אוסקר 2013/14: חמש סיבות למה המירוץ השנה עלול להיות מעניין

נטייה ברורה ומעט מטופשת של מסקרי אוסקר היא להכניס עניין בכח. האמת המרה היא שלרוב המועמדים והזוכים באוסקר, כל שנה, די ידועים מראש כבר כמה שבועות לפני המאורע. זה נכון שבכל שנה יש הפתעות, ושאין איש בעולם שמצליח לנבא הכל במדוייק, אבל בסופו של דבר – במיוחד לאלו שעוקבים אחר פרסי התעשייה האמריקנית במשך 365 ימים רצוף ועל פני כמה שנים – הדבר הופך להיות מעט שוחק.

את הצורך הכמעט מכמיר לב הזה שלנו למצוא עניין אפשר לראות בכל שנה. כמו הפעם ההיא שבה חלקנו הצליחו לשכנע את עצמנו שאולי "הוגו" ייתן פייט ל"הארטיסט" רק כדי שלא נמות משעמום. או שקפצנו בעיניים פעורות על "ארגוגייט" בשנה שעברה, שמחנו על כך שהמירוץ פתוח ברגע שבן אפלק הושמט מרשימת הבמאים המועמדים, למרות שידענו ש"ארגו" יזכה ויהי מה. בכל שנה אנחנו אומרים "אבל לא יכול להיות שהכל יילך לפי התכנית", אבל בתשעים אחוז מהמקרים זה מה שקורה.

האמת היא שהטקסט הזה נכתב לפני התיקו המופרע של פרס איגוד המפיקים שהוכרז במהלך הלילה, והנה בדיוק הגיע מה שייחלנו לו: עניין. אבל רגע, האם באמת?
"כח משיכה" ו"12 שנים של עבדות" זכו במשותף, הותירו את "חלום אמריקאי" למקום השלישי, במקרה הטוב. מה זה אומר? ש"חלום אמריקאי" לא זוכה בפרס הסרט.
מזל שלא התעלפתי מרוב הפתעה.

את הסיבות למה אני אוהב את האוסקר, ולמה אני חוזר אליו כל שנה, שטחתי בפניכם בפוסט מלפני שנתיים (קפצו לפסקה האחרונה שלו), ואתם מוזמנים להציץ בו. בגדול – יותר מהכל, האוסקר מסמן מגמות, זרמים חברתיים ואת הקונצנזוס הכללי של הקולנוע המסחרי, וממנו הלאה לקולנוע השוליים בארצות הברית והעולם. תו תקן של איכות כבר מזמן אין לו, אבל תחרות על דעת הקהל העולמית ועל השפעת התרבות הפופולרית, יש בהחלט.

רשימת המועמדים שהתפרסמה ביום חמישי לא הפכה את הכלים על פיהם ולא שינתה סדרי עולם (הסליחה עם טום הנקס. עדיין לא ברור לי איך זה קרה). ידענו ש"חלום אמריקאי", "כח משיכה" ו"12 שנים של עבדות" יובילו, וכך קרה. ידענו שקייט בלאנשט, מת'יו מקונוהי וג'ארד לטו מובילים לפרסי המשחק, ולא נראה שמשהו השתנה.
ועם זאת, כמה דברו כן זזו, ומשהו בדרך הבטוחה נסדק. חשבתי על כמה דברים קטנים שגורמים לנו, אוהדי האוסקר, קצת פעימות לב מוגברות לפני הטקס. ואולי זו רק משאלת לב.

תזוזה #1: שון בוביט
בזמן שהמשדר הטלוויזיוני הציג לנו את המועמדים המרכזיים (ואת קטגוריית השיר המקורי הטוב ביותר. כנראה השומה הכי מכוערת של הקטגוריות), דרמה קטנה התגלתה דווקא בקטגוריה "טכנית", והיא זו של הצילום.
חמשת המועמדים לפרס הצילום השנה הם "אסירים" האהוב שהגיעה לשם בעיקר בזכות שמו של הצלם, רוג'ר דיקינס, כנראה הצלם הבריטי המהולל ביותר שפועל כיום, שכבר הפסיד את האוסקר תשע פעמים (בין היתר על "חומות של תקווה" ו"סקייפול"), וכנראה שעומד מול ההפסד העשירי שלו. דיקינס, כמו ג'ון וויליאמס במוזיקה המקורית או מריל סטריפ במשחק, הוא מועמד כמעט ודאי כל שנה; עמנואל לובצקי, גם הוא מהולל וגם הוא הפסיד יותר מדי פעמים, מועמד על "כח משיכה"; ברונו דלבונל, צלם צרפתי גאון שידוע בעיקר בזכות עבודותיו עם ז'אן פייר ז'נה ("אמלי") נכנס לנעליו של רוג'ר דיקינס וצילם את סרטם של האחים כהן "בתוך לואין דיוויס"; פדון פפמייקל מועמד לראשונה בזכות עבודת השחור לבן שלו ב"נברסקה" (וכנראה רק בזכות זה); ופיליפ לה סורד על "הגראנדמסטר". מועמדות שאני חזיתי בעקבות הצלחת הסרט בפרסי איגוד הצלמים.
על פניו נדמה שהכל במקום, אבל יש היעדרות אחת שזועקת מכל מקום: שון בוביט ועבודתו ב"12 שנים של עבדות".

שלא כמו קטגוריית העריכה, סרט ממש לא צריך מועמדות לצילום בשביל להיות הימור בטוח לפרס הסרט. "ארגו", "השתולים", "התרסקות", "מיליון דולר בייבי" ו"נפלאות התבונה", כולם סרטים שזכו לאחרונה בלי איזכור בצילום. אבל שני דברים מבדילים את הסרטים האלו מ"12 שנים של עבדות": אף אחד מהם לא היה פוטנציאל לזוכה גדול שיגרוף את כל הקופה כפי שכמה חזו ש"12" יעשה, ואף אחד מהם לא סרט מבוסס צילום. הם מתרחשים בתקופות מודרניות וכולם סרטים עירוניים שצילומי הפנים שלהם משמעותיים ביותר מצילומי החוץ. "12 שנים של עבדות" הוא סרט שהאפקט הויזואלי המרהיב שלו הוא אחד מהדברים הבולטים בו. הסרט נשען עליו יותר מאשר על תסריט או עריכה. העובדה שבוביט איננו בחמישייה לא אומר שהסרט יפסיד את הפרס הגדול, אבל זה כן אומר שלא כולם עומדים מאחוריו. לפחות לא באופן שחשבנו. ההיעדרות של בוביט הבהירה שלא יהיה פה סוויפ בסגנון "נער החידות ממומבאי", אלא שהפרסים הולכים להתחלק בין הרבה סרטים, מה שהופך את טבלת ההימורים למעניינת הרבה יותר.

תזוזה #2: הקול השחור
אוסקר 2013/14 היה – מזמן מזמן – אמור להיות האוסקר השחור. בהתחלה דיברו על שלוש מועמדויות אפרו-אמריקניות בקטגורית שחקנית המשנה, ועם אינפלציה של סרטים העוסקים בגיבורים שחורי עור ובבעיות של המיעוט באמריקה, נדמה היה שהוליווד אולי התקדמה מעבר לצבע.
המצב לא יכול להיות הפוך יותר.
"תחנת פרוטווייל" (Fruitvale Station), "המשרת" (Lee Daniel's The Butler) ו"מנדלה" נבעטו החוצה מהמירוץ. לא שהם היו איום גדול מלכתחילה, אבל בין האהדה הביקורתית ל"פרוטווייל" להצלחה במועמדויות לאיגוד השחקנים של "המשרת", למותו של נלסון מנדלה (כל הסרטים, אגב, בהובלתו של הארווי ויינשטין) – שום דבר לא נשאר, מלבד אותה מועמדות של האחרון לפרס השיר.
זה אומר שכרגע "12 שנים של עבדות" הוא עלה התאנה של האקדמיה והוא יכול לנקז לעצמו את כל האשמה-הלבנה שיש שם, אם בכלל, וככזה הוא עלול להיות קלף מנצח.

תזוזה #3: הסרט בשפה זרה
בעולם של האוסקר, כנראה שאין קטגוריה פחות מעניינת מהסרט הטוב ביותר בשפה זרה. הקטגוריה הזו מדברת אך ורק לצופים מעבר לים שמדינתם משתתפת בתחרות, או נפלה באיזשהו שלב. במילים אחרות, ישראל.
בשלוש שנים האחרונות הקטגוריה הזו הייתה די קלה לחיזוי. "בעולם טוב יותר" מדנמרק, "פרידה" מאירן, ו"אהבה" של אוסטריה היו די סגורים. השנה ההימור די קשה, בטח למי שראה את הסרטים. זה אולי גם לא בטוח, אבל אכתוב את זה בכל מקרה, כנראה ששלושת הסרטים המובילים הם בלגיה ("המעגל השבור"), איטליה ("יפה לנצח") ודנמרק ("ניצוד"). שלושתם סרטים שמאוד אהבתי, ולשלושתם קייסים ממש מצויינים לזכייה. הבלגי עמוס מוזיקה באנגלית והוא מלודרמה מרגשת, שלא נאמר מרגשת מדי; "יפה לנצח" הוא סרט מרהיב לצפייה מבמאי מוכר. יחסית; ו"ניצוד" מסתובב מספיק זמן באיזור כדי לקבל כמה קולות אוטומטיים, ובזמן הזה מאס מיקלסן מככב בסדרת טלוויזיה אמריקנית. תמיד עוזר.
בהתחשב בכך שאין כל כך על מה להשען, כל הימור פה הוא סביר. אני עדיין רחוק מלהחליט.

תזוזה #4: האנס זימר
המלחין שעבד על לא פחות מארבעה סרטים השנה לא הצליח להכניס אפילו אחד מהם לקטגוריית המוזיקה המקורית. אמנם לא באמת חשבנו ש"איש הפלדה" ו"הפרש הבודד" יגיעו לכאן, אבל על "Rush" ו"12 שנים של עבדות" די סמכנו. זה לא קרה. זה משאיר את קטגורית המוזיקה המקורית די פתוחה, ושם גם אחד החששות הכי גדולים שלי: "כח משיכה" הולך לזכות. אני אוהב את הסרט הזה מאוד, אבל המוזיקה שם העבירה אותי על דעתי. שאר המועמדים הם "גנבת הספרים", "היא", "פילומינה" ו"להציל את מר בנקס". סוג של דכאון.

תזוזה #5: פרסי איגוד השחקנים
קייט בלאנשט, מת'יו מקונוהי, ג'ארד לטו ולופיטה ניונגו. אלה ארבעת הזוכים בפרסי איגוד השחקנים, הפרס שכידוע מייצר אינדיקציה מאוד טובה לזכיות. על פניו, אין פה הפתעות בכלל. כל הארבעה האלה שולטים בעונה ביד רמה, מלבד ניונגו שרצה ראש בראש עם ג'ניפר לורנס. החבר'ה האלו הם גם זוכים ראויים לחלוטין שעושים תפקידים מדהימים, להוציא את ג'ארד לטו שבכל היקר לי אני לא מבין על מה ההתלהבות, וגם בעוד שבעים שנה לא תשכנעו אותי שהוא מתקרב למה שמייקל פסאבנדר עושה ב"12 שנים של עבדות". הזוכה בפרס צוות השחקנים של האיגוד היה "חלום אמריקאי", שזכייתו על פני סרט העבדות אינה מובנת מאליו.

התרחיש שבו ארבעת השחקנים האלו משחזרים באוסקר את הישגם באיגוד השחקנים הוא סביר לחלוטין. אבל רק שתכירו, אם פונים רגע לסטטיסטיקה, שבמהלך 20 שנות הפרס, רק שלוש פעמים שוחזרו הישגי איגוד השחקנים אחד לאחד באוסקר: 1997 (ג'ק ניקולסון, הלן האנט, רובין וויליאמס, קים ביינסג'ר), 2004 (ג'יימי פוקס, הילארי סוואנק, מורגן פרימן, קייט בלאנשט) ו-2010 (קולין פירת', נטלי פורטמן, כריסטיאן בייל, מליסה ליאו). כלומר, זה כבר קרה, אבל מעט.
מישהו עלול ליפול מהרביעיה הזו, וקשה לראות את בלאנשט או שני הגברים עושים זאת. זה אומר שג'ניפר לורנס (שזכתה באיגוד השחקנים כחלק מצוות "חלום אמריקאי". לאקדמיה אין את הפריבילגיה לתת לסרט פרס משחק כוללני) עלולה בכל זאת לזכות. לא תשמעו אותי מתלונן.
עד כה 14 סרטים בהיסטוריה של האוסקר היו מועמדים לכל ארבעת פרסי המשחק. כולם, מלבד אחד, זכו בלפחות קטגוריית משחק אחת. המפסיד הבודד היה "אישי, גודפרי". זה היה ב-1936. זה אומר שאם אף אחד מארבעת חברי "חלום אמריקאי" לא זוכה, זו תהיה הפעם הראשונה מזה כמעט שמונים שנה שזה קורה. חומר למחשבה.

כל אלו הם פרי מוחו הקודח של אוסקרפיל שמחפש עניין, ולא בהכרח כורח המציאות. סבירות שבסופו של דבר הכל ייפול למקום, "12 שנים של עבדות" יזכה בפרס הסרט, התסריט ושחקנית המשנה; "כח משיכה" בפרסי הבמאי, הצילום, האפקטים והמוזיקה (בדיוק כמו "חיי פיי" בשנה שעברה); "חלום אמריקאי" יזכה בפרס התסריט בלבד; "מועדון הלקוחות של דאלאס" בשני פרסי המשחק הגבריים; וקייט בלאנשט בפרס השחקנית הראשית. אבל עוד חזון למועד. אנחנו נתבשל עם העניין עד שנפרסם פה את ההימורים הרשמיים שלנו, כמה ימים לפני הטקס.