• פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • ?מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל מעלות תרשיחא
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018
  • ?פסטיבל סרטים בערבה 2018: מה כדאי לראות
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • ״רפסודיה בוהמית״, סקירה
  • לקראת ״הצד האחר של הרוח״: אורסון וולס בנטפליקס
  • ״סיפור אחר״, סקירה

פסטיבל קולנוע דרום 2012: דיווח #2

16 ביוני 2012 מאת אורון שמיר

זה נכון שפסטיבל הקולנוע ה-11 של שדרות כבר הסתיים לו, אבל הרגשתי צורך עז להמשיך ולשתף בחוויות שלי ממנו, גם אם לא בזמן אמת. בינתיים כבר הספיקו לחלק בפסטיבל פרסים – בתחרות "קולנוע דרום החדש", של סרטי הסטודנטים, זכה הסרט "אהבה וגטאטיבית" של דרור שוחט, אשר שמעתי עליו שבחים מפה ועד שדרות במהלך הפסטיבל (אבל לא הצלחתי להסתנכרן עם ההקרנות שלו). במסגרת הישראלית-עלילתית-עצמאית, הפרס אשר בשנה שעברה סימן את "ג'ו + בל", זכה השנה הסרט "לא בתל אביב", בכורת הבימוי של השחקן נוני גפן. כמי שעוקבים אחר הפרוייקט משלב גיוס כספי ההשלמות ובתור הסרט היחיד בתחרות שכתבתי עליו בזמן אמת, סריטה מאוד מפרגנים לנוני ולסרט ההזוי שלו.

סרטים נוספים זכו בפרסים שונים, הנה הרשימה המלאה. אבל אני בכלל כאן כדי לספר על החוויה האישית שלי, על הסרטים שתפסתי ובגדול על החצי השני של הפסטיבל מבחינתי, עד אשר נאלצתי לשוב אל התחייבויותיי הרגילות בצהריי יום ד'.

את הדיווח הקודם שלי סיימתי ביום ב' לפני חצות, כך שאני עדיין חייב לכם ולכן את הסרט השני בתחרות העצמאית – "יותר איטי מלב" של יוני זיכהולץ וינאי גוז. השניים האלה חתומים על "אלנבי רומנס" משנת 2005, דרמה על שני צעירים תל-אביביים (דני גבע והילי ילון) במסע לילי בעירם. סרטם השני מזנק מנקודת מוצא מאוד בעייתית אפילו ליוצרים משופשפים יותר, אשר בסופו של דבר קובעת את הטון שלו – זהו סיפורה של סופרת צעירה (רוני הדר), אשר מחפשת רעיון לספרה השני אחרי שרומן הביכורים שלה עורר ציפיות. היא מחליטה לבחור גיבור אקראי, אמן גרפיטי מסתורי (גיא לואל), פוצחת עימו בקשר שנדמה כאילו מטרתו היא לשאוב ממנו השראה וסיפורים כדי להפכו לגיבור של הספר הבא שלה, אבל כמו שקורה להרבה יוצרים, מתחילה להתאהב בגיבור שלה.
זוהי נקודת מוצא בעייתית בעיניי משום שההקבלה בין יוצרי הסרט והגיבורה שלהם, זהה לחלוטין לדינמיקה שתוארה לעיל. לעשות סרט שני על יוצר שאין לו רעיון ליצירתו הבאה, זו חתיכת תסבוכת במימדים צ'רלי-קאופמניים. קשה מאוד לצאת מזה טוב, מקורי, או אפילו מעניין. באופן אישי, מצאתי בסרט כמה רגעים יפים ומספר פרגמנטים שאהבתי (המקצוע של האהוב, למשל) אבל היה לי קשה מאוד להישאב פנימה. ייתכן שאפשר להאשים גם את ההקרנה, שכן הקהל לא ממש הצליח להתחבר לסרט וחיפש לעצמו עיסוקים אחרים שהוציאו מריכוז גם את הסובבים. כמו עם "לא בתל אביב", נשארו לי מהסרט הזה בעיקר אימג'ים ומוזיקה, וזה חיובי מאוד בעיניי שסרטים עצמאיים נותנים בראש עם שירים מקוריים ומגניבים.

אחרי עוד לילה אשקלוני החלטתי להיענות להצעה מפתה לבוקר רגוע במרינה של אשקלון, לפני ששוב רצים לנסות ולהספיק כמה שיותר סרטים בפסטיבל. מעבר לעובדה שגיליתי כי למרות שמדובר באותו ים תיכון, צבע המים והאווירה הכללית שונים בתכלית מכל מה שקורה צפונה משם, עברתי רשמית מג'ינס ונעליים למכנסיים קצרים וכפכפי אצבע. עד כדי כך הרגשתי בבית בפסטיבל הזה, ובאופן טבעי מיד עם ההגעה אל מתחם הסינמטק השדרותי התנסיתי, לראשונה בפסטיבל, בישיבה על המדרגות. היה בדאבל פיצ'ר של ימין מסיקה – "המלחין מציון" ו-"כרם התקווה", שניהם מ-1997. הראשון הוא סרט תיעודי בן כחצי שעה על המלחין והמוזיקאי ציון שרעבי, השני הוא סרט עלילתי שאורכו כשעה, העוסק בפרשת חטיפת ילדי תימן דרך סיפורה של תיירת אמריקאית המגיעה לכרם התימנים כדי למצוא את משפחתה הביולוגית. באופן לא מפתיע, שניהם התחילו מעניין (גם אם העשייה הקולנועית היא לא הסגנון שלי) ומהר מאוד עברו להיות מסמכים מצולמים על הקיפוח ושאר עוולות העולם. בקיצור, מסיקה ואני כנראה לעולם לא נסתדר. אבל לפחות ניסיתי, ויותר מפעם אחת.

מיד לאחר מכן הגיע סוף סוף הסרט הלא-ישראלי הראשון שלי בפסטיבל. יכול להיות שזה לא יפתיע אף אחד, או אפילו לא מאוד יפה להגיד, אבל זה היה גם הסרט המפעים ביותר והאהוב עליי בכל הפסטיבל. "ארוחת בוקר, צהריים וערב" ("Breakfest, Lunch, Dinner") הוא פרוייקט אסייאתי אשר קיבץ שלוש במאיות משלוש מדינות שונות, אשר כל אחת מהן יצרה סגמנט אחד המהווה שליש מיצירה שלמה. הקשרים בין שלושת חלקי הסרט הם תמתיים בלבד, לא עלילתיים. ב"ארוחת בוקר" בחורה צעירה בשם מיי חוזרת לסין אחרי נדודים בעקבות עבודתה, פוגשת את החבר שלה לארוחת בוקר ויוצאת לטייל איתו בגן קסום. לבמאית הסינית של החלק הזה קוראים וונג ג'ינג, והעדינות הקולנועית שלי המיסה את ליבי תוך כמה דקות והביאה אותי לדמעות של עונג וכאב בדקות הנותרות. ללא שום איתות החליף הסרט אווירה ובעצם זלג אל הפרק הבא, "ארוחת צהריים" של אנוצ'ה סוויצ'קורנפונג התאילנדית, אורחת הפסטיבל. החלק שלה התמקד בילדה בשם מיי, אשר קובעת להפסקת צהריים זריזה עם חברה ללימודים, הפסקה אשר שניהם מבקשים להאריך באמצעות הברזה מבית הספר ופיקניק-ללא-מזון בפארק יפהפה. כמעריץ ידוע של סרטי התבגרות ותיכון באשר הם, היה זה הנדבך האהוב עליי בסרט כולו. היה בו משהו לא מתאמץ אך מאוד קולנועי ועשיר, ואני תמיד מרגיש בבית בקצב של הקולנוע התאילנדי ובאהבה האדירה שלהם לטבע, גם האנושי. החתיכה המסיימת, "ארוחת ערב", הייתה המרגשת מכולן, כאשר הבמאית הסינגפורית קאש קאי בראה סיפור מכמיר לב על ישישה ערירית (גם היא מיי, ניחשתם נכון), אשר מפתחת מערכת יחסים לירית עם בחור צעיר ומשתקם. הדקות האחרונות של הסרט הזה היו בגדר מופת מבחינתי ופשוט עשו לי את הפסטיבל.

למזלי הרב, בשלב זה נוצרה אצלי הפסקה של כשעה להתאוששות קלה מהתענוג וגם זלילה מהירה, עד לבואו של הסרט הבא. ולחוסר-מזלי הרב, נפלתי ישירות משיא הפסטיבל אל הרגע הקשה ביותר שחוויתי בו. בואו נגיד שבאופן די נדיר אצלי, פשוט לא אהבתי שום דבר ב"החיים בינתיים", החדש של ענר פרמינגר. שום כלום. הסרט הזה הכעיס אותי בכל כך הרבה רמות ומישורים, אך מצד שני אני מכיר אישית אנשים שעמלו עליו ויודע שהייתה זו הפקה לא פשוטה בעליל – אז בואו פשוט נדלג עליו, הרי עוד נפגוש אותו בהמשך השנה באופירים.

בערב, משימות כתיבה שונות מנעו ממני את הקרנת "נינג'ה אמריקאי", אבל גם נתנו לי זמן להירגע ולאגור כוחות לקראת הסרט שהכי סיקרן אותי בפסטיבל הזה – "זוהר הרקיע" של אליהו בנימין, המתחרה השלישי בקטגוריה האלטרנטיבית (אשר בדיעבד גם זכה בה במקום השני). השמועות הבטיחו "סרט ימני", העוסק בלבטיו של טייס קרב מצטיין, הנשלף מקורס הטייס אל מחנה אימון לקראת ביצועה תוכנית ההתנתקות. יהיה עליו להחליט האם פינוי מתנחלים בפקודת צה"ל הוא בגידה בערכיו, או דווקא הדבר הנכון לעשות, בזמן שלחצים רבים אחרים מופעלים עליו גם בחייו האישיים. הבמאי הוא בוגר בית הספר הדתי לקולנוע "תורת החיים", ומכיוון שלא ידעתי מתי בעצם יזדמן לי לצפות בסרט מסוג זה או ממקורות שכאלה בעתיד הנראה לעין, הלכתי על זה. בדיעבד, הייתה זו החוויה הכי מטלטלת שעברתי בפסטיבל הזה.

ראשית, מכיוון שמדובר בסרט מדהים בעיניי. יש בו לא מעט גמגומים מבחינה קולנועית וביותר מדי קטעים שאמורים להיות מרגשים פרצתי בצחוק השמור רק לפארודיות – אבל הסרט הזה עובד. הקונפליקט של הגיבור עבר אליי באופן שלם, זרמתי לגמרי עם העלילה ורוב רגעי הפאתוס, שלא היו מביישים את הקולנוע האמריקאי, היו מופלאים בעיניי. עצם העובדה שסרט שבו לא הסכמתי כמעט עם שום מילה שיצאה לשום דמות מהפה במהלכו, דווקא הוא הצליח להעביר אותי מהלך רגשי ולגרום לי להזדהות עם דמות שאין ביני ובינה מן המשותף – בכך הישגו נדמה עצום פי כמה בעיניי, מאשר סרט שיש לי חיבור מיידי וטבעי אליו. זה היה קצת כמו לראות את לני ריפנשטאל מביימת את "Top Gun", מבחינתי. שיא הפרופוגנדה, ושיא הקולנועיות. אילולא התעקש הסרט לבזות את זכר השואה באופן שלא ראיתי בכל ימי חיי כצופה קולנוע, ייתכן שהייתי מחבב אותו באמת. כרגע, נשארה בי בעיקר תחושה שראיתי סרט מסוכן. תחושה לא פשוטה בשעה שלוש בלילה, רגע לפני עוד שינה קצרה וקימה ליום האחרון שלי בפסטיבל.

ביום ד' הייתי טרוד בעניינים לא פסטיבליים והשגרה שעשיתי לה פאוז בראשית השבוע החלה להזכיר את קיומה. לפני החזרה לת"א הספקתי לראות שלושה סרטי סטודנטים, שניים מהם ממחלקת האנימציה שאני ממש שמח לפרגן לה. אם פסטיבל קולנוע דרום הוא פסטיבל שגאה להיות בשוליים, כלומר להיות השוליים עצמן, הרי שמתחם האנימציה שבו הוא השוליים של השוליים, פסגת הסחבקיות המגניבה. הגעתי לשם ממש לא בשעה שהזמינו אותי, אבל בכל זאת ביקשתי בנימוס שיקרינו לי את הסרטים, או את חלקם. עד ההתארגנות הטכנית, הסתובבתי קצת בתערוכת הסטים של סרטי האנימציה, מתפלל שהסרטים יהיו מרהיבים כמו אנדרטאות מאחורי הקלעים שלהם. תפילתי נענתה מיד.

את הסרט הראשון הקרינה לנו הבמאית עצמה – קוראים לו "ניושה" וכבר בהתבוננות הראשונית במיצג שלו, טרום הצפייה, אפשר להבין כהרף עין שהוא עוסק בשואה. בתור רגיש ידוע לנושא, התחלתי את ההקרנה בתחושה לא פשוטה. אך בתומה, הוקל לי אחרי שהוחזר כבוד השואה למקומו, אחרי הביזוי של ליל אמש. הסרט בן 10 הדקות מבוסס על עדותה של נעמי קפל ז"ל, ונשען על שילוב בין אנימציית סטופ-מושן לאנימציה קלאסית המצויירת ביד. לירן קפל, אחת הבמאיות (השניה היא יעל דקל), מביאה את סיפורה של סבתה המנוחה, שהאמינה בילדותה כי רכישת זוג נעליים תציל אותה מן הזוועה. הסרט הזה העביר בי צמרמורת. לא רק בשל הטיפול הרגיש והנכון בנושא, אלא בעיקר בזכות רצף של דימויים קולנועיים מדוייקים ויצירתיים. בדיעבד, הבחירה באנימציה כדי לספר את הסיפור הפכה אותו דווקא לנגיש ואפילו מוחשי יותר מאשר כל סרט טלוויזיה דידקטי וחסר נשמה אחר שראיתי.
הסרט השני היה "חוטים" של  ליאור גולן וטל ארביב, אשר עלה לגמר תחרות האנימציה והסתפק בפרס הארט (את הזוכה בתחרות, "לואיסיטו אדרנלינה" של עמונאל לב, פספסתי לצערי הרב). בעזרת אנימציית מחשב תלת-מימדית, מביא "חוטים" את סיפורו של רקדן-מריונטה, אשר חולם על תהילה בזמן שהמפעיל המזדקן שלו בעיקר עסוק בהרדמות באמצע המופע. במהלך הסרט נחשף טיב הקשר בין השניים, המסובך ממה שהיה נדמה בתחילה. גם במקרה זה מדובר בסיפור נוגע ללב, אבל אולי משום שאנימציה מסוג זה פחות מתחברת אצלי לרגש, התרשמתי פחות. עם זאת, עבור סרט גמר של שני יוצרים צעירים מדובר בהישג שאינו נופל ברמה הטכנית מרוב סרטי האנימציה הלא-אמריקאיים שמוקרנים כעת בבתי הקולנוע.

בשלב זה תם הזמן שיכולתי להקדיש לביתן האנימציה (ולפסטיבל בכלל), אבל הלוואי שהייתי צופה בכל ששת הסרטים המונפשים, שנראו מעולה על הנייר. הייתי כבר בחצי הדרך לתכנון מסעי המפותל חזרה מן החלום הנהדר שבו שהיתי ביממות האחרונות, כאשר להפתעתי, סרט סטודנטים נוסף התגלגל לידי בצורת די.וי.די. והזכיר לי איזה מקסימים הסטודנטים של ספיר, אשר בחברתם העברתי אי אילו הפסקות. הסרט הנ"ל היה "הסדרן" של ירמי שיק בלום, המספר אודות צעיר בשם רונן (איתמר הורניק). הוא עובד כסדרן בקולנוע דיזנגוף ז"ל, מרשה לעמיתה בשם שירה (הילי ילון) לשחק ברגשותיו, לאמא שלו (אורלי זילברשץ) לחנוק אותו ובאופן כללי נותן לחיים להתעמר בו. בזמנו הפנוי הוא די מכור לפורנוגרפיה, מדבר נורא מוזר ומשהו ממש לא בסדר איתו, משהו שייחשף רק בסיום. וואו, איזה סרט סוטה, נפלא, מצחיק בקול רם וגם קצת מלנכולי. הלוואי והוא היה פיצ'ר.

יצא שהחמצתי בפסטיבל הזה את סרטיהן של שתי הבמאיות האורחות הנוספות, סיאו-לו גו הסינית וג'ואנה פרייס הצרפתייה, כמו גם את "מעשיה אורבנית", הסרט הרביעי במסגרת העצמאית ואפילו את סרט הנעילה – "העולם מצחיק" של שמי זרחין. אבל בפסטיבלי קולנוע פשוט אי אפשר להספיק לראות כל מה שרוצים, ואני עוד אשלים את החסר. או לפחות אצרף את ההחמצות לרשימת הצפייה שלי, בתקווה שאגיע אליהן ביום מן הימים.

לפני פיזור, הייתי רוצה לשוב ולהודות גם מעל דפי הבלוג לצוות הפסטיבל, במיוחד לאפרת, ארז, תמיר ולירן, שאירחו אותי כל-כך יפה וגרמו לי להרגיש רצוי (מן המשימות הקשות שיש בכל הנוגע אליי). תמיד ידעתי שיש אחלה פסטיבל קולנוע בשדרות, אבל משום מה שום דבר לא שיכנע אותי להקדיש לו זמן עד כה. באופן קצת פרדוקסלי, הדרך היחידה להבין מה כל-כך מיוחד וכיפי בפסטיבל הזה היא פשוט להגיע אליו. כך שאני לא מתכוון לנסות ולשכנע אתכם ואתכן לתת לו צ'אנס בשנה הבאה, רק להגיד שבהחלט לא התכוונתי שזה יקרה, אבל יצא שהתאהבתי לגמרי השבוע. וזה הכי כיף כשזה יוצא ככה.

תגובות

  1. רון הגיב:

    להשלמת הדיווח מהקרנת הנינג'ה האמריקאי:
    היה אולם מפוצץ.סם פירסטנברג הבימאי העניק את הפרס לסירטון הזוכה בתחרות סרטי הנינג'ה הקצרצרים .מייקל דודיקוף (המגלם את הנינג'ה האמריקאי בסרט) מסר ברכה מצולמת ונראה טוב מתמיד ואני דיברתי קצת על סרטי אומנויות לחימה והודתי לסם על סרטיו משנות השמונים.ולפסטיבל על הרעיון הגאוני והמחוק והשערורייתי לקיים מחווה שכזו לבימאי של סרטים דלי תקציב מלפני כמעט שלושים שנה .אחר כך הוקרן העותק היחיד בפילם של הסרט בארץ.גילטי פלז'ר או לא -עשרים וכמה שנים עברו והסרט עדיין מחזיק וקטעי הקרבות(יותר נכון להגיד המכות…) עדיין לא מביישים אף וו פינג (הכוריאוגרף של המייטריקס).בסוף סם ענה לשאלות הקהל וסגר ערב שכולו קאלט ותמימות קולנועית מבורכת .הידד לפסטיבל קולנוע דרום

    רון"בלאק סטאר נינג'ה" פוגל

  2. ירמי הגיב:

    תודה שצפית, תודה שאהבת. כיף שפרגנת לסרט שלי ולפסטיבל בכלל!

  3. יואב הגיב:

    גירוש אזרחים שלא חטאו ולא היו חלק מעם שפתח במלחמה הוא פשע נגד האנושות.

  4. יואב הגיב:

    צפיתי ב"זוהר הרקיע" בפסטיבל (ב-12 בלילה!) והוא סרט אנושי מאד. הגיבור שואל את עצמו, בעצם, מה זה להיות בן אדם. האם בן אדם הוא מישהו שמסוגל לגרש בכוח אנשים מביתם סתם כך, בגלל שמישהו החליט?

    המניפולציה שהופעלה על החיילים היא נוראה, והמעשה שעשו היה נורא. קשה להבין איך בני אנוש היו מסוגלים לזה. מי שמכיר את החומר של ההכנה המנטלית http://www.mentalpreparation.org מבין קצת, אבל עדיין קשה להבין איך כל כך הרבה אנשים צייתו לפקודה המחרידה הזו.

    אני חושב ש"זוהר הרקיע" נותן כמה תשובות.

  5. מיכל הגיב:

    ממש הופתעתי שהפס קול של 'חוטים' לא זכה בפרס המוסיקה. פשוט קסום. לפי דף הפייסבוק של הבמאי, חלק מהפסקול זה נגינה במשור!!! אפשר ליראות את ההקלטה http://youtu.be/v_HLcxXKeMQ

    1. ליאור הגיב:

      הוא דווקא כן זכה יש אפילו תעודה רישמית רק שמארגני הפסטיבל חמש דקות לפני הקראת התוצאות
      החליטו שלא ניתן לתת לו מכיוון שהמלחין אינו סטודנט

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.