סרטים חדשים: ״ברנינג מן״, ״אנקת גבהים״, ״פיליון״, ״אלפא״, ״הדבר הזה״, ״להתאהב ברומא״, ״לאהוב את גרייס״, ״רומיאו״, ״להרוג את ביל: סיפור הדמים המלא״

יום אהבה נוצרי שמח, למי שאוהבת או אוהב, תזכרו לשמוח בשמחתנו ביום הסינפיליה העולמי. כיוון שאין באמת כזה, אז בחג הקולנוע החביב עליכם ועליכן. בסריטה חגגנו כל השבוע, עם טקסטים של עופר, לירון ואור על יותר עם השפעות קלות של ולנטיינז דיי. בין אם בסקירה כפולה על אופציות מאוד שונות לסוף השבוע שחלף, שתי סקירות שונות על סרטים עם נקודת מוצא דומה (רומנים גותיים מאת סופרות וג׳ייקוב אלורדי בתפקיד משני-ראשי), וכמובן פרויקט האוסקר הבינלאומי של אור. הוא כבר בברלין, שם החל פסטיבל הקולנוע שעדיין נחשב לאחד משלושת הגדולים בעולם, זמן טוב לאחל בהצלחה לסרט ״לאן״ בבימוי אסף מכנס. ולסרטים ישראליים נוספים אם יש בברלינאלה ופספסתי, אשמח לתקן. לגבי אחד מהסרטים החדשים לשבוע זה, התלבטתי האם לכלול אותו כאחד מן המניין וזה הגיע עד סוף הפוסט. אבל יש רמז עבה בכותרת.

ברנינג מן – הסרט הישראלי השבועי הוא זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה, שם כתב עליו עופר ושם גם זכה שי אביבי בפרס המשחק. יותר לאחרונה, הסרט גם קיבל את פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בפרסי הקולנוע הישראלי / הממלכתי / משרד התרבות, או פשוט ״פרסי הזוהר״ בשמם הלא-רשמי ועל משקל פרסי אופיר, שם היה רק מועמד פעמיים. בניגוד לכתוב בראיון עם הבמאי-תסריטאי איל חלפון (״קרקס פלשתינה״, ״איזה מקום נפלא״) בעיתון ״הארץ״, שם הוא מתלונן על התעלמות. אביבי מגלם את יונה קמחי, סופר מתוסכל ואב דאגן לבנו החייל (רן קפלן). בתחילת הסרט הוא מתנדב להסיע אותו לבסיס מרוחק בדרום, אבל מרגע שהם נפרדים יונה לא באמת משחרר. הוא מקים מחנה מאולתר לעצמו בחניון קק״ל סמוך לבסיס, שם הוא מחכה לסימן. מבקרים אותו בין היותר כל מיני אנשים טובים באמצע הדרך, ביניהם סוזנה פפיאן, נוה צור, נעם פרנק, בני אבני, איצ׳ו אביטל, ולדימיר פרידמן, רומי אבירם, ואפילו אריק להב-ליבוביץ, שגם ערך. עופר ינוב צילם, אבי בללי הלחין את המוזיקה.

אנקת גבהים (Wuthering Heights) – סרטה של אמרלד פנל (״צעירה מבטיחה״, ״סולטברן״) נכתב בכרזות הפרסום בכל השפות עם מרכאות, כמו שאנחנו ממילא נוהגים לרשום כאן שמות סרטים באמצע משפט. אבל מדובר בבחירה סגנונית שהיא גם התעקשות הזויה מצד ההפקה שזה לא בדיוק עיבוד לספרה היחידי והמכונן של אמילי ברונטה מ-1847, אלא סרט ״בהשראת הרומן״. זו הצהרה מדויק כמעט כמו הטריילר שמבטיח את סיפור האהבה הגדול בכל הזמנים, אולי הכוונה לאזכור של ״רומיאו ויוליה״ בדיאלוג במהלך הסרט. ממש כמו במקור הספרותי, זהו סיפורם של קתרין (מרגו רובי) והיתקליף (ג׳ייקוב אלורדי), שגדלו כאחים למרות שאין ביניהם קשר דם, באחוזה ששמה כשם הסרט והספר. בבגרותם, קתרין בוחרת להתחתן עם השכן החדש ובעל הממון, במקום לממש את אהבתה להיתקליף, אבל מי שמכיר את הספר שעובד עשרות פעמים לקולנוע ולטלוויזיה יודע שזה לא סוף הסיפור. עוד בקאסט: הונג צ׳או, שזאד לטיף, אליסון אוליבר ומרטין קלונס. יש לנו כבר סקירה של עופר, עם המון דברים שלא היה לי מקום לפרט.

פיליון (Pillion) – גם לסרט הביכורים של הארי לייטון יש לי כבר לינק לסקירה של עופר עבורנו, אחרי שלל טרום בכורות בחסות הפסטיבל הגאה. הארי מלינג, עדיין דדלי דרסלי מ״הארי פוטר״ עבור רבים ורבות למרות קריירה מרשימה מאז, מככב בתור צעיר אנגלי מעט חסר כיוון. הוא נשבה בקסמו של אופנוען נאה, בגילומו של אלכסנדר סקארסגארד אז אפשר להבין אותו, שסוחף אותו למערכת יחסים של שולט-נשלט. כלומר האות האחרונה בצירוף BDSM כאשר אני לא יודע מה לגבי האותיות האחרות. טרם צפיתי בסרט המדובר מאז בכורתו במסגרת משנית בפסטיבל קאן.

אלפא (Alpha) – נעבור למסגרת הראשית של פסטיבל קאן הקודם, ולסרט שכן ראיתי ואפילו כתבתי עליו סקירה מקוצרת, לקראת הקרנתו בפסטיבל סרטי הסטודנטים והסטודנטיות תל אביב. מדובר בסרטה השלישי באורך מלא של ז׳וליה דוקורנו (״נא״, ״טיטאן״) שהפעם הלכה על כיוון קצת שונה, מבלי לנטוש את המוטיבים של אימה גופנית שכה מזוהים איתה. אלפא הוא שמה של הגיבורה הצעירה מאוד, בגילומה של מליסה בורוס. צעירה מכדי לעשות קעקוע במסיבת בית, אבל ככה היא חוזרת הביתה לאמא שלה (גולשיפטה פרהאני) שנבהלת מיד. לא רק כי זו הילדה שלה, כי עבודתה בבית החולים בעולם בו מתרחש הסרט, שיש בו מגפה שהופכת אנשים לאבנים, מועברת בעיקר דרך מחטים. האנלוגיות פה זועקות אבל צריך להוסיף לתיאור הזה את טאהר ראחים בתור הדוד המוזר של הגיבורה שחוזר במפתיע, ואת המשפחה הצפון-אפריקאית שלה שמאמינה באמונות תפלות מאוד מסוימות. הסרט יוצא בהפצה מצומצמת ולדעתי סופת החול היום היא חלק מקמפיין השיווק שלו, תמונה להמחשה.

אלפא

הדבר הזה (Cold Storage) – במחצית השנייה של הפוסט, סרטים שלא כתבנו עליהם עדיין. למשל העיבוד של התסריטאי דייויד קפ לספר של עצמו, ששמו בעברית שונה מאוד מזה שבאגלית, בסרט שביים ג׳וני קמפבל. נדמה לי שזה סרטו הראשון אחרי הרבה מאוד פרקים לסדרות טלוויזיה (גם ברמת ״ווסטוורלד״). הסיפור נשמע קצת ״האחרונים מבינינו״ אבל בקטע קומי, כשפטרייה מסוכנת משתחררת לאוויר העולם מבין כתלי מעבדה סודית. שני עובדים צעירים (ג׳ו קירי וג׳ורג׳ינה קמפבל) מנסים לעצור את האיום המתפשט, בסיוע סוכן אנטי-טרור ביולוגי בגילומו של ליאם ניסן.

להתאהב ברומא (Solo Mio) – קומדיה רומנטית בכיכובו של קווין ג׳יימס, שגם סייע למשפחת קיניין בכתיבת התסריט. חתומים עליו ג׳ון ופטריק קיניין, ועל הבימוי צ'ארלס ודניאל קיניין, שזה חתיכת סיפור שאין לי באמת זמן לצלול אליו אבל בגדול מדובר בקולקטיב יצירתי של שבעה אחים במקור (אחד נוסף עורך, שניים אחרים מפיקים). ג׳יימס עבד עימם בעבר בטלוויזיה ומככב בסרטם בתור חתן שבור לב. כלתו נטשה אותו מתחת לחופה, והוא בוחר לצאת לבדו לירח הדבש המתוכנן שלהם. לא תצטרכו לנחש איפה הוא מתרחש בזכות השם העברי, וכמובן שדווקא בעיר הרומנטית ובאצטלה של זוגיות מפורקת הגיבור שלנו ימצא את עצמו מחדש.

לאהוב את גרייס (Addition) – לא להתבלבל עם הסרט הקודם, הפעם זה שם דמות ולא מקום. גרייס (טרזה פאלמר) היא אישה חרדתית שסופרת כל דבר בשביל להירגע. מאותיות במילים ועד ״מספר גרגרי הפרג שעל פרוסת עוגת התפוזים שלה״ כך בתקציר, כדי להקנות תחושת שליטה בחייה. אבל בתור לקופה בסופרמרקט היא עושה משהו לא צפוי וגונבת בננה אחת מהאיש שלפניה. הגבר מבחין בכך וכיוון שאנחנו בקומדיה רומנטית הוא מבחין גם בה ומציע לצאת. זהו שיימוס (ג׳ו דמפסי), כנראה השם האהוב עליי לגבר בשפה האנגלית וחבל שהוא לא באופנה יותר בקולנוע. שיימוס ידידנו הוא בחור מעט יותר זורם מגרייס וזה מסתדר להם, לפחות בהתחלה, כי מי לא רוצה קצת כאוס בחייה. המכשולים בואו יבואו אבל אני סולח מראש לסרט של מרסל לונאם. בזכות שיימוס, אלא מה.

רומיאו (O’ Romeo) – אזכור שני לרומאו בפוסט, באשמת סרט הודי. הטריילר די משוגע אז אני ממליץ לראותו, קחו בחשבון שהוא אלים וגם מיני יותר ממה שנהוג בקולנוע ההודי המסחרי, כנראה כדי לשקף את הטון של הסרט. במרכזו מתנקש להשכרה ו/או גנגסטר אכזר, תלוי באיזה מצב תתפסו אותו, שהוא כנראה הרוצח התיאטרלי ביותר שראיתי כבר הרבה זמן בקדימון. לקוחה חדשה מפתיעה את ליבו והוא מנסה עליה את הטקטיקות המבהילות שלו, אבל זה רק מדרבן אותה משום מה ומוציא אותו למלחמת כנופיות. בסרטו של וישאל בהרדוואג' מככבים שאהיד קאפור, טריפטי דימרי, נאנה פטקאר, דישה פאטני, ויקרנט מאסי, טמאנה, ופארידה ג'לאל. אורכו 175 דקות אבל זה לא הסרט הכי ארוך השבוע, כי יש לנו סרט בונוס.

להרוג את ביל: סיפור הדמים המלא (Kill Bill: The Whole Bloody Affair) – התלבטתי קצת האם ואיך לכלול את החזרה המחודשת הזו של ״קיל ביל״ למסכי הקולנוע. לא רק כי מדובר באיחוד של שני סרטים קיימים, חלפו 20 שנה מאז הוצגה הגרסה הזו ממש בפסטיבל קאן בתור הקאט האולטימטיבי על פי קוונטין טרנטינו. העניין הוא שמעט מאוד ראו את הגרסה הזו, ששום קטאנה של האטורי האנזו לא תקצץ את 275 דקותיה. לשם השוואה, הסרטים המקוריים היו 110 ו-135 דקות, בהתאמה, פלוס-מינוס דקה או שתיים של העברה מפילם לפורמט ביתי. את סרטו הרביעי של טרנטינו אני מניח שאין צורך להציג, אם כן אז מדובר במסע נקמה אפי של אומה תורמן בכל מי שבגד בה, ועל ההבדלים בין הגרסאות והצפייה המפוכחת בחלוף שני עשורים יכתוב לנו עופר בקרוב.