הסרט אכן משייט בין בוסניה, מדינות שונות באפריקה וקצת דרום-אמריקה. בין לוקיישן אקזוטי זה או אחר היא תמיד חוזרת הביתה לניו יורק, לילדיה (שלה ושל הקולנוען איירה סאקס) הגדלים מול המצלמה, אל אביה המזדקן ואל אמה חולת האלצהיימר. הסרט עמוס רגעים אנושיים קטנים כגדולים, ויש בו מימד סנטימנטלי ואולי אפילו נוסטלגי, אבל אלה הרגעים המעט שונים, הגליצ׳ים במערכת, שהופכים אותו למסע קולנועי מיוחד וייחודי. רגעים כמו ברק שמפתיע את הצלמת, או התעטשות שעושה את אותו הדבר, ויש בהם כדי להעיד על עבודתה האמיתית המשותפת להרבה אמנויות המרכיבות את הקולנוע – לפעמים, הצילום במיטבו דווקא כשאנו שוכחים כי אנו חוזים במשהו מצולם, ורק חשים באמת המשתקפת ממסך הקולנוע. לג׳ונסון יש יכולת מיוחדת לתפוס את האמת הזו, ואפשר להניח שיהיה מעניין לשוחח איתה על הנושא בשיחת הווידאו שתתקיים עימה לאחר ההקרנה בפסטיבל חיפה.
(אורון שמיר)

הרולינג סטונס: מסע באמריקה הלטינית
The Rolling Stones Olé Olé Olé! : A Trip Across Latin America

להקת הרולינג סטונס הוותיקה היא אחת מן הלהקות הפופולאריות בעולם, גם אחרי יותר מ-50 שנה של הופעות. זו גם ללא ספק הלהקה המתועדת ביותר בסרטי קולנוע, בעיקר בסרטים אשר מתארים סיבובי הופעות או הופעה אחת ספציפית. גם במאי הסרט הנוכחי, פול דאגדייל, כבר ביים סרט אודות הלהקה בעבר. אם כי יותר מסרט של יוצר אחר, זהו גם סרט של הלהקה עצמה שהייתה שותפה להפקה, דבר אשר תורם להרגשה כי היצירה כולה נראית לפרקים כמו כתבת תדמית מהללת וארוכה.

הסטונס מופיעים ברחבי אמריקה הלטינית ומספרים על הקשר המיוחד שלהם עם התרבות המקומית בכל מדינה, ואיזה חשיבות הייתה להם בחיי המקומיים, באופן שמשלב בין האמין והמוגזם ובאופן כללי מנסה לחרוג שלא לחרוג מעשייה סטנדרטית או לומר משהו שאינו שיר הלל ללהקה או לתושבים של הארצות העניות שסבלו בעבר ממשטרים שאסרו על מוזיקת רוק. אולם כל הסרט מוביל להופעה האחרונה בסיבוב, שהיא למעשה הדבר היחיד אשר מצדיק את קיומו של סרט זה גם עבור אנשים שאינם מעריצי הלהקה. מדובר בניסיון לארגן הופעת ענק בקובה, הופעה ראשונה מסוג זה במדינה – ארגון המופע כרוך בקשיים רבים, כולל אתגרים לא צפויים מצד ברק אובמה והאפיפיור (במקרה זה לא מדובר בהגזמה). המאמצים לארגן את הופעה זו מראים כי אחרי הכל, לפעמים זה לא רק רוקנרול.
(עופר ליברגל)

תהילה
Glory

ה"תהילה" שבכותרת סרטם של היוצרים הבולגריים כריסטינה גרוזבה ופטר וואלצ'אנוב היא למעשה שעון יד מדגם "גלורי". השעון הזה הוא אחד מן הדברים המרכזיים בחייו של צנקו, פועל המתחזק מסילות רכבת אשר קיבל את השעון מאביו, כולל הקדשה ייחודית. חייו של צנקו משתנים כאשר הוא מוצא על המסילה סכום כסף גדול ומחליט לדווח על כך למשטרה. משרד התחבורה עורך לכבודו טקס במהלכו הוא מקבל כתשורה שעון יד דיגיטלי (אשר אינו עובד כראוי), דבר אשר גורם לכך כי הוא מפקיד את השעון האהוב שלו אצל ג'וליה, מנהלת יחסי הציבור של המשרד.

ג'וליה היא אישה קשוחה אשר מצויה בתהליך של הקפאת עוברים עם בעלה, אבל דומה כי המשפחה העתידית שלה תופסת מקום משני לכל משבר ביחסי ציבור. לעומת הדיבור המהיר והקר רוח שלה, בולט אופייו המנוגד של צנקו, אדם אשר כולו צניעות והגמגום ממנו הוא סובל מגדיר במידה רבה את האופן בו העולם תופס אותו. המאמצים של צנקו לקבל את מה שמגיע לו יוצרים עימות בינו לבין המנגנון הפוליטי-בירוקרטי-תקשורתי, מנגנון מושחת ורב כוח. הסרט הוא בעיקרו יצירה סאטירית שיש בה משהו שמזכיר את ההומור והביקורות של אפרים קישון (שאיני יודע האם גרוזבה ו-וואלצ'אנוב מכירים את עבודתו), אם כי הסרט לא ממש מצליח להצחיק יותר מדי. גם במקומות בהם הסרט מנסה להיות דרמטי יותר, התחושה היא כי הדברים לא ממש עובדים בצורה שלמה. יש בביקורת הפוליטית של הסרט משהו כללי מאוד, מה שמצד אחד מונע מן היצירה להיות נוקבת באמת ומאידך מעניק לה גוון אוניברסלי, מה שהופך את הסרט לנגיש למדי.
(עופר ליברגל)