• סרטים חדשים: ״תברח״ מגיע סוף סוף לישראל
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 17
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח רביעי
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - 16
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח שלישי
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח שני של אורון
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • ״העיר האבודה זד״, סקירה
  • זקנה ומוות בשוברי הקופות העכשוויים
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 15
  • פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של איסטנבול 2017
  • ״אחרי הסערה״, סקירה
  • פסטיבל קאן 2017 - מבט אל הבחירה הרשמית
  • כל סרטי אינגמר ברגמן - פרק 23 ואחרון
  • ״אני, דניאל בלייק״ ו״אחת ויחידה״ - סקירה כפולה
  • סריטה מתכוננים לקיץ 2017
  • אפריל בסינמטקים: פסטיבל צ׳ינמה איטליה
  • היפה והחיה
  • ״הרוח במעטפת״, סקירה לגרסה החדשה

"הצייד: מלחמת החורף", סקירה

22 באפריל 2016 מאת אור סיגולי

בין "החורף מגיע" של "משחקי הכס" ל"קפטן אמריקה: חייל החורף", וכמובן "לשבור את הקרח", העונה הקפואה הפכה להיות די פופולרית בחודשי הקיץ הקולנועיים. לכן, כבר בחסות השם שניתן לו, "הצייד: מלחמת החורף" (The Huntsman: Winter's War) נחשף סרט ההרפתקאות החדש כמוצר מחושב ומסחרי מדי. כמו עם הרבה סרטי קיץ מחושבים ומסחריים לפניו, זה לא אומר שאין לו ערך בידורי או ויזואלי, אבל שמו, עלילתו ומוצאו אפילו לא מנסים להסתיר שמאחוריו עומדת החלטה עסקית הרבה יותר מאשר דרייב יצירתי, וזה בולט בכל רגע בו.

בשנת 2012 יצאו לבתי הקולנוע שני טייק-אופים על אגדת שלגיה הידועה. האחד היה סרטו הקליל של טארזם סינג "מראה מראה – הסיפור האמיתי", עם ג'וליה רוברטס כמכשפה הרעה, והשני היה סרט אקשן והרפתקאות לגילאים מעט יותר מבוגרים בשם "שלגיה והצייד". בסרט הזה שלגיה הפכה מעלמה במצוקה ללוחמת (קירסטין סטיוארט) ולצדה עמד הצייד החתיך (כריס המסוורת'). את המכשפה הרעה רוואנה, גילמה באופן קאמפי ומוגזם שרליז ת'רון. "שלגיה והצייד" היה להצלחה מפתיעה בקופות, ואפילו הועמד לאוסקר לפרסי האפקטים והתלבושות (האחרון לצדו של "מראה מראה – הסיפור האמיתי". שניהם הפסידו ל"אנה קארנינה").
הסרט עצמו הוזכר בצהובונים בעקבות רומן שפצח בין השחקנית הראשית סטיוארט, ובין הבמאי רופרט סנדרס. סטיוארט הייתה אז במערכת יחסים עם רוברט פאטינסון, וסנדרס איש משפחה בעצמו, כך שהרומן האסור שנחשף נגע בעצב חשוף בשמרנות האמריקאית, ומה שהיה הכי מעניין בכל הסיפור הזה הוא שכל חיצי הזעם הופנו לסטיוארט, "הורסת המשפחות", ולא לצד השני שאחראי בדיוק כמוה על הבגידה.
כאשר הוכרז סרט ההמשך התברר שלא סטיוארט ולא סנדרס ייקחו בו חלק. מבלי לדעת את כל העובדות, אני מהמר שהסיבה לכך לא הייתה הפרובוקציה העכורה ההיא, אלא בעיקר העובדה שסטיוארט השילה מעצמה את תדמית כוכבת הנוער ועברה מאז לסרטים קטנים יותר כגון "העננים של סילס מריה" (שהעניק לה את הסזאר), "עדיין אליס" ו"מחנה אקס-ריי", בו עשתה את תפקידה הטוב ביותר עד כה.

"הצייד: מלחמת החורף" הוא סיקוול, אבל גם פריקוול, ל"שלגיה והצייד". זה נשמע מסובך בהתחלה, אבל כפי שאפשר להניח מסרט קיץ שגונב בלי בושה מ"לשבור את הקרח" ו"ארץ אוז", אפשר למקם אותו די בקלות.
תחילתו של הסרט החדש מספרת על אירועים שקרו לפני "שלגיה והצייד", ומתארת את ילדותו של הצייד, איך נקרע ממשפחתו על ידי מלכת הצפון שליבה השבור הפך אותה לקרה וחסרת רגשות (אמילי בלאנט, בהופעתה החלשה ביותר אי פעם) והפך לחייל בצבאה. שם התפתח רומן אסור בינו ובין חיילת אחרת (ג'סיקה צ'סטיין), שהעמיד את חייהם בסכנה.
כאשר מסתיימת הפתיחה, הסרט קופץ כמה שנים קדימה, לאירועים שאחרי "שלגיה והצייד". זה בעצם אומר שהדרך הנכונה לצפות בסרטים האלה, אם מישהו יבחר לעשות זאת, הוא לפתוח עם "הצייד: מלחמת החורף", כעבור כעשרים דקות להפסיק, לראות את "שלגיה והצייד" עד תומו, ולחזור לסרט החדש, בו הצייד צריך שוב לעמוד בפני המראה המכושפת ולהציל את הממלכה, כאשר הוא מוקף בנשים משני צדי המתרס.

עכשיו אני חושב שהגיע הזמן לדבר על אחד הנושאים האהובים עלי בעולם, כריס המסוורת'. אבל האמת היא שריך לצאת בהצהרה, שאולי מאוד מובנת מאליה לשאר העולם, אבל לי לקח זמן כדי להעז ולומר אותה. העניין הוא כזה, המסוורת' לא יכול להחזיק על עצמו סרט לבד. נראה לי שאין דרך לברוח מזה.
על אף שהוא תמיד במגמת שיפור (בסיכום המחצית הקודם הוא קיבל את תואר הפתעת השנה עד כה), המסוורת' טוב רק כחלק מאנסמבל. כאשר הוא נדרש לסחוב את המסע הכבד בעצמו, משהו פשוט לא קורה. בזמן שהוא לעיתים גנב את ההצגה בסרטי "הנוקמים", בשני סרטי "תור" בכיכובו היה קל לראות שכנגד כל הסיכויים המסוורת' הולך לאיבוד. בסרטו הטוב ביותר עד כה, "Rush", הוא חלק מסך עם דניאל ברוהל שהשפעתו החיובית שדרגה אפילו את הסצנות בהן לא השתתף. ובואו לא נדבר על "בלאקהט". אף פעם.
קשה לשים על זה את האצבע. להמסוורת' יש כריזמה, מראה, חיוך, כשרון סביר, כל מה שצריך. אבל בינתיים, בעיני, הוא לא הוכיח את עצמו כשחקן ראשי, אבל לכו תדעו. אם ריאן ריינולדס וצ'נינג טייטום הצליחו, אל נא נאמר נואש. אני מבטיח לבדוק כל דבר שהוא ישתתף בו ולדווח לכם, אם לא תרצו לעשות זאת בעצמכם.

מכיוון שגם שאר ההופעות ב"הצייד: מלחמת החורף" חלשות, אפשר לקחת קצת את האש מהמסוורת' ולהאשים את הבמאי סדריק ניקולס-טרוייאן – שם שנדמה שיצא ממחולל השמות של "משחקי הכס". רק תוסיפו לו "הראשון לשמו" ותראו איך סרסי באה בריצה כדי להתנקש בו – בעניין הזה. ניקולס-טרוייאן קיבל את המשרה לאחר שהיה אחד מאנשי האפקטים של הסרט הקודם, וככזה ישנה מועמדות לאוסקר על שמו.
לא שאפשר להתלונן על סרט שכולל את המסוורת', ת'רון, בלאנט, צ'סטיין, יחד עם חיזוק של ניק פרוסט, אבל אפשר לקוות למשהו קצת יותר מרשים.

ההפקה עצמה, כפי שאפשר לצפות, מוצלחת מאוד. מעצב התפאורה דומיניק ווטקינס ומעצבת התלבושות קולין אטווד שבו לעשות קסמים גם בסרט הזה, המוזיקה של ג'יימס ניוטון הווארד עושה את העבודה, והעריכה הקצבית נזקפת לשמו של קונארד באפ הרביעי, שהיה אחראי בין היתר על בניית סרטיו של ג'יימס קמרון, "המצולות", "שליחות קטנית: יום הדין", "שקרים אמיתיים" ו"טיטניק" עליו זכה באוסקר. הצלם הוא פדון פפמייקל הנהדר ("נברסקה", "משחקי שלטון").

ועל אף כל השמות המרשימים האלו, השלם קטן מסך חלקיו. לא בגלל ש"הצייד: מלחמת החורף" הוא סרט איום ונורא, למעשה יחסית לכמה סרטים שרצים עכשיו בחוץ הוא בחירה סבירה למדי, זה פשוט שיש בו משהו קר מדי, תעשייתי. חווית הצפייה שלי הייתה נעימה למדי, אבל קשה להגדיר אותו כהמלצה. בפעם הקודמת היה לנו לפחות את שרליז ת'רון באמבטיית חלב ביזארית. הפעם אפילו המסוורת' נשאר לבוש כל הזמן.

the huntsman second

השאר תגובה