• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

בעקבות המועמדות לאוסקר: מחשבה על הקולנוע של סידר והקולנוע הישראלי בכלל

26 בינואר 2012 מאת אור סיגולי

כמה דקות לפני שהחל טקס פרסי אופיר האחרון, ניגשתי לברך את יוסף סידר על המועמדויות ולאחל לו בהצלחה בטקס. סידר, שלימד אותי במהלך סמסטר בסם-שפיגל, זיהה אותי אבל לא לגמרי היה לו ברור מאיפה. הזדהתי כסם-שפיגליסט ואז סיפרתי לו שאני אחד משלושת הבלוגרים של "סריטה" שהרימו את הסקירה המשולשת. עיניו של סידר נפערו לשמע האינפורמציה הזו, והוא אמר לי שהוא שמע על הדיון הזה מלא מעט אנשים והתנצל על כך שטרם הספיק לקרוא את זה בעצמו.
סידר החל לשאול אותי שאלות על הבלוג ועל הלימודים ואני כמובן עניתי לו. לא צריך להזכיר שסידר היה הכוכב הגדול של הערב הזה. כולם רצו לדבר אתו, צלמים ומברכים רבים הצטברו סביבו. אבל אותו זה לא עניין. הוא ניהל אתי שיחה אחד-על-אחד באמצע כל המינגלינג הזה, לא הביט לצדדים ולא רק הנהן בנימוס ורצה להמשיך הלאה.
בעיני זה אומר הרבה דברים טובים על הבן אדם.

לפני כמה ימים פורסמה כתבה שכתבתי ל"עכבר העיר און-ליין" בנושא ההצלחה של סידר בקרב האקדמיה והקהל האמריקני. באופן טבעי עם כתבות כאלה, חלק משמעותי ממנה נערך החוצה, ואיכשהו יצא כאילו אני מנצל את הרגע המשמח הזה כדי להזעיף פנים ולקלקל את החגיגה.

אבל בשביל זה אלוהים ואורון המציאו את "סריטה". אז הנה לכם הטקסט המלא של הכתבה. כמובן שאנחנו בבלוג, כמעריצי "הערת שוליים" אדוקים במיוחד, עולצים ושמחים על כל הצלחה שהסרט הנפלא הזה, וצוות הקולנועים המוכשר שמאחוריו, זוכים לה. ובכל זאת…

יוסף סידר זה עתה הצטרף לרשימה מצומצמת ויוקרתית למדי של במאים שייצגו את ישראל יותר מפעם אחת בתחרות האוסקר. את התואר הזה הרוויחו לפניו אפרים קישון עם "סלאח שבתי" ב1964 ו"השוטר אזולאי" ב1971, ומשה מזרחי, שעשה זאת שנתיים ברציפות עם "אני אוהב אותך רוזה" ו"הבית ברחוב שלוש" בשנים 1972 ו1973. מזרחי אפילו זכה באוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה בשנת 1977 עם "כל החיים לפניו", אך הסרט הזה היה נציג צרפת ולא ישראל. למעשה, מזרחי ניצח את הנציג הישראלי של אותה שנה, "מבצע יהונתן".
סידר אמנם לא ייצג אותנו שנתיים ברציפות, אך הוא כן עשה זאת בזכות שני סרטים רצופים: סרטו השלישי "בופור" וסרטו הרביעי "הערת שוליים". השני גם סחף את פרסי האופיר האחרונים כאשר הוא לוקח לעצמו את פרסי הסרט, הבמאי, התסריט, ועוד שישה נוספים. "בופור" הפסיד את הפרסים החשובים באופיר ל"ביקור התזמורת" של ערן קולירין, והצית את אחד הסקנדלים המדוברים ביותר של תוך תעשיית הקולנוע הישראלית במרוץ לאוסקר.

שתי המועמדויות האלו, משמחות ככל שיהיו, אינן יכולות להיחשב כהפתעה. גם מהמרי האוסקר מחוץ לישראל העמידו את שני הסרטים האלו בפסגת רשימות ההימורים השנתיות שלהם. את הסיבות לכך שסרטיו של סידר נתפסים כמועמדים הגיוניים לאוסקר כבר בשלבים די מוקדמים יש לייחס למספר סיבות. חלקן קשורות לכך ששני אלו באו עטורי פרסים ושבחים מהפסטיבלים הנחשבים בעולם. "בופור" זכה בפרס הבמאי בפסטיבל ברלין ו"הערת שוליים" בפרס התסריט בפסטיבל קאן. אבל קשה יהיה לייחס לעובדה זו חשיבות רבה מדי. על אף שמדובר בעוד חותמת איכות, הדבר רחוק מלהשפיע על דעתם של חברי האקדמיה. לראיה, כמה מהסרטים הכי עטורי שבחים של השנים האחרונות כמו "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" הרומני, "גומורה" האיטלקי ולאחרונה גם "היו זמנים באנטוליה" הטורקי – אף אחד מהם לא הצליחו להגיע למועמדות. סידר כן.

הסיבה העיקרית לקסם שמהלך סידר על צופיו הקולנוע מתחילה בכך שהסרטים פשוט טובים. גם אם לא כולם חולקים את אותה ההתלהבות לגבי "בופור" ו"הערת שוליים" קשה מאוד להתווכח עם העובדה ששני הסרטים האלו, כל אחד בזמנו, קבעו רף חדש וגבוה בעשייה הקולנועית בארץ. מעבר לתפיסה המרשימה של צילום ועריכה, "בופור" היה אבן דרך נוספת בתחום עיצוב הפסקול (אלכס קלוד, ישראל דויד ז"ל ותולי חן) ו"הערת שוליים", בין היתר, הביא לפסגה חדשה בתפיסת העיצוב אומנותי (ערד שאואט). סידר יוצא דופן מבין הבמאים של התעשייה המקומית כי הוא מהבודדים שסוחטים את כל הארסנל הקולנועי שעומד לרשותם. הקולנוע הישראלי – רובו, בוודאי לא כולו – הוא קולנוע סיפורי, שמתבסס בעיקר על כתיבה ומשחק. הקולנוע של סידר הוא גם קולנוע של עריכה, של סאונד ושל תאורה. לפעמים אפשר להגיד שהקולנוע שלו קצת אקספרסיבי מדי וחסרונו בכך שהוא תופס את תשומת הלב מהסיפור, אבל זה עדיין ממקם את סידר בנבחרת שונה משאר הקולגות שלו. את הבמאים הישראליים הפעילים, כלומר במאים שעשו יותר מסרט אחד, המשתמשים בסיפור כדי לעשות קולנוע ולא להפך אפשר לספור על יד אחת, בניהם ארי פולמן, ערן קולירין, יוסף פיצ'חדזה, ובעבר אורי זוהר ועמוס גוטמן ז"ל. בשנים האחרונות הצטרפו כמה קולות חדשים לקבוצה הזו הכוללת את נדב לפיד, יואב ודורון פז, נבות פפושדו, אהרון קשלס, ועמרי גבעון ודני לרנר. אבל על אף סרטי ביכורים מרשימים (ללרנר גם סרט שני בשם "קירות"), חובת ההוכחה עדיין מוטלת על כתפיהם.

אבל לחיבה הגדולה לה סרטיו האחרונים של סידר זכו בקרב האמריקנים (ולא מדובר רק במצביעי האקדמיה. למעשה, שני הפרסים היוקרתיים שניתנו לסידר בפסטיבלים, ניתנו לו על ידי יוצרי קולנוע אמריקאיים: פול שרדר ששימש כיושב ראש חבר השופטים בפסטיבל ברלין ורוברט דה נירו שהיה אמון על חבר השופטים של פסטיבל קאן) אפשר לזקוף לטובת אלמנט נוסף ומאוד משמעותי בעשייתו הקולנועית, ולווא דווקא לחיוב. מדובר ביד הרכה שלו כתסריטאי שמייצרת קולנוע קל לעיכול. קל מדי.
העניין הוא כזה: כל ארבעת סרטיו של סידר ישבו על חביות נפץ. ב"ההסדר" סידר טיפל ביחס שבין הצבא לציבור הדתי, ב"מדורת השבט" הייתה זו הדינאמיקה העדינה בתוך זרמים בחברה הדתית, "בופור" התעסק בנוכחות הצבא הישראלי בלבנון, ו"הערת שוליים" מדבר על שחיתות ונקמנות באקדמיה הישראלית. מדובר, כאמור, בארבע חביות נפץ עמוסות עד להתפקע, ועם זאת אף פתיל לא הוצת. סידר הצליח, על אף הנושאים הפרובוקטיביים בהם בחר, שלא לעצבן אף אחד. סידר מסוגל להלך בין הטיפות ולהימנע מכל ביקורת או – וכאן הבעיה – נקיטת עמדה.
כלומר, גם אילו המאמינים כי שהיית צה"ל בלבנון היא הכרחית וגם אילו שתמכו בנסיגה, כולם יצאו מחוזקים בדעתם מ"בופור". ב"הערת שוליים" סידר בונה את המתח לכדי טרגדיה בלתי נמנעת (המונח "דיני נפשות" עולה שם ויותר מפעם אחת) אך בסוף הסרט הטרגדיה נשארת מחוץ לפריים, מרחמת על הצופים.
סידר אפילו העיד על כך בעצמו. כאשר זכה בפרס אופיר האחרון הקדיש אותו להוריו ואמר שהדבר היחידי המשותף בין ההורים ב"הערת שוליים" לבין הוריו הוא ששניהם גידלו בן פופוליסט.

אבל הצורך למצוא חן בעיני כולם הוא פחות בעיה של סידר ויותר סימפטום מדאיג של הקולנוע העלילתי הישראלי. הסיבה לכך מובנת מאוד: במדינה כל כך קטנה וכל כך רווית דיעות נוגדות, יוצרי הקולנוע, שזקוקים ונאבקים על כל כרטיס שנקנה לסרטם, לא יכולים להרשות לעצמם לעצבן, לנקוט עמדה, להגיד משהו שמחוץ לקונצנזוס. אם יעשו זאת הם עלולים להפסיד פלח אוכלוסייה פוטנציאלי ומשמעותי להצלחת הסרט ובעקבות כך להיתקל בקשיים בהשגת המימון לסרטם הבא. כל כך קשה להרים הפקה קולנועית בארץ, שבאופן שאולי אפילו אינו מודע, נמנעים היוצרים העלילתיים מלייצר יצירת סנסציות חברתיות ומתחמקים מהפחד שמגיע עם טלטול הסירה.
ישנה סיבה למה בישראל לא נעשים סרטים המציגים בחיוב את השקפת העולם של המתנחלים, או סרטים שמעמתים אותנו עם עוולות הכיבוש. קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי אפילו, ליצור בישראל אומנות שנוגדת את הקונצנזוס ולכן, על מזבח ה"להיות בסדר עם כולם" מוקרבות כמה אמתות אומנותיות.

לצערנו, נקיטת עמדה אינה דווקא מעידה על כשרון קולנועי וכמה סרטים שבהחלט ניסו להביע עמדה פוליטית או חברתית, סבלו מליקויים כל כך גדולים בעשייתם הקולנועית שהם נותרו מחוץ לדיון.

יוסף סידר, שתוך ארבעה סרטים מיצב את עצמו כאחד הבמאים החשובים והטובים ביותר שקמו לנו והצליח לייצר קולנוע ברמת גימור שבעבר יכולנו רק לקנא בה, מחובק על ידי הקונצנזוס האמריקני והישראלי מכיוון שהוא, כמו הרוב המוחץ של יוצרי הקולנוע בישראל, מביא אומנות מלטפת מדי, כזו שמאשרת לך שאתה בסדר לא משנה מי אתה. התפיסה המחשבתית הזו אולי תמלא אולמות ותשמש כשגריר נהדר בחו"ל, אך היא גם מונעת מהקולנוע בארץ להיות אומנות חשובה באמת, אומנות שתייצר דיון, אומנות שתהיה משמעותית לדורות הבאים.

תגובות

  1. אסף הגיב:

    אורק'ה, טור יפה. שים לב שברשימת הבמאים שעובדים שכחת את שמי. הוא עלול להיעלב…

    1. שמי הוא דוגמא לבמאי שאצלו המרכז הוא הסיפור. זה לא אומר שהוא לא עושה סרטים נפלאים. (זו עמדתי, לאו דווקא העמדה של אור בנושא)

  2. יוני הגיב:

    מממ…. מצד אחד, אתה כמובן צודק. הוא לא מרגיז, והוא נותן "מקום לכולם" מצד שני, וזו הסיבה שאני אוהב את הערת שוליים, הוא מעורר דיון, שזה סוג אחר של אמירה. כלומר, הדרמה קוראת מחוץ לסרט, ממשיכה, מהדהדת, מרפררת פנימה והחוצה. וזה משהו שלא תמיד קיים (הרבה פעמים לא קיים) בסרטים בעלי עמדה ואמירה ברורים ו"אמיצים". כי לפעמים דווקא פופוליזם אמירתי מוליד הדים מאוד צפויים שהאפקט שלהם לאורך זמן הוא פחות..

  3. אלון הגיב:

    אני מסכים איתך קצת ולא מסכים איתך הרבה.

    הקולנוע של סידר הוא באמת קולנוע אמריקאי – במובן שהוא קודם כל מהנה ומבדר ורק אחרי מנסה לעורר מחשבה. אבל זה לא אומר שהוא לא מעורר מחשבה, הוא פשוט לא מציק לך בתהליך (הבעיה הגדולה של מרבית הקולנוע האירופי הכל-כך אהוב על מרבית המבקרים).

    הערת שוליים הוא אחד הסרטים היותר מתוחכמים שיצא לי לראות – ואני מדבר לעומת כל סרט אחר, לא רק סרטים ישראליים.
    כל אחת משתי הדמויות הראשיות כל-כך מרובדת במניעים המודעים והלא-מודעים שלהן שהמשכתי להנות מהסרט גם שבוע אחרי שראיתי אותו – כשפתאום אתה קולט דברים כמו: "הוא ירד לגיהנום", "הכד חלול כמו הנשיא", "הוא כל הזמן רצה לענות את אבא שלו, לכן הוא הגיש אותו כל שנה לפרס שהוא לא יכל לזכות בו כל שנה", או "זה בעצם הכל היה בשביל אמא, הם רק רצו שהאמא תראה אותם וזה התפקיד שלה במשפחה" (וזה אחד הסרטים היחידים שהכי התרגשתי מהם רק שבוע אחרי הצפייה).

    רוב הסרטים הישראלים, אם יש להם אמירה או לא, דוחפים לך אותה דיי חזק בפנים, יותר מדי פורנו-פוליטי ופורנו-משפחתי.
    ואפילו "ואלס עם באשיר" יצירת המופת השנייה שהצליח להוציא הקולנוע הישראלי, דיי עושה את זה (דמותו של אורי סיוון, בואי ותסבירי לנו את המסר…).

    "ההסדר" בהחלט אומר דברים מאוד קשים על הציבור הדתי-לאומי – אולי הסרט העלילתי היחידי שעושה את זה. אבל בזמן שראיתי אותו (לפחות בכל החצי השני שלו) ישבתי על קצה הכסא שלי. זה אף פעם לא קרה לי קודם בסרט ישראלי – להיות במתח, להנות מאקשן.

    מזל שיש לנו במאי אחד אמריקאי שכותב תסריט חכם שגם אפשר להנות ממנו – בלי מצרים שנוחתים מהשמים, בלי שאיבגי פתאום מתחיל לדבר גרמנית, בלי משפחה שבוכה את הסאבטקסט שלה החוצה סצינה אחרי סצינה, בלי חייל טוב חייל רע.

    וזה למה בעוד סיבוב הפסטיבלים של רוב הבמאים הישראליים מסתיים איפה שהוא באירופה סידר מצליח גם לעבור את הים.

    בקיצר מה שאני מנסה להגיד זה – כאפרה עליו, כן ירבו.

    1. אור סיגולי הגיב:

      מסכים אתך כמעט לחלוטין.
      שים לב שלא דיברתי על תחכום, אלא יותר השתמשתי בדבר היחיד שקצת מציק לי בסרטים של סידר כדי לחשוב על משהו כללי יותר בקולנוע הישראלי.
      התסריט של "הערת שוליים" הוא סוג של כתר זוהר בשמי הקולנוע הישראלי, שבשנים האחרונות התרגלנו לסלוח בו לתסריטים בעיתיים. בהקשר הזה אין ספק שמדובר פה במשהו קיצוני במורכבותו.
      ויותר מזה – אני לא בטוח אם "הערת שוליים" היה טוב יותר אם בסוף מישהו היה מת/מתאבד/מתפוצץ אבל אני כן חושב שהסרט כל כך הוביל לשם שזה נתפס כאנטי קליימטי בסוף, ולכן מאכזב.
      עכשיו, שוב, כל המילים האלה נאמרות בקונטקסט שבו כן מדובר באחת הפסגות של הקולנוע הישראלי.

      לא כל סרט ישראלי צריך "מסר" או "אג'נדה". סרטים שהם ברמת הדרמה האישית-פרטית כמו, לצורך העניין, "אורחים לרגע" ו"אחותי היפה" מהשנה האחרונה, לא צריכים לנקוט עמדה לשום כיוון, זה זו לא מטרת הסרט.
      אבל סרטים שנוגעים באישי יש המון בארץ. סרטים שמביטים רחוק יותר למצבים חברתיים ופוליטים אין כמעט בכלל, וכשכן יש אז או שהם עשויים באופן מביך, או שהפחד והחוסר נעימות של להגיד משהו קונקרטי נדמה שמוביל ומדריך אותם. בעיני אנחנו מפספסים משהו בזה…

      1. אלון הגיב:

        בקטע הזה אני חושב אולי שגישת "היורים ובוכים" די הטביעה כל אפשרות לקולנוע ישראלי בעל מסר פוליטימוסרי אחר (חוץ מאולי באמת בהסדר, שמדבר על הסכנה שבקהילה מונחת אידולוגיה)… ואולי דווקא זה נובע מהחנפנות הזאת לאירופה – "תראו מה הערבים האלו מכריחים אותנו לעשות להם וכמה אנחנו מסכנים מזה…". כאילו אנחנו אחראי לכבס להם את יסוריי הקולניאליזם.

        וכן, ונראה, ונקווה לטוב ולקולנוע חברתי ואישי ופוליטי ומבדר ועמוק ומשפריץ ומה שלא. לאט לאט

        (:

השאר תגובה