מבט קדימה אל עונת פסטיבלי הקולנוע של קיץ 2014

הקיץ נחשב בדרך כלל לתקופה חד-גונית מבחינת היצע קולנועי, אבל מי שמתעניינת או מתעניין, וגם הקוראים והקוראות הוותיקים יותר של הבלוג, כבר למדו שזו התקופה המגוונת ביותר. בניגוד לחורף שרובו ״סרטי אוסקר״ או שאריות הפצה, בקיץ יש לנו גם את מיטב התוצרת ההוליוודית בכל הקשור לאקשן וקומדיה וגם את מה שליקטו עבורנו פסטיבלי הקולנוע של ישראל, המתקיימים בין מאי ליולי. כלומר, שני קצוות הספקטרום – מקולנוע מסחרי ורב תקציב ועד סרטים אמנותיים ככל שהדעת מאפשרת. לדעתי זה הזמן המופלא ביותר בשנה להיות בו שוחר או שוחרת קולנוע, כשהציפיות לייבוא של הבציר השנתי מפסטיבל קאן (שיתקיים השנה בין ה-14 ל-25 בחודש מאי) מהולות בהמתנה נוירוטית לאיזה בלוקבאסטר שחיכינו לו מבעוד מועד.

כמו בשנתיים האחרונות, החלטתי לגלגל בעדינות את הלו״ז כאילו היה שטיח שיש לפרוס על הרצפה (בעצם, בקיץ מסירים שטיחים, לא מרפדים בהם את הרצפה הקרירה. אז בואו נגיד שזה מרבד דשא סינתטי או משהו). הפוסט עשוי בהחלט להתעדכן במהלך העונה, משום שנכון לכרגע לא כל התוכניות ידועות לפרטי פרטים, אם בכלל. מפאת האורך החלטתי גם לחלק אותו לשני חלקים, משום שמדובר בארבעה פסטיבלים עמוסים בכל טוב, או אולי לעדכן בשלבים. אבל נחזור רגע להווה.

את הספתח הרשמי לעונה עשה פסטיבל פרינט סקרין הרביעי, שהתקיים בין ה-30.4 ל-3.5 ואף כלל הקרנה משותפת עם הבלוג. אחריו היו לנו כמה ימי מנוחה ואז הגיע תורו של פסטיבל דוקאביב במהדורתו ה-16, שנתן בראש השנה יותר מאי פעם, אם תשאלו אותי. החל מה-8.5 ועד יום שבת האחרון (ה-17.5) בילינו לא מעט בסינמטק תל אביב, גם עופר וגם אני, ואפילו כתבנו על חוויותנו שם. יש לנו פחות משבועיים לעכל לפני שמתחיל יוני העמוס (בשנה של מונדיאל הוא עמוס כפליים, כמובן) ויולי המצופה. לא אכלול בפוסט את פסטיבלי הסתיו הקבועים של אוטופיה וחיפה (אבל אגלה שהשנה הם לא יפלו על אותם תאריכים – יאי!) וגם את החדש שבפסטיבלי ארצנו, פסטיבל State of Minds לקולנוע אמריקאי עצמאי שהשיק את עצמו אשתקד באוגוסט וכעת עבר לנובמבר. הנה מי שכן יעשה לנו נעים בשבועות הקרובים, נצלו את איזור התגובות כדי לחלוק ציפיות, לספר לי מה שכחתי, או לקדם ללא בושה את סרטיכם/פסטיבלכם.

פסטיבל סרטי הסטודנטים ה-16
31.5 – 7.6
(אתר הפסטיבל)

הפסטיבל ה-16 לסרטי סטודנטים, מיסודו של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, מגיע אלינו שנה בלבד לאחר הקודם ואין זה דבר מובן מאליו בכל הקשור לאירוע הזה, שהתקיים במתכונת דו-שנתית עד שנות האלפיים-עשרה. המסקנה המיידית היא שהייתה לצוות הפסטיבל שנה פחות להתכונן, ובנקודה זו ראוי להזכיר שמדובר גם באירוע הקולנוע היחידי בארץ שמחליף צוות ניהולי פעם בכמה שנים באופן יזום, כדי לשמור על ממוצע גילאים צעיר. כמעט את הכל עושים הסטודנטים והסטודנטיות של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב בפסטיבל הזה, מה שהופך את התוכניה של השנה למרשימה עוד יותר. אני אלך אפילו צעד אחד קדימה – בכל הקשור להבאתם של אורחים מכובדים מחו״ל, פסטיבל הסטודנטים של 2014 הוא הישג חסר תקדים. מספיק רק להביט ברשימה.

נשיא הכבוד של הפסטיבל השנה יהיה המפיק האמריקאי סטיב טיש (זוכה האוסקר על ״פורסט גאמפ״ והמפיק של ״אמריקה X״ שיוקרן בפסטיבל) ובין השופטים מחו״ל יהיה ניתן למצוא שמות כמו זביג ריבצ׳ינסקי (״טנגו״), הקולנוען והאמן הפולני, או הבמאי הטורקי חוסיין קראבי. אבל השוס האמיתי הם האורחים שיגיעו ארצה לכיתות אמן וילוו בהקרנת מבחר מסרטיהם המכוננים. בדרך כלל כשפסטיבל קולנוע מצליח להביא אורח או שניים שהם ברמת האיי-ליסט, ההתרגשות כבר בשיאה. כך היה ממש לפני שבוע עת ביקר מישל גונדרי בפסטיבל דוקאביב. לכן מה שהולך לקרות השנה בסינמטק ת״א בראשית חודש יוני הוא טירוף הדעת בעיניי, כי אלה האנשים שאתם ואתן יכולים ויכולות לחלוק איתם סיגריה ברחבת הסינמטק:

קודם כל, ויסלחו האורחים האחרים, השם שגרם לליבי לקפץ במקום הוא שמו של קים ג׳י-וון, המאסטר הקוריאני שסרטיו אהובים מאוד על רוב חברי הבלוג (פבלו כתב מדריך שימושי ליצירה שלו), ביניהם ניתן למנות את ״סיפור מריר מתוק״ ואת ״הטוב, הרע והמוזר״. אם לא הכרתם או הכרתן את הקולנוען המבריק הזה עד עכשיו, שני הסרטים שיוקרנו בפסטיבל הם הזדמנות טובה להתחיל – ״מעשה בשתי אחיות״ ו״ראיתי את השטן״ (אחת ההשפעות הבולטות על ״מי מפחד מהזאב הרע״). השם השני שהכי התרגשתי לשמוע הוא זה של לאוס קארקס (או ליאו, כפי שקוראים לו כאן בטעות כל הזמן), הלא הוא הבמאי של ״מנועים קדושים״ ממיס המוחות מהשנה שעברה. הפסטיבל יהיה הזדמנות מצויינת להתוודע לגוף עבודתו הייחודי של הבמאי, כולל הקרנת המפורסם שבסרטיו – ״הנאהבים מפריז״ (Les Amants du Pont-Neuf). ועוד לא הזכרתי את השם שכיכב הכי בכותרות כאורחים המרכזיים של הפסטיבל – האחים הבלגים ז׳אן-פייק ולוק דארדן, גם הם מהיוצרים המוערכים בעולם. בזכות הגעתם, סרט הפתיחה של הפסטיבל יהיה ״יומיים ולילה״ (Deux Jours, Une Nuit), שיגיע טרי וחם הישר מפסטיבל קאן וכמו כן יוקרנו שלושה מסרטיהם הקודמים, עם הקשר ברור – ״הבן״, ״הילד״ ו״הילד עם האופניים״.

השלישיה הזו לבדה יש בה כדי לחמם את ליבו ולספק את צרכיו של הסינפיל המצוי, או הסינפילית. אבל יש עוד. הוותיק שבאורחי הפסטיבל יהיה הבמאי הגיאורגי אוטר יוסליאני, אולי הגדול שבבמאי גרוזיה יחד עם טנגיז אבולדזה, שינחת כאן מעוטר בשניים מסרטיו – ״היה הייתה ציפור שיר שחורה״ הראשוני והמפעים, ו״סהרורים״, מהמוכר שבסרטיו (אולי יחד עם ״צייד הפרפרים״). הבמאי ראדו מונטיאן, אחד הגלגלים החשובים של הדהירה בה מצוי הקולנוע הרומני בשנים האחרונות, יפציע אף הוא, חמוש בסרטיו ״הנייר יכחיל״, ״בוגי״ וכמובן ״יום שלישי, אחרי החגים״ שאולי מוכר לצופים והצופות בארץ בזכות הקרנותיו המסחריות. אורחת מעניינת נוספת היא מולי מלן סטנסגארד, אשה שמשום מה בוחרת לבלות את זמנה בחדר העריכה של לארס פון טרייר שוב ושוב. סטנסגארד ערכה כמה מהחשובים שבסרטי הפרובוקטור הדני (״דוגוויל״, ״רוקדת בחשכה״ שאף יוקרן בפסטיבל) ואם יש לכם או לכן שאלות על ״נימפומנית״, למשל – היא הכתובת. אחרון חביב וצ׳יליאני הוא סבסטיאן סילבה, במאי שהחליט שמכל שחקני תבל, המוזה שלו הוא מייקל סרה. בפסטיבל יוצגו שתי יצירותיו האחרונות, בכיכובו של סרה כמובן, ״Magic Magic״ ו״Crystal Faity and the Magical Cactus״. אם תרצו להרגיש מוזר עם עצמכם – צפו בסרטיו.

״מעשה בשתי אחיות״ של קים ג׳י-וון. בטח נראה מדהים על המסך הגדול.

אלה, כאמור, רק חלק מהאורחים והאורחות. בפסטיבל יש עוד המון המון מסגרות שונות ושיתופי פעולה עם בתי ספר ופסטיבלי קולנוע מהעולם, כך שאנצל את הבמה כדי לקדם דווקא את זו שאני קשור אליה. זה הולך ככה – בכל ערב בשעה 22:00 בממוצע (פלוס מינוס חצי שעה, כשתהיה תוכניה אפשר יהיה להתעדכן), אפשר ורצוי יהיה לבלות חצי שעה מול סרטי הסטודנטים של המפורסמים שבבמאי ובמאיות תבל. ובמחיצתי, כי אצרתי את הרצועה הזו, שהדר רייכמן הפיקה, אז אני פשוט חייב להציג את תוצרתה לפני ההקרנות. חישבו על כך כעל מעין לייט-נייט יומי, ובואו לראות בכל ערב את יצירות הביכורים האמיתיות של: מרטין סקורסזה, רומן פולנסקי, ג׳יין קמפיון, לארס פון טרייר, לין רמזי, פרנסואה אוזון, רידלי סקוט, דייויד לינץ׳ ועוד הפתעות. הכניסה חופשית כמובן, והפינה היומית שלי תשמש כמעין חיץ בין המקבצים של התחרויות השונות בערבי הקיץ הסינמטקיים.

רגע, נכון, יש גם תחרויות. לב ליבו של הפסטיבל, כשחושבים על זה: התחרות הישראלית לסרטי סטודנטים, התחרות הבינלאומית המקבילה, התחרות הים תיכונית ומדינות ערב וגם שואוריל של בוגרי ובוגרות החוג. בשנה שעברה הוקם צוות שיפוט מיוחד של פורום מבקרי הקולנוע בישראל, בו היה לי הכבוד לשפוט לצד יעל שוב ועידו רוזן, והשנה אפשר כבר לומר שזו מסורת, כאשר ניסים דיין, רון פוגל וליאור אלפנט יעניקו פרסים מטעם הפורום בתחרות הישראלית, במקביל לצוותי השיפוט מטעם הפסטיבל עצמו. הנה המתמודדים בתחרות הישראלית:

״בוקר״, יקי אילון ; ״מישהו ראה את איל נוריך״, שירה פורת; ״ללא כותרת״, בר אלון; "בריכת דגים״, אמתי אשכנזי; ״1. גבר 2. אישה״, מאיה פישר; "השפסעלך", יובל נובלמן; "זמן להרוג", רפאל שור; ״לתמונת אמא״, גיא נמש; "גרינלנד", אורן גרנר; "ג'ואנה לומדת לשחות", יעל דותן; "אחי ואני", מרינה גורביץ'; "איוון", אליס קורניוק; "באינמגע", יעל יקירביץ'; ״העולם מתדפק בדלת״, איתי עקירב; "אחד באפריל", יונתן דקל; "בכורה", לאה טוניק; "ענני סתיו", גילי לביא; "גברת מספר 4", טל הדר; "השתקפות", בשמת אגיוף, אלון זיו; "סיפורי כנרת", צליל כהנא; "רעל", רוני ריינהרץ; "יין וסלט", בת אל לביאני; "כל החיים לפניה", אביב קוטאי; "ביקור הורים", אלון רבינוביץ'; "נירו ופליקה", חי אפיק.

אליהם יש להוסיף שישה סרטים ישראלים שמצאו את עצמם בתחרות הבינלאומית דווקא: ״אחרית דבר״ של צבי לנדסמן, ״התצפיתנית״ של נעה גוסקוב, ״מריונטה״ של אמיר פורת, ״פריס על המים״ של הדס איילון, ״עלים מתים״ של נועם אליס ו״גלוריה״ של תמר ברוך.

מבין אלה ובמשותף עם התחרות הישראלית, אני יכול לעזור לכם ולכן לסמן מראש מקבצים בהם יופיעו סרטים שכבר ראיתי, או שוודאי יבלטו בתחרות. כך, למשל, ״פריס על המים״ הוא המסקרן מבין הסרטים, בזכות זכייתו באוסקר הסטודנטים לפני כשבוע. זוכה נוסף, של פסטיבל ירושלים הקודם, הוא ״גלוריה״, בו הוצג גם ״ג׳ואנה לומדת לשחות״. אם התגעגעתן והתגעגעתם להדס ירון, זוכת פסטיבל ונציה על תפקידה ב״למלא את החלל״, תוכלו למצוא ואתה כמדריכת צופים ב״מישהו ראה את איל נוריך״. ראיתי מספר סרטים נוספים במסגרת לקטורה כלשהי, ומתוכם אני מהמר ש״ביקור הורים״ יעורר אימפקט לא קטן וגם ממליץ בכל דרך וצורה על ההברקה המטורללת ששמה ״אחד באפריל״. הסרט הזה חייב לזכות במשהו, באיזה פרס מיוחד על מקוריות ותעוזה אמנותית אם יש כזה, ואם יש סרט לבחור לפיו מקבץ – זה זה.

פסטיבל קולנוע דרום ה-13
8.6 – 12.6
(אתר הפסטיבל)

לילה אחד של מנוחה מפריד בין סיומו של פסטיבל סרטי הסטודנטים לבין פתיחתו של פסטיבל הקולנוע השדרותי שכבש אותי לפני שנתיים ומאז רק ממשיך להעניק ולהעניק. השנה אני כבר מרגיש לגמרי בן בית בפסטיבל דרום, עד כדי שאגיע לא רק כעיתונאי מסקר (אבל על כך ביום אחר). אז כן, כמו במקרה של פסטיבל הסטודנטים, ברור שאני לא מגיע נקי, אבל זה לא הופך את ההתרגשות שלי ממה שפורסם בתוכניה עד כה לפחות אותנטית. בשנים עברו קנה לעצמו הפסטיבל (שהחל כתצוגת תכלית של סרטי הגמר של בוגרי מכללת ספיר, והתחרות של סרטי הסטודנטים היא עדיין מרכזו) את שמו בזכות שני גורמים עיקריים – אורחים בינלאומיים מהשוליים שבאופן נבואי כמעט פרצו למרכז (ע״ע קרלוס רייגאדס) והמסגרת שהעלתה על נס את הקולנוע הישראלי העצמאי, והפכה לתחרות המרתקת מכולן במהלך השבוע האחד בשנה שבו תל אביב עוברת לשדרות. אבל השנה התווסף קלף מנצח לפסטיבל – הבכורות הישראליות.

אמנם זו כבר מסורת שסרט הפתיחה והנעילה של הפסטיבל הם שניים מהסרטים המסקרנים של השנה, חלקם אף מגיעים לירושלים חודש לאחר מכן ולעיתים גם זוכים. אבל השנה נדמה שהפוקוס ממוקד כולו על הפסטיבל הדרומי כאירוע בפני עצמו, שיציג בכל יום לפחות סרט ישראלי אחד שמייצר ריר בפה אצל כל מי שקצת מתעניין בשנה הקולנועית הנוכחית. סרט הפתיחה יהיה ״בן זקן״ של אפרת כורם, אשר פרשה אשתקד לטובת עשיית הסרט מניהול אמנותי של הפסטיבל, שכעת מחזיר לה כבוד. התקציר נשמע כמו תמונת מראה לפסטיבל עצמו, או לפחות לכל מה שדיבר אל כורם בתור אוצרת – אב אשקלוני חד הורי (אלירז שדה, בתפקידו הקולנועי הראשון) הנאבק על עתיד טוב יותר לבתו.

סרט הנעילה יהיה ״גט״, הנדבך הנועל בטרילוגיה של שלומי ורונית אלקבץ אחרי ״ולקחת לך אשה״ ו״שבעה״. אלקבץ מגלמת בו מסורבת גט במשפט שהופך לקפקאי, כך על פי התקציר, והסרט ודאי יככב באופירים השנה לפחות כמו שהוא עשה חיל בפסטיבל קאן, אם לא מעבר לכך. עוד מנפלאות קאן – ״הרחק מהיעדרו״, השלישי והשערורייתי של קרן ידעיה (״אור״, ״כלת הים״), על אב ובת החיים כזוג נשוי. ומטרייבקה, מעוטר בעלי הזכייה, יש לנו את ״אפס ביחסי אנוש״ של טליה לביא, הקומדיה הצה״לית על משרד שלישות מתפקד בקושי. אחרון חביב הוא ״עלים אדומים״, סרטו של בזי גטה (״מדיום רייר״) על אלמן ממוצא אתיופי שמשפחתו הולכת ומתרחקת מן המסורת. לי זה נשמע כמו חמש פגיעות בול, כלומר חמש סיבות לשהות בסינמטק שדרות ערב ערב, עם טרום-בכורות של סרטים אולטרה-מסקרנים.

עוד במסגרת הפסטיבל תיערך רטרוספקטיבה ליוצר דובר קוסאשווילי, מה שמכונה בעגה המקומית ״פוקוס ישראלי״ ומתמקד כל שנה ביוצר אחר (אשתקד היה זה אורי זוהר, למשל). הפוקוס יכלול הקרנות של כל אחד ואחד מסרטיו באורך מלא (״חתונה מאוחרת״, ״מתנה משמיים״, ״התגנבות יחידים״, ״רווקה פלוס״) וכן של שני סרטיו הקצרים כסטודנט בחוג לקולנוע ת״א – ״מבחן האהבה״ ו״עם חוקים״. בעיניי שוט הפתיחה של סרטו הראשון-ראשון של קוסאשווילי הוא אחד המקרים המובהקים בהם אפשר לדעת כבר מהצעד הבכור את אופי דרכו של היוצר, ולשמוע את קוסאשווילי מדבר על קולנוע זה תמיד מעניין.

מתוך ״בן זקן״ של אפרת כורם – יפתח את פסטיבל דרום, ויסגור עבורה מעגל (צילום: שפיר סרוסי)

אורחים נוספים של הפסטיבל הדרומי יגיעו מחו״ל וכמו תמיד – זאת תהיה בעיקר הזדמנות להתוודע אל קולות חדשים ולא מאוד מוכרים, בטח לא לקהל הרחב. מאיראן תגיע הבמאית מניה אקבארי יחד שמונה (!) מסרטיה, הנעים בין ז׳אנרים שונים. עוד במאית שתבוא ארצה, הפעם מדרום אמריקה, היא דומינגה סוטומאיור, בצירוף חמישה מסרטיה. מארגנטינה יפציע הדוקומנטריסט גוסטבו פונטן, יחד עם חמישה מסרטיו ובליווי מבקר הקולנוע בן ארצו, רוג׳ר קוזה, שגם ישפוט בתחרות העצמאית. בנוסף תתקיים מחווה לסרטיו של אלכסיי גרמן הוותיק, שהלך לעולמו בשנה שעברה, במסגרתה יוקרנו ארבעה מסרטיו.

ישנם עוד כמה וכמה מסגרות הקרנה בפסטיבל, רובן ככולן של קולנוע מאתגר ופורץ גבולות, אבל השיא שלו הוא, עבורי, התחרות הישראלית העצמאית. או כפי שהיא קרויה בשדרות – תחרות קולנוע עצמאי בועט וחתרני. לגבי שתי המילים האחרונות אני יכול להגיד בוודאות שהדבר נכון לגבי זוכי השנים הקודמות, אלה שהפכו את הפסטיבל למגלה של סרטים כמו ״ג׳ו + בל״ של רוני קידר או ״לא בתל אביב״ של נוני גפן ועשו זאת ״עוד לפני שזה היה מגניב״, כמאמר הקלישאה ההיפסטרית. השנה חוזרת קידר אל הפסטיבל ואל התחרות בה זכתה בעבר, הפעם עם סרטה החדש והמצופה ״סופעולם״, שצולם בלילה אחד ועלילתו נסובה סביב חבורת צעירים הממתינים לאפוקליפסה המתקרבת. ותודה לפסטיבל דרום על שהציב תאריך לצפייה באחד הסרטים הישראלים שאני הכי מצפה להם כבר שנתיים.

״עיר מקלט״ של עמיקם קובנר, שיתמודד גם באופירים והוקרן בפסטיבל חיפה בגרסה אחרת, מספר על זוג מהצפון המופגז שמגיע להתארח אצל זוג אחר בתל אביב בימי מלחמת לבנון השנייה (נבו קמחי, לנה אטינגר, אושרי כהן, רותם זיסמן-כהן) ובעקבות המפגש צפים ביניהם מתחים בינזוגיים אודות ענייני ילודה. ״מסווג חריג״ של בועז ארמוני מבטיח להיות קומדיית אימה, אז אני אוטמטית בעדו. כמו ״מורעלים״ לפניו, גם הוא הולך על מסגרת עלילתית צה״לית, כאשר אנו עוקבים אחר ג׳ובניק (איתי זבולון, יניר האחמ״ש בשבילכם, בבכורה קולנועית) שנשלח לתגבר שמירות בבסיס מרוחק, בו דברים מוזרים מתחילים לקרות.

״הגרמני הרך״, סרטו של נדב בן נון, מוגדר כנסיוני שבחבורה. עלילתו עוקבת אחר סטודנט גרמני, שמגיע ארצה במסגרת חילופי סטודנטים ומתאהב בסטודנטית מקומית בזכות קפקא ויום השואה. בדרך כלל יש ארבעה סרטים במסגרת זו, אבל הפעם התווסף אליהם, מחוץ לתחרות, סרטו הקצר של יהונתן עפרת (קולגה לשעבר ואמן אמיתי) ששמו ״אנשים אחרים״ המתחולל בסצנה האלטרנטיבית של החיים בירושלים ומכיל גיבור שהולך ומתנתק מן המציאות. בקיצור, אם אתם ואתן צריכות וצריכים סיבה אחת ויחידה להדרים השנה, התחרות העצמאית לגמרי מספקת אותה לפי דעתי.

פסטיבל TLV לקולנוע גאה ה-9
7.6-16.6
(לאתר הפסטיבל)

כאן מתחיל הטירוף של חודש יוני, בו יש צורך לרקוד על יותר מחתונה אחת. הפסטיבל לקולנוע גאה, הידוע גם בשם TLVFest, הוא אירוע שאנחנו מלווים כאן בסריטה לא מאתמול ושלעיתים קרובות מתנגש עם שני הפסטיבלים הנוספים בסביבתו – דרום והסטודנטים. שימו לב למשל שהשנה, הפתיחה שלו נופלת למעשה על טקס הסיום של חברו התל-אביבי, וחציו הראשון חופף לשבוע של בן-דודו השדרותי. בעיה, אבל זו אחת הסיבות שאנחנו בלוג של יותר מכותב אחד. למרות שאפילו אנחנו נדרשים לפצל את עצמנו מפעם לפעם.

סרט הפתיחה של הפסטיבל הגאה, שאם זה לא ברור משמו מתמקד בקולנוע להט״בי ונותן דגש לשונה והאחר בחברה, הוא למעשה פרויקט מיוחד של הפסטיבל – "גוטמן X 5" (יענו ״גוטמן כפול 5״, הוורדפרס לא מרשה לי לכתוב את האקס והחמש בסדר הנכון). חמישה סרטים קצרים שהולחמו יחדיו, מתוך עשרות שהוגשו לפסטיבל, המרפררים ליצירתו של עמוס גוטמן ז״ל. שבעה יוצרים שונים, אם מחשיבים את קטעי הקישור המונפשים שיצר האנימטור מיש, לקחו חלק ביצירה, הנעה בין סגנונות וקווי עלילה שונים כדי לבחון את השפעתו של גוטמן על ימינו, וכוללים בין היתר מפגש עם אימו של הבמאי.

סרט הנעילה, ״הסמוראי״ (Der Samurai) מגיע ממקום אחר לגמרי. לראייה, הוא כיכב במהדורת מרץ של ״אימת החודש״, כך שלתייג אותו אך ורק תחת הקטגוריה של הומו-אירוטיקה יעשה לו עוול. עלילת סרטו של טיל קליינרט נשמעת סימבולית למדי – זאב מסתורי המגיח מן היער מטיל את אימתו על עיירה גרמנית קטנה, בה חי גיבור הסרט עם סבתו. דמות מסתורית לא פחות של צייד, או סמוראי, תשנה את המצב ותהפוך את האלגוריה לסיפור ״כיפה אדומה״ לשלמה.

מתוך ״הסמוראי״, סרט הנעילה של הפסטיבל. לא רק קולנוע גאה.

בפסטיבל מסגרות רבות המסייעות לפילוח ההיצע השנתי שלו, ורובו ככולו מורכב מסרטים שמצד אחד השתתפו בפסטיבלים נחשבים כמו ברלין או סאנדנס, אך מאידך לא אומרים לי הרבה במבט ראשון. אבל כן קלטתי מיידית שני שמות שכבר הוקרנו בדוקאביב – ״תקופת מבחן״ של אביגיל שפרבר, הזוכה של הפסטיבל, ו״דוג״ (Dog), שמגיע הפעם בצימוד המתבקש ל״אחר צהריים של פורענות״, הסרט הקלאסי בכיכובו של אל פאצ׳ינו, עליו מבוססת הדמות המרכזית של הדוקומנטרי החדש. הפעם נחשפת דמותו של ג'ון וויטוביץ', ששדד בנק בשביל בן זוגו, בצורתו האמיתית ביותר. נחמד שהפסטיבל מקרין את שני הצדדים זה לצד זה, יהיה מעניין להשוות ביניהם.

בתחרות הבינלאומית העלילתית באורך מלא בולט ״52 ימי שלישי״ (52 Tuesdays), סרטה של סופי הייד זוכה פרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס 2014 ופרס דוב הקריסטל בפסטיבל ברלין. הסרט מתמקד בנערה מתבגרת העדה לתהליך שינוי המין של אמא שלה, בזמן שהיא עצמה מתעדת את התבגרותה המינית. מן התחרות התיעודית באורך מלא לכד את עיני ״להיות טאקיי״ (To Be Takei), ביוגרפיה של ג׳ורג׳ טאקיי, השחקן היפני המוכר למעריצי ״מסע בין כוכבים״ בתור ״סולו״, שיצא מהארון רק לפני כעשור. יש גם ג׳יימס פרנקו עושה BDSM, אם אתם או אתן בעניין, בסרט ״ג׳יימס פרנקו מציג: קינק״ (James Franco Presents: KINK).

מבין ארבעת המקבצים של קולנוע ישראלי קצר, הרביעי מכיל שלושה סרטים שכבר ניתן היה לתפוס בהזדמנויות שונות ושווה להשלים אותו אם לא עשיתם או עשיתן זאת עד כה. אלה הם ״הישארות״ זוכה פסטיבל ירושלים של יותם בן דוד, ״תפרים״ זוכה טרייבקה של עדיה אמרי אור, ו״הגן״ של הוד וינטר, חלק מפרויקט קצר-ארוך של פסטיבל סרטי הסטודנטים מודל 2013. הסרטים שטרם נצפו כמובן מסקרנים לא פחות, ככה שכתמיד – נשמח להמלצות. בכלל, נשמח להמלצות בקשר לפסטיבל הזה, וכמובן נחלוק אם ראינו משהו שווה מבעוד מועד.

פסטיבל הקולנוע ה-31 של ירושלים
10.7 – 20.7
(לאתר הפסטיבל)

הגענו אל אקורד הסיום העוצמתי והמענג של הקיץ, או לפחות כך אנחנו מקווים. מתפללים, בעצם, יהיה מדוייק יותר. המון ציפייה דרוכה יש השנה מאירוע הקולנוע השנתי הגדול ביותר בארץ, יחד עם פסטיבל חיפה כמובן. הנהלה חדשה, צוות חדש, עשור רביעי לפסטיבל הזה, שצריך לא רק לשמור על השם והמעמד שלו אלא גם לחדש ולרענן אותם. זה לא שסבלנו בשנה שעברה, רחוק מאוד מכך. מספיק להסתכל ברשימת הסרטים הטובים ביותר שלא הופצו בישראל כדי להבין את מידת ההצלחה המרובה של הפסטיבל הירושלמי לחשוף את רובנו לכמה מהסרטים המשמעותיים ביותר של 2013. כאלה שלא ראינו בשום מקום אחר, או שתפסנו בו לפני שעלו להקרנות מסחריות. אבל כן הייתה תחושה שהפסטיבל הזה הוא האחרון מסוגו ושדברים עומדים להשתנות.

ואכן כך היה. הסינמטק, שאחראי גם הפסטיבל, ערך שינויים מרחיקי לכת וחילופים בעמדות מפתח. אליסיה ווסטון, שהספיקה לנהל רק פסטיבל אחד, עזבה. אבינועם חרפק, אחת הדמויות המיתולוגיות של הסינמטק ומי שאחראי לרוב האוצרות המופלאה ממש של הפסטיבל במהלך השנים (כמו גם לתקצירים מעוררי התיאבון בתוכניה), גם הוא כבר לא שם. במקומם הגיע צוות שהוא מעין שילוב כוחות שדי מרגש אותי, אם להודות על האמת. נועה רגב ואלעד סמורזיק תפסו את כסאות המנהלת והאוצר, והגב שלהם מורכב מאנשים מוכשרים שקנו להם שם בתפקידים ניהוליים בפסטיבל סרטי הסטודנטים, דוגמת ארז ברנהולץ ואתי ציקו. עד שתהיה תוכניה, הם הכוכבים של הפסטיבל נכון לכרגע מבחינת ואלה שאחראים להצלחת המהדורה הנוכחית שלו. אין לי ספק שהם יעמדו במשימה בגבורה, פשוט מעניין אותי לראות כיצד.

שני סרטים בטוחים כבר יש בפסטיבל – סרט פתיחה וסרט נעילה. את החגיגות בבריכת הסולטן שמול הסינמטק הירושלמי יחל ״ערבים רוקדים״, החדש של ערן ריקליס על פי ספרו של סייד קשוע (ובהשפעת ספר נוסף שלו). זהו סיפורו של ילד מטירה, שעובר לפנימייה יוקרתית בירושלים ומנסה להשתלב בחברה היהודית, בכיכובם של תאופיק ברהום, יעל אבקסיס ומיכאל מושונוב, בין היתר. אני לא ממש בטוח מה זה אומר על השתתפותו בתחרות הישראלית, אבל מנחש שלא יכלל בה.

"הרוח עולה״ של הייאו מיאזאקי, שינעל את פסטיבל ירושלים. היה שווה לחכות להזדמנות לצפות בו על מסך גדול.

את הפסטיבל יסגור סרטו האחרון של קיסר האנימציה היפנית הייאו מיאזאקי, ששמו הוא ״הרוח עולה״ (The Wind Rises), והוא מתחקה אחר חייו של ממציא דגמי המטוסים ששימשו את יפן במלחמת העולם השנייה. אני כל-כך שמח ששמרתי את הצפייה בסרט הזה למסך הגדול, עכשיו כשאני יודע שיהיה מסך גדול שיקרין אותו עליו. מיאזאקי תמיד מרהיב ויזואלית, ולראות אותו על מסך ביתי זה כמו לאכול את הסושי האלה שמוכרים בסופרים בזמן הליכה הביתה ואז לצלם לאינסטגרם תחת התיוג של ״ארוחה יפנית מסורתית״. או משהו.

שאר התוכניה תיחשף ב-9.6, כך הבטיחו בפסטיבל, אבל כבר מעכשיו אפשר לנחש שנמצא שם את מיטב הסרטים מפסטיבלי תבל של 2014 עד כה, כמו גם סרטים ישראלים מצופים מכל הסגנונות, ומקבצי קצרים שאני תמיד נדלק בהם על משהו. אפשר גם להתחיל ספקולציות סביב בואו של ״שנת חורף״ של נורי בילגה ג׳יילן, הזוכה הטרי טרי מפסטיבל קאן שהסתיים זה עתה, או להאמין לשמועות על בואו של פארק צ׳אן ווק (״שבעה צעדים״, ״צמא״), ספק כסוג של קונטרה לאורח פסטיבל סרטי הסטודנטים קים ג׳י-וון וספק כי הוא אחד מבכירי הקולנוע הדרום-קוריאני כבר למעלה מעשור והגיע הזמן שיבקר כאן. אפשר גם להמתין בסבלנות, אבל לפעמים זה לא הצד החזק שלנו פה בבלוג. עובדים על זה.

עדכון מרגש: הסבלנות השתלמה מהר מהצפוי והשמועות התגלו כנכונות! שניים מגדולי הבמאים של קוריאה הדרומית בעשור וחצי האחרונים יגיעו לארץ בהפרש של חודש. טירוף מוחלט. פארק יגיע לפסטיבל ירושלים חמוש בסרטו האחרון, שהוא גם הראשון שלו בשפה האנגלית – ״סטוקר״. כמו כן תוקרן יצירתו הידועה ביותר, ״שבעה צעדים״ (Oldboy), שתהווה פתח לפאנל בהשתתפותו על ״טרילוגיית הנקמה״ שלו ומותחני נקמה קוריאנים ככלל. ובואו ארצה אכן קשור לזה של קים ג׳י-וון, אבל לא בהקשר תחרותי כפי שחשדתי בתחילה, אלא יתרחש במסגרת חדשה ושמה ״קיץ קוריאני״, שמארגנת שגרירות קוריאה ואמון עליה פבלו שלנו. המסגרת היא סוג של גרסה משודרגת לפסטיבל הקולנוע הקוריאני השנתי, שתיפרש על פני חודשיים ותקיף את שני הביקורים בעוד מספר סרטים שכבר אפשר לכנות קלאסיים כמו ״להרגיש בבית״ או ״הטוב, הרע והמוזר״, יחד עם יצירות חדשות שטרם ראינו, דוגמת ״מוביוס״ (Moebius) של קים קי-דוק, למשל. הביטו היטב בתוכניות החודשיות של הסינמטקים כדי לחפש את הסרטים הללו וכעת אפסיק כי אני קצת מרגיש שסתם קיללתי בקוריאנית עכשיו במשך כמה משפטים.

עדכון ה-9.6 המובטח: יש תחרות ישראלית! והיא ממש דומה לפסטיבל דרום, אבל גדולה יותר, כמתבקש. הישראלים העלילתיים באורך מלא הם: ״בן זקן״ של אפרת כורם; ״גט״, הידוע כעת גם כ״גט – משפטה של ויואן אמסלם״ של רונית ושלומי אלקבץ; ״עלים אדומים״ של בזי גטה; ״הרחק מהיעדרו״ של קרן ידעיה (עד כאן חפיפה עם פסטיבל דרום); ״בורג״ של שירה גפן; ״פרינסס״ של טלי שלום עזר.
מחוץ לתחרות יוקרנו ״התאבדות״ של בני פרדמן ו״זינוק בעלייה״ של אורן שטרן.

בקטגוריה התיעודית: ״שמן על מים״, רובי אלמליח; "36 מבטים על פוקושימה", מיכל קפרא ודווא עוז מלמן (גם שני אלה חופפים עם דרום); ״וריאנט פולגאר״, יוסי אבירם; "בשוליים״, תור בן-מיור; ״ספירלות״, יעל גור; ״עליזה״, תומר היימן; ״אדם הגון״, ונסה לאפא; ״The Go Go Boys״, הילה מדליה (טרי וחם מפסטיבל קאן); "כלבים בשר ודם", טל מיכאל; ״חייו מלאי שיר – סיפורו של אברהם חלפי״, אורי משגב; "כבד את אביך ואת אמך", אלכסנדרה רחמילביץ׳.
מחוץ לתחרות יוקרנו ״תיקים מהסנגוריה״ של מויש גולדברג ו״שם וכאן״ של אבידע לבני, ובמסגרת ״החוויה היהודית״ גם כן יש סרט ישראלי תיעודי – ״האל הנעדר״ של יורם רון.

עקבו אחרינו בשבועות הקרובים כדי לקבל עדכונים ודיווחים מהאירועים עצמם בזמן אמת, או חפשו המלצות שלנו שוודאי יעלו מעט לפני האירועים עצמם. וכמובן, בואו לפגוש אותנו בין סרט לסרט, בסינמטקים השונים, באחת התקופות המתישות אך באופן מאזן ומופלא גם הכי מטעינות באנרגיה מחודשת של השנה, כל שנה.