• סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״מפעל אמריקני״, סקירת נטפליקס תיעודית
  • מי שעומד מאחורי
  • הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019

המדריך המקיף לאוסקר ה-85: חלק א'

27 בינואר 2013 מאת אור סיגולי

בטקס האוסקר מחולקים פרסים ב-24 קטגוריות תחרותיות. שלוש מתוכן לסרט קצר (סרט עלילתי, סרט תיעודי וסרט אנימציה) ועוד אחת לסרט תיעודי באורך מלא.
השנה, לראשונה אי פעם לדעתי, הצלחתי לראות את כל המועמדים בכל הקטגוריות העלילתיות הארוכות עוד לפני הטקס, חוץ ממועמד אחד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה וסרט תיעודי אחד מקטגוריית השיר הטוב ביותר (שזה לא נחשב לא משנה איך מסתכלים על זה). לכן יותר מתמיד, אני לגמרי מוכן לטקס האוסקר של סרטי 2012.
אני עומד לחלוק את הידע הזה אתכם. אין צורך להודות לי.

השנה מועמדים 33 סרטים שונים לקטגוריות המרכזיות של הטקס, אלו שמתעסקים בסרטים עלילתיים באורך מלא (זה אולי הזמן הנכון לבקשה מאנשים שמתעסקים בשפה העברית: האם אתם יכולים לחשוב על הגדרה אחרת ל-fiction מאשר "סרט עלילתי"? הרי גם לסרטים תיעודיים יש עלילה. חייבים למצוא לזה מונח נכון, כי "סרט בדיוני" נשמע לא טוב). זהו המספר הנמוך ביותר של  סרטים מתמודדים מאז שהאקדמיה שברה את כלל חמשת הסרטים ב-2009.
בשנה הראשונה של "חוק האביר האפל" (=עשרה מועמדים משמעותו פחות פדיחות) התמודדו באוסקר 39 סרטים עלילתיים באורך מלא, ובשנה לאחריו 36. בשנה שעברה האקדמיה עברה ל"חוק הזדמנות שנייה" (=אין צורך להעמיד עשרה סרטים אם חלקם מחורבנים) והעמידה תשעה סרטים בקטגוריה הראשית. שנה שעברה היה מספר שיא של 41 סרטים. שמונה יותר מהשנה.

כמה ימים ספורים לפני הטקס אנחנו נפרסם פה את רשימת ההימורים שלנו. עד אז, מעכשיו ועד הטקס בסוף פברואר, אני אכתוב בהרחבה על כל 20 הקטגוריות ככה שנוכל להגיע לקו הסיום כמה שיותר מוכנים. השבוע אנחנו מתחילים עם קטגוריות התסריט, האפקטים, העיצוב האומנותי, עיצוב התלבושות, המוזיקה והשיר המקוריים.

moonrise3

פרס התסריט המקורי הטוב ביותר

הקטגוריה הזו היא תמיד אחת האהובות ביותר באוסקר, כי היא חוף המבטחים של הסרטים הבאמת טובים של השנה. כל שנה קטגוריית התסריט המקורי מאמצת אליה כמה מהעבודות המעניינות ביותר – מעניינות יחסית בעולם האוסקר, כמובן – ונותנת מקום לסרטים מאתגרים ומעניינים שקצת קשה להם לתפוס בקטגוריה הראשית. היא גן עדן לקולנוע עצמאי וקולנוע חוץ אמריקני.
הנה למשל כמה סרטים אדירים מהשנים האחרונות שרק הקטגוריה הזו מצאה לנכון להלל אותם: "התמוטטות", "לארס והנערה האמיתית", "חיים בין השורות", "נקודת מפגש", "משפחת טננבאום", "ממנטו" ו"ברוז'" (שלא אהבתי). וזה רק מאז שנות ה-2000. זו גם הקטגוריה בה זכו באופן בלעדי "דבר אליה", "פארק גוספורד", "שמש נצחית בראש צלול", "כמעט מפורסמים", "ספרות זולה", "ללכת שבי אחריו", "צ'יינטאון", "אחר הצהריים של פורענות" ו"האזרח קיין".
וודי אלן שומר על שיא מועמדויות בקטגוריה עם 15 אזכורים ו-3 זכיות. פדריקו פליני אחריו עם שש.

גם השנה חמשת המועמדים לקטגוריה הזו הם מהמעניינים והמוצלחים של השנה, אם כי דווקא אצל חלקם התסריט הוא לא בהכרח ההצלחה הגדולה ביותר.
המעניין ביותר בעיני במרוץ הזה השנה הוא שמדובר בקרב חוזר נוסף וצמוד בין קוונטין טרנטינו ומארק בול. טרנטינו זכה באוסקר הזה בשנת 1994 וקיבל מועמדות נוספת רק חמש-עשרה שנים לאחר מכן ב-2009 עם "ממזרים חסרי כבוד". גם סביר להניח שהיה זוכה אלמלא הפופולריות הרבה של "מטען הכאב" שניצח את "ממזרים" בקטגורית הסרט, הבימוי והתסריט שכתב מארק בול.
השנה השניים שוב ראש בראש. טרנטינו עם "ג'אנגו ללא מעצורים" ובול עם "כוננות עם שחר". לשני הסרטים חמש מועמדויות, כולל הסרט אך ללא בימוי. לטרנטינו זוהי המועמדות היחידה בטקס אך בול מועמד גם כמפיק. דבר נוסף שמשותף לקטגוריה השנה כמו לזו של 2009, היא שבשתיהן לא הייתה מועמדת אפילו אישה אחת.
אני חושב שזכייה של טרנטינו השנה תהיה בגדר טעות, מכיוון שעם כל חיבתי ל"ג'אנגו" התסריט סובל מילדותיות וגחמתיות שלא עושות לסרט טוב. בול עשה עבודה עיתונאית מרשימה מאוד בעבודתו ל"כוננות עם שחר" אבל ויתורו על הפסיכולוגיה של הדמויות והמבט החיצוני שמאפיין את הסרט עלולים אולי להרחיק צופים ומצביעים.
המרוץ צמוד אך הוא כלל לא בלעדי לשניהם.

מועמד שלישי ומרכזי למדי הוא המאסטר מיכאל האנקה שזוהי אחת משלוש מועמדויותיו השנה על סרטו המהולל "אהבה". זוהי מועמדותו השנייה של האנקה לאוסקר אחרי "סרט לבן" בקטגוריית הסרט הזר ב-2009. קשה מאוד לשלול את סיכויי הזכייה שלו אחרי הפופולריות הרבה לה זכה סרטו.
אני חייב לומר שאני אמביוולנטי נורא לגבי הסרט. מצד אחד אין ספק שהאיכויות שלו מדהימות ורמת העשייה שלו מעוררת השתאות. אבל מצד שני ישבתי מנותק לחלוטין מהסרט והשתעממתי בו לא מעט. מסוג הסרטים האלו שנורא קל לי להעריך אבל מאוד קשה לי לאהוב. מה גם שבעיני – כמו ב"ג'אנגו", סרט שבאופן טבעי מנצח בתחום ה"הנאה" – התסריט שלו הוא לווא דווקא החלק החזק בו. בזמן שהבימוי והמשחק אכן מלאי מחשבה ותכנון, התסריט הוא לא הדבק שמחזיק את הכל ביחד.

שני הסרטים הנוספים שמועמדים בקטגוריה הם "ממלכת אור הירח" ו"הטיסה". שניים מהסרטים האמריקאיים הטובים ביותר של 2012 בעיני.
"ממלכת אור הירח" מועמד אך ורק בקטגוריה הזו. את התסריט כתב הבמאי ווס אנדרסון יחד עם רומן קופולה, שהפך להיות נציג קופולה המאה שמועמד לאוסקר, אם מחשיבים לא רק את אחותו סופיה, אביו פרנסיס, וסבו קרמיין (המלחין של שני הסנדקים) אלא גם את ניקולס קייג' ואת טליה שייר. אם יזכה הוא יהפוך להיות הקופולה השלישי שעושה זאת בפרס התסריט המקורי.
אנדרסון עצמו כבר היה מועמד לקטגוריה הזו בעבר עם "משפחת טננבאום" והפסיד ל"פארק גוספורד". הוא היה מועמד פעם נוספת ב-2009 לפרס סרט האנימציה עם "מר שועל המהולל".

להוציא את רומן קופולה, ג'ון גטינס הוא היחיד פה שזוהי מועמדותו הראשונה לאוסקר. סרט אחר שכתב, "פלדה אמיתית", היה מועמד שנה שעברה בקטגוריית האפקטים. אמנם בעיני גם ב"הטיסה" התסריט הוא לא החלק החד ביותר, זוהי עדיין עבודה מצויינת ואני שמח על מועמדותו.

האמת היא שקשה לי מאוד עם ההעדרות של "לופר" ו"המאסטר" מהקטגוריה הזו. אני חושב ששני התסריטים האלו טובים עשרות מונים מכל המועמדים בקטגוריה הזו.

המועמדים לפרס התסריט המקורי, לפי הדירוג האישי שלי:
ווס אנדרסון ורומן קופולה – "ממלכת אור הירח"
מארק בול – "כוננות עם שחר"
ג'ון גטינס – "הטיסה"
מיכאל האנקה – "אהבה"
קוונטין טרנטינו – "ג'אנגו ללא מעצורים"

"חיות הדרום הפראי"

פרס התסריט המעובד הטוב ביותר

מהקטגוריה הזו אני בכלל מתחרפן. מתוך חמשת המועמדים יש שלושה סרטים שאהבתי ושני סרטים שממש לא. אבל מלבד אחד, אני מאמין באמת ובתמים שהתסריטים שלהם בעיתיים באופן שלא משנה כמה מוכשרים הבמאי, הצלם והשחקנים – התסריט הופך אותם לסרטים שבקושי מסוגלים להחזיק צפייה ראשונה.

כמו בקטגוריית התסריט המקורי, גם כאן מועמדים שישה תסריטאים וחמישה סרטים. בשונה, הפעם אחת מהם היא אישה. זוהי לוסי אליבר שמועמדת יחד עם הבמאי בן זייטלין על "חיות הדרום הפראי". הפתעות רבות לא היו בין המועמדים השנה וקשה לחשוב על סרטים אמריקאיים אחרים שהיו יושבים פה טוב יותר. זו תמונה די מדכאת, בעיני.

"חיי פיי" ו"אופטימיות היא שם המשחק" הם שניים מסרטי האוסקר הפחות טובים של השנה, ואני אומר את זה בכאב גדול כי אני מאוד אוהב הן את אנג לי והן את דיויד או. ראסל. אני באמת חושב שאלו שני הסרטים הכי חלשים בקריירה המפוארת שלהם. כשנגיע לקטגוריית הבימוי נדבר על זה לעומק, אבל עכשיו אנחנו פה בשביל התסריטים.
את "חיי פיי" כתב דיויד מגי וזוהי מועמדותו השנייה אחרי "למצוא את ארץ לעולם לא" בשנת 2004. על הסרט אפשר להגיד הרבה דברים: הוא מרהיב, הוא מרשים, הוא סוחף, הוא יפה. כל אלו זה אחלה, אבל לאף אחד מהם אין קשר לרמת הכתיבה שלו שמאופיינת בסיפור מסגרת שלא מחזיק ובמין פואנטיות שכתובה מרושל. לא קראתי את הספר אבל על אף שהרגעים בלב ים הם בהחלט מוצלחים וגם כתובים סבבה, ישנה בעייתיות רצינית בכל המסביב. ב"אופטימיות" המצב חריף הרבה יותר, כי הסרט אולי מתחיל נהדר עם דמויות אקסצנטריות ומעוררות חיבה וכמה דיאלוגים כיפיים, הוא הופך במהרה לקיטש טרחני ולא מעניין שכולל כמה הסתברויות מוזרות בכל מה שסובב סביב ההתערבויות והמניע המרכזי של שתי הדמויות הראשיות. הצלחת האוסקרים הקודמת של ראסל, "פייטר" המעולה, אגב, לא נכתבה על ידו.

את המועמדות של "חיות הדרום הפראי" אני מבין ועם זאת מעט מסוייג. אני חושב שזה סרט מקסים שיכל להכנס בקלות גם לקטגוריות המוזיקה והעיצוב האומנותי. אבל בזמן שהתסריט שלו הוא הצלחה אדירה בכל מה שקשור לעיצוב העולם הייחודי והמסקרן של סרט (וגם זה כנראה כנראה משוייך למחזה שכתבה אליבר עליו התסריט מבוסס), ברגע שהאקספוזיציה הקסומה של הסרט מסתיימת, נדמה שאף אחד לא כל כך יודע איך לנתב את העלילה ואנחנו נסחפים ימינה ושמאלה כמו מכונית הפוכה בדלטה של לואיזיאנה.

גם כשזה מגיע ל"ארגו" שכתב כריס טריו (החתיך) אני קצת מתוסכל. מצד אחד הסרט מתקדם מעולה (אולי בעיקר בזכות הבמאי והעורך) והסיפור הוא לא יאומן (אולי בעיקר בזכות שמדובר במקרה שקרה), ובנוסף הסרט רהוט, מלא בפאנצ'ליינים ודיאלוגים מוצלחים. אבל קשה לי מאוד להכתיר אותו כאחד התסריטים הטובים של השנה בעיקר בגלל הפדיחות שלו בעיצוב הדמויות. ל"ארגו", ותוכלו למצוא לינק לסקירה שלי בסוף הפוסט, יש פלקטים קלישאתיים במקום שבו אמורות להיות דמויות אמיתיות שנדאג להן ונרצה בטובתן. אין אף דמות שאנחנו חרדים לגבה ואף קונפליקט אמיתי וייחודי. הסרט מצליח להתעלות על כל אלו ולצאת מנצח, אבל לא על התסריט הזה ראויים לזכות בפרסים.

המועמד האחרון הוא טוני קושניר ו"לינקולן". קושניר הוא מחזאי זוכה טוני ששינה את כל ברודווי עם שני המחזות שכתב בתחילת שנות התשעים "מלאכים באמריקה: פנטזיה גאה על נושאים לאומיים – מילניום מתקרב" ו"מלאכים באמריקה: פנטזיה גאה על נושאים לאומיים – פרסטרוייקה".
שני המחזות האלו – ביחד ובנפרד – כל כך גאוניים, מדהימים ומופתיים שמצד אחד קשה לבקש ממי שכתב אותם שיתעלה עליהם, אך מצד שני בלתי אפשרי שלא לצפות למשהו יוצא דופן. התסריט הקודם שכתב קושניר היה ל"מינכן" של ספילברג ב-2005. בעיני אחד מהתסריטים הפתטיים ביותר שנכתבו לקולנוע, מה שלא מנע ממנו להיות מועמד לאוסקר הכתיבה ולהפסיד ל"הר ברוקבק". נבלה וטרפה.
"לינקולן" הוא שיתוף הפעולה השני בינהם.
אני לא מאלה שחושבים ש"לינקולן" הוא סרטו הטוב ביותר של ספילברג מזה עשור ("מלחמת העולמות" ו"טינטין" אוכלים אותו) ואני לא חושב שמדובר בסרט חד פעמי שכולו גאונות צרופה. אבל אני כן חושב שהוא סרט מצויין ומרתק, ודווקא פה – בשונה מכל שאר המועמדים עליהם כתבתי – אני חושב שדווקא התסריט טוב יותר מהבימוי.
קשה מאוד לעקוב אחרי "לינקולן", בטח בהתחלה. מדברים המון בסרט ולא תמיד ברור על מה. המניעים לא נחשפים לנו על ההתחלה ועל כל סצנה מעולה שטומי לי ג'ונס מבצע יש סצנה מחרידה של סאלי פילד שגורמת לך לרצות לערוך את הסרט מחדש. אבל האמת היא שהתסריט – מבלי להתייחס לסיפורים הקסומים על הדראפט בן 500 העמודים וכל העבודה מסביב – היא עבודה נהדרת של סיפור. אז נכון, אפשר לוותר על כל קטעי האבא-בן האלה שספילברג חייב להכניס אחרת לא נדע שזה סרט שלו, ונכון שהיה אפשר לוותר על איזה אנקדוטה או שתיים שלינקולן מספר לחבריו. אבל תאכלס? בקטנה. זו דרמה פוליטית מצויינת שאותי החזיקה חזק 80 אחוז מהזמן. לסרט שהוא מעל שעתיים זה הישג לא קטן.
אם "לינקולן" יזכה אני לא אקפוץ משמחה בתחושת נצחון, אלא אשמח בשקט כי זה הכי טוב שיש לקטגוריה הזו להציע השנה.

המועמדים לפרס התסריט המעובד, לפי הדירוג האישי שלי:
טוני קושניר – "לינקולן"
לוסי אליבר ובן זייטלין – "חיות הדרום הפראי"
כריס טריו – "ארגו"
דויד מגי – "חיי פיי"
דיויד או. ראסל – "אופטימיות היא שם המשחק"

bond_skyfall

המוזיקה המקורית הטובה ביותר

קטגוריית המוזיקה היא תמיד מקור של תסכול בעיני, בעיקר בגלל שבזמן שמאוד קל לי לחזור אחורה בזכרוני אל סרט ולהזכר במשחק, בעריכה, בצילום ובעיצוב – המוזיקה כמעט אף פעם לא נתפסת לי בראש. אני יכול לתאר לכם סצנות שלמות מ"סקייפול" לרמת הקאט, אבל אם אצטרך לזמזם לכם את המוזיקה אני די אתקע.
אמנם תמיד אפשר לחפש ביו-טיוב כמה קטעים כדי לרענן את הזכרון, אבל זה חצי-אפקט כי בעיני פחות משנה אם המוזיקה טובה או לא, נעימה או לא. מה שחשוב זה מה שהיא תורמת לסרט ולסיפור. כמו שצילום לא חייב להיות יפה כדי להיות טוב, הדבר נכון גם למוזיקה. למרבה הצער, באוסקר המוזיקה, ממש כמו הצילום והעיצוב, הזוכה הוא בדרך כלל פס הקול היפה ביותר ולא הנכון או המעניין ביותר.

כל החמישייה המפוארת של השנה (כולם גברים אגב. הפעם האחרונה שמלחינה הייתה מועמדת הייתה לפני 12 שנה) הייתה מועמדת בעבר ושניים מתוכה זכו.

ג'ון וויליאמס הוא כבר אגדה ממזמן והוא פחות או יותר מועמד על כל פעם שהוא מתעורר בבוקר. הוא היה מועמד 47 פעמים בעבר – הכי הרבה מכל אדם הולך על פני האדמה כרגע – וזכה חמש פעמים ("רשימת שינדלר" זכייתו האחרונה מלפני 19 שנה, "מלתעות", "אי.טי", "מלחמת הכוכבים" ועיבוד למוזיקה הקיימת של "כנר על הגג"). לעיתים רבות הוא מועמד יותר מפעם אחת בשנה. הוא התמודד נגד עצמו בשנת 1972, 1978, 1985, 1987, 1989, 2001, 2005 וגם שנה שעברה. בשנים 1995 ו-1973 הוא היה מועמד בשלוש קטגוריות שונות באותו הטקס.
וויליאמס כתב את המוזיקה שהכי צפוי שהוא יכתוב לסרט כמו "לינקולן". מתחיל שקט ואז גובר עם מלא כינורות. כן, הוא גאון, אבל קשה להגיד שיש משהו מרגש נורא במה שהוא הלחין ל"לינקולן". מה גם – וזו לא אשמתו – הדרך שבה המוזיקה משובצת בסרט היא די איומה. כשהצופה מרגיש את המוזיקה זוחלת לתוך הסצנה, זה לא סימן טוב. זה קורה המון ב"לינקולן".

אלכנסדרה דספאלט המועמד על "ארגו" מגיע לאוסקר בפעם החמישית בשבע השנים האחרונות, אך טרם זכה. דספאלט הלחין את רוב הסרטים שראיתם בשנים האחרונות בינהם "כוננות עם שחר", "שומרי האגדות", "ריאליטי" האיטלקי, "חלודה ועצם" הצרפתי, "ממלכת אור הירח" ו"רנואר" (אלו, יחד עם "ארגו", רק בשנה האחרונה בלבד. שתבינו), "קרוב להפליא ורועש להחריד", "משחקי שלטון", "הארי פוטר" האחרון, "עץ החיים", "נאום המלך", "סופר צללים", "מר שועל המהולל", "נביא", "המקרה המופלא של בנג'מין באטון", "המלכה", "נערה עם עגיל פנינה", "לבי החסיר פעימה" ואני אפסיק כאן כי כואבת לי היד.
המוזיקה שכתב ל"ארגו" היא דוגמא מצויינת למוזיקה שקצת משעמם להקשיב לה באופן עצמאי, אבל בסרט היא עושה עבודה אפקטיבית ונהדרת. מועמדות משמחת וראויה.

למלחין המופלא תומס ניומן יש את ההישג המפוקפק של 10 מועמדויות לאוסקר ללא זכייה, וספק אם זה יישבר השנה. הוא הפסיד שתי זכיות למוזיקה ולשיר על "וול-אי" (ל"נער החידות ממומבאי"), על "הגרמני הטוב" (ל"בבל"), על "סדרה של צרות" (ל"למצוא את ארץ לעולם לא"), על "למצוא את נמו" (ל"שיבת המלך"), על "הדרך לפרדישן" (ל"פרידה"), על "אמריקן ביוטי" (ל"הכינור האדום"), על "מציאות אחרת" (ל"פוקהונטס") ועל אף שבשנת 1994 הוא היה מועמד פעמיים על "נשים קטנות" ו"חומות של תקווה", הוא הפסיד להאנס זימר ו"מלך האריות".
אם הוא יזכה השנה על המוזיקה האדירה של "סקייפול" יהיו לא מעט שיכבדו אותו במחיאות כפיים בעמידה.

דריו מריאנלי מועמד על המוזיקה התיאטרלית/קרקסית הנפלאה של "אנה קארנינה", אחת מהסיבות שאני כל כך אוהב את הסרט הזה. מריאנלי זכה באוסקר ב-2007 על שיתוף הפעולה הקודם שלו עם הבמאי של ג'ו רייט, "כפרה".

המועמד האחרון וטוען לכתר הוא מייקל דנה על הלחנת "חיי פיי", אחת ההצלחות של הסרט. הוא מועמד פעמיים השנה, גם פה וגם בקטגוריית השיר המקורי על אותו הסרט. זוהי השנה הראשונה של דנה ("המתיקות שאחרי", "סופת קרח") כמועמד.

גם פה, העובדה שג'וני גרינווד ו"המאסטר" לא מועמדים הם סוג של פדיחת על בעיני.

המועמדים לפרס המוזיקה המקורית, לפי הדירוג האישי שלי:
דריו מריאנלי – "אנה קארנינה"
תומס ניומן – "סקייפול"
מייקל דנה – "חיי פיי"
אלכסנדרה דספאלט – "ארגו"
ג'ון וויליאמס – "לינקולן"

ted2

השיר המקורי הטוב ביותר

אחד הדברים הבזויים והמטופשים ביותר באוסקר – כל אוסקר – הוא קטגוריית השיר המקורי. גם מכיוון שזו הקטגוריה היחידה שאין ולו שום קשר לאיכות הסרט וגם מכיוון שהבחירות של האקדמיה כל כך גרועות שבדרך כלל הזוכה הוא המועמד המפורסם ביותר מבין המועמדים, כאילו האקדמיה אומרת להם תודה על כך שבאו לטקס להעלות את הרייטינג. הזוכים לאחרונה היו ברט מקנזי ("החבובות"), מליסה את'רדיג' ("אמת מטרידה"), אנני לנוקס ("שיבת המלך"), אמינם ("8 מייל"), בוב דילן ("נערי פלא") ופיל קולינס ("טרזן").
הפרס עצמו ניתן לכותב ולמלחין ולא למבצע, אבל עדיין נדמה שהפופולריות הולכת לזמר. השנה השירים שמועמדים מבוצעים על ידי אדל, סקלרט ג'הנסון, נורה ג'ונס ויו ג'קמן.

מתוך חמשת השירים השנה, שלושה משעממים באופן בלתי נסלח, אחד מצויין ואחד – כנראה הזוכה – הוא אחד הלהיטים הגדולים של השנה.
השירים מתוך "חיי פיי", "Chasing Ice" התיעודי והשיר החדש, "לפתע", שנכתב ל"עלובי החיים" יהיו הסיבה למה יהיה קשה לצלוח את הטקס. לעומתם, השיר הנפלא מתוך "טד" ("כל אחד צריך חבר הכי טוב") ו"סקייפול" עלולים קצת להרים את המסיבה.

המועמדים לפרס השיר המקורי, לפי הדירוג שלי:
וולטר מרפי וסת' מקפרלן – "טד"
אדל ופול אטוורת' – "סקייפול"
מייקל דנה ובומבי ג'שרי – "חיי פיי"
ג'יי ראלף – "Chasing Ice"
קלוד מישל שונברג, הרברט קרצמר ואליין בובליל – "עלובי החיים"

Life-of-Pi-Bioluminescent-Water

העיצוב האומנותי הטוב ביותר

השנה עשתה האקדמיה מעשה ושינתה את שם הפרס מ-best art direction ל-best production design אחרי שנזכרו שהארט-דיירקטורים בכלל לא אלו שזוכים פה. גם אחרי כל כך הרבה זמן אני לא לגמרי הצלחתי להבין את ההבדל בין שני המקצועות, אבל ניחא.

העיצוב הכי מרשים והכי בעל משמעות הוא – ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת – הוא מה שעשתה שרה גרינווד ב"אנה קארנינה" כאשר הקימה את במת התיאטרון המרהיבה והמסחררת ביותר אי פעם. רמת הפרטים והפירוטכניקה של הסרט היא בלתי אפשרית, והיא בעלת משמעות כמו שהיא מרהיבה. זו מועמדותה הרביעית ללא זכייה של גרינווד אחרי "שרלוק הולמס" ושני שיתופי הפעולה האחרונים שלה עם ג'ו רייט "כפרה" ו"גאווה ודיעה קדומה".
הישג אדיר הוא גם רמת התכנון והעיצוב של "לינקולן". כמו "אנה קארנינה" גם לסרט של ספילברג אין הרבה צילומי חוץ אך עיצוב החללים הוא נפלא. המעצב ריק קרטר זכה לפני שנתיים על "אוואטר", והיה מועמד על עבודותיו ב"פורסט גאמפ" ו"סוס מלחמה".

ל"חיי פיי" יש יחסית מעט סטים כמו לשאר המועמדים אבל אני חושב שהעיצוב של הסירה הרעועה ומתקן השיט שבונה פיי לצדה הוא מדהים. אני פחות התרשמתי מהאי הנודד או הספינה העצומה יחסית למינימליזם המוצלח של הסירה בלב ים. דיויד גרופמן היה מועמד בעבר על "תקנות בית השיכר" והוא כנראה אחד מהאנשים הבודדים בצוות של "דמדומים" הראשון שהגיעו למועמדות לאוסקר.
עם "עלובי החיים" אני קצת בבעיה, כי אני יכול לראות איך על הדף התכנון של הסטים הרבים של הסרט הוא מעולה. כאשר אווה סטוארט רקחה במוחה את גוון הקירות, את סמיכות המבנים, את החומות הגבוהות והטיח המתקלף, אני בטוח שהיה שם פאר גדול. חבל שמה שיצא נראה די נורא, כמו איזושהי הפקה דלה של קוליסות וציורי מט. הייתי מצביע לה לאוסקר, אבל מפטר את צוות הבנייה.

הסרט היחיד ברשימה שאיננו תקופתי הוא "ההוביט: מסע בלתי צפוי". עכשיו, כמובן שהסרט נראה מדהים אבל לא הבנתי למה לתת מועמדות לאותם הסטים בדיוק של טרילוגיית "שר הטבעות", שכבר זכו באוסקר. עם כל הכבוד, בשנה של "ענן אטלס", "המאסטר", "לופר", "ממלכת אור הירח", "חיות הדרום הפראי", "פרומתיאוס", "סקייפול", "עלייתו של האביר האפל ו"כוננות עם שחר" – מה הטעם בלהצביע שוב פעם לפלך ולריבנדייל. לא היינו שם כבר? שלוש פעמים?

המועמדים לפרס העיצוב האומנותי, על פי הדירוג שלי:
שרה גרינווד וקייטי ספנסר – "אנה קארנינה"
ריק קרטר וג'ים אריקסון – "לינקולן"
אווה סטוארט ואנה לינץ'-רובינסון – "עלובי החיים"
דיויד גרופמן ואנה פינוק – "חיי פיי"
דן הנה, רן וינסנט וסיימון ברייט – "ההוביט: מסע בלתי צפוי"

mirror mirror

עיצוב התלבושות הטוב ביותר

שלושה מתוך המועמדים לפרס עיצוב האומנותי מועמדים גם לפרס התלבושות. השניים האחרים הם סיפורי שלגייה.
קטגוריית התלבושות ידועה בעצמאותה, והיא בדרך כלל לא הולכת שולל אחרי המועמדים הכבדים. שנה שעברה, למשל, שלושה מתוך חמשת המועמדים היו סרטים שלא הופיעו בשום קטגוריה אחרת ("ג'יין אייר", "W.E" ו"אנונימוס"). בין 2005 ל-2010 זכו "זכרונותיה של גיישה", "מארי אנטואנט", "אליזבת' 2", "הדוכסית", "ויקטוריה הצעירה" ו"אליס בארץ הפלאות". סרטים שלא היו בכיוון בכלל של הקטגוריות המרכזיות.
החלק המבאס הוא, כפי שקל לראות, שבמקום עיצוב התלבושות הטוב ביותר אפשר לקרוא לקטגוריה "הסרט עם הכי הרבה שמלות". שנה שעברה "הארטיסט" שבר את הרצף. השנה יש לנו רק שמלות וחליפות.
אבל האמת היא שחמשת המועמדים השנה הרוויחו את זה ביושר רב, ואם הייתי צריך להצביע הייתי בדילמה מאוד קשה. כל החמישה ראויים לזכות.

המועמדות המרגשת והעצובה ביותר היא של אייקו אישיוקה ("מראה מראה") שהלכה לעולמה השנה. אישיוקה זכתה ב-92 על עבודת הפאר שלה בעיצוב התלבושות ל"דרקולה" של קופולה אך מאז לא חזרה לאוסקר על אף שיתוף הפעולה המרהיב שלה עם הבמאי טרזם סינג ב"תא קטלני", "מעבר לכל חלום" ו"בני אלמוות". בזכותו היא מועמדת השנה.

את השלגייה הנוספת של 2012 הלבישה קולין אטווד, מכונת תלבושות ואוסקר, שזכתה שנה שעברה בזכות "אליס בארץ הפלאות" ולפני זה עם "זכרונותיה של גיישה" ו"שיקאגו". היא הייתה מועמדת בנוסף בזכות "נשים קטנות", "חמדת", "סליפי הולו", "סדרה של צרות", "סוויני טוד" ו"ניין". היא עובדת צמוד עם טים ברטון מאז "המספריים של אדוארד" והסרט הבא שלה יהיה Hidden, בו היא תלביש את אלכסנדר סקארסגארד. בתקווה שלא יהיה מספיק תקציב לחולצות.
המועמדת השלישית היא ז'קלין דוראן שעשתה פלאים ב"אנה קארנינה" ובאמת צריך לראות בשביל להאמין. זאת המועמדות השלישית שלה בכלל והשלישית שלה בזכות ג'ו רייט. שנה שעברה דוראן נשדדה ממועמדות על ידי שרלטנים שלא הכירו בעבודתה ב"החפרפרת". בכי לדורות.
ג'ואנה ג'ונסטון – כמובן המעצבת עם השם האמריקני היחיד ברשימה – היא האישה מאחורי הפאות והגלימות ב"לינקולן". זאת המועמדות הראשונה שלה על אף שהיא עצבה את התלבושות ל"סוס מלחמה", "מינכן", "פורסט גאמפ", "המוות נאה לה", "הרחק מכאן" ו"מי הפליל את רוג'ר רביט". בעקבות הידיעה הזו הלכתי, בדקתי, וגיליתי את האינפורמציה הבאה, שדי הפתיעה אותי:
22 מסרטיו של סטיבן ספילברג היו מועמדים לאוסקר בקטגוריות השונות, 9 זכו. מתוך 22 הסרטים האלו, רק חמישה – פחות מרבע – היו מועמדים על עיצוב תלבושות ("הצבע ארגמן", "אימפריית השמש", "הוק", "רשימת שינדלר" ו"אמיסטד"). נחשו כמה זכו? התשובה היא: 0. סרט של ספילברג מעולם לא זכה באוסקר על תלבושות ("רשימת שינדלר" הפסיד ל"עידן התמימות". ובצדק). ככה שג'ונסטון יכולה להיות הראשונה שתזכה בזכות ספילברג.

הגבר היחיד ברשימה הוא פקו דלאגו, מעצב ספרדי שאחראי לאחד מהדברים היחידים ב"עלובי החיים" שהם לא גרועים. התלבושות בסרט הזה באמת נפלאות. כאשר חיפשתי אינפורמציה עליו ב-IMDB גיליתי שאין לי סיבה להיות מופתע. דלאגו עיצב את התלבושות גם ל"העור בו אני חי" של אלמודובר וגם ל"בלאנקנייבס", נציג ספרד לאוסקר השנה, אבל לא פחות חשוב – הוא האיש מאחורי התלבושות של יצירת המופת ואהוב הבלוג "בלדה טריסטה" של אלכסנדר דה לה איגלסיה! מבחינתי הוא יכול לזכות באוסקר כל שנה.

המועמדים לפרס עיצוב התלבושות, על פי הדירוג שלי:
ז'קלין דוראן – "אנה קארנינה"
פקו דלאגו – "עלובי החיים"
אייקו אישיוקה – "מראה מראה – הסיפור האמיתי"
קולין אטווד – "שלגייה והצייד"
ג'ואנה ג'ונסטון – "לינקולן"

בחלק הבא נתרכז בקטגוריות הצילום, העריכה, האפקטים, הסאונד וסרט האנימציה.

לקריאה נוספת:
עופר על "ממלכת אור הירח"
עופר על "אהבה"
יניב על "ג'אנגו ללא מעצורים"
עופר על "חיי פיי"
יניב על "אופטימיות היא שם המשחק"
עופר על "סקייפול"
פבלו על "ההוביט: מסע בלתי צפוי"
הסקירה שלי ל"ארגו"
הסקירה שלי ל"חיות הדרום הפראי"
הסקירה שלי ל"אנה קארנינה"
הסקירה שלי ל"טד"
הסקירה שלי ל"מראה מראה – הסיפור האמיתי"
מתוך עכבר העיר און-ליין: הביקורות שלי על "ג'אנגו ללא מעצורים" ו"הטיסה"

תגובות

  1. אחד שראה הגיב:

    CHASING ICE נקרא בעברית "לרדוף אחר קרחונים" והוא הוקרן בארץ במסגרת פסטיבל הקולנוע הרוחני.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.