סיכום 2013: 20 הרגעים הגדולים של השנה

זו אולי המסורת הכי ותיקה ויציבה שלי בבלוג. מאז 2010 אני סוגר את השנה עם 20 הרגעים הקולנועיים שהפכו את השנה החולפת למשמעותית, אלו שהגדירו אותה כמה שהיא. בעיני, כמובן.
במהלך שלוש השנים שחלפו הדברים, באופן טבעי, קצת השתנו והתעצבו, אבל הליבה עדיין נשארה אותו דבר.
בשנה שעברה ניסיתי לעשות משהו קצת אחר, במקום לדרג אותם מ-20 עד 1 בסדר עולה, ניסיתי ללכת על קטע כרונולוגי ולייצר איזושהי התגלגלות של שנה קולנועית דרך סצנות. זה היה… חביב באופן כלשהו, אבל השנה אני חוזר חזרה לדירוג. כי הרי מהו סיכום שנה ללא דירוג? אם לצטט את סופוקלס.

אז רק כמה מספרים בשביל הנשמה: בזמן שהפוסט הזה עולה לאוויר, עבדכם הנאמן שבר את שיא הצפיות השנתי שלו. נכון לרגע זה צפיתי ב-271 סרטים מאז הראשון בינואר, ויש עוד שבוע וחצי לסיום השנה שבו מתוכננות לי עוד שלוש הקרנות לפחות.
161 היו סרטי 2013 ו-79 שאריות מהשנה החולפת. עכשיו תבינו כמה קשה היה להוציא רק 20 רגעים ו-10 ציטוטים.

אז הפעם יש לנו את 20 הרגעים הכי גדולים/מדהימים/מפוארים של הקולנוע, ואז את 10 הציטוטים האהובים עלי, ובסוף, כבונוס, עשרת התפקידים הכי טובים שמשום מה איש לא נתן עליהם את הדעת. או לפחות לא מספיק.
את סרטי השנה שלי – שהופצו ולא הופצו – תוכלו למצוא בתחילת שבוע הבא במגה-פוסט-משותף-וכפול לאורון, עופר ולי, לנוחיותכם. אז עד אז אני שומר אתכם במתח (אני תוהה איך תצליחו לישון בלילה) וממשיך את המסורת.

20 הרגעים הגדולים של השנה:

20. דריי האמפ – "דון ג'ון" (Don Jon)
בשנה כל כך ספוגת מין ומיניות כמו 2013, אני מרגיש חובה לפתוח עם אחד מסרטי הדגל: קומדית הביכורים של השחקן החביב עלי ג'וזף גורדון-לוויט, הסובב סביב צעיר ממוצא איטלקי המכור לפורנו. באחד מרגעי ה-WTF הגדולים של השנה, ג'ון (גורדון-לוויט) מסיים דייט עם הקוק-טיז הכי אינטנסיבית של הקולנוע בערך אי פעם, ברברה (סקרלט ג'והנסן), והתגפפות מלאת זימה במסדרון הופכת להיות הסקס הכי טוב שראיתם עם בגדים מאז "מורה רעה" (Bad Teacher) שהשאיר את ג'סטין טימברלייק עם כתם על המכנסיים.

לקריאה נוספת (אם כי לא בהכרח על הסצנה הזו): הסקירה/ניתוח של עופר.

19. הדגימה – "כנס העתידנים" (The Congress)
לא הייתי מאוהדי סרטו החדש של ארי פולמן מלא מעט סיבות. לעומת זאת, אחד הרגעים שכן תפס אותי בכתפיים ומשך אותי לתוך המסך היה סיומה של המערכה הראשונה בה רובין רייט מסכימה למכור את גופה (אפשר לנסח את זה ככה, נכון?) לאולפן ההוליוודי. היא נכנסת למין סריברו גדול שם הוא מצולמת מכל זווית ובכל הבעת פנים, בזמן שהסוכן שלה (הארווי קייטל) מנסה לתפעל אותה על ידי סיפור פרק אוטוביוגרפי בחייו. אני חייב להודות שכאשר המונולוג שלו מתחיל, הרגשתי מעט ציניות מטפסת במעלה עמוד השדרה שלי, אבל זה התפוגג די מהר, והרגשתי כצופה את אחד מרגעי ההתעלות האלו שהקולנוע מצליח רק פעם ביותר מדי לזמן לספק.

לקריאה נוספת: הביקורת המנומסת שלי מ"עכבר העיר"; הסקירה הנלהבת של עופר.

18. צ'אנג האכזר – "רק אלוהים סולח" (Only God Forgives)
לפני כמה שבועות הייתה לי שיחה מאוד מעניינת עם אחת היח"צניות של בתי הקולנוע בארץ שסבבה בעיקר סביב "כחול הוא הצבע החם ביותר". דיברנו על היחס של הסרט למין ועל הקושי של הקהל לקבל את זה, על איך סקס בקולנוע מערער את חווית הצפייה. רק בשיחה איתה הבנתי כמה דברים, כמו למשל כמה הרבה יותר קל לי עם סצנות אלימות קיצוניות לעומת סצנות סקס. אצלה זה היה ההפך, ואולי ההבדל בנינו נעוץ בכך שאני גבר והיא אישה, אבל זה כנראה קצת יותר מורכב מזה. אבל האמת היא שאני בדרך כלל נשלף מהסרט כשהדמויות פוצחות באינטימיות מהזן הצמוד. לעומת זאת, ככל שהסרט הופך להיות אכזרי יותר, ככה אני נשאב יותר ויותר לתוכו. אני לא מושלם.
זו רק סיבה אחת מיני רבות למה "רק אלוהים סולח" של רפן היה אחד הסרטים האהובים עלי השנה, ולמה הרגע שבו צ'אנג מענה את אחד הפושעים באחד הרגעים הכי גרפיים של השנה, שכולל נעיצת סכינים, עקירת עיניים ועוד מטעמים – נצרב אצלי בתודעה. רפן מעצב את צ'אנג בתור מלאך המוות, על אף שהוא נציג החוק, ומעניק לו כוחות על אנושיים, כמו למשל חרבות שנשלפות משום מקום מאחורי גבו. הכי אכזרי, הכי מהפנט.

לקריאה נוספת: פבלו על הסרט.

17. ניתוח שדה – "עצבניות אש" (The Heat)
סנדרה בולוק מנסה לפתוח את דרכי הנשימה של מישהו שנחנק, אבל רק מאוחר מדי נזכרת שאין לה מושג איך עושים את זה, ודם מתחיל להשפריץ לכל מקום. לא, באמת, זה אחד הרגעים הכי מצחיקים של השנה.
האמת היא שהסצנה הזו ממש מקביל לסצנת ההפרשות (האדירה) של "מסיבת רווקות" (האדיר): היא לא קשורה לסרט, היא לא בטון של הסרט, והיא בעיקר שם כדי לייצר איזושהי נקודת שיא שוות ערך להרס עיר ב"הרובוטריקים": להדהים את הקהל למרות שהיא הכי לא נחוצה.
אבל זה עובד, וזה מצחיק וזה כן מצדיק אפילו צפייה בסרט החביב-אך-לא-יותר מזה.

16. מרדף במעגל – "וושינגטון על הכוונת" (White House Down)
זה משהו שאתם יודעים מאז פוסט אנשי השנה שלנו בשנה שעברה: יש לי חולשה לצ'נינג טייטום, ואני יודע כעובדה שאני לא היחיד. לכן, קבוצה של לוחמי קולנוע אוהדי-טייטום שכמונו (רובם סטרייטים, יצוין בפרוטוקול), התארגנו לצאת את דרכינו ביום שישי אחד כדי לצפות בסרט הבית-הלבן-במתקפה השני של 2013. זה היה כרטיס הקולנוע הראשון שרכשתי מאז "מאניבול".
סרט טוב "וושינגטון על הכוונת" לא היה, אבל נדמה לי שכולנו נהננו ממנו מאוד על אף זאת. אחת הסיבות שאני בעד הסרט הוא א) טייטום, ב) הסצנה בה קייל (טייטום) והנשיא (ג'יימי פוקס) נכנסים לרכב משוריין ומתחילים לברוח מהטרוריסטים במעגלים סביב החצר שבחזית הבית הלבן. טייטום נוהג ופוקס מנסה לתפעל כל מיני מכשירי לחימה.
זה רגע שגם עולה באיכותו של על שאר הסרט מבחינת אקשן וכיף, גם עושה את השימוש הכי מצחיק בפוטג' של "ליל המתים החיים" המקורי, וגם כולל כמה מהמשפטים הכי מוצלחים של השנה כמו "אתה מוכן לא להכות אותי על הראש עם טיל בזמן שאני מנסה לנהוג?", "איך מישהו מאבד משגר טילים?!?", וכמובן מספר אחת: "זומבים?! איך אני מתמודד עם זומבים עכשיו?!".
כמו כן, צ'נינג טייטום.

15. מישל! – "זרים על שפת האגם" (L'Iconnu du Lac) – ספויילר
אם במקרה לא יצא לכם לקרוא את עודף הטקסטים שכתבתי על הסרט הצרפתי הזה, אז שתדעו שזה בסדר. אני לא כועס. אין לכם מה לדאוג לגבי זה. אני אמשיך לכתוב לעצמי ואתם פשוט תמשיכו להתעלם. אני לא נעלב. אני לגמרי בסדר. העיקר שאתם מרוצים.
הסיום של הסרט הצרפתי השנוי במחלוקת הזה הוא בעיני אחת הסצנות המרגשות של השנה, כי הוא מציף את הדבר שהכי קשה לקבל בעצמנו: אנחנו באמת מעדיפים למות מאשר להיות לבד. כמובן שהסוף של הסרט מעט פתוח והוא נתון לפרשנות יותר מאשר הדידקטיות שלי, אבל זה האפקט העיקרי.
הסיבה שאני כל כך תפוס על הסצנה הזו היא מכיוון שאיתה עברתי את החוויה הכי מעניינת שלי השנה: בצפייה הראשונה התעצבנתי עליה נורא ואחרי כמה ימים – בלי שום סיבה – לפתע הבנתי אותה. פתאום היא נראתה לי הגיונית. לכן חזרתי לצפייה נוספת בסרט, וראיתי כמה פספסתי בצפייה הראשונה. זו סיבה מספיק טובה להכניס את  הרגע הזה כמקום ה-15.

לקריאה נוספת: טקסט על הסרט בעקבות החלטת הצנזורה; כמו כן, הסקירה הרחבה על הסרט; וגם חלקו בדאבל-פיצ'ר.

14. לוחמה בשטח בנוי – "בית לחם"
ובמעבר חד. אין ספק שהסצנה בה מבצרים אנשי כוחות הבטחון את המחבל המבוקש בבית משפחה בבית לחם הוא נקודת השיא של הסרט, אבל הוא גם יותר מזה. אני חושב שמדובר בסצנת האקשן הטובה ביותר בקולנוע הישראלי (שווה להזכיר את את המהומות שפותחות את "רוק בקסבה" משנה שעברה). לא שיש לו המון תחרות, אבל בין כה וכה יובל אדלר הבמאי, ירון שרף הצלם ועומר רון העורך, קבעו רף די גבוה גם להבא.
בתור בוגר חיל הים אני לא באמת יודע כמה הסצנה הזו אמינה או ריאליסטית, אבל היא לגמרי שמטה לי את הלסת בזמן הצפייה.

לקריאה נוספת: הסקירה של עופר.

13. הדריסה הגרועה בעולם – "רווח וכאב" (Pain & Gain)
בתוך האונס המנטלי והחושי שהוא סרטו המוגזם של מייקל ביי – סרט שעדיין לא החלטתי מה דעתי עליו, וסביר שלעולם לא אצליח – הרגע שבו שלושת המטומטמים מנסים לדרוס למוות את ויקטור קרשו (טוני שלהוב) ומנסים שוב ושוב ושוב ושוב ללא הצלחה, הוא איזשהו שיא של טירוף. זה מצחיק כמו שזה בלתי נסבל.

12. ההשתלטות – "קפטן פיליפס" (Captain Phillips)
על אף שהסצנה האחרונה של טום הנקס בסרטו של פול גרינגראס היא אחד מהרגעים הטובים ביותר בקריירה של הנקס, ואחת הסצנות הכי מרגשות של השנה, הרגע שבו שלושת הסומלים מצליחים לעלות על ספינת המסחר העצומה, היא היא הרגע הגדול.
כשרואים את הסירה המצ'וקמקת של של הסומלים אל מול המפלצת האמריקנית, לא נראה שיש סום סיכוי שיש פה איזשהו איום. ועל אף שאנחנו יודעים שהסומלים כן יצליחו להשתלט על הספינה, המתח עדיין גבוה. גרינגראס הוא מבמאי האקשן הטובים ביותר שיש לנו, וכל הכח שלו מוצג לראווה בסצנה הזו.

לקריאה נוספת: הסקירה שלי.

11. המבער – "מי מפחד מהזאב הרע"
יש המון דברים שאנחנו רגילים לראות בסרטים ישראלים. איש כפות לכסא שהחזה שלו נצרב על ידי מבער שמוחזק בידיו של דבלה גליקמן איננו אחד מהם.
כאשר הבילד-אפ לרגע הזה נבנה לאיטו, אין צופה אחד שחושב שאנחנו אשכרה הולכים לראות את זה. אפילו כשזה באמת קורה קשה להאמין. אבל זה לגמרי שם, והאפקט הממוחשב נראה מעולה, והמשחק לא מתיר מקום לספקות. אין פה שום שאלה שהסצנה הזו נכנסת לפנתיאון של הקולנוע הישראלי.

לקריאה נוספת: הסקירה של אורון; הניתוח של עופר; אני מנסה לשכנע חברי אקדמיה להצביע לסרט (לא הלך לי משהו).

10. מחילה ללוייתן – "חולדה ועצם" (De Rouille et d'os)
לוויתנים היו חזקים השנה, מ"קון-טיקי" ועד "בלאקפיש". את התיעודי הטוען לאוסקר טרם יצא לי לראות (ואני לא רואה אופציה שבה אצליח להישיר מבט אליו. אני בבעיה עם חיות סובלות בקולנוע), ולכן אתן את סצנת הלוויתן של השנה לרגע המרגש בו סטפאני (מריון קוטיאר) שאיבדה את רגליה לטובת לוויתן אותו אימנה, חוזרת כדי לראות אותו שוב לראשונה מאז התאונה. זה גם הרגע הכי טוב של CGI של השנה, וגם אימג' בלתי נשכח.

לקריאה נוספת: הסקירה של אורון (עדיין הסקירה הנקראת ביותר בתולדות הבלוג).

9. שיטוט בארמונות – "יפה לנצח" (La Grande Bellezza)
רשימת 20 הרגעים של השנה יכולה להיות בקלות "20 הרגעים הנפלאים ביותר מתוך "יפה לנצח"" ועדיין יהיו כמה סצנות שישארו בחוץ. הסגידה לבוטוקס, סצנת הפלמינגואים, המסיבה בהתחלה… נציג איטליה לאוסקר, בבימויו של המאסטרו פאולו סורנטינו, הוא עדיין הסרט הכי מרהיב שראיתי השנה.
באחד הלילות בו משוטט גיבורינו (טוני סרבילו) ברחובות רומא, הוא לוקח את בת זוגתו למעקב אחרי בחור צעיר עם מפתחות לכל המבנים הכי מרהיבים ומסתוריים של רומא. ויש המון כאלו. הם עוברים בחללים המעוצבים, מביטים בפסלים ובקשתות, מרגישים חלק מעיר שטומנת בחובה את כל היופי של העולם. הסיקוונס הזה גם מסתיים בדיאלוג שפורר אותי לגמרי, אותו הזכרתי בסקירה שלי על הסרט מפסטיבל חיפה.

8. לפגוש את קלואי – "צל הימים" (L'ecume des Jours)
עוד סרט שלכל רגע בו מגיע להכנס להיסטוריה. מישל גונדרי התעלה על עצמו, בעיני, בעיבודו לספרו המקסים של בוריס ויאן המתאר את סיפור האהבה העצוב של קולין (רומיין דורי המופלא) וקלואי (אודרי טוטו היחסית בסדר).
הרגע האהוב עלי בסרט הוא המפגש הראשון שלהם, במסיבת יום הולדת לכלב של חברה משותפת. קולין הביישן מתאהב בקלואי ממבט ראשון והוא עושה את כל הטעויות שצריך כדי להגיע לליבה. חוץ מזה, מדובר במשפט הכי רומנטי של השנה: "את קלואי של דיוק אלינגטון?"

לקריאה נוספת: הסקירה של אורון.

7. L – "האל"ף-בי"ת של המוות" (The ABCs of Death)
ושוב, מעבר חד. חד כמו חנית שנתקעת לך בטעות בסנטר כשאתה בעצם מנסה לשפד את הקורבן האומלל שיושב על מתקן כליאה משוכלל ונאלץ לצפות בחשפנית ללא רגליים. וכדי להרגיע אתכם, תכירו שהמשפט הזה איננו פרי דמיוני אלא סצנה מתוך הסרט שבכותרת. אני מניח שיש כמה שזה ירגיע אותם.
"האל"ף-בי"ת של המוות" הוא אנטולוגיה בת 26 פרקים, בה כל האותיות הלועזיות חולקו לבמאי אימה מסביב לעולם, עם תקציב קטן וחופש אומנותי ללא גבולות. התוצאה היא סרט מאוד לא אחיד, עם כמה שטויות שלא מהעולם הזה, אבל כמה אפיזודות שנרקחו במוחות החולניים ביותר. אני הרחבתי על הטובים והרעים באחת ממהדורות אימת החודש, אז הפעם אתרכז רק במחרידה מכולם: גבר מתעורר כפות לכסא (פעם שלישית בפוסט הזה. אולי אני צריך לבדוק את הנושא…) ומגלה שהוא משתתף במשחק חולני. וכשאני כותב "חולני" אז אני באמת מתכוון לזה.
באפיזודה הזו לא נאמרת מילה אחת אבל באמת שאין צורך. הבמאי הוא טימו טהאהנו (כבר שנה אני מנסה לברר את מתעתקים את השם שלו ולא מצליח. מי יודע מה המייל של ענבל קידר?), שאחראי על האפיזודה הכי טובה גם ב-"V/H/S/2" ואני נרגש ונחרד גם יחד מהיום שבו יעשה עוד סרט באורך מלא.

6. אינטרלוד – "מנועים קדושים" (Holy Motors)
אומר זאת בקצרה: אם צפיתם בסרט המופלא הזה של ליאו קראקס, ולא עלה על פניכם חיוך עצום ומטופש ברגע שדניס לבאנט נכנס אל הפריים חמוש באקורדיון, אני לא מבין מה הבעיה שלכם.

לקריאה נוספת: הסקירה של אורון; הופעת אורח בבלוג של ניר נאמן.

5. הגרנד פרי היפני – "Rush"
האהבה שלי לסרטו של רון הווארד, שלא קיבלה הד בשום מקום אחר מלבד מצעד סרטי השנה של המגזין Empire (מקום 3!), רק הולכת וגדלה ככל שאני מתרחק ממנו. כן, הוא לא מושלם, כן, יש לו בעיות, אבל בעיני הסרט הזה גדול, והעובדה שהוא לא נכנס לפיינליסטים באוסקר האיפור והאפקטים היא לכל הפחות חסרת אחריות.
בכל מקרה, סיקוונס השיא של הסרט מתרחש ביפן, במירוץ האחרון בין לאודה (דניאל ברוהל) והאנט (כריס המסוורת') והצילינדרים מפמפים בכל הכח. אני לא בטוח אם זה מירוץ המכוניות הטוב בקולנוע, אבל הוא בהחלט אי שם בטופ.

4. נסחפים בנהר – "ההוביט: מפלתו של סמאוג" (The Hobbbit: The Desolation of Smaug)
הבריחה של חבורת הגמדים מהאורקים בנהר השוצף כשלהגנתם רק חביות עץ היא בקלות הסיקוונס המצחיק והמסעיר שפיטר ג'קסון עשה בימיו. קודם כל כי זה עשוי מעולה, שנית כי זה מצחיק בקטע אחר, שלישית כי ההמצאות והיצירתיות של האקשן שם מתעלות על כל דבר שסופרמן, איירון מן או וין דיזל הצליחו להרים השנה.
הדבר הכי קרוב שהיה לנו למרדף המטורלל באמצע "הרפתקאות טין טין". לא מפתיע שג'קסון עומד מאחורי שניהם.

לקריאה נוספת: הסקירה הנלהבת שלי.

3. המצוד – "כוננות עם שחר" (Zero Dark Thirty)
גם אלו שלא אהבו את סרטה של קת'רין ביגאלו, על המרדף אחרי רב המחבלים אוסמה בין-לאדן, לא יכלו שלא להודות בפאר של סצנת הקליימקס בסופו. הסיקוונס, שמצולם כמעט כולו דרך משקפות ראיית לילה, הוא עשייה קולנועית של במאית שלא רואה בעיניים, של עורך שצריך לקבל אות הוקרה מאלוהי הקולנוע, וצלם חסר מורא. והסאונד. אלוהים אדירים, הסאונד.
"כוננות עם שחר" היה הסרט האהוב עלי מכל תשעת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר של שנה שעברה, והרגע הזה אליו בנו במשך שעתיים הוא הפיי-אוף הכי מוצלח שהיה השנה.

לקריאה נוספת: הסקירה של עופר

2. הכוורת – "סוף העולם" (The World's End)
כבר בוודאי שמתם לב שכל אחד מתריסר הפאבים בסרט מעיד בשמו על העומד לקרות בו, נכון? ברור.
ב"הכוורת", הפאב התשיעי אליו נקלעים גיבורינו הדי-שיכורים, הם מותקפים על ידי אין ספור רובוטים כמו דבורים שתוקפות את אלו שחדרו לטריטוריה שלהן.
קרבות בפאב זה משהו שאדגר רייט מאוד אוהב. למעשה, הוא מעולם לא ביים סרט בלי איזה הרס מופלא של פאב או מועדון. הפופולרי ביותר הוא כנראה הקרב בווינצ'סטר של Shaun of the Dead לצלילי don't stop me now, בו מכים גיבורנו (הדי-שיכורים) את הזומבים במקלות ביליארד. "הכוורת" אוכל את הסצנה הזו.
התקף הזעם של אנדי נייטלי (ניק פרוסט. גאון) והנסיון של גארי קינג (סיימון פג) ללגום מהבירה שלו כדי שיוכל להמשיך לפאב הבא, תוך כדי שעשרות רובוטים מנסים לשבש לו את התכנית (אני מנייאק אם האספרסו של "האדסון הוק" לא היה השראה לרגע הזה), הכוריאוגרפיה המושלמת, האפקטים המדוייקים, הגאונות של רייט, כל אלו הם הסיבה לכך שהקרב בכוורת הוא סצנת הקרב הטובה ביותר של 2013. קח את זה, לוקי.

לקריאה נוספת: הדאבל-פיצ'ר.

1. בחלל אי אפשר לשמוע אותך מתפוצץ – "כוח משיכה" (Gravity)
אין מה לעשות. גם לי קצת נמאס לשמוע על הסרט, אבל כשזה מגיע לרגעים הקולנועיים שהפכו את 2013 למה שהיא, סרטו של אלפונסו קוארון חייב לקבל כבוד של מלכים.
הרגע האהוב עלי, מבין 90 הדקות האהובות האלו, הוא הרגע בו הרסיסים ניתכים בעוצמה במעבורת החלל ומרסקים אותה, מאחורי גבה של סטון (סנדרה בולוק).
אבל רגע – השוט הזה של פיצוץ מאחורי גבו של הגיבור הוא אחד האימג'ים הכי שחוקים בקולנוע. מ"נשק קטלני 2" דרך "סוריאנה" ו"קוד מקור", ואפילו השטות הזאת של לוק בסון עם מישל פייפר מהשנה האחרונה… למעשה, טום קרוז לא חותם על תסריט אם אין לפחות שני שוטים כאלה בסרט. אבל מה שהופך את הרגע הזה ב"כוח משיכה" לכל כך מדהים, כל כך מחריד, הוא השקט. כאשר פיצוץ מתרחש מאחורי גבו של הגיבור, הרעש וההמולה עושים את שלהם. אבל כשהפיצוץ הקטלני לא מגובה באוויר וגלי קול שיעידו על קיומו, והוא מתגנב בשקט כמו מפלצת ערמומית במיוחד, זו כבר ליגה אחרת של חרדה.

לקריאה נוספת: הביקורת שלי ב"עכבר העיר".

ובל נשכח את: סצנת הבריכה של "אפסטרים קולור", הופעת האורח של קפטן אמריקה ב"תור: העולם האפל", גטסבי ודייזי מתאחדים ב"גטסבי הגדול", הפתיחה של "סיטדל"; החלקה על הקרח מ"צל הימים", האקדח והפה של ג'יימס פרנקו ב"ספרינג ברייקרס", הסקס הארוך של "כחול הוא הצבע החם ביותר", או כל קרב שתבחרו מ"פסיפיק רים".

10 הציטוטים הגדולים של השנה:

10. "זכרי, שום עלול להגמר. אך המוזיקה תמשיך לנצח" – "בני הנפילים: עיר של עצמות" (The Mortal Instrument: City of Bones)
ג'ייס מסביר לקלרי למה יהאן סבסטיאן באך היה לוחם השדים הטוב ביותר בעולם.

9. "אני שונאת כשאומרים לי שמשתתפים בצערי. זה כמו לנסות לחמם מישהו עם שמיכה רטובה" – "רוץ וקפוץ" (Run & Jump)
ונשיה מתלוננת על נחמדותם של אנשים.

8. "It was an honset mistake" – "רווח וכאב" (Pain & Gaun)
פול דויל מסביר למה הוא כשל במשימה היחידה שהייתה לו.

7. "אני לא מלצרית. אני ענייה" – "פרנסס הא" (Frances Ha)
פרנסס מתחכמת.

6. "לפי ההגיון הזה אנחנו גם צריכים לחלל כל נקב בגוף שלו. אתה בקטע?" – "מי מפחד מהזאב הרע"
גידי מתחכם.

5. "אני עדיין חושב ששום דבר ממה שהוצע בעשר הדקות האחרונות לא מתעלה על 'סמאשי סמאשי אג מן'" – "סוף העולם" (The World's End)
הדבר הכי חשוב בזמן שאתה נמצא תחת מתקפת יצורים הוא לנסות למצוא להם שם.

4. "מאז שגיליתי את האומנות, התא הזה נראה לי כמו כלא" – "קיסר חייב למות" (Caeser Must Die)
משפט הסיום המרגש של השנה.

3. "Gentleman, you had my curiosity, now you have my attention" – "ג'אנגו ללא מעצורים" (Django Unchainded)
כל שנה עם סרט של טרנטינו מצריכה ציטוט שלו.

2. "לי יש בוהן נוספת. אבל היא לא עלי כרגע" – "בית ספר למפלצות" (Monsters University)
ארט מנסה להיות יעיל.

1. "זה שבר לי את הלב" – "בריונות" (Bully)
פשוט רדו לסוף הסקירה זו.

10 התפקידים הכי טובים של השנה שאף אחד לא מדבר עליהם:
ג'וליאנה ניקולסון בתפקיד אייוי – "אוגוסט: מחוז אוסייג'"
ויטאה פאנסרינגארם בתפקיד צ'אנג – "רק אלוהים סולח"
קורין מאסירו בתפקיד אנה – "חלודה ועצם"
סקרלט ג'והנסן בתפקיד ברברה – "דון ג'ון"
מיקי סאמנר בתפקיד סופי – "פרנסס הא"
קיילב לנדרי ג'ונס בתפקיד סיד מארץ' – "אנטי-ויראלי"
דבי ריינולדס בתפקיד פרנסס ליברצ'ה – "חיי עם ליברצ'ה"
אמה תומפסון בתפקיד סרפין – "יצורים יפהפיים"
רוני מארה בתפקיד אמילי טיילור – "תופעות לוואי"
סם שפרד בתפקיד טום – "הסיפור של מאד"

וזהו להפעם.
עופר ימשיך את סיכומי השנה האינדיבדואלים מחר, וביום ראשון נחשוף את העשיריות שלנו. ביומה האחרון של 2013 נגיש לכם את הפינאלה הסריטתי – אנשי השנה!

רגעי השנים הקודמות:
20 הרגעים הגדולים של 2010
20 הרגעים הגדולים של 2011
20 הרגעים הגדולים של 2012