• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

פרסי אופיר 2016: לבטיו של חבר אקדמיה לקראת סיום שלב ההצבעות המכריעות

14 בספטמבר 2016 מאת אורון שמיר

בעוד כמה שעות נסגרת ההצבעה המכריעה לפרסי אופיר 2016, אחריה נחכה קצת יותר משבוע כדי לדעת את זהות הזוכים והזוכות. השנה, יותר מתמיד, מצאתי את עצמי מוצף ברגשות מעורבים בכל הקשור להצבעות, במיוחד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, וחשבתי שהדבר הנכון לעשות יהיה לשתף. פוסטים שלנו כאן בסריטה על האופירים זוכים לחשיפה גדולה מהרגיל, והרבה חברי וחברות אקדמיה מגיבים (לעתים בשמם האמיתי ולפעמים לא), מסייעים לנו להבין את הלך הרוח המורכב יותר מכל תמונה שננסה לצייר. הסיבות לבלבול המוגבר שלי השנה רבות, אבל נוגעות בעיקר לניגוד שנוצר הפעם בין היותינו כאן בסריטה מסקרים נלהבים של פרסי אופיר מימי ראשית הבלוג, לבין העובדה שעבורי באופן אישי זו הייתה שנה בה כמעט אף פייבוריט שלי לא עבר לשלבים המכריעים. דרך הסדק הזה זחלה פנימה קדחת האוסקר, באופן שאני לא חושב שאי פעם העסיקה אותי עד כדי כך ואיימה לשבש את שיקול דעתי. כמובן שכל זה נובע ממגמה מוצהרת וכיוון ברור שהחריפו בשנים האחרונות, אז אתחיל משם ואגיע לשנה הנוכחית. חלק מהדברים יהיו מוכרים עבור מי שקורא או קוראת אותנו, אבל אני לא בטוח אם זה כי אני נשמע כמו תקליט שבור, או שמשהו בשיטה שבור.

בשנתיים העוקבות, חברי וחברות האקדמיה דאגו להפריד בין פרס הסרט הטוב ביותר לבין פרס הבימוי. בעוד אנחנו בסריטה קראנו לגיוון וסלדנו מהצבעות אוטומטיות המאחדות בין הסרט הטוב ביותר לבין שאר הקטגוריות, פתאום כשהתגשמה המשאלה נחשפנו לאמת אחרת. כזו שהתריעו בפנינו בעבר אבל לא רציתי להאמין בה באופן אישי – מבחינת חלק מן המצביעים והמצביעות, פרס הסרט הטוב ביותר הוא למעשה אך ורק ״כרטיס כניסה״ לרולטה של האוסקרים. זאת משום שישראל ממשיכה להיות המדינה היחידה בעולם (!) שבוחרת את הנציג שלה לקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה באוסקר האמריקאי על-פי זהות הזוכה בפרסי האקדמיה המקומית. בעיניי, מצביעים ומצביעות שבוחרים את זהות הסרט הטוב של השנה לפי שיקול זה, עלולים להקריב את הסרט שהכי אהבו על מזבח הפרובינציאליות. כלומר, וכפי שכבר הכרזנו כאן בסריטה, קטגוריית הסרט הטוב ביותר היא בעצם סיפור כיסוי ל״נציג ישראל לאוסקר״ ואיבדה משמעות. גם אני אהיה מאושר באמת אם וכאשר יקטע סרט ישראלי את רצף ההפסדים של המדינה באוסקרים (שיאנית בתחום יש לציין), אבל אף פעם לא חשבתי שזה צריך להיות השיקול הבולט, שכן איזה טעם יש בכל הקטגוריות האחרות באופיר, או בטקס עצמו כחגיגת כל הסרטים שנעשו בתקופה שבין טקס לטקס. כלומר, לא חשבתי כך – עד השנה.

משהו בעובדה שאין לי פייבוריט מובהק בקטגוריה הראשית, יחד עם חשש כבד שדווקא סרט שפחות התחברתי אליו יהיה הזוכה המרכזי, גרמו לי לחשוב קצת יותר פוליטי. כיוון שלא באמת אצביע לסרט אחד על מנת ״לחסום״ סרט אחר, עניין של אופי כנראה, פניתי בצר לי לשיקולי האוסקר. יכול להיות שזה כך בכל שנה (לדעתי לא אבל ייתכן שפספסתי), אבל נדמה לי שהשנה כולם משחקים חזק מתמיד על עניין האוסקר, עד כדי כך שהתחלתי להאמין בעצמי שיש סיכוי לשוב לחמישייה לראשונה מאז ימי ״הערת שוליים״ לפני שש שנים. בכל שנה אחרת, אני מראשוני נביאי החורבן ששמח להסביר למה לסרט זה או אחר אין סיכוי, עם או בלי קשר לחיבה שלי כלפיהם (ועד כה צדקתי, לצערי הרב). בכל שנה אחרת אני גם תמיד מתייחס בזלזול לקמפיין אוסקר של סרט זה או אחר, וזה דווקא כן מתפוצץ לי בפנים בכל פעם מחדש כשהוא נבחר, ספק בגלל שיקול זה ותו לא (ע״ע ״באבא ג׳ון״ בשנה שעברה). אבל מה גורם לי לחשוב שאני יכול לנבא את רחשי ליבם של חברי האקדמיה האמריקאיים הצופים בסרט ישראלי?

לתחושתי, לכל אחד ואחת יש את ההסבר הפנימי והפרטי שלו או שלה לכל הנסיונות הנבואיים המסתכמים ב״מה האמריקאים אוהבים״. צריך רק לזכור שלא מדובר באומה הינקית כולה, אלא באחוזון של חברי וחברות האקדמיה האמריקאית לקולנוע, כלומר חלק קטן מקבוצה מצומצמת ודי הומוגנית בדרך כלל, שאשכרה טורחים לצפות בעשרות הסרטים שאינם דוברי אנגלית ומייצגים את מדינתם. ודאי תחשבו שסרטים שכבר זכו בפסטיבלים, או מוכרים לתודעה הציבורית בארה״ב, די הבטיחו את השתתפותם. אבל ההיסטוריה הקרובה והרחוקה מלמדת אחרת.

למעשה, המצב של האמריקאים בנוגע לסרטים שהם מכנים ״זרים״ כל-כך חמור, עד כי בסוף העשור הקודם הוקמה מעין ועדה למניעת פדיחות, שיכולה להכניס לשלב הלפני אחרון (תשיעייה שתהפוך לחמישיה הסופית) שליש מהסרטים שהיא רואה לנכון. זה לא מבטיח מקום בקטגוריה, אבל אמור לשפר משמעותית את הסיכויים של זוכי פסטיבלים למיניהם להתברג פנימה. אז מה כן מדבר אל האקדמיה האמריקאית? אולי הקלישאה לפיה סרטי שואה תמיד יזכו או לפחות יתמודדו? כבר הוכח שגם זה לא חסין כדורים. גם לא אתנוגרפיה, ואפילו לא סרטים בסגנון אמריקאי. אם תשאלו אותי, בהחלט יש להם רף עשייה שצריך לעבור, כלומר כמעט אף פעם לא יזכה או אפילו יהיה מועמד סרט שאינו well-made. אבל גם הגדרה זו הינה סובייקטיבית לאללה, אז נשארנו עם תחושת בטן. ומאיפה מגיע התחושה שהשנה אנחנו בפנים?

שוב נדמה שאצל כל אחד זה אחרת, אבל דבר אחד משותף לכל המנבאים, כולל אותי – אף אחד מאיתנו לא ראה, או אפילו יודע, מול מי ישראל מתחרה. כלומר, זה לא משנה עדיין מי הנציג שלנו, כי יכול מאוד להיות שבכל מקרה יהיה לו מאוד מאוד קשה מול הנציגים של שאר המדינות, רובם ככולן שחקניות ותיקות ומנוסות יותר מישראל בקרב על הקטגוריה הבלתי צפויה הזו (והן גם בוחרות את הסרטים לפי מודלים שמתאימים להם, בלי שום קשר לזוכה בפרסי האקדמיה המקומית). לא מכבר נודע, למשל, שספרד שולחת את ״חולייטה״ – אחרי שנים שבהן פדרו אלמודובר נעדר מן האוסקרים, מישהו באמת רוצה להמר נגדו? או להתמודד מולו? בהנחה שיהיה בחמישייה כמובן, הרי אין לדעת. כאן אני נזכר במנטרה של אור, שותפי לבלוג ולצרה, שטוען שכשזה מגיע לקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה באוסקרים, אף אחד לא יודע כלום. חזאי אוסקר מוערכים מועדים בה פעם אחר פעם, האקדמיה מפתיעה את עצמה לפעמים (ע״ע ״פרידות״ הזניח שהביס את ״ואלס עם באשיר״ לתדהמת הנוכחים באולם ובישראל), ובאופן כללי, בכל תחרות שהיא, תודו שזה די קשה להמר על מנצח מבלי לדעת מי המתחרים שלו.

julieta-pedro-almodovar

"חולייטה״ של אלמודובר, נציג ספרד לאוסקרים – מי בטוח שנביס אותו בכזאת בקלות?

עם זאת, ניכר שזה לא הפריע כמעט לכל המועמדים לפרס הסרט לפצוח השנה בקמפיין אוסקר. כזה שמטרת-העל שלו היא כמובן להביא את הפסלון הנכסף הביתה, אבל מטרתו המיידית יותר היא הבטחת זכייה בפרס אופיר, גם אם משיקולים זרים. ״אבינו״ של מני יעיש, המוביל במספר המועמדויות יחד עם ״סופת חול״ (אליו אשוב בהמשך), הוא היחיד מבין החמישה שלא משחק את המשחק הספציפי הזה. חברי האקדמיה גמלו לו באהבה שבאה לידי ביטוי במספר המועמדויות הרב, כלומר בהתפרשות על פני קטגוריות רבות במקום התמקדות בקטגוריה האחת של הסרט הטוב ביותר. ״לעבור את הקיר״ של רמה בורשטין הצטרף מעט מאוחר למירוץ, ורוכב כעת על הצלחותיו בפסטיבלים של ונציה, טלורייד וטורונטו כדי לצבור מומונטום בנושא. ״שבוע ויום״ של אסף פולונסקי ו״מעבר להרים ולגבעות״ של ערן קולירין החלו את המירוץ לאופיר עם הטקטיקה של הצלחות בחו״ל, שכן שניהם הוקרנו בבכורה בפסטיבל קאן ומשם נרכשו להפצה רחבה וזכו לתהודה עולמית. אבל עוד לפני כן, בתחילת השנה האזרחית, אותו ״סופת חול״ של עילית זקצר יצא מנצח מפסטיבל סאנדנס האמריקאי, ומאז לא מפסיק להפגיז בידיעות על עוד ועוד הכרה לה הוא זוכה בארה״ב – רכישה בידי ענקית התוכן נטפליקס, זכייה בפסטיבל מישיגן של מייקל מור וכו׳. האם זה יספיק לו כדי להגיע לאוסקרים? האם הוא באמת מוביל על פני חבריו במירוץ הספציפי הזה? תלוי את מי שואלים, וכאן כל הניסיון לקלוע למטרה שהיא האוסקר הופך לבלתי אפשרי.

הרי על פניו, אין טבעי מהיכללותו של ״סופת חול״, סרט ביכורים נהדר של במאית אודות נשים בדואיות הנלחמות על מקומן בחברה, בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה. אבל אנשי ״מעבר להרים ולגבעות״ יכולים לטעון כי שמו של במאי ״ביקור התזמורת״ בלבד (משיאני ההכנסות של סרט ישראלי בארה״ב) אמור להספיק כדי לעניין את האמריקאים, מה גם שהסרט מכיל דיון נפיץ בנושאים פוליטיים, שבטח לא יכול להזיק לסיכוייו. מולם יעמדו יוצרי ״שבוע ויום״ ויצביעו על ההצלחות אצל הביקורת האמריקאית שהשוותה את הסרט הקטן-גדול ללארי דייויד, לצד הישגיו הנוספים והעובדה כי הוא משלב צחוק עם עיסוק ביחסי אובדן ואבות ובנים, החביבים כל-כך על הקולנוע ההוליוודי והעצמאי כאחד. גם ל״לעבור את הקיר״ יש קייס, על אף חוסר ההצלחה של סרטה הקודם של היוצרת להתברג לחמישייה האוסקרית, הן בזכות העובדה שבורשטין בכל זאת מוכרת לקהל העולמי והן משום שהעיסוק שלה במגזר הדתי יחד עם הניסיון לאתגר את ז׳אנר הקומדיה הרומנטית עשויים לדבר אל לב האקדמיה האמריקאית.

קשה לומר שיש טיעון מנצח לכאן או לכאן, למרות שאני אישית מאמין בסיכוייו של ״סופת חול״, ומוכן אפילו להתנבא שאם הוא נבחר הוא לא רק מגיע לחמישייה אלא גם זוכה באוסקר הראשון של ישראל. אין לי גם שום בעיה לאכול את הכובע במקרה ולא, אבל לא בטוח שהתיאוריה שלי בכלל יכולה לעמוד במבחן המציאות, כל עוד פרס הסרט הטוב ביותר ונציג ישראל לאוסקרים כרורכים זה בזה. אני כן יודע שלו היה ניתן, הייתי בוחר בו כנציג, אבל כשזה מגיע יחד עם פרס הסרט הטוב ביותר, כלומר מעניק לו את כתר הסרט שהכי אהבתי השנה, פתאום יש התלבטות אמיתית, משקל מכריע. אולי זה משום שעבורי, פרס הסרט הטוב ביותר באופירים חשוב לא פחות מהישלחות לאוסקרים. אבל כיוון שאני כבר יודע שחברי וחברות אקדמיה שמשחקים אותה נביאים על אמת, כלומר בטופסי ההצבעה ממש, אינם אגדה – ההצבעה בקטגוריה זו הופכת אצלי לסערת רגשות.

הרי אם אקח בחשבון שכולם (כמקרה קיצון) מצביעים ומצביעות בקטגוריה הזו לנציג ולא לסרט האהוב, הרי שאני בהכרח מצביע ״לא נכון״ בקטגוריה. במקרה ההפוך, זנחתי את הסרט שהוא באמת האהוב עליי ביותר השנה לטובת סרט אחר, ואז אין לי איך לבוא בטענות לכל מי שמצביע באופן הזה, ממנו סלדתי לכל אורך הדרך, מאז שצפיתי או כתבתי על האופירים ובוודאי שכעת כשיש בידי זכות הצבעה. במילים אחרות, הבעיה היא לא התלבטות האם לשחק את המשחק או לא, אלא עצם העובדה שבכלל יש משחק כזה. והשנה, כך רצה הגורל, אין לי פייבוריט מובהק בקטגוריה הזו, ואני משתעשע באופציות אחרות, כולל מעבר אל הצד היריב. אני מניח שבסוף אתעשת ואצביע מהלב והבטן כמו תמיד, אבל נדמה לי שהשנה הבנתי סוף סוף איך מרגישים כל אלה שמצביעים כשהאוסקר בראש מענייהם, גם אם לרגע ולא עד הסוף.

כדי לשים את כספי היכן שמילותיי, אם לתרגם גרוע ביטוי שלא מצאתי לו מקבילה עברית, אני לגמרי מוכן לא רק להמר על השנה הנוכחית, אלא גם ללכת כמה צעדים אחורה. כלומר, להגיד למי הייתי מצביע כשגריר ישראל באוסקר בשנים קודמות. אז בשנה שעברה כנראה שהייתי נעזר בסרט מ-2014 שיכול להיות כשיר לאוסקרים, מבלי לפגוע בכבודם של הסרטים שהיו מועמדים (הרי לא רק ״באבא ג׳ון״ היה נכשל מלהגיע לחמישייה אלא כל אחד מהסרטים האחרים). באופירים של 2014 לא הייתי בוחר את ״גט – המשפט של ויויאן אמסלם״ המופתי שזכה לבסוף, ואפילו לא את ״אפס ביחסי אנוש״ אהוב ליבי שגרף כמעט כל פרס אחר בטקס, אלא דווקא את ״מיתה טובה״ או אולי את ״פרינסס״. להבנתי, להם היה סיכוי רב יותר אצל האמריקאים. ב-2013 הייתי בוחר ללא היסוס בסרט הישראלי המדובר ביותר בעולם באותה השנה, ״מי מפחד מהזאב הרע״, שאפילו לא היה מועמד בקטגוריה המרכזית וכך נמנעה ממנו השתתפות אפשרית. יכול להיות שהייתי טועה בבחירותיי, אי אפשר לדעת ולהתווכח תמיד אפשר, אבל לפחות הייתה לי האופציה לעשות זאת. כרגע היא איננה, מה גם שסרטים שאינם מועמדים לפרס הסרט, או זוכים בו, בכלל לא נחשבים כנציגים אפשריים.

לכן, גם אם בתום פרישת ההתלבטות הזאת אין לי מסקנה חותכת לגבי למי להצביע (אבל כדי שאזדרז בכל זאת לפני שייסגרו הקלפיות), בהחלט יש לי הצעת ייעול שתמנע מצבים כאלה בעתיד – להפריד בין פרס הסרט הטוב ביותר לבין נציג ישראל לאוסקרים. רק עוד רובריקה אחת בטופס ההצבעה הדיגיטלי לא תהרוג או תהרוס אף אחד, אבל כן תפזר אחת ולתמיד את המסתורין סביב המניעים של האקדמיה בבואה להצביע. מי שחושב שלא צריך להפריד, פשוט יצביע בשתי הרובריקות לאותו הסרט. אבל מי שכן מעוניין לעשות זאת, לא יצטרך להתייסר או להתלבט. כולם מרוויחים, ואני לא מבין מי מפסיד. אחרי שהשנה בוטלה הלכה למעשה קטגוריית הפרינג׳ מלאת הכוונות הטובות אך הכושלת, ואחרי שבשנה הבאה יתמודדו רק סרטים שכבר הופצו מסחרית בבתי הקולנוע ורמת העניין של הקהל בטקס תעלה – אולי לא יישאר לנו על מה למחות בתור בלוג דעתני, אבל סיקור האופירים שלנו יהיה הרבה יותר מעניין, ויאפשר להתמקד בפרס אופיר במקום בפרס האוסקר. עבורי, דווקא בשנה כמו זו, ברור לחלוטין מי מהם יותר חשוב.

big bad wolves

"מי מפחד מהזאב הרע״ – היה יכול לזכות את ישראל באוסקר הראשון שלה?

תגובות

  1. דורון (אחר) הגיב:

    אתה אכן נשמע כמו תקליט שבור, אבל גם השיטה באמת שבורה 🙂
    גם לי היתה השנה התלבטות דומה – הפייבוריט שלי היה "תיקון" שלא העפיל לשלב הגמר, ובין חמשת המועמדים יש כמה שנראים לי כפוטנציאל טוב לאוסקר (סופת חול בראשם, אבל גם לעבור את הקיר, למרות ביקורות פושרות מ-ונציה, וגם שבוע ויום, ואפילו אבינו, שאם היה בצרפתית במקום בעברית אני חושב שהיה מתקבל לכמה פסטיבלים משמעותיים. דווקא לקולירין יש פחות סיכויי אוסקר בעיני),
    אבל בסופו של דבר הצבעתי לסרט שאהבתי יותר מהשאר – מעבר להרים ולגבעות,
    אני די בטוח שסופת חול יזכה, בזכות האיכויות הרבות שלו ובזכות הבאז הצפון אמריקאי שהוא קיבל בשבועות האחרונים. אבל לראשונה מאז שאני זוכר את עצמי מתעניין בפרסי אופיר, יש באמת חמישה מתמודדים ראויים, ולא יכאב לי אם כל אחד מהם יזכה.

    1. אורון שמיר הגיב:

      תודה על זה, הקלת על נפשי מלאת הספקות.

  2. levorlov הגיב:

    כואב לי שמזכירים את ״גט״ באותו משפט עם ״באבא ג׳ון״ בתור הסרטים שחטפו את האופירים מתחת לאפם של סרטים ראויים יותר, רק בגלל שיקולי אוסקר. ״גט״ הוא כפי שציינת, סרט מופתי, יצירה שזכתה למעמד מיוחד ברגע שנחשפה לקהל הישראלי. ו״באבא ג׳ון״ הוא ובכן, ״באבא ג׳ון״.
    ולשאלתך האחרונה- לא, ״מי מפחד״, טוב ככל שיהיה, לא היה מביא לישראל את האוסקר הראשון שלה. ובאותה שנה הייתי שולח דווקא את ״הבן של אלוהים״.

    1. אורון שמיר הגיב:

      הרשה לי להקל על מכאוביך – לא כתבתי, וגם לא אכתוב, שסרט כזה או אחר ״חטף״ את האופיר מידיו של סרט ראוי יותר. אבל זו כבר עובדה, ולא רק דעתי, שהאוסקר שיחק תפקיד מכריע בהצבעה לפרס הסרט הטוב ביותר בשנתיים האחרונות, מהרגע שאפילו חבר אקדמיה אחד התוודה על כך (כפי שקרה). כל מה שאני מציע הוא שמשחק הניחושים המטופש/משעשע של ״מה יקסום לאמריקאים״ ייעשה בנפרד מבחירת הסרט הטוב של השנה, היות וכבר ידוע מעל לכל ספק שיש בעלי זכות הצבעה שזה משפיע על דעתם. לכן גם הוויכוח על איזה סרט היה יכול להתברג, או את מי אתה או אני היינו שולחים אינדבידואלית – הוא תיאורטי בלבד, בעוד הוא יכול וצריך להיות ממשי. לטובת הדיון, ועם כל חיבתי המוצהרת לסרטיו של ארז תדמור, בעיניי אין שום סיכוי לתרחיש שציינת 🙂

  3. מולכו הגיב:

    קינו לורבר מפיצים את סופת חול בארה״ב. אין להם תקציבים לקמפיין אוסקר בשיט. המפיקים צריכים להתחיל להרים כסף.

השאר תגובה