סרטים מן העבר: "ארבעת המופלאים" (1994)

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

היו לי תכניות גדולות לפינה החודשית העוסקת בסרטים ישנים שמעולם לא ראיתי. קיוויתי לשבור את הרצף האמריקאי עם איזו קלאסיקה אקזוטית מימי קדם, או סתם סרט ראוי של במאי גדול בתחילת הקריירה שלו, משהו שיוכיח שאני מאוד רציני כשאני רוצה. הניסיון הראשון שלי היה להישיר מבט אל "פאת'ר פאנצ'אלי", הקלאסיקה ההודית האהובה משנת 1955 שנוכחת בכל רשימת הסרטים הגדולים אי פעם. ואכן, צפיתי בה מראשיתה עד סופה, רק כדי להבין שאין לי באמת שום דבר חדש להגיד על הסרט, ואני מפחד להודות קבל עם ועדה שהוא ממש שיעמם אותי. לאחר מכן ניסיתי את סרטו הראשון של וונג קאר-ווי, "As Tears go By", רק כדי להיזכר למה אני לא רואה סרטים מוקדמים שלו.
זה לא שאני לא יכול לכתוב על סרט שפחות אהבתי. זה קרה כבר כמה פעמים בפינה הזו. זה יותר בגלל שהם לא עוררו בי שום עניין.

מזל ש"ארבעת המופלאים" הגנוז משנת 1994 הודלף לרשת, ועכשיו אני יכול לפאר את הפינה החודשית בסרט מצ'וקמק שמעולם לא ראה תהילת מסך קולנוע בכל 21 השנים מאז שנעשה. אין ספק שזו אחת הבחירות המרשימות שלי.
התזמון כמובן קשור לאתחול המחודש של הקומיקס המארוולי, "ארבעה מופלאים", שנחבט והוכה בבלוג הזה ממש ולמען האמת בכל מקום אחר. זה בערך הדבר הכי טוב שקרה לסרט הניינטיזי, שנחשב לאחד הסרטים הגרועים ביותר שנעשו (למרות שאיש לא ראה אותו מעבר לאנשי ההפקה), כי האמת היא שזה של הניינטיז הוא כנראה טוב יותר מזה של העשור החדש.
אבל זה לא באמת אומר כלום.

מה שמעניין הוא, שממש כמו בסרט שיצא בשבוע שעבר לבתי הקולנוע (וכנראה יעזוב אותם בשבוע הבא), גם פה הסיפור מאחורי ההפקה מעניין אפילו יותר מהסרט. שוב, לא חוכמה גדולה. למעשה, סרט תיעודי בעל השם המבריק "Doomed! The Untold Story of Roger Corman's The Fantastic Four" אמור לקרות מתישהו בקרוב.
קצת קשה למצוא את הידיים והרגליים בכל מה שקרה, כי לכל דמות בהפקה הזו יש גרסה משל עצמה, וגם פה ישנן האשמות הדדיות, אגו וחוסר הבנה.

גרסה ראשונה של הסיפור אומרת שהמפיק הגרמני העסוק ברנד אייכינגר (המתהדר בפילמוגרפיה מרשימה שכוללת את "כנופיית באדר מיינהוף" ו"הנפילה" שהיו מועמד לאוסקר, "הבושם", "שם הורד" ו"הסיפור שאינו נגמר" בין היתר) רכש מחברת הקומיקס מארוול את הזכויות לעיבוד הקולנועי של חבורת גיבורי העל הראשונה שלהם, זו שכתב סטן לי בתחילת שנות השישים. ההפקה התעכבה ואייכינגר הבין שאם לא יעשה סרט בקרוב, תוקף החוזה יפוג והוא יאבד את המותג. כדי להרים הפקה עצמאית, זולה ומהירה, הוא פנה למפיק שהכי מבין בהפקות עצמאיות, זולות ומהירות (אבל בעיקר זולות), גורו האימה והקולנוע העצמאי רוג'ר קורמן.
קורמן הצטרף והם יצאו לצלם סרט גיבורי על במשך כמה שבועות ובתקציב שנע בין מיליון למיליון וחצי דולר (הסכום משתנה בהתאם למקור) עם במאי בשם אוליי ששון, שמאחוריו כבר שני סרטי קולנוע באורך מלא, האחד דרמת איגרוף והשני סרט ערפדים. הם ידעו שההפקה הדלה לא תאפשר להם לעשות משהו ברמה של "באטמן חוזר", אבל אולי לפחות תייצר איזה בי-מובי שיביא קצת קהל ויאפשר להם להחזיק את הזכויות עוד.
לאחר צילומי הסרט, צפה אבי ארד, אחד המנהלים הבכירים של מארוול, בתוצאה, הזדעזע, לא הכיל את המחשבה שהמותג של מארוול יהיה משוייך לחילול כבוד הקולנוע הזה, וקנה את הסרט בסכום זעום רק בשביל לנעול אותו בכספת הרחוקה ביותר. על אף שכבר התחיל מסע היח"צ של הסרט בקומיק-קון ובבתי הקולנוע, הוא פשוט הוסר מהתודעה הקולקטיבית משל היה דמות מ"1984".

גרסה אחרת טוענת שהסרט מעולם לא היה אמור לצאת לבתי הקולנוע, ואייכינגר בכלל התריע לששון הבמאי שלא יתלה על זה את עתידו המקצועי. אייכינגר, ששון וסטן לי היו היחידים שידעו את האמת הזאת, כאשר שאר הצוות חשב שהם עובדים על סרט אמיתי.
בכל מקרה התכנית התבררה כדבר חיובי בשביל אייכינגר, שעשור לאחר מכן סוף סוף הצליח להרים את הגרסה הקולנועית הרשמית של "ארבעת המופלאים", עם ג'סיקה אלבה וכריס אוונס, ובבימויו של טים סטורי. "ארבעת המופלאים" גרסת 2005 עשתה מעל 330 מיליון דולר ברחבי העולם, החזירה את ההשקעה במהרה, וזכתה לסרט המשך שנתיים לאחר מכן שהצליח פחות.
אייכינגר הלך לעולמו לפני ארבע שנים, בגיל 61.

אם הגרסה השנייה היא הנכונה, אז המצב עצוב הרבה יותר. קשה להאמין שאנשי הצוות, עוזרי הבמאי, המאפרים, המעצבים, השחקנים, התאורנים, הגריפים ואנשי ההקלטה האמינו שהם עושים סרט אמיתי.
האנשים היחידים שאני יכול להאמין שעבדו מחוסרי ידיעה לחלוטין לטבעו האמיתי של הפרוייקט, הם המלחינים אריק ודיויד וורסט, והתסריטאים, קווין רוק וקרייג נביוס. האחרון היה מועמד ב-2009 על סרט הטלוויזיה התיעודי "סיפורה של פארה" המתאר את התמודדותה של הכוכבת פארה פוסט עם מחלת הסרטן.
הרגשתי שזו אינפורמציה שכדאי שתדעו.

נתחיל רגע בתסריט, כי הוא בכל זאת הבסיס להכל.
העיבוד הזה, על פי הבנתי, מאוד נאמן למקור המצויר. ובזמן שמאוד קשה להגן עליו, בטח בתחום הדיאלוגים ועיצוב הדמויות או בעצם כל מה שקשור לאיזושהי סבירות, היגיון, סיבתיות, השלכות או אמינות, אני חייב להודות שדווקא בהקשר של מבנה הוא עשוי טוב יותר מהמון סרטי גיבורי על שראינו, אפילו לאחרונה.
חלוקה קלאסית לשלוש מערכות איננה בהכרח מעידה על איכותו של סרט. יש יצירות מופת שעשו מחוקי הכתיבה התסריטאית מה שהן רוצות, ויש סרטים איומים שנכתבו על פי כל הכללים, אבל אם משווים את "ארבעת המופלאים (1994)" ל"שליחות קטלנית: ברונכיטיס", "ארבעה מופלאים" החדש, כל אחד מסרטי הרובוטריקים, או אפילו "אנטמן", הוא נראה לעומתם מסודר כמו הגנים הבאהיים. הכל ממש לפי ספרי החוקים של הכתיבה, ובעשר הדקות הראשונות של הסרט קורים יותר דברים מאשר בכל השעה ורבע הראשונה של האתחול האחרון.
חבל שהכל כל כך מטומטם.

הסרט נפתח כאשר ריד (לימים המנהיג המתארך) וחברו בן (שיהפוך להיות מפלצת האבן) הם סטודנטים בקולג'. ריד הוא הסטודנט הכי חכם בעולם, כאשר היחיד שנותן לו פייט הוא ויקטור, שחור השיער (לכן ברור לנו שהוא יהיה רע בקרוב). אירוע גלקטי נדיר שולח את ויקטור וריד אל המעבדה כדי להשלים את ניסוי המשהו שלהם, אבל למרבה האימה, זרמים חשמליים מהשמיים החשוכים מפוצצים את המעבדה, ובזמן שריד מצליח להתחמק בעזרת ידידו החזק בן, ויקטור מתחשמל ומתאשפז. עוד באותו הערב, ריד יקבל את הבשורה המרה – ויקטור מת.
השילוב של ריד השבור והעגום ממותו של חברו שחור השיער וצחור העור, והחיבוק המנחם והקרוב של בן שלצדו, הופכים את המשולש הזה לאחד ההומו-אירוטיים ביותר בתולדות סרטי הקומיקס. פייט ראוי לכל הקאסט של "300".
מה שריד לא יודע, זה שלמעשה ויקטור נחטף על ידי מישהו עם זקן ומבטא שנשמע כמו גבר רוסי, גבר רומני וצלופח במאבק פואטרי-סלאם, והוא מתכוון להחיות אותו מסיבה שלא תהיה ברורה לעולם.

עשר שנים לאחר מכן, ריד (עם קצת שיער לבן, כי עברו עשר שנים) ממש קרוב להשלים שוב את ניסוי המשהו כי הוא השיג מין יהלום ענק עשוי מפייברגלאס עם מנורה בפנים, שהיה המרכיב היחיד החסר. עכשיו הוא סוף סוף יוכל לטוס לחלל, ולכך הוא מגייס את בן, ואת שני הצעירים סו וג'וני סטורם, שראינו אותם באקספוזיציה כאשר היו בערך בני 11. לא ברור למה ריד בחר בשני צעירים בלונדיניים ללוות אותו למסע ומי אישר דבר כזה, אבל בעולם של "ארבעת המופלאים" אין אנשים בראש הפירמידה, סביר כי לא היה כסף לניצבים. אז אין שום בעיה לשלוח מדען יחד עם שני מתבגרים לחלל. הכל בסדר. אפשר להמשיך.
רגע הפגישה המחודש בין ריד וסו (כמה שנים הבדל יש ביניהם? 10?) הוא אולי הרגע הראשון בו הבנת כצופה שאתה בתוך מערבולת ההולמארק של מארוול. סו יורדת במדרגות, מוצפת בבק-לייט שהופך את שיערה לאפילו זוהר יותר, כאשר ריד מביט בה המום. זאת באמת הסצנה הבלונדינית ביותר שראיתי בחיי. אם מייקל בובלה וטיילור סוויפט היו מביאים ביחד ילדה לעולם, מטביעים אותה בדבש וזורקים עליה נצנצים, זה עדיין היה פחות קיטשי מהרגע הזה.

הרביעייה יוצאת לחלל, אבל מה שהם לא יודעים הוא שהתכשיטן, דמות מארוולית שנדמה שהגיעה לסרט הזה מתוך הראש של ז'אן-פייר ז'נה, חמד את היהלום והחליף אותו בזיוף. את זה הוא עשה כדי שיוכל סוף סוף לחטוף את הפסלת העיוורת ולהיות מלך הקבצנים.
אה, לא סיפרתי לכם על קו העלילה הזה? אוקי, אז יש פסלת עיוורת, היא מאוהבת בבן גדול הגוף, אבל לצערה היא נחטפת על ידי התכשיטן שהוא משהו בין לפרקון, הפינגווין של "באטמן חוזר" (לדעתי ההשפעה הכי גדולה על הסרט הזה) ופייגין מ"צ'ארלס דיקנס". אני לא מבין למה זה נשמע לכם מוזר.

בחלל המשימה כמובן משתבשת, והרביעייה מתפוצצת בחללית, אבל מוצאת את עצמה על כדור הארץ, כי זה מה שקורה לאנשים שמתפוצצים בחלל. כאילו שזה לא מספיק מוזר, ג'וני מתעטש ומבעיר שיח, ידו של ריד מתארכת לכמה מטרים, וסו לפתע מופיעה משום מקום, ראשה קודם, ואז חלקה האמצעי ורגליה. האפקט הזה כל כך נורא שהוא נראה כמו פוטושופ על עטיפה של דיסק מוזיקה ים תיכונית.
אבל הכי גרוע, וזה כנראה האימג' הכי מטריד מכל הגרסה הקולנועית הזו, הוא "הדבר", מפלצת האבן הענקית. מדובר בחליפת לטקס שמשווה לזה הלובש אותה מראה שנראה כמו שילוב של מיילו, היצור מהלגונה השחורה, ובולבול שהיה הרבה זמן במים.

עוד משהו ששכחתי לספר לכם שקרה בעשור שחלף, הוא שויקטור המחושמל הפך להיות דום, איש רשע במסיכה וגלימה ירוקה, שאת ימיו מעביר בלשבת על כסא ולצחוק צחוק הו-כה מרושע. הסרט מסרב לענות על שאלות כמו מה הקטע שלו, אילו כוחות יש לו, ולמה שנתייחס אליו בכלל, אבל למרבה המזל יש כל כך הרבה כשלים אחרים מסביב שקל מאוד לשכוח מזה.
דום חושק ביכולותיהם החדשות של ארבעת המופלאים ורוצה לחטוף אותם ולשאוב מהם את הכוחות. הוא מקבץ אותם לטירתו ומוכיח באופן בלתי ניתן לערעור שהוא אחד הרעים המפגרים ביותר שנאלצנו לבלות עימם זמן.
דום הוא מסוג הרעים האלה שמשאירים את אויביו להילחם בחבורת לוחמים מטופשת במיוחד – בסצנת קרב תמוהה שגורמת לקליימקס של "המסיכה" עם ג'ים קארי להראות כמו עשרים הדקות הראשונות של "להציל את טוראי ראיין" – הולך לחדר השני, כנראה כדי להתאמן עוד קצת בהזזת שולי הגלימה שלו מצד לצד, ושנייה אחרי שארבעת המופלאים מכסחים אותם ובורחים, חוזר חזרה לחדר ומביט המום.
מה שכן, דום 1994 נראה הרבה יותר טוב מזה של 2015.

כנראה שזמן ותקציב להקלטות בשלב המיקס לא היו, ולכן הסאונד היחיד של דום הוא זה של השחקן שבוקע מאחורי המסיכה. אתם זוכרים איך לא הבנו כלום מביין של "עלייתו של האביר האפל" בטריילרים לפני השיפוצים של הפוסט? אז טום הארדי נשמע כמו ג'ולי אנדרוז לעומת דום גרסת 1994, כך שבלתי אפשרי להבין מילה ממה שהוא אומר.
אני מניח שהמקליט הבין את זה מתישהו, ופנה אל הבמאי עם הבעיה הזו. הפתרון של ששון (מעניין אם תהיה לי עוד הזדמנות בחיים האלה להשתמש בחרוז הזה שוב) היה לפנות אל השחקן האומלל ולבקש ממנו להדגיש את מילותיו בעזרת תנועות ידיים. כך יוצא שדום מאיים על גיבורינו, אך גם מלווה את הכל במשהו כמו גרסה שיכורה של שפת סימנים לחרשים, שהייתה גורמת אפילו למתרגם המתחזה של אובמה מהלווייתו נלסון מנדלה להסיט עיניו במבוכה. אתוודה – אני מצאתי את זה נהדר.

הקליימקס של הסרט מעיד על כך שזה זה הסרט שהקדים באמת את היקום הקולנועי של מארוול, כי בסופו מתכוון דום נוטש את הרעיון לקחת את הכוחות של המופלאים, ומתפשר על לכוון קרן לייזר (!) ענקית (!!) לעיר ניו יורק (!!!) ולהשמיד את כל החיים בה. שזה א) הרבה יותר הגיוני מהמזימה של דום 2015, ו-ב) ניבא את כל מה שכל הרעים של מארוול ירצו לעשות מאז ועד היום. כל הכבוד לכם, רוק ונביוס.

את כל הדבר הזה, מרגע הפתיחה ועד שוט הסיום (אולי שוט הסיום האהוב עלי בקולנוע, מרגע זה), מלווה המוזיקה המקורית שכתבו הצמד וורסט, אותם הזכרתי בהתחלה.
האמת היא שהאלמנט הזה הוא אולי היחיד שגורם ל"ארבעת המופלאים" להרגיש כמו סרט אמיתי. קודם כל, לסרט יש משהו כמו אלפיים נעימות שונות, שנעות מהמתח לקומי, לדרמטי, ברמת פאתוס כל כך פסיכית שהיא יכולה לבייש את המוזיקה של "מלחמת הכוכבים". ישנם רגעים שבהם אפשר להרגיש שצופים ב"דוקטור ז'יוואגו" אם מתייחסים רק למוזיקה. היא נותנת לסרט הרגשה אפית אמיתית, של משהו חשוב שקורה, משהו שעומד להראות ל"סופרמן" מי מהיר יותר מקרן לייזר. אין מצב שהמלחינים ידעו שמדובר בסרט שלא יוצג לעולם. לדעתי הם בנו על מועמדות לאוסקר.

ממעבר על רשימת הקרדיטים של הסרט, נדמה שרוב האנשים המעורבים בעשייתו המשיכו לעבוד גם לאחר מכן, אך קשה לומר שעשו דבר מה משמעותי במיוחד.
הבולט מכולם הוא העורך גלן גארלנד, שאני חושב שמגיע לו הרבה קרדיט על כך שהסרט הזה הוא בכלל צפי. לאחרונה הוא הפך להיות העורך הקבוע של רוב זומבי ("דחויי השטן", "האלווין", "המכשפות מסיילם" וסרטו הבא – "31") וגם נתן עבודה בטלוויזיה ב"יומני הערפד" ו"באנשי" הפלאית.
את מי שלא מצאתי בקרדיטים, להפתעתי, הוא דיויד קרוס, שאני יכול להישבע שמשחק את הדוקטור שנאלץ לבדוק את האסטרונאוטים מטעם הצבא, באחת הסצנות המוצלחות בסרט. הגרסה הזו של "ארבעת המופלאים", זכתה לפארודיה די אינטנסיבית בסדרת המופת "משפחה בהפרעה" בהשתתפותו של קרוס, ואני לא בטוח שזה במקרה. אם מישהו מכם יודע אם אני צודק או ההפך, תעדכנו אותי.

אוליי ששון, הבמאי, המשיך משם לביים לטלוויזיה, כמו למשל "זינה", ובמפתיע, שנה הבאה הוא אמור לביים סרט קולנוע, לראשונה מזה עשור, הוא יקרא "טרנטולה" ויככבו בו ג'ניפר לורנס, טילדה סווינטון, רוברט דאוני ג'וניור ומת'יו מקונוהי.
סתם. הם לא. למעשה, הקאסט של "טרנטולה" מתהדר בשחקנים העונים לשמות כמו סשה ג'קסון, ליזה דה ווירד, וריי "בום בום" מנציני. אני לא מניח שנשמע על הסרט הזה בקרוב.

המצב לא ממש שונה גם לגבי שחקני "ארבעת המופלאים". את ריד הנאה והכל-אמריקאי גילם אלכס הייד-וויט, שבכלל נולד באנגליה. הוא המשיך לשחק מאז באופן רצוף, אבל בתפקידים מאוד קטנים בכל מיני סדרות. קבלו את זה, לפי ה-IMDB, הוא זה שאחראי על הציטוט הידוע "אין תפקידים קטנים, רק שחקנים קטנים". הוא, ולא סטניסלבסקי, לצורך העניין. תודה, IMDB. כיף שאפשר לסמוך עליך.
את בן גרים שיחק מייקל ביילי סמית', שרק הלך והפך למפחיד יותר ויותר ככל שחלפו השנים, וכיום בדרכו להפוך לשחקן קאלט של עולם האימה.
ג'וני סטורם, הלפיד האנושי, הוא לא אחר מאשר ג'יי אנדרווד החמוד. אתם ודאי זוכרים את הופעותיו משום דבר ומכלום.
רבקה סטאב, היא סו סטורם, ניתבה את מראה הבלונדיני והפרברי כדי להופיע בהופעות אורח בסדרות כמו "הסקס של המאסטרס", "דקסטר", "גלי", "עקרות בית נואשות" ו"ניפ/טאק".
בתפקיד דום, ג'וסף קולפ נאלץ לבלות את רוב זמנו עם מסיכה חונקת וגלימה דרמטית, ולכן אולי בגלל זה הוא דווקא יחסית בולט משאר הקאסט. לאחרונה ראינו אותו כאביו של דון דרייפר ב"מד מן", והוא אפילו ביים סרט, שכפי הנראה נמצא מאז 2014 בשלב הפוסט.

לסיום, אספר לכם שמשאלתי היא שכולם יראו את "ארבעת המופלאים" ואני חושב שמין הראוי שתאורגן הקרנה המונית מלאת אלכוהול לאלתר. הוא גרוע אבל לא מספיק בשביל להיות סבל, והוא בטח שעה וחצי שנורא כיף להעביר אם אתם מתגעגעים לימים שבהם סרטי גיבורי על היו עוף מוזר וגמלוני, ובהוליווד ולא ידעו מה לעשות איתם.
למעשה, אני בכלל לא בטוח שהייתה תקופה כזו. וחבל, כי זה יכול היה להיות אדיר. כפי שאפשר לראות מ"ארבעת המופלאים". כדאי לכם. באמת. אפילו יש חתונה בסוף.

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"
"דוקטור ז'יוואגו"
"הנערים בחבורה"
"הבריחה מניו יורק"