סיכום 2012: עשרים הרגעים הגדולים של השנה בקולנוע

בעוד כמה ימים נעלה כאן לבלוג פודקאסט חגיגי משותף של אורון ושלי, ובו נדרג את עשרת הסרטים הכי טובים של השנה החולפת שהופצו ושלא הופצו בקולנוע. עד אז אני עם סיכום השנה הקבוע שלי כאן בבלוג, ובו אני חוזר אל עשרים הרגעים הגדולים של הקולנוע בשנה שזה עתה הסתיימה. אבל שלא כמו עשרים הרגעים של 2010 ושל 2011, השנה החלטתי ללכת על כיוון קצת שונה.

מה שקרה השבוע הוא שביום הכי עמוס, כאשר יש לי להספיק פוסטים, כתבות וגם את העבודה הזו שבאמת מכניסה לי כסף, הצלחתי לשבש את המחשב שלי לרמה מלחיצה במיוחד שגרמה לי לרוץ בטירוף את כל שדרות בן-גוריון אוחז בו כאילו מדובר בבני הגוסס מהמגפה השחורה בדרכי אל רופא האלילים.
שמתי את המחשב בתיקון בציפייה דרוכה לחוות הדעת של הרופא, בידיעה שיש לי עכשיו לפחות יומיים-שלושה בלעדיו. כמובן שזה לא יעצור אותי מלעמוד בדד-ליינים שלי ואת רוב הכתבות והפוסטים של השבוע כתבתי באייפון (זה למשל. נכתב בנוטפאד). קשה להסביר כמה האגודל שלי כאב לקראת הסופ"ש. אבל זה לא רלוונטי.
מה שכן, את חלק הארי של פוסט עשרים הרגעים עשיתי, כאמור, דרך האייפון, תוך שאני יושב בכל מיני מקומות בילוי חביבים עלי. הריכוז המירבי שלי וכוסות הבירה שנערמו בצד גרמו לי להכנס למערבולת מעט סנטימנטלית כאשר מוחי חזר אל הסצנות והמשפטים האהובים עלי מהקולנוע החולף עד שלפתע זה הכה בי – אני לא מסכם את השנה שהייתה לי בקולנוע, אני מסכם את השנה שהייתה לי בחיים.
זה היה גילוי די מוזר כי זה ממש לא קרה לי ברשימות הקודמות, אבל פתאום קלטתי שחלק רציני מהרגעים האלה הוא בעצם נקודות משמעותיות בחיים שלי בשנה החולפת. לכן החלטתי לעשות מעשה ולפנות אל הרשימה הזו בדרך מעט שונה: במקום לדרג את הרגעים מהמקום האחרון עד הראשון, כמו בדרך כלל, אני אכתוב אותם בסדר הכרונולוגי שבו ננעצו ברצף של השנה האחרונה, ולמעשה ייצרו איזשהו מין יומן צפייה של 2012.
אנחנו בעד לרענן מדי פעם, לא?

במבט לאחור:
עשרים הרגעים הכי גדולים של 2010
עשרים הרגעים הכי גדולים של 2011

אז בהמשך הפוסט: 20 הרגעים הטובים, המרגשים, המפתיעים, המוצלחים והזכורים ביותר מהקולנוע של שנת 2012 על פי עבדכם הנאמן (אין הרבה ספויילרים, אבל במקרה וכן – תופיע אזהרה לפני)

ינואר – השנה החדשה כמובן כבר התחילה אבל מבחינת מפת הקולנוע בארץ אנחנו עדיין מתודלקים בסרטים הכבדים של ארה"ב מהשנה הקודמת. רוב סרטי האוסקר המשמעותיים נחשפו אלינו רק בינואר והיינו צריכים לחכות לפחות עוד חודש עד שסנוניות ראשונות של 2012 ינחתו אצלינו בלבאנט. המאסה הזו של סרטים בעלי פרופיל גבוה הופכת את ינואר למרוץ שמאוד קשה להתמיד בו, בטח כשהאוסקר מעבר לפינה. מהתקופה הזו אני בעיקר אני זוכר את הנסיעות הליליות בקנגו המקרטעת שהייתה לי, ממרכז ירושלים אל הקרנות העיתונאים בתל אביב ובחזרה.

"סוס מלחמה" (War Horse) – ההקרבה
הדבר הכי טוב והכי גרוע שאפשר להגיד על הפרוייקט הדי חלש הזה של סטיבן ספילברג משנה שעברה הוא שהסצנות של בעלי החיים בסרט אנושיות ומרגשות הרבה יותר מכל מה שקשור לבני האדם.
בסצנה הכי טובה בסרט (זמן טוב להזכיר גם את הרגע המדהים של הסוס חוצה את שדה הקרב ושיתוף הפעולה בין שני האויבים כדי להציל אותו), וכאמור גם אחת מהטובות ביותר של השנה, בני האדם בכלל משמשים כנזק משני. אני מדבר כמובן על הרגע המופלא והמרגש בו גיבור הסרט, הסוס החום, המנוצל לטובת הצבא הגרמני, צועד מותש ומוכה לצידו של הסוס השחור והמבוגר אתו התחבר כאשר שירתו יחד בצבא האנגלי. מה שהתחיל כיריבות בין סוס צעיר וגאוותן (החום) והסוס הסנוב והוותיק (השחור) הופך להיות ידידות אמיצה שתוציא רע אפילו את אליוט וידידו החבר מכוכב אחר.
באותה הסצנה המדוברת נאלץ הסוס השחור לסחוב במעלה הדרך משא כבד ועוד רגע קורס ומת תחת העומס וחוסר היחס של הגרמנים. הסוס החום מרחם על חברו ומתפרע כדי שהגרמנים יקשרו את המשא אליו ויניחו לחברו העייף, בידיעה שכך יציל את חייו.
אני מדבר על סוסים אמיתיים, כן? לא על סרט אנימציה עם חיות מדברות של דיסני.
מעבר לעובדה שהרגע הזה של הקרבה וחברות ללא מילים מרגש באופן שקשה לתאר, זוהי גם הסצנה המדהימה ביותר של בימוי חיות בתולדות הקולנוע. יסלחו לי מילו ואוטיס.

לקריאה נוספת:
על האסטרטגיה של סוס מלחמה לאוסקר
הסקירה של אורון

"סוף שבוע" (Weekend) – הבוקר שאחרי
שני אנשים, תה, מכשיר הקלטה ומיטה. כנראה שלפעמים לא צריך יותר מזה כדי להכנס לרשימת הרגעים הגדולים של הקולנוע.
ראסל וגלן (טום קאלן וכריס ניו, שניהם מדהימים) מתעוררים זה לצד זה אחרי שהכירו בפאב ערב לפני. גלן שולף טייפ-רקורדר ומבקש להקליט את ראסל על חוויותיו מליל אמש. זוהי יריית הפתיחה לאחד מסיפורי האהבה הכי נפלאים של השנה החולפת.
הבמאי אנדרו היי הצליח להשיג אינטימיות כל כך מרהיבה בסצנה הזו שהיא ממשיכה להדהד לאורך כל הסרט (והרבה אחריו) אבל הצלחתה העיקרית היא בכלל שהיא מצליחה להתניע את הסרט הקטן והמפואר הזה. אם בסצנה הזו הייתה אפילו פדיחה קטנה, אפילו רפליקה אחת מזוייפת, כל הסרט שמגיע לאחר מכן היה יורד לטימיון. לשמחתינו כל מי שמעורב בעשיית הסצנה הזו – ובסרט שמגיע בהמשך – עשה עבודה כל כך מצויינת ש״סוף שבוע״ הפך לאחד הסרטים הכי מדוברים של השנה החולפת ולאחד הסרטים האהובים עלי ביותר.

לקריאה נוספת:
סקירה שלי כחלק מפסטיבל הקולנוע הבריטי
ראיון שערכתי עם אנדרו היי הבמאי

"הוגו" (Hugo) – המסע אל הירח
שני דברים אזכור ל״הוגו״. הראשון הוא שזו עבודת תלת-המימד הכי מוצלחת מאז ״אוואטר״ (ויסלח לי אנג לי), והשני הוא שבחלקו השני של הסרט העניק לי סקורסזה את המתנה הכי יפה שקיבלתי ממישהו שאולי לא מודע לקיומי, אבל יצר רגע קולנועי שמתעלה על כל דבר אחר שחוויתי בקולנוע. רגע שהרגשתי שנוצר אך ורק בשבילי.
אחרי חלקו הראשון והפחות מצטיין של סרטו, פונה סקורסזה לדבר שהוא אוהב יותר מכל דבר אחר: תולדות הקולנוע.
סקורסזה מפיח חיים בסרטו הקלאסי של ז׳ורז׳ מלייה, ״המסע אל הירח״, אחד מהאקספרימנטים הכי חשובים בהיסטוריה של האומנות השביעית, אם לא החשוב שבהם. סקורסזה משחזר את צילומי הסרט הצרפתי הזה שנעשה לפני מאה ועשר שנים בדיוק ובורא מחדש עולם שכולנו מכירים רק בשחור לבן וללא סאונד. סקורסזה מקים את זה לא רק בצבע וקול, אלא גם בשלושה מימדים ויוצר את המייקינג-אוף הכי מדהים אי פעם. השחזור המדויק ואהבת הקולנוע הופכת את הסצנה הזו ב״הוגו״ ללא רק מרהיבה לצפייה, אלא גם לתחיית המתים האולטימטיבית של הזמנים המודרנים. צל של זכרון הופך לכאן ולעכשיו.
על אף שאין בו דרמה גדולה, מוות של דמות אהובה או וידוי אהבה מרגש, לא היה רגע אחד בשניים-עשר החודשים שחלפו בו בכיתי בכזו נחרצות כמו ברגע בו ניתן לי – בזכות פלאי הטכנולוגיה והפאר של מרטין סקורסזה – לנכוח בפעם הראשונה באחד הרגעים הכי משפיעים בתולדות הקולנוע ממש כאילו הייתי שם פיזית. אם הייתי צריך לשמר רגע אחד מכל מליוני הדקות הקולנועיות של 2012, הייתי בוחר בחוויה הזו, בדקות האלו בו סקורסזה הוכיח ללא עוררין שאהבה יכולה להחזיר מהמתים.

לקריאה נוספת:
עופר מתייחס לכל הרפרנסים של הסרט
הסקירה הנרגשת שלי

מרץ – פברואר חלף ככל הנראה ללא שום אירוע משמעותי מלבד אחד, זה היה החודש האחרון של כירושלמי. מרץ 2012, לעומת זאת, נזכר בתור החודש שהתחיל לטפטף אלינו סרטים שבשנים מתוקנות אמורים לצאת רק בקיץ.

"ג׳ון קרטר" (John Carter) – הכאפה
זוכה פרס הרגע הטוב ביותר בסיכום המחצית שעשיתי ל-2012, הוא הרגע הזה שהוא כל כך מדויק ומפתיע – בסרט הכי פחות מדויק ומפתיע שאפשר לחשוב עליו – שאם לא היו מעורבים מיליוני פיקסלים ואפקטים מיוחדים, הייתי יכול להשבע שהוא מאולתר. זה גם הרגע הכי קצרצר מהרשימה.
אחרי שגיבורינו ג׳ון קרטר כבר הצליח לשכנע את אנשי המאדים להצטרף אליו להציל את נסיכת הגלקסיה או מה שהיא לא אמורה להיות, הסרט מכין אותנו לקליימקס האולטימטיבי: הצבא מתארגן ללחימה, הם דוהרים במישורים חדורי מטרה, המוזיקה הירואית יותר מאי פעם, והם מתפרצים אל המבצר הנעול. כל זה בשביל לגלות שקרטר הטיפש הביא אותם למקום הלא נכון. הצ׳אפחה המוצדקת ביותר בתולדות הקולנוע שהוא מקבל בראשו ממנהיג אנשי המאדים המתוסכל הוא חצי שנייה ששווה את כל הסרט הזה.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון

"באטלשיפ" (Battleship) – צוללות
אמנם כשלון קופתי וביקורתי מושמץ, אבל אני חייב להגיד לכם, קוראים וקוראות, שבקיץ פירסמתי ממש פה סקירה חיובית על סרט החייזרים-אוקיינוס-צי-גריאטרים-ריהאנה, אותה כתבתי בחיל ורעדה כי אמרתי לעצמי שאני בטח מקריב על חשבון האינטגריטי שלי את כל המוניטין שצברתי ובמקרה הכי גרוע אנשים עוד ילכו לסרט הזה כי הם קראו באיזשהו מקום שהוא כיף. כתבתי סקירה שהתחילה כמסוייגת אבל היה אפשר לראות שאני לא מצליח להסתיר את חיבתי העזה.
כמעט חצי שנה לאחר מכן אני אומר – ריספקט! אחד הסרטים הכי טובים של הקיץ נקודה. הבו לי עותק, אני רוצה לצפות בו עכשיו!
לגבי הרגע המדובר, קצת קשה להסביר אותו ("קצת קשה להסביר" בהקשר של "באטלשיפ" הוא כנראה המשפט השקרי ביותר שנכתב בפוסט הזה. מי ישמע זה סרט שקשה להסביר) אבל הוא רגע שאם אני זוכר נכון, אני חושב שמחאתי בו כפיים בספונטניות מתפרצת:
חיילי חיל הים האמריקני והיפני מנסים למצוא דרך לתקוף את החייזרים ששיכנו את חלליות המלחמה הקטלניות שלהם תחת גלי הים. הם לא יכולים לראות אותם אז הם משתמשים ביכולת-סונארית-שקר-כלשהו כדי להוציא את החייזרים ממחבואם ואז לתקוף. אנשי המכ"ם בונים מין גריד כזה שמשרטט את שדה הקרב הימי ושולח את האותות כדי למפות אותו ואת הטורפדים כדי לחסל את האויב.
ולפתע אתה קולט קבוצה של חיילים (כולם פוטוגניים להפליא, אגב. מנסיוני בארבע שנים בחיל הים הישראלי זה ממש לא ככה) מביטים במתח רב בפאקינג משחק צוללות עצום לחיים ולמוות. הדרך שבה שילבו התסריטאים את המשחק של ענקית המשחקים האסברו בסרט שהאסברו מימנה הוא לא פחות ממבריק והלוואי שיום אחד יעריכו את גדולתו.

לקריאה נוספת:
הסקירה שלי

יוני – את רוב חודש מאי הקדשנו לצפייה בכל סרטי האקדמיה הישראלית לקולנוע לקראת פרסי אופיר. יוני היה החודש בו התכוננו לפסטיבל ירושלים, שבו נכחתי לצערי מעט מאוד השנה. יוני גם היה החודש בו סיימתי את הפוסט לסרט הקצר שלי "להמשיך לנשום" והחודש בו נערכה הקרנת הבכורה שלו בסינמטק תל אביב כחלק מפסטיבל TLV.

"הפשיטה" (The Raid) – הקרב המשולש
״כוראוגרפיית המכות בסרט הזה היא שירה והאנשים האלו הם משוררים״, כך תיאר אורון את חוויתו מהסרט הזה ואני לא יכול להסכים אתו יותר.
האקשן האינדונזי-וולשי של ״הפשיטה״ הוא בקלות הדבר הכי מסחרר שראיתי השנה. בתוך זה כל רגע מתעלה על קודמו, אבל קרב אחד מתוכו נכנס בעיני לספרי הנצח, וזהו קרב בין שלושה ״משוררים״ שהוא מופת של צילום, סאונד, עריכה וכוריאוגרפיה.
קונטקסט חיוני לשיבוצו בסרט אין טעם להסגיר, רק העובדה שהוא כל כך עוצר נשימה שזה כמעט חייזרי. אמנם כל אבן שתזרקו לכיוון הסרט ראויה להכנס לרשימת הרגעים הקולנועיים של השנה, אבל הקרב הזה של שלושת הלוחמים גורם לסצנות הקרב של ״מטריקס״ ו״להרוג את ביל״ להיראות כמו משהו מ״למלא את החלל״.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון

יולי – עונת הקיץ נגמרת אוטוטו והסרטים האחרונים מגיעים מגובים במאסה של יחסי ציבור. הקרנות האקדמיה מסתיימות והקולנוע העולמי של 2012 מתחיל לקבל צורה.

"עלייתו של האביר האפל" (The Dark Knight Rises) – ואז אשבור אותך (ספויילר)
אחד מריבועי הקומיקס המפורסמים ביותר בתולדות הנובלות הגראפיות הוא זו של הארכי-נבל ביין מרים את באטמן בשתי זרועותיו העצומות ומטיח את עמוד השדרה של איש העטלף בברכו. ״and then, I'll break you״ נכתב למעלה.
ברגע שנולאן הביא את ביין לסיום הטרילוגיה שלו היה ברור שהרגע הזה יהיה חייב להיות בסרט, השאלה היא רק באיזו עוצמה. נולאן לא אכזב.
שבירת הגב של באטמן היא שיאו של המפגש הראשון בינו לבין ביין בתוך מערכת ביוב שוצפת ופוטוגנית להפליא. הקרב עצמו פחות מרשים ממה שהיה אמור להיות, אבל זה טום הארדי בתפקיד השרירן הקטלני שעושה אותה מה שהיא עם שפת גופו הגמלונית והמאיימת. הרגע שבו הוא מרסק את גולגלתו של באטמן, המסכה השבורה והבעתה המבועתת של סלינה קייל הבוהה מן הצללים הם נהדרים, אבל הכל משני למשפטי המחץ האולטרה מצוטטים שכולם אוגדו לסצנה הזו:

I was wondering what will break first. Your spirit or your body.

I AM the league of shadows, and here to fulfill Ra's al Ghul's destiny!

You fight like a young man. You hold nothing back. Admirable… but mistaken.

You merely adopted the dark, I was born in it.

משפטי מחץ שאמורים לתדלק סרט שלם מכווצים לארבע דקות.

לקריאה נוספת:
פבלו מסביר למה הוא תמיד העדיף את סופרמן על באטמן
אורון מחזיר לו
הסקירה של אורון
הניתוח של עופר

ספטמבר – החום נשבר, תודה לאל. בערך. אבל הרבה יותר חשוב: בסוף החודש הזה התחיל פסטיבל חיפה ששוב הוכיח את עצמו כאירוע הקולנוע המרשים ביותר בארץ. בארה"ב מתחילים לדבר על אוסקר ובארץ סוגרים שנה עם פרסי אופיר.

"לופר" (Looper) – עינוי מהעבר
במקום ״20 הרגעים הגדולים של השנה״ הרשימה הזו יכלה להיות בקלות ״20 הרגעים הגדולים מ״לופר״״. זה בכל זאת אחד הסרטים הכי מיוחדים, סוחפים ומצויינים שראינו השנה. אבל מכיוון שאני משתדל לבחור רק סצנה אחת מכל סרט (לא היינו רוצים להעליב את שאר הסרטים, נכון?) אני חייב להודות שסצנת העינוי הכי קיצונית שמעולם לא צולמה היא האהובה עלי ביותר.
נכון שתמיד תהיתם מה היה קורה אם הייתם פוגשים את עצמכם מהעבר אבל אז מישהו היה לאט לאט קוטע את כל איבריו הגופניים? ובכן, אין לכם יותר ממה להיות מסוקרנים כי ראיין ג׳ונסון פתר את זה בשבילכם. וכפי שחששנו, זה לא נראה כמו חוויה חיובית.
מישהו מעהתיד מנסה להציל את העצמו מהעבר שבשניות אלה עובר עינויים קשים, ומה שקורה לו קורה גם לגרסתו העתידנית. נורא קשה לרוץ ברחוב כשלפתע הרגליים שלך נעלמות והלשון שלך נופלת. זה נראה כמו די סיוט, אני חייב לומר. אבל מה שסיוט בשביל הדמות הוא רגע בלתי נשכח לצופים. ואנחנו יותר חשובים, בואו נודה באמת…

לקריאה נוספת:
סקירה קצרה של עופר

"השופט דראד" (Dredd) – התרסקות (ספויילר)
סצנת המוות המשוגעת ביותר של השנה, בסרט שקשה לתאר כמה הוא משוגע בעצמו, נמצא בעיבוד המחודש לקומיקס ״דרד״. סרט האקשן האמריקני הכי טוב שלא ראיתם השנה.
מא-מא (לנה האדי) היא האנטגוניסטית של השופט הגיבור והיא גם האישה הכי מטורפת של הקולנוע מאז קאת׳י בייטס ב״מיזרי״, ולכן סופה יהיה בהתאם.
מא-מא המציאה סם חדש שגורם לך לחוות את המציאות בהילוך איטי, מה שכמובן משמש את יוצרי הסרט להציג סצנות רצח איומות באיטיות פיוטית שמעיפה לצופה את המוח.
רגע לפני שדרד משליך את מא-מא אל מותה מהקומה השלושים הוא נותן לה מנה מהתרופה שלה עצמה. מא-מא ואנחנו חווים את רגעה האחרון על פני האדמה באיטיות מורטת עצבים. שזה עוד בסדר, אבל הרגע האחרון בו היא מתרסקת לאט מצולם מנקודת המבט של הקרקע וכך אנחנו רואים איך הפסיכית הזו נמעכת אל מול עינינו. פאקינג מדהים.

לקריאה נוספת:
הביקורת שלי מ"עכבר העיר"

"המאסטר" (The Master) – הריאיון
סרטו האחרון של פול תומס אנדרסון הוא הסיפור הכי קטן שמסופר באופן הכי גרנדיוזי. יש אנשים שזה דיבר אליהם (כמוני) ויש אנשים שזה לא בא להם טוב (המון אחרים).
אבל כמו המקרה שלי עם ״הרשת החברתית״, גם הוא מבויים כמו סוג של אופרה, הסצנה שהכי הדהימה אותי היא ללא שימוש בקריינים, עיצוב סאונד מהפנט או עריכה ראוותנית. הקטע הכי בלתי נשכח ב״המאסטר״ – כמו בסרטו של פינצ׳ר – הוא דיאלוג בין שתי דמויות בחדר אחד, בשני קלוז-אפים.
הראיון האסוציאטיבי שעורך לנקסטר דוד (פיליפ סימור הופמן) לפרדי קווייל (ג׳ואקין פניקס) הוא קודם כל הסצנה הכי מדהימה השנה מבחינת משחק, אבל הוא גם הרגע בו אנדרסון והצוות שלו מצליחים לטשטש כל דבר מחוץ לגבולות הפריים לאקו רחוק. גם אם אולם הקולנוע בו צפיתי בסרט היה מתלקח לפתע, כנראה שלא הייתי שם לב. הייתי כל כך מרותק לשתי הדמויות החד-פעמיות האלו שעל המסך, כל כך שבוי בדינמיקה שנוצרת ביניהן, ששום דבר אחר מעבר לתמונות על הבד לא היה קיים באותו הרגע מבחינתי.

לקריאה נוספת:
רשמים של עופר מההקרנה בניו יורק
הניתוח של עופר אחרי צפייה נוספת
התרשמותי המהירה בפסטיבל חיפה

אוקטובר – החודש נפתח עם פסטיבל חיפה אבל אחר כך מגיעים הסרטים הרציניים של פסטיבלי הקיץ בעולם, בעיקר קאן וברלין. זה חודש שמוקדש בעיקר להשלמת הסרטים שפספסתי מפסטיבל ירושלים.

"אנה קארנינה" (Anna Karenina) – מרוץ הסוסים
תואר אחד כבר יש ל״אנה קארנינה״ ביד ולא נראה לי שיקחו לו את זה: בתומה של שנת 2012 אני יכול להכריז עליו כסרט המרהיב ביותר בשנה שנתנה לנו כמה אימג׳ים מרהיבים במיוחד. בלי אקסטרה מימד, בלי הכפלת הפריימים לשנייה, בלי גיבורי-על, בלי חייזרים. לסרטו של ג׳ו רייט יש את העושר הקולנועי הכי מפואר מאז ״מולין רוז׳״.
בתוך הפלא הקולנועי הזה (וגם הסרט היחיד שראיתי השנה פעמיים בקולנוע) יש לא מעט רגעים בלתי נשכחים ומפעימים בהם הפתיחה הסוחפת, שוט הסיום היפייפה ועמוס המשמעות, הריקוד שמצליח להעביר דינמיקה של שלוש דמויות בלי מילה אחת, שלא נדבר על כל סצנה בנוכחותו של ג׳וד לאו בתפקיד הכי טוב שלו מאז ״קולד מאונטיין״.
ועם זאת, רגע אחד מהסרט השאיר אותי מכווץ בשתי הצפיות והוא סצנת מרוץ הסוסים (הרגע השני ברשימה בכיכובו של סוס): אנה ובעלה אלכסי קארנין מגיעים לצפות במרוץ של אנשי הצבא בו משתתף מאהבה של אנה, אלכסי ורנוסקי, וסוסתו הצחורה פרו-פרו. צעד לא נכון של הסוסה מפיל אותה מהמסלול ואנה לא מסוגלת לעצור את דאגתה וצווחת את שמו של מאהבה, שהוא לחלוטין במקרה גם שמו הפרטי של בעלה. כל הקהל במרוץ בדממה מול הסצנה שיצרה אנה והיא בקושי נושמת. הסוסה מתנשפת פצועה על הקרקע, דימוי מטלטל של אנה עצמה. אבל מעבר לאפקט החריג והמצויין של נפילת הסוסה בסרט שהוא כולו יותר אנלוגי מדיגיטלי, הרגע הכי מצמרר הוא שאחרי ששמו של אלכסי נפלט מגרונה של אנה, בעלה מניח יד דואגת על עורפה. ״אני פה״ הוא מרגיע אותה בידיעה מוחלטת שנוכחותו שלו כלל אינה רשומה בתודעתה של אנה.
עכשיו, דמיינו בראשכם שכל הסצנה הזו מתרחשת על במת תיאטרון ותבינו את העוצמה שלה.

לקריאה נוספת:
על הסרט מתוך סיקור שלי לפסטיבל חיפה

"פארנורמן" (ParaNorman) – האמת על מיץ' (ספויילר לא משמעותי)
סרטם של כריס באטלר וסם פל הוא לגמרי סרט האנימציה האהוב עלי משנת 2012 מהמון סיבות וצורות. זה שהוא מבריק, היא סיבה אחת. זה שהוא סרט אימה הרבה יותר מרוב השטויות שראיתי השנה, זה שתיים. ואני יכול להמשיך ככה די הרבה זמן, אז פשוט אפנה אתכם למטה לסקירה שלי להמשך של זה.
אבל ב"פארנורמן" גם היה רגע אחד – יהיה נכון יותר לומר משפט אחד – שפער את פי בתדהמה וגרם לי להסתובב ליניב שישב לידי באולם האודיטוריום בחיפה ולהביט בו כדי לדעת שגם הוא שמע מה שקרה עכשיו ושאני לא דמיינתי את זה. כי המשפט אחרון שאומרת דמותו של קייסי אפלק, מיץ', בסרט היא כנראה המשפט הכי חתרני ולא צפוי שנתקלתי בו בסרט אנימציה-מיינסטרים-אמריקני אי פעם.
מיץ' הוא אחיו הגדול הג'ינג'י והדי טמבל של ניל, החבר היחיד של גיבורינו נורמן. מיץ' מצטרף אל שני הזאטוטים כדי להציל את העיירה מהכח הרשע שנח עליה, כאשר סביב מיץ' כרוכה קורטני, אחותו הגדולה של נורמן. וכך יוצאים ארבעת החבר'ה האלה, פלוס הבריון-ששיפר-את-דרכיו אלווין, להרפתקה.
כמעט בטוח שסיפור אהבה ירקם בין מיץ' וקורטני. הוא אהבל עם טורסו רחב והיא פקעצה עם כפכפים. ממש כמו בריטני המעודדת והחבר הקווארטרבק שלה מהסדרה של MTV "דריה". בסוף, אחרי שעברו ביחד כמה סכנות חיים, קורטני סוף סוף עושה את הצעד לכיוון מיץ' ומציעה לו להפגש לצפות בסרט רומנטי רכרוכי (שכרגע אני לא זוכר איזה). מיץ' דווקא נראה נלהב ועונה לה: "בטח! הבן זוג שלי ממש אוהב צ'יק-פליקס".
תקנו אותי אם אני טועה, אבל אני חושב שזו פעם ראשונה בסרט אנימציה לכל המשפחה שדמות מרכזית בסרט מתבררת כגאה, בלי שזה מרומז, בלי לטנטיות, בלי שתחשב כאאוטסיידרית בהתחלה, בלי שהמידע הזה יהיה בדיחה על חשבונה. הבחור הכי חתיך בעיירה הקטנה של "פארנורמן" הוא גיי והוא ממש לא רואה את זה כעניין. אני מוריד את הכובע בפני יוצרי הסרט.

לקריאה נוספת:
הסקירה שלי

"הוואלס האחרון" (Take This Waltz) – קחי את הוואלס (ספויילר)
מעריצי לאונרד כהן האדוקים ודאי שצפו וקצפו על השימוש שעשתה השחקנית הקנדית שרה פולי בסרטה השני כבמאית. אני מאוד הופתעתי מכמה שאהבתי את הסרט (עד סיקוונס הסיום המעאפן) והפיק שלו – זה שלאחריו היה צריך מי שאחראי על עריכת הסרט להגיד לגברת פולי "זהו. מכאן זה לא עולה. שימי כתוביות סיום" אך לא עשה – כאשר במין שוט רציף בדולי מעוגל נבנים חייהם של הזוג החדש, באמצע לופט מהסוג שאנחנו נתקלים בקולנוע לא מעט שתמיד גורם לנו לשנוא את הדירה שבה אנחנו גרים. שירו של לאונרד כהן שגם נתן לסרט את שמו המקורי בלועזית מתנגן מתחילתו ועד סופו. האהבה שלי לשיר הזה, ולסרט, ולכל מי שעל המסך, הפכה אותו לאחד הרגעים שאני הכי מוקיר מהשנה החולפת.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון
הניתוח של עופר

"סקייפול" (Skyfall) – אורות שנחאי
עוד סרט שיכל להופיע לפחות ארבע פעמים ברשימה הזו. האינסטינקט מכוון לרגע הצמרר בו סילבה (חאוויר ברדם, או בכינויו ״חאוויר ברדם תעשה לי ילד״) כלוא בכלוב פלסטיק משל היה חניבעל לקטר, ומתעמת עם מעסיקתו לשעבר M (ג׳ודי דנץ׳) כולל האימג׳ הבלתי נשכח של פניו האמיתיות.
אבל בעיני הרגע המופלא ביותר הוא גם הרגע שבגינו הצלם רוג׳ר דיקינס עלול להיות מועמד לאוסקר הקרוב: הסצנה בה בונד נלחם במתנקש בקומה גבוהה בבית משרדים סיני המורכב מדלתות זכוכית ואורות ניאון. בלי מילים, רק בעזרת טריקים של מצלמה ועריכה שגם היא מצדיקה פרס, הרגע הזה הוא שילוב של מתח עוצר נשימה וקולנוע ויזואלי מרהיב מאין כמוהו.

לקריאה נוספת:
הסקירה של עופר

"הורג אותם ברכות" (Killing Them Softley) – מיקי
המסרים החברתיים של סרטו האחרון של אנדרו דומיניק הם לא בדיוק… איך נאמר… סאבטקסטואלים. למעשה, גם חולד מצוי יכול להבין באיזשהו שלב מוקדם מה רצו היוצרים לומר. אבל הרגע שבו זה הופך ממסר דידקטי לקולנוע נפלא, הרגע שבו אני הבנתי באיזו יצירה ענקית מדובר, הוא הרגע בו ג׳קי (בראד פיט) מגיע לחדר המלון של הרוצח להשכרה מיקי (ג׳יימס גנדולפיני) כדי לברר מה קורה איתו ומבין שהוא שם את הכסף על הבן אדם הלא נכון. מיקי, שיכור ופאתטי בלי שום זכר לפושע הגדול שאליו הכינו אותנו, מלהג בפני ג׳קי ברצף אסוציאטיבי נטול קונטקסט ומוכיח לנו מה עלה בגורלה של התהילה האמריקנית שפעם הייתה טוני סופרנו והיום היא סתם גוש שמן ומבולבל. גנדולפיני, אגב, מעולם לא היה יותר טוב והסצנה הזו לבדה מצדיקה אוסקר.
הקטע המצחיק הוא שבזמן שפי נפער אל מול הרגע הזה, שמעתי את ניר, שישב לידי, ממלמל: ״זו יצירת מופת״, בסינכרון מושלם עם מחשבותי.

לקריאה נוספת:
עופר על הקולנוע של אנדרו דומיניק
הביקורת שלי מ"עכבר העיר"

נובמבר – בין הקיץ לעונת החורף האוסקרית, נובמבר יוצא חודש מעולה להשלמות נוספות לקראת סיכומי השנה בחודש הבא. זו מין תקופת רגיעה כזו לפני הסערה האמיתית. מבחינתי זה בעיקר חודש היום-הולדת שלי (היה אדיר השנה, אם תהיתם)

"לורנס אניווייס" (Laurence Anyways) – פגישה ראשונה
הסיכוי שסרטו השלישי של ילד הפלא הקנדי זאבייה דולן לא יהיה אירוע משמעותי בחיי השנה, היה די קלוש. ועם זאת, עיקר תדהמתי הייתה מסצנת הסיום של הסרט, אך מסיבות שונות לחלוטין ואישיות לגמרי. אגב, מכיוון שהסצנה המדוברת היא פלאשבק לחלק מוקדם יותר של הסיפור, אין פה ספויילר עלילתי שיגרע מהחוויה של הסרט. אך אם אתם ממש לא מעוניינים לדעת על כך, קיפצו לרגע הבא.
הסצנה הסוגרת את ״לורנס אניווייס״ היא קפיצה אחורה בזמן אל הרגע בו נפגשו הנאהבים שבמרכז הסרט, לורנס (מלוויל פופו) ולימים אהובתו פרד (סוזן קלמנט המדהימה). אחרי מסע היסורים והאהבה שעברו שניהם במהלך הסרט, הסצנה הזו נצבעת באירוניה גדולה כי אנחנו רואים מצד אחד את ההבטחה הגדולה והקסומה במפגש בין שני אלה, אבל גם זוכרים כמה כאב יגרמו זה לזו בהמשך. ממש כמו הטכניקה בה משתמש פרנסואה אוזון בסרטו ״5X2״.
אבל הסיבה להתרגשותי מהסצנה הזו נעוצה בכלל בחוויה שעברתי לפני שנתיים, כשצילמתי את סרט הגמר שלי ״להמשיך לנשום״ שהרבה ממנו היה בהשפעת והשראת ״פעימות לב״, סרטו הקודם של דולן.
בתסריט המקורי – שכך גם צולם – הסרט מתאר את פרידתם של הלל ואיתמר, זוג ירושלמים צעיר. אחרי סצנת השיא של הסרט מסתובב הלל במקום בו הכיר לראשונה את איתמר ושם חוזר בזכרונו אחורה לרגע פגישתם. שנתיים לפני ״לורנס אניווייס״ ניסיתי לסיים את הסרט שלי בבדיוק אותו אפקט: סצנת פלאשבק שהיא מהות האופטימיות אך בדיעבד מקבלת משמעות שונה לחלוטין.
כאשר הסצנה נערכה לתוך הסרט והוצגה לפני אנשים, הבנתי לחרדתי שאף אחד לא מצליח להבין את זה ושפישלתי בגדול בדרך בה ביימתי אותה. כעבור כמה חודשים של נסיונות עריכה כאלה ואחרים צילמתי סוף חדש לסרט שאמור לתת את אותו אפקט. בניסיון השני זה גם הלך טוב יותר.
זה נורא מסעיר לגלות שבמאי של סרט שנורא אהבת ואתה חשבתם בלי קשר על אותו הרעיון. ההבדל הוא שבגיל 23 דולן הצליח במקום שבו אני נכשלתי בגיל 27. אבל זה בסדר, המחשבה עצמה משמחת אותי והופכת את הרגע הזה לאחד החשובים והמעודדים שהיו לי השנה בקולנוע.

דצמבר – טירוף. סרט אוסקר פוטנציאלי יוצא כל שבוע, קשה לעמוד בלו"ז של הקרנות העיתונאים, נסיון לסכם את השנה החולפת מביאה אותך לראות כל מיני סרטים שאתה לא חשבת שתראה (בעיקר הסרטים של מת'יו מקונוהי, האמת. השחקן הכי מוערך יתר המידה של השנה, אם אתם שואלים אותי). 2012 הגיעה לסיומה.

"ארגו" (Argo) – העלייה למטוס (ספויילר)
רגע השיא של סרטו של בן אפלק הוא מופת של מריטת עצבים שלעיתים הולכת מעט רחוק מדי וחושפת את העובדה שהסרט הזה – על אף כל הפרסים והתארים – הוא לא יותר מבידור הוליוודי משומן ללא כל יומרנות.
החטופים עולים למטוס שאמור להציל אותם מאיום המוות של האיראנים שלא מפסיקים לחשוד בהם. אפלק והעורך המצטיין שלו וויליאם גודלמן ("המקור", "היט") מותחים את הרגע הזה עד לרמה שאי אפשר להכיל יותר. באיזשהו שלב גם לי זה היה יותר מדי וכבר קיוויתי שמשהו – טוב או רע – יקרה סוף סוף ועצבי יוכלו לחזור למצבם הנינוח. כנראה הרגע המותח ביותר בקולנוע השנה, והכי מדהים הוא שזה על אף שכולם יודעים איך זה ייגמר.

"לא בתל אביב" – אתה בסדר
בתוך כל הנונ-סנס הכאוטי והמרענן של סרט הביכורים של נוני גפן, ישנו רגע אחד של בהירות וצלילות שאי אפשר להיות אדיש לגביו. לקראת סופו של הסרט מתחיל ברקע להתנגן השיר "אתה בסדר" שכתבו נוני גפן וגלעד פיקר, ורותם בר-אור מבצע (בר-אור גם כתב את השיר בסצנת הפאב, "ג'איינט הארט". עוזי רמירז הוא שאחראי על שאר פס-הקול המדהים באופן כללי של הסרט).
השיר אמנם מושר ברקע בקולו של בר-אור, אבל מוצג על ידי השחקניות הראשיות רומי אבולעפיה ויערה פלציג שמעולם לא היו יפות יותר כמו באותה הסצנה. גם רגע הפריז-פריים הכי מוצלח של הסרט קורה במהלך השיר.
אפשר לאהוב או לא את הסגנון המבורדק של הסרט (אני, בשביל הפרוטוקול, בעדו) אבל הרגע מרומם הנפש הזה הוא משהו שקשה לעמוד בפניו. וגם שיר נפלא בלי קשר.

לקריאה נוספת:
הסקירה של עופר

"הבלתי אפשרי" (The Impossible) – הצונאמי
הצונאמי האכזרי של 2004 הונצח בשעמום המחץ של קלינט איסטווד "מכאן והלאה". הסיקוונס בו הים נוקם באנושות היה הרגע הסביר היחיד בשטות הזו ואפילו הצליח לקבל מועמדות לאוסקר בקטגוריית האפקטים הויזואליים.
סיקוונס הצונאמי של הבמאי הספרדי חואן אנטוני באיונה (במאי "בית היתומים" שכולם עפו ממנו ב-2007 בלי שלגמרי הבנתי למה) לא רואה שום דבר שנעשה לפניו בעיניים. בעיקר בגלל שהוא אולי סצנת האסון הכי ריאליסטית, כואבת, מחרידה, עוצרת נשימה (מילולית), מהפנטת, סוחפת ומתישה שאני זוכר בקולנוע.
הקטע הכי מרשים הוא בכלל לא פני המים שזורמים בחוזקה, אלא מה שקורה מתחת. זה באמת החלק הכי נורא. שצף אכזרי שמטיח באנשים את כל מה שהוא סוחף אתו – רהיטים, מכוניות, עצים… כל רגע מתחת למים הוא סכנה מיידית שאני באמת לא מצליח להבין איך מישהו שרד את זה. בתוך הארמגדון הזה מנסה אם צעירה (נעמי ווטס) להגיע אל בנה הבכור שהיא רואה שנסחף מולה בלי יכולת לעזור לו. פחד אלוהים.

לקריאה נוספת:
הביקורת שלי מ"עכבר העיר"

"ההוביט: מסע בלתי צפוי" (The Hobbit: An Unexpected Journey) – הדמעה של גולום
הרגע היחיד שהתקרב לרגש מבחינתי באפוס הלא-כל-כך-מוצלח בעיני של פיטר ג'קסון, היה הרגע שבו בילבו ההוביט והצופים נפרדים (לבינתיים?) מאחת הדמויות הכי אייקוניות של העשור הקודם – ההוביט סמיגול שהושחת על ידי כוחה של הטבעת והפך לגולום הדוחה.
בילבו מוצא את הטבעת של גולום במערה ומכניס אותה לכיסו. לוקח לו מעט מאוד זמן להבין שהטבעת הזו היא אולי הדבר היחיד שיש ליצור הנאלח הזה בעולם, אבל הוא לוקח אותה בכל זאת. כמה סצנות לאחר מכן, כאשר בילבו עונד את הטבעת והופך לרואה ואינו נראה, הוא מביט בגולום שלפתע מצא את עצמו בלי הדבר היחיד שהחזיק אותו חי. גולום מבין שתקוותו נגוזה – שהוא נכנס לעידן של בדידות כפי שאף איש או יצור לא חווה מעולם – והוא נותן את המבט הכי שובר לב של ז'אנר הפנטזיה. דמעה אחת יורדת מעינו ובילבו המעאפן הזה קופץ מעליו ובורח. חתיכת אפס.

לקריאה נוספת:
הסקירה של פבלו

ולא נשכח את:
החלום של "הארטיסט"; הגעת הזאבים הלילית מ"שטח פראי"; ריב הפפיון ב"חתולים על סירת פדלים", הדיאלוג הכי קורע של הקולנוע הישראלי השנה; המרדף בפארק בתחילת "רחוב ג'אמפ 21"; כל סצנה שתבחרו מ"פוליס" הצרפתי שנגנז בארץ; סצנת הפתיחה של "חיות הדרום הפראי" ושל "פיץ' פרפקט"; התאונה ב"מרגרט"; נצחון היפניות מתוך "בקתת הפחד"; אלמו ועוגיפלצת מדברים על יחסים ב"עד החתונה זה יעבור"; הפשיטה של "כל השוטרים הם נבלות"; וסצנת הריקוד הנהדרת שסוגרת את "מראה מראה".

מחר אורון יסכם את השנה שלו, וביום ראשון תוכלו להצטרף אלינו לפודקאסט הכפול של אורון ושלי. השנה תסתיים אצלנו עם פוסט עשרת אנשי השנה ביום שני, שיסגור את 2012.
שנה טובה!